אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף כז.

דף כו:

השוחט א' בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה ורובו של אחד כמוהו עכ"ל יש לראות אמאי לא נקיט הכי השוחט רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה שחיטתו כשירה וכ"ש סימן א' כולו וכל השנים בבהמה ולתירוץ ראשון ניחא דבא לומר אף סימן א' דווקא דיעבד ולא לכתחלה ואגב נקיט ב' בבהמה ולתירוץ שני דהשוחט ארובו שא"כ קאי קשה ודוחק לומר לר' יהודא תני כן דאף בשוחט סימן א' כו' אפ"ה צריך שישחט הוורידין דהא ר' יהודא אף בשוחט ב' סימנין צריך לשחוט את הוורידין כמו שאבאר לקמן בגמרא גבי ר' יהודה אומר עד שישחט וושט וב' וורידין. והיה נראה לומר דאשמעינן דרובא דסיפא אף בחוט השערה יותר מן מחצה כשר כדעת הרשב"א בחדושיו והר"ן פ' השוחט וכן הוא בש"ע סימן כ"א והיינו דקתני שנים בבהמה וסימן א' בעוף היינו שנים הדומין לשנים וסימן א' הדומה לסימן א' וזהו רוב גמור הנראה לעינים ובתר הכי תנן ורובו שא"כ אף בחוט השערה יותר וכה"ג אמרינן בפ"ק דף כ"א כיצד מולקין חטאת העוף כו' ובעולה שנים או רוב שנים ומסיק כראב"ש אתיא ומאי שנים שדומין לשנים ועיין בפר"ח סימן כ"א ס"ק ג' שפי' דר"ל דמש"ה תנן שנים שדומין לשנים לגלויי דרוב שנים היינו כ"ש יותר כחוט השערה וכמו שאבאר לקמן בגמרא בהא דמסיק שאני לענין טריפה דבעינן רוב הנראה לעינים וא"כ ה"ה הכא נמי כן אלא דא"כ לא הוה פריך השוחט דיעבד אין שנים בבהמה עד כמה לישחט וליזל כיון דשנים דומין לשנים וא' דומה לא' מש"ה דיעבד אין וכדכתיבנא ע"ש חצי בעוף וא' וחצי בבהמה שחיטתו פסולה. הנה לדעת הפוסקים שסוברים דבעי' רובא דמינכר וכמ"ש הפר"ח סימן כ"א ס"ק ג' יש להקשות מאי איריא חצי דפסול אפי' כ"ש יותר ממחצה נמי פסול מדרבנן ובוודאי מתני' תקנתא אתא לאשמעינן אף מדרבנן ולזה יש לומר דסיפא, איירי בקדשים כדמסיק לקמן רישא בחולין וסיפא בקדשים וה"ה חצי א' דהיינו סיפא כמ"ש התוס' לקמן בדף כ"ט ע"א בד"ה אבל בחולין יע"ש ובקדשים וודאי ברוב מצומצם כשר כדמסיק בהעור ורוטב קכ"ג ע"ב עולת עוף ליגזר ומשני כהנים זריזין הם ועיין שם בתוספות ד"ה עולת העוף ובפ"ק כ"א א' אמרינן כיצד מולקין חטאת עוף כו' ובעולה רוב שנים והיינו רוב מצומצם כחוט כ"ש יותר ממחצה ועיין פר"ח סי' כ"א ס"ק ג' יע"ש:

גמרא שנים בבהמה לכתחלה לא עד כמה לשחוט וליזל. משום דמסיק לקמן רישא בחולין פריך הכי דאי בקדשים וודאי לא סגי עד שישחוט וורידין עיין בר"מ פ"ד, מהלכות מעה"ק יע"ש:

איבעית אימא אאחד בעוף ואיבעית אימא ארובו שא"כ ללישנא קמא קאי השוחט אאחד בעוף נמי דלכתחלה צריך שישחוט ב' סימנין בעוף וכ"ש דקאי ארובו שא"כ אלא דמסתבר ליה דקאי אמה דסמיך ליה אא' בעוף לשון דיעבד ולל"ב לא קאי כ"א ארובו שא"כ דלכתחלה א"צ יותר מכל סימן ועיין בתב"ש סימן כ"א מ"ש שם. ולענין דינא הרי"ף ז"ל והר"מ כתבו דבעוף צריך ב' לכתחלה כתי' א' וגרסינן בדבריו אבל לכתחלה מיבעי למשחט לכולי סימנין אבל הרא"ש גורס בדבריו כולי סי' דבשל סופרים הלך אחר המיקל יע"ש:

ובפירש"י בד"ה אאחד בעוף דלכתחלה אצרכי' רבנן תרווייהו משום הרחקה עכ"ל משמע דמ"ה לכתחלה סגי בסימן א' ומיהו ברוב סי' א' אפשר דלא סגי ובעינן לכתחל' כל הסי' אף מ"ה לבר קפרא דיליף מהטיל הכתוב בין בהמה לדגים לחייבו בסי' א' אלא דיעבד סגי ברוב דהוה ככולו, ולפ"ז א"ש הא דאמרינן לעיל כ"א ע"ב אי מה להלן מולק ואינו מבדיל בסימן א' ופירש"י דמצות שחיטה לכתחלה בסי' א' וסי' ב' אף מצוה לכתחלה ליכא והקשו בתוספות שם דהא אמרינן כאן השוחט דיעבד אא' בעוף ור"ל אף אי רש"י פוסק כל"ב מ"מ קשה לל"ק מרשב"ש ור' ישמעאל ורבנן דכולהו סבירא להו חטאת העוף בסי' א' ולא יותר ממ"נ אי הקפידה תורה שלא יבדיל מה שהכשיר בשחי' דיעבד א"כ לא יבדיל אלא רוב סימן א' ואי מה דבעי לכתחלה הא לתירוץ ראשון בעינן כל השנים ולא יבדיל נימא הראש מגוף וכדעת הר"מ ז"ל שם באמת ולפי מ"ש כאן י"ל דמ"ה מצוה לכתחלה בכל הסי' וסי' ב' מדרבנן הוא דעבדי הרחקה ולא מ"ה ומש"ה יותר מסימן א' הוה הבדלה כמו שכתב:

ועם זה יתישב הא דכתב הר"מ ז"ל בפ"ז מהל' מעה"ק ה"ו כיצד מולקין חטאת העוף חותך הסי' או רוב א' ואינו מבדיל הראש מן הגוף וכבר תמה הלח"מ שם דבגמרא אמרינן בהדיא ואינו מבדיל בסי' א' ולפי מ"ש א"ש דהר"מ לשיטתיה דפסק בפ"א מהל' שחיטה ה"א דבעוף מן התורה בעינן כל השנים בכ"מ שם דיליף מקרא דכי יצוד ציד חיה או עוף מה חי' לכתחלה ב' סימנין ולבר קפרא יליף מהטיל הכתוב בין בהמה לדגים לכתחלה בסימן א' יע"ש ולפי זה הא דכתיב לא יבדיל ע"כ עור הראש מגוף דהא מן התורה בעינן כל השנים לכתחלה והא דאמרינן ואינו מבדיל בסי' א' הם סברי כברייתא דבר קפרא הטיל הכתוב בין בהמה לדגים וכמו שהביא שם רש"י כ"א ע"ב ומש"ה ואינו מבדיל בסי' א' דאף מצוה לכתחלה ליכא ומש"ה הוה הבדל' יותר מסי' א' וכפי מ"ש כאן אין הכרע אי רש"י פוסק כל"ק או כל"ב ועי' ביש"ש בסי' א' דכתב דרש"י פוסק כלישנא בתרא יע"ש ולפי מ"ש אין הכרע:

ובתוס' בד"ה ר' יהודא אומר עד שישחוט את הוורידין וכר"י קי"ל מדא' הזהרי כו' ונרא' דוקא לכתחלה ולא דיעבד עכ"ל רצונם לומר מדאמר הזהרי משמע זריזות לכתחלה:

בא"ד אבל אם צלאו דיעבד שרי כדמוכח בגמרא דאמר רישא בחולין כו' דלמא לכתחלה מודו דבעינן וורידים עכ"ל לכאורה יאמר בזה לפום ה"א דרישא בקדשים שפיר אית לן לומר. דרבנן מודים דבעינן לכתחלה חתי' וורידין דלדם הוא צריך אבל באמת דרישא בחולין ע"כ דלרבנן אף לכתחלה א"צ חתיכת וורידין בשעת שחיטה כמ"ש רשב"א בחדושי מהא דאמרו לר"י לקמן דף כ"ח ע"ב מה לי בשעת שחיטה או לא ואין זה דיוק דהתוספות סבירא להו דלדברי ר"י אמרו דפוסל דיעבד בצלאו שלם אם לא ניקבו בשעת שחיטה אלא אח"כ ואין הכי נמי דלרבנן בעינן אף באמת לכתחל' חתיכ' וורידין כו' ודע דממ"ש התוספות אם צלאו שלם שרי משמע ודאי דאם לא צלאו עדיין הוה לכתחלה וצריך לנתחו אבר אבר וכן יראה דהוה כלכתחלה אלא דא"כ הקושיא במקומה עומדת אימא רישא בקדשים ורבנן סברי לכתחלה צריך חתיכת וורידין בשעת מליקה משום דלדם הוא צריך ואם לא חתכן בשעת מליקה ודאי דרשאי לצלות אף לכתחלה שלם דלית להו טעמא דר"י דאין דם שבוורידין יוצא ע"י צלי ולר"י צריך שינתחנו א"א ולזה פליג ר"י ואמר עד שישחוט את הוורידין בשעת שחיטה ואם לא אסור לצלות שלם ומה בכך דר' יהודא מתיר דיעבד בצלאו שלם אפ"ה שייך פלוגתייהו לכתחלה אי לא חתך בשעת מליקה וצ"ע:

עוד אבאר לך שדעת הרשב"א ור"ן הפך דעת התוספות דר"י אף דיעבד אוסר אם צלאו שלם וכן דעת הרא"ש ז"ל בשמעתין וכמו שאבאר לקמן והא דלא תקשי א"כ מה מוכח לקמן דרישא בחולין אימא בקדשים ורבנן דיעבד פליגי עלי' דר"י כבר כתב הר"ן ז"ל בחמש שיטות בחדושיו לחולין לתרץ זה וי"ל דאי רישא בקדשי' ובחולין ל"צ חתיכת וורידין א"כ ודאי לכתחלה בעי ר"י חתיכת וורידין דלדם הוא צריך ואמאי פליגי רבנן עלי' עכ"ל וירצה בזה כמ"ש הרשב"א לקמן בחדושיו דף כ"ט ע"א דפריך הי בחולין והי בקדשים דמה נ"מ וי"ל דנ"מ לענין וורידין דאי רישא בחולין שפיר ואי רישא בקדשים בחולין לא צריך לר"י חתיכת וורידין עכ"ל ולפ"ז שפיר אמר אי רישא בחולין ור"ל בקדשי' לא צריך חתיכת וורידין וע"כ ר"י לכתחלה הוא דצריך דלדם הוא צריך וא"כ אמאי פליגי רבנן עלי' ואה"נ דרישא מצי מיירי בקדשים לפי זה אלא דאנן הכי קאמרינן מסתברא רישא בחולין היינו דר"י אף בחולין בעינן חתיכת וורידין ומיהו למ"ד המולק מיבעי ליה הוה כפשטיה:

עוד כתב הר"ן בפ' השוחט דמסתברא דר"י אף דיעבד אוסר דהא מתני' דיעבד קתני וכן לקמן שחט שני חצאי סימנין בעוף פסולה ר"י אומר עד שישחוט וושט ושני וורידין אלמא ר"י אפסולה קאי ועוד דלכתחלה בעינן שני סימנין עכ"ל הנה מ"ש דמתני' דיעבד הוא לתי' דהשוחט אא' בעוף קאי אלא דלא ידענא דמ"מ אימא דיעבד שרי ר"י אם צלאו שלם ור"י ה"ק אף דיעבד אינו רשאי לצלותו שלם אם לא חתך וורידין עד שינתח א"א והרשב"א בחדושיו לקמן גבי ר"י אומר עד שישחוט וושט כתב ג"כ דר"י ע"כ אפסולה מדאמר וושט וב' וורידין גם כן ק"ל כמ"ש כאן:

ובד"ה חצי א' בעוף ומרישא נמי שמיע לי דוקא רוב בעינן עכ"ל הנה לכאורה אין קושיא כלל דמרישא לא הוה שמעינן דה"א מחצה נמי סגי דהוא רוב במחשבת הלב ועיין י"ד סי' כ"א בב"י ותדע דהכין הוא דהא לקמן דף כ"ח ע"ב דהיה ס"ד מחצה כרוב ופריך מחצי א' דפסול ולא פריך מרישא דרובו דוקא בעי' אלא דה"א מחצה רוב קרי ליה דהוא במחשבת הלב וכן פירש"י שם להדיא בד"ה רחמנא למשה והא דאמר שנצטוה על רוב א' מחצה נמי רוב קרי ליה כו' יע"ש וא"כ ע"כ בהכרח צריך למיתני חצי א' פסול ולשי' הפוסקים דבעינן רובא דמינכר בחולין עיין בפר"ח סי' כ"א א"כ צריך למיתני חצי לומר דוקא חצי הא כ"ש יותר ממחצה כחוט השערא כשר בקדשי' דכהנים זריזין הם כדמסיק בהעור ורוטב קכ"ג ע"ב וכבר כתבנו לעיל מזה קצת במשנה יע"ש ואי לא הוה תנן חצי א' ה"א דרובו דסיפא ממש כרובו דרישא רובא דמינכר כמ"ש מהרש"א כהאי גוונא לקמן כ"ט ע"א יע"ש בהא דפריך מחצי א' בעוף יע"ש וא"פ דהתוס' סוברים דגם בחולין כשר כחוט השערה יותר ולקמן בהא דמחצה כרוב אבאר:

ובד"ה שנים בבהמה כו' ואי משום וורידין אף ר"י מודה כו' עכ"ל יש להקשות דהו"מ לדחויי לפי שיטתם א"כ במאי פליגי ר"י ורבנן ואפשר דלרבנן לכתחלה לנקבן בשעת שחיטה ואם לא עשה כן שרי לצלאו כך ולר"י אם צלאו דיעבד הא לכתחלה צריך א"א וכבר כתבנו לעיל מה שיש להקשות אימא רישא בקדשים:

במ' וקרא להאי אתא דלא לישווי' גיסטרא ופירש"י ז"ל בלשון שני שיחתוך סימנים ותו לא כתב המרדכי בפ' השוחט שראבי' דקדק מפירש"י שאסור לחתוך המפרקת לשנים ועיין בי"ד סי' ש"ד ומש"ה לא קשיא קושית התו' ד"ה ותו דמהיכא תיתי שיצטרך לחתוך המפרקת ולפירש"י אין קושיא דבא הכתוב לומר שאסור לחתוך המפרקת וטעמא דהא מלתא כתב הרשב"א בתה"א דף כ"ג משום שמבליע דם באברים כדאמר בכ"ה דף קי"ג והט"ז בסי' כ"ה הקשה דלדעת רשב"א לקמן באומצא דוקא לאכול חי הוא דאסור ואילו לאכול צלי או בע"י מליחה שרי ואילו מקרא היה לנו לאסור בכל גווני יע"ש ור"ל וכיון דכתיב וזבחת לומר שאסור יותר לחתוך הוה ליה כפסול. בשחיטה ומנלן דטעמא דקרא משום דם היא אימא דגזירת הכתוב ובכל ענין אסור ולא ידענא אמאי לא. קשיא לי' לט"ז דאף אי נימא ע"י מליחה וצלי נמי אסור מ"מ תיקשי מאי איריא משו' דם. תיפוק לי' דכלא נשחט וכדכתיבנא ונ"מ אי בישלו דדם שבישלו לא הוה אלא מדרבנן ואילו משום גזירת הכתוב אסור מ"ה ועוד לטמא משום נבילה ואי משום הא לא קשיא להרשב"א דאית לו לומר טעמא דקרא ולא גזירת הכתוב:

וראיתי בספר מקום שמואל בחדושיו לי"ד סימן כ"ד שכתב דהרשב"א אקדשים קאי דוזבחת בקדשים כתיב ומשום דלדם הוא צריך וכן כתב בתשובה כו' ומה"ט כתב הב"י בסימן הנ"ל דמדברי הרשב"א מוכח דטעמא משום דם הוא עכ"ל וכדומה לי שלא הביא דברי הט"ז דהקשה מנלן דטעמא משום דם אימא משום דפסול בשחיטה הוא אם חתך המפרקת גם מה שכתב מב"י אין צורך להשיב עליו ובי"ד סימן כ"ד אכתוב הן אמת שיש לראות הא דאיבעיא בפכ"ה מהו למיכל מיניה באומצא וסלקא בתיקו ואמאי לא פשיט לי' מהא דאמר וקרא שלא לשווי' גיסטרא שלא יחתוך המפרקת לשנים ש"מ דאסור למיכל מיהת באומצא ולגי' רש"י לקמן דאיבעיא הוא אף על ידי מליחה א"ש דאיבעיא הוא דקרא באומצא אוסר. ודע שהרשב"א בחדושיו כתב דלא לישוויה גיסטרא בקדשים דלדם הוא צריך ובדרב יימר נמי גרסינן דלא לישווי' גסטרא ואף דבחולין כתיב מ"מ אסור משום דם שפי' ממקו' למקום עכ"ל והיינו כגי' לקמן באומצא אסור ומכאן תראה שהרשב"א גופא כתב בפי' דלא אסור אלא באומצא. גם תראה ביטול דברי מקום שמואל דהא וזבחת בחולין כתיב כמ"ש הרשב"א בחדושיו והבאתיו בסמוך:

גמרא אין לי אלא נתחים שישנו בכלל הפשטה מנין לרבות הראש שכבר הותז עיין במהרש"א ז"ל ונראה לפרש דבריו דודאי באמת דכתיב וערכו כו' את הראש ואת הפדר מסתברא לרבות מוהקטיר הכהן הכל המזבחה צמר שבראשי תישים ומוכח מוהקטיר הכהן הכל דראש אינו בכלל הפשט ומיהו קרא צריך שלא יתלש שער שבזקן תישים דאי שאין הראש בכלל הפשט ממילא ידעינן כיון שכבר הותז ולא קאי והפשיט אראש וה"ה בכלל ונתח ומש"ה צריך לכתוב וערכו את הראש אלא דלא תימא מ"ש רש"י שהרי הותז הוא טעמא דקרא דמש"ה כתיב והקטיר הכל לרבות צמר שבראשי כבשים כו' דלא הוה בכלל הפשט שהותז דא"כ בקצרה הוה ליה להוכיח מדחזינן דרבי קרא לראש שאין בכלל הפשט משום שהותז אלמא שחיטה מן הצוואר אלא ודאי דלאו טעמא דקרא הוא. ומיהו אי לאו וערכו כו' את הראש ה"א שאין הראש בכלל עריכה והקטירו הכל ע"כ לרבות טלפים ועצמות ואלא השתא דכתיב את הראש מרבינן מהכל אף צמר שבראשי תישים וידעינן נמי מהאי גופא שאין הראש בכלל הפשטה ומ"ש רש"י שהרי הותז היינו דמש"ה צריך את הראש שיהא בכלל עריכה דה"א דאין הראש בכלל והפשיט גם בכלל נתוח כיון דכתיב והפשיט העולה דקאי על גוף העולה והראש אינו מחובר לעולה בעת הפשט שהרי הותז בשחיטה ומ"ש מהרש"א ומיהו משום שאין הראש בכלל הפשט לא איצטריך לרבות שיהא בכלל עריכה כיון שהוא מחובר לגוף לאו למימרא מוהקטיר הכל דאי לאו את הראש ע"כ דוהקטיר הכל קאי אעצמות לחוד אלא דקשיא ליה מנלן דשחיטה מצוואר מדאיצטריך לרבות הראש שיהא בכלל עריכה ש"מ הלמ"מ דשחיטה מצוואר אימא דש"מ דראש אין בכלל הפשט כמו שהוא האמת וכיון שאין בכלל הפשט אינו בכלל נתחים וצריך לרבות שיהא בכלל עריכה להכי כתב דא"נ אין הראש בכלל הפשט והפשיט לא קאי אראש מ"מ ונתח קאי אראש והוה בכלל נתחים ובכלל עריכה כיון שהוא מחובר לגוף עדיין אלא ש"מ דשחיטה מצוואר הוא. והא דאמר אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה היינו דאי הוה הראש בכלל הפשט אף דהותז בשחיטה מ"מ קאי עליה ונתח לנתחים אבל כיון שאין הראש לא בכלל והפשיט ולא בכלל ונתח ה"א שאין בכלל וערכו לכך כתיב וערכו את הראש הא דלא הוה בכלל הפשט כתבנו דהכל משום שהותז בשחיטה וע' מהר"מ ואין להאריך:

ובתוספות בד"ה מדקאמר את הראש שכבר הותז כו' לא ידעינן אי מן עורף או מן צוואר עכ"ל מצינו לומר דהך תנא סובר נמי דרשא דר' אלעזר לקמן ע"ב ראשו של זה במליקה מן העורף ולא ראשו של אחר בשחיטה אלא מצוואר אלא דאי לאו דרשא וערכו ה"א דראשו למעט ואין ראשו של אחר מצוואר אלא מלבו דוקא כדפריך ואימא מלבו משא"כ השתא דידעינן דשחיטה מן ראש מערכו ע"כ ראשו של זה ואין ראשו של אחר אלא מצוואר דוקא ועיין תוספות ד"ה ותהא פרה בפ"ק כ"ג ע"ב שהוקשה להם דתהא פרה כשירה במליקה ותי' דראשו של זה כו' אלמא דכ"ע אית להו דרשא דראשו כו':

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה