ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף יד.
מתני' השוחט בשבת ובי"ה אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשורה הנה לקמן מוקי מתני כר"י ובשוגג מיתוקמא ולא במזיד מדקתני שחיטתו כשירה משמע בין לו ובין לאחרי' ובמזיד אסור לר"י לו עולמית אלא בשוגג ואעפ"י שמתחייב. בנפשו ה"ק אילו היה מזיד היה מתחייב סקילה בשבת וכרת בי"ה והנה מה דתנן שחיטתו כשורה אפשר לאפוקי מר"י הסנדלר דאמר בשוגג יאכלו אחרים למ"ש ולא הוא ואשמעינן דלא כוותיה דשחיטתו כשירה משמע ל"ש לאחרים ול"ש לו וענין אומרו אע"פ שמתחייב בנפשו הא עיקר רבותא יש לומר דה"ק לא מיבעיא היכא דלא עביד איסורא במזיד כגון שהיה לו חולה שנחלה בשבת דשחט בהיתר דמותר לבריא במ"ש ומיהו בו ביום אסור לבריא משום מוקצה לר"י מחמת איסור דדיחוי הוא דקמדחי לה לקמן כמ"ש התוספות ד"ה אימור דשמעת ליה אלא אפילו שחט באיסור שלא היה חולה או חולה והבריא:
בשבת אילו היה מזיד מתחייב בנפשו אפ"ה שרי למ"ש דלא קניס ר"י שוגג אטו מזיד ועיין בתוספות לקמן ט"ו ד"ה כי שרי ר"מ יע"ש ועיין בדרישה סי' י"א ובתבואת שור סי' י"א ובכור שור מ"ש בזה יע"ש:
ובתוספות בד"ה השוחט בשבת אפילו במזיד בעי לאוקמיה כו' ועוד דכר"מ בעי לאוקמי' ור"מ סובר מומר לד"א הוה מומר לכל התורה כולה עכ"ל הוקשה להם ב' קושיות א' איך בעי לאוקמיה במזיד דפסול לכ"ע בשבת ועוד דלר"מ אף לד"א הוה מומר לכל התורה ומיהו מ"ש האי לישנא דלר"מ מומר לד"א הוה לכל התורה כולה לאו דוקא דבבכורות דף ל' ע"ב אמרינן דחשוד לד"א לר"מ הוה חשוד לכל התורה כולה ואין דינו כגוי אלא דאין לו נאמנות ועיין במהרי"ק שורש ק"ס הביאו. הבכור שור דמה קושי' דלמא באחר עע"ג וראה ששחט שפיר והב"ש תי' דהול"ל בהדיא ואחרים הרואין יע"ש והנה י"ל דמיירי בשחט במזיד בשבת לתאבון ולא להכעיס אלא שרוצה לאכול בשר ונהי דחשוד לכל התורה כולה היינו לתיאבון ולא שביק היתרא ואכיל איסורא ומיירי שבדקו לו סכין תחילה ומש"ה מותר ואף דלענין שבת אין חילוק בין תיאבון להכעיס כמ"ש הב"י בסי' רס"ח ביו"ד בד"ה א' האיש מ"מ קושי' שני' לר"מ לא הוה מקשה דלמא דבדקו לו סכין ובתי' ראשון יתישב גם קושי' שני' ובי"ד סי' ב' אבאר באורך דיני מומר לחלל שבתות בא"ד וי"ל דהתם בפרהסיא והכא צנעא ועוד י"ל בפ"א לא חשיב מומר עכ"ל הנה יש לפרש בב' פנים א' שבתי' ראשון כתבו דיש חילוק בין פרהסיא. לצנעא כמבואר בברייתא לעיל ומחלל שבתות בפרהסיא ובצנעא אף בהרבה פעמים לא הוה מומר ובצנעא הוא דהדין כן ובפרהסיא אף בפ"א הוה מומר ויהיה שב מלת מומר דתניא בברייתא לעיל חוץ מן האומר לנסך היין ולחלל שבתות האי.מומר קאי אע"ז דשם אין המומר לנסך היין ולחלל שבתות האי מומר דשם אין חילוק בין צנעא לפרהסיא אלא דבהרב' פעמים הוא דנעשה מומר דמלת מומר מורה על הרבה פעמים כמו שכתבו הפוסקים והכ"מ בפ"ד מה"ש יע"ש ובשבת אף בפ"א אם בפרהסיא נעשה מומר ובצנעא אף בהרבה פעמים אין נעשה מומר ולפ"ז יקשה עדיין קושי' שני' דלר"מ החשוד לד"א חשוד לכל התורה אף בצנעא דר"מ לא הזכיר פרהסיא ולכן תי' בשני דבפ"א לא חשיב מומר אף בפרהסיא אלא דוקא כמה פעמים ופרהסיא ומלת חוץ מן המומר שב ג"כ אל שבת דבע"ז הרבה פעמים בצנעא ובשבת הרבה פעמים ופרהסיא ונמצא תי' השני מיקל הוא דלתי' ראשון אף בפ"א ופרהסיא הוה מומר ולתי' שני דוקא הרבה פעמים ובפרהסיא דוקא. אלא דיש' לראות דא"כ מה ראיה הביאו מפ"ב מהא דשוחט לע"ז דהא ודאי יש חילוק בין שבת לע"ז דבע"ז בעינן הרבה פעמים דקתני חוץ מן המומר לנסך יין אבל שבת אפשר פ"א וגי' לעיל חוץ מן מומר לנסך יין ומחלל ולא לחלל דהא קודם שמגי' נמי ומחלל יע"ש ועוד דמהא דמוקמינן לקמן בישראל מומר ואפ"ה כתבו התוס' דמיירי בפ"א אלמא לשון מומר משמע להו גם בפ"א דלא כמ"ש הכ"מ יע"ש. ועוד יש לפרש בדברי תוס' שבתי' ראשון כתבו דהכא בצנעא והתם פרהסיא היינו בפ"א ומיניה דבהרבה פעמים אף בצנעא חשיב מומר ובתי' הב' כתבו דבפ"א אף בפרהסיא לא חשיב מומר ובעינן כמה פעמים ובפרהסיא ולפ"ז ג"כ תי' שני מיקל לגבי תי' ראשון. אבל ראיתי בי"ד סי' ב' בדרישה ס"ק י"ט משמע דתי' שני הוא המחמיר דבתי' ראשון אין חילוק אלא בין פרהסיא לצנעא דפרהסיא אף בפ"א חשוב מומר ובצנעא אף בהרבה פעמים אין נעשה מומר ובתי' השני כתבו דבצנעא בהרבה פעמים הוה מומר ופ"א לא הוה מומר אלא בפרהסיא דהא דתניא לחלל שבתות בפרהסיא אפ"א קאי והא ראי' מדכתב הדריש' שרבינו תפס שינויא קמא לעיקר יע"ש ומה שהביאו התוס' ראיה מהא דשוחט לזרוק דמה לע"ז וכן משנים אוחזים בסכין ה"ט י"ל דהכי מייתי ראיה כמו דמצינו בע"ז דיש חילוק בין פ"א להרבה פעמים הוא הדין שאפשר לחלק בשבת כך או שנאמר דמייתי ראיה מכ"ש אם שבת הקל מע"ז דדוקא בהרבה פעמים ולא בפ"א ואם נאמר דמ"ש ועוד י"ל בפ"א לא חשוב מומר היינו אף בפרהסיא ומצינו לומר דמתני' בפרהסיא מיירי ופ"א לא חשיב מומר א"כ מה ראיה מע"ז דהתם בצנעא ומש"ה בפ"א לא חשיב מומר אבל שבת דפרהסיא אף פ"א חשיב מומר אבל אי פירושו ועוד י"ל דפ"א לא חשיב מומר היינו בצנעא ולתרוצי ההיא דר"מ אתי דאמר חשוד לד"א הוה חשוד לכל התורה כולה דכתבו דפ"א לא הוה מומר ומיהו מתני' כדאוקי מעיקר' בצנעא דבפרהסיא בפ"א ובצנעא בהרבה פעמים הוה א"ש דמייתי ראיה מע"ז דפ"א בצנעא לא חשוב מומר וא"כ לא קשיא מדר"מ דבעינן כמה פעמים דוקא מכ"ש דע"ז החמורה ועיין בסי' ב' ובש"ך ובפר"ח ובסי' י"א יע"ש:
ודע שמה שהוכיחו התוס' דפ"א לא חשיב מומר מהא דשוחט לזרוק דמה לע"ז הנה הרשב"א בת"ה הארוך בית א' שער א' כתב דמיירי שחשב ישראל שהעכו"ם יזרוק דמה לע"ז דגברא לאו בר קטלא הוא יע"ש ואין ראי' דפ"א לא חשיב מומר. ובחדושיו הביא ראיה מפרק או"ב דאמר ר"י שחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז ולא אתרו בי' משום או"ב חייב לרב' דשחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה והא שחיטת מומר הוא ונבילה הוה וחשיב כמו נחירה אלא דפ"א לא:
חשוב מומר עכ"ל (ר"ל דע"כ לא אמרו רבנן דשחיטה שאינה ראויה שמיה שחיטה אלא בשוחט טריפה וכדומה דמהני לטהר מידי נבילה אבל כאן דמטמא במשא הוה כמו נחירה ופטור אף לרבנן) ומיהו למ"ש בת"ה שעה א' דאין ראיה מדר"ל דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה וכמ"ש הב"ח סי' י"א דאם מומר וגמר שחיטה באין כא' גם הרשב"א מודה דמותר יע"ש א"כ אין ראיה ג"כ מאו"ב דמיירי בגמר זביחה הוא עובד דשחיטתו לא הוה נבילה אבל בתחלת או באמצע אה"נ דהוה שחיטת מומר ועיין ב"ח סי' ד' שכתב צ"ע מראיה מאו"ב ולא ידענא אמאי לא כמ"ש ואו"ב נמי לא מחייב אלא בגמר זביחה ובפרק או"ב אבאר זה ובי"ד אבאר יותר בעזה"י א"ס:
לשון הר"מ ז"ל בפירוש המשניות ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג שחיטתו כשירה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד כשירה שהרי לא חלל עד גמר שחיטה כו' יע"ש ועיין ב"ח סי' ב' וז' וי"א ושם אבאר ומ"ש הר"מ ז"ל דבמזיד שחיטתו פסולה עיין ב"י י"ד סימן י"א ויש לראות דא"כ מה אמר ונוקמיה במזיד ור"מ כיון דשחיטתו פסולה מזיד גם מ"ש ואמר אם היה שוגג כשירה היכן אמרו כן ואולי מהא דלקמן דאמר ומי מצית לאוקמי' בשוגג כר"י והא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני ה"ק כו' ולא מוקי לה בין בשוגג ובין במזיד ואי דבמזיד לא מצי לאוקמי' דשחיטתו כשירה משמע בין לו בין לאחרים כמו שאמר דמשום הכי לא אוקמי' כר"י הסנדלר יע"ש מ"מ המקשה דלא ידע מזה דהא פריך ונוקמיה כר"י הסנדלר א"כ מה קא קשיא ליה ומי מצית לאוקמיה בשוגג כו' דלמא בין בשוגג ובין במזיד מיתוק' א"ו במזיד אין שחיטתו כשירה אבל ז"א דא"כ היאך מקשה ונוקמיה במזיד כר"מ וכמ"ש בסמוך אלא דהוה ניחא ליה בכך ה"ה לר' יהודא ג"כ ולקמן בסוגין אבאר שם ודע דמתני' מצינן לאוקמיה בעוד שהיה חצי קנה פגום דשחיטה וחילול שבת, באין כאחד אלא דדוחק לומר דמתני' מיירי בעוף וכה"ג ז' ומ"מ לדינא גם הר"מ יודה דבצנעא אין שחיטתו פסולה אלא פרהסיא דוקא כדתניא לעיל ולחלל שבתות פרהסיא ולא פליגי הפוסקים אלא בפ"א ובפרהסיא אי חשיב מומר או באותה שחיטה או נעשה מומר ועיין ש"ך סי' ב' וי"א:
כתב הר"ן ז"ל בחדושיו לחולין בחמש שיטות וראיה מאו"ב בשחט שני לע"ז כו' והוא כמו ראיות הרשב"א בחדושיו וכתב שיש דוחין ואומרים אף שחיטת מומר אסורה אין מטמא במשא דאינו כנכרי ממש דקדושיו קידושין והוה כשחוטה שאינה ראויה כיון דמטהר מידי נבילה עכ"ל כבר כתבנו לעיל גבי מומר דיש להקשות למאן דמפרש וזבחת מי שהוא מצווה על השחיטה ומכשיר מומר להכעיס לשחיטה והוא ג"כ דעת הרשב"א בחדושיו קשה דמומר לכל התורה נמי דקדושיו קידושין ואע"פ שחטא ישראל הוא והשלטי גבורים בפ"ק דחולין באמת כתב שאחרים רואין כשר במומר לע"ז ואולי מדרבנן שחיטתו פסולה אבל דעת הרבה פוסקים דמן התורה שחיטתו פסולה ולמ"ד מומר להכעיס לשחיטה פסול י"ל דה"ה מומר לע"ז נמי דאנן הכי קאמרינן כיון שכפר מסתמא הוא מומר לכל התורה להכעיס ועוד בע"ז מה שייך תאבון וכמ"ש הב"י י"ד סימן רס"ח:
והנה מכאן היה נראה סעד למ"ש הר"מ בפ"ו מהל' שא"ה הלכה ז' דטומאת ת"ע הוא מדרבנן וכתב הכ"מ אף דמוקי משניות טובא כר"י בן בתירא דמטמא באוהל כיון דהוה מדרבנן פסק להקל וכבר כתבנו לעיל דלשי' התוס' לר"י בן בתירא ת"ע הוא מן התורה ולא הוה למפסק וי"ל דהר"מ סובר כתוספות דלר"י בן בתירא טומאת ת"ע מ"ה ואפ"ה פסק כרבנן דלית להו היקשא ויאכלו זבחי מתים והיינו מדחזינן פלוגתא דר"י ור"ל באו"ב פ"א ע"ב בשוחט ראשון לשלחנו ושני לע"ז דחייב ר' יוחנן ואמאי הא לא הוה שחיטה כלל דת"ע מטמא במשא מן התורה לר"י בן בתירא והוה כנוחר ומעקר כמ"ש הר"ן דכל כמה דלא מהניא שחיטה לטהר מידי נבילה אפי' שחיטה שאינה ראויה לא מיקריא וגם רצה לומר דפוטר דחייבי מיתות שוגגין פטור ממלקות ותיפוק ליה דלא הוה שחיטה כלל דלהוציא מידי אמ"ה גם נחירה עושה פעולה זו אלא דהלכה כחכמי' דלענין טומאה לא הוקש ת"ע למת ונהי דמדרבנן מטמא מ"מ לוקה דמן התורה מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה ועיין בתב"ש סי' ב' דמ"ש הר"מ דלקי אשחיטת נכרי משום ת"ע הוא דסתם מחשבתו לע"ז יע"ש וא"כ כיון דהני תרי אמוראים סוברים כחכמים מסתמא הכין הלכתא כן נראה לי אלא שיש לעיין בזה דעד כאן לא אמרינן דכל היכא דאין מטהר מידי נבילה אף שחיטה שאינה ראויה לא מיקריא אלא במומר דדרשינן וזבחת מי שהוא מאמין וזה שאינו מאמין הוה כמתה מאלי' משא"כ ת"ע דהוה שחיטה מעליא אלא דגזירת הכתוב הוא דמטמא במשא ומגע אפשר דחשיב שחיטה שאינה ראויה עכ"פ ועיין לקמן מ"א גבי השוחט בשבת לע"ז:
ובד"ה ונסבין חברייא למימר ר"י הוא כו' ויש לומר כגון שעבר ומלחה ר"ל דע"כ ר"י הוא דאי רבנן מאי קמ"ל וכי לא ידעינן שאסור בלא מליחה אלא בעבר ומלחה ואפ"ה אסור וע"כ ר"י הוא אי מדנקיט שבת דומיא די"ה מה התם אף ומלחה וע"כ ר"י:
בא"ד ומתוך כך נראה דלצלי כו' ולא מיבעיא כשנצלה יפה ונפלט כל הדם דשרי עכ"ל עיקר ראי' דלצלי אין צריך מליחה מכבר שחתך עליה בשר דמאומצא אין ראייה דאימא שאני צלי דפי' ממקום למקום הוה כמו פי' לחוץ אלא מככר שחתך עליו בשר יש ראיה ופירשו הם דבצלי איירי ההיא דככר ולא נצלו כל צורכו אף שפי' ממקום למקום שרי א"נ בשר חי מיירי נמי יש להוכיח דשרי בפי' ממקום למקום ומ"ש עוד דלא מיבעי כשנצלה יפה ונפלט כל הדם דשרי הלשון קצת מגומגם דוודאי כשיצא כל הדם גם רש"י ור"מ ז"ל מודי' דא"צ עוד אלא דהם סוברים דע"י צלי אין יוצא כל הדם ומש"ה צריך צלי מליחה ועיין בריש כיצד צולין וברש"י שם ובר"מ פ"ו מהל' מ"א יע"ש ולדידי' ההיא דאומצא אפשר דעל ידי חליטה איירי ועיין בכ"מ שם. וכנראה דכאילו כתבו כן לא מבעיא כשנצלה יפה דאז יצא כל הדם ופליגי על מי שסובר דע"י צלי אין כל הדם נפלט לחוץ ובעי מליחה. ומיהו נראה וודאי דע"י צלי כל צורך יצא כל הדם דאל"כ איך שרי לבשולי אח"כ לדידהו דלא בעי מליחה לצלי ומ"מ צריך לתקן הלשון כמ"ש דכתבו דפשיטא דע"י צלי יוצא כל הדם ושרי ולא כאותן שסוברים שאין יוצא. ויש עוד לפרש דה"א אף שיצא כל הדם בנצלה כ"צ אפ"ה בעי מליחה תחלה כמו לקדירה דאל"כ מיד כשנתעורר הדם לצאת ופי' ממקום למקום א"כ נאסר למאן דסובר פי' ממקום למקום הוה כיצא לחוץ ומיד חנ"נ למאן דסובר בשאר איסורים חנ"נ ואפשר לסוחטו אסור אף שיוצא אח"כ כל הדם ומיהו ע"י מליחה שרי דאף שמיד כשפי' ממקום למקום נ"נ י"ל כמ"ש הר"ן ס"פ כל הבשר דבשאר איסורין משום לתא דבב"ח ודוקא ע"י בישול לא ע"י מליחה ועיין ש"ך בסימן כ"ב ובשאר דוכתין משא"כ צליה דאסור בב"ח מן התורה כמ"ש הפר"ח בסי' פ"ז דמצינו דקרא הכתוב לצלי בישול כדכתיב ויבשלו את הפסח א"כ מיד שנתעורר הדם לצאת חנ"נ דפי' ממקום למקום ואוסר כל החתיכה ואף לאחר שיצא דאפשר לסוחטו אסור כו' אפ"ה כתבו דלא מיבעיא כשנצלה כ"צ ונפלט דשרי דאין הנאסר יותר, מן האוסר וכל שלא נשאר כלום מן האיסור לא אמרינן אפשר לסוחטו אסור ועוד דמה שיש תקנה לצאת לא אמרינן חנ"נ כמו שאבאר וזה לשון המרדכי בפרק גיד הנשה דאיסור שיכול להפריד לא אמרינן ביה חתיכה נעשה נבילה בשם רא"ם דאל"כ אין בשר נכשר ביציאת דם מטעם ככ"פ והלא מיד נ"נ וכן בכלי מתכות לא אמרינן חנ"נ דיש תיקון ע"י הגעלה ולהפריד האיסור יע"ש ועיין בי"ד סי' צ"ח והנה דברי המרדכי יש לפרש בחתיכה שלא נמלחה ומונח אצל חתיכה שנמלחה ובולע דלא שייך איידי דטרוד ואפ"ה מותר אח"כ מטעם ככ"פ ואמאי לא אמרינן נ"נ וז"ש מיד בהכנס הדם בה יע"ש ובחדושינו פג"ה וכ"ה כתבנו דה"ה מטעם אין הנאסר והיא היא. וא"כ ה"ה במליחה יש להקשות כן אי דם שפי' ממקום למקום אסור איך מולחין בשר והלא מיד שפירש ממקום למקום נ"נ ואיך יצויר שבשר ניתר ע"י מליחה ואף שיצא אח"כ דאפשר לסוחטו אסור וכמו בשר המלוכלך בדמים שנתבשל אף שיש ס' נגד כל החתי' אסור מטעם פי' ממקום למקום וה"ה כאן יע"ש בי"ד סי' ס"ט דהחתיכה עצמה אסורה אלא מטעם דבמליחה לא גזרו דמשום לתא דבשר בחלב גזרו וזה דוקא ע"י בישול משא"כ צלי ה"א דאסור וליבעי מליחה קודם ולשהות שיעור שעה שיצא כל דם ולזה כתבו לא מיבעיא בנצלה כל צורך ונפלט דמו דשרי ע"י צלי' דלא אמרינן ביה חנ"נ מטעם שאין הנאסר יותר מן האוסר או שיכול להפריד האיסור ולא אמרינן חנ"נ אלא כשנשאר מעט מן האיסור עמו ונ"מ ג"כ דבעי' ס' נגד כל החתיכה ולא כשיצא כל האיסור אז אפשר לסוחטו יותר ואף בבשר בחלב יש מי שאומר כן ועיין י"ד סי' ק"ח וכבר כתבנו לקמן בג"ה באורך:
בא"ד דפליט האי ובלע האי היינו פריש לחוץ עכ"ל משמע אי אמרינן דם האברים שלא פירש לחוץ אלא ממקום למקום נמי אסור יש לפרש חדא נמי דפריש בתוך החתיכה ממקום למקום ואף שאין זה קושיא דתרי לא דבלע דם מעלמא ואין פולט אבל חתיכה א' ככ"פ כן מצי סבר רב אשי וי"ל דפריך שפיר דהא אגב דטריד למפלט לא בלע אלא כשמלח חדא חתיכה קודם גומרת פליטתה ובולעת אח"כ מחברתה ה"ה חדא מה שנמלח קודם אותו הצד פולט ואח"כ בולע מן דם וע"ש בפכ"ה ושם כתבנו עוד מזה:
ע"ש גמרא הלוקח יין מבין הכותים אומר שני לוגין כו' עכ"ל יש בכאן ענין עמוק והלא כבר נודע דיני ברירה ארוכים מני ים והרבה מזה המין מפוזר במקומות רבים מהש"ס ואין אני מכניס עצמי בכאן לפרש דיני ברירה אלא לפרש הפשוט. הנה ממ"ש רש"י ז"ל בד"ה הלוקח יין מבין הכותים לאשמעינן דכותים חשודים על התרומה ואינן כעמי הארץ כו' תראה שהוקשה לו דבר מה מש"ה הוצרך לומר דבא לאשמעינן דכותים אף על תרומה גדול' חשידי וגריעי מע"ה ואבאר כי הוקשה לו מאחר דמיירי בלוקח יין מבין הכותים בחול ואין לו כלים להפריש או בע"ש סמוך לחשיכה ואין לו שהות להפריש כמ"ש רש"י בד"ה אומר שני לוגין דלא כמ"ש הרב והר"ש במשנה פ"ז דדמאי משנה ד' דמיירי בלוקח ע"ש בין השמשות דספק הוא דמעשרין ולא ודאי ויין של כותים ודאי הוא יע"ש אלא בחול מיירי ואין לו כלים להפריש או בע"ש מבעוד יום מיירי ואין לו שהות דאי בין השמשות ואין לו שהות שיקדש היום תיפוק ליה דבין השמשות נמי אסור להפריש ודאי אלא דמאי כדתנן בבמה מדליקין ספק חשיכה אין מעשרין הודאי ומדכתב רש"י שאין לו שהות ע"כ מבע"י סמוך לבין, השמשות קמיירי והוקשה, לו אמאי תנן הלוקח יין מבין הכותי' אמאי לא תנא הלוקח טבל ודאי ואין לו כלים הך תקנתא דאומר ב' לוגין כו' ולכך פי' דכותים אשמעינן דהם חשודים אתרומה גדולה ואינן כע"ה ומה"ט הוה פירותיו ודאי טבלים שאין מפרישים כלל דלא חיישי אלפני עור כמו שכתב הרשב"א ושאר מפרשים ז"ל ועיין בדמאי פ"ז מ"ד בתי"ט בד"ה הלוקח יין מבין הכותים ועיין מה שאכתוב עוד בזה לקמן בעזה"י ויש לנו דרך אחרת בזה דממ"ש רש"י דכותים חשודים כל התרומה וגם ממ"ש ואינן כע"ה כו' א"כ נראה דאין חילוק בין כותי לע"ה אלא לענין תרומה גדולה אבל שאר דיניהם שווין המה דפירותיו ספק ולא ודאי דלא כמ"ש הרב והר"ש שם דהוה ודאי אלא ספק הוא ומ"ש רש"י ד"ה אומר ב' לוגין או שהיתה חשיכה בליל שבת היינו בין השמשות והוקשה לו דא"כ לאשמעינן הך דינא בלוקח מע"ה ולכך כתב לאשמעינן אף תרומה גדולה אין מפרישין ומה שכתבתי די"ל דהוה ספק מצאתי כן אח"כ בס' פני יהושע בגיטין כ"ה בד"ה ומיחל יע"ש. ואני תמה איך יהיה ספק לשיטת רש"י שהרי כתב שם בד"ה מבין הכותים בסוף הדבור דכותים חשודים על הכל והלוקח מהן צריך להפריש ודאי ואיך כתב פי' לשי' רש"י ספק:
ודע דאם נאמר כפי' הרב ור"ש בפ"ז מ"ד דדמאי דהוה ודאי טבל דלא חיישי אלפני עור כו' א"כ קשה מאי פריך ומי אית לי' לר"י ברירה מהך דלוקח ודלמא בדאורייתא סובר אין ברירה דהוה ודאי טבל ומוקצה הוה דרבנן אית ליה ברירה ומש"ה שפיר אמרינן דשחטינן בהמה בי"ט דהוברר כו' ובשלמא אי אמרי' בכותי הוה מדרבנן חומרא בעלמא והחמירו ג"כ דלפרוש תרומה גדולה וכמ"ש ג"כ בס' פני יהושע גיטין כ"ה הוה א"ש דמייתי ראי' דאף מדרבנן לית לי' ברירה משא"כ אי ודאי אין ראי' כמ"ש והייתי סבור לומר שמ"ש רש"י בגיטין דהוה ודאי טבל לר"מ כתב כן דנהי דאיכא ס"ס שמא עשה לעצמו היין והפריש תרומה ונהי דלמכור בשוק עשה מ"מ אין ודאי שלא הפריש נהי דלא חיישי אלפני עור מ"מ פעמים הוא מפריש והוה ס"ס וע"ש בפ"י שכתב קצת מזה יע"ש אלא דס"ס הוה כמו רובא ומיעוט המצוי הוא שאין מפרישין וס"ס במקום חזקה לא אמרינן כמבואר בחדושינו לעיל והיינו לר"מ סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא או דהו"ל פלגא ופלגא עכ"פ כמו שיראה הרואה באשה רבה קי"ט ע"א בתוס' בד"ה מחוורתא מתני' ר"מ שהוקשה להם בס"ה איך הוה דמאי מדרבנן לר"מ יע"ש וה"נ כאן דהוה חזק' דטבל ומש"ה כתב רש"י דהוה ודאי טבל או דאיתרע רובא או דספיקא דאורייתא לחומרא הוה כמו ודאי דרבנן משא"כ לר"י דפליג בכ"מ על ר"מ כמו קטן וקטנה ואזיל בתר רובא וסתם בר פלוגתי' דר"מ הוא ר"י וא"כ לדידי' הוה ס"ס כמו רובא ומ"ה שריא דרובא וחזקה רובא עדיף אלא מדרבנן סמוך מיעוט' לחזקה והו"ל פלגא ופלגא להחמיר ודייק שפיר דעלמא בדרבנן לית לי' לר' יהודא ברירה. הן אמת שמה שהוקשה להם להתוס' בהאשה רבה לר"מ אמאי הוה דמאי דרבנן ובבכורות כ"א ד"ה ואיבעית אימא הקשו ג"כ דאמאי לא סמוך מיעוטא לחזקה כו' ומאי קושיא והא בטבל ליכא חזקה דאימא דהכניס במוץ שלה וכדר"א. ולזה י"ל דהתוס' מקשין להך תירוצא בפ' הפועלים דף פ"ח ע"ב כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים ולא בחיטין ושעורים וכמ"ש רש"י שם דחיטין ושעורים א"צ ראיית פני הבית ואף במוץ שלה חייב כשימרח ולית ליה דר' אושעיא יע"ש א"כ קשיא להו שפיר אמאי לא אמר הא מני ר"מ היא ומיירי בחיטין ושעורים ומ"מ אין זה קושיא דלית לי' הך תירוצא התם ומ"ש בס' פני יהושע בגיטין שם דביין לא שייך הא דר"א הייינו לתירוצא כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים משא"כ לר"א הא נמי דרכן ועשה יין נמי הוה כחיטין ושעורין ועיין תוס' ב"מ פ"ח ד"ה כי קאמר ר' ינאי:
עוד אבאר לך שראיתי כתב בס' פני יהושע שם דר"ת לשיטתי' דמשמע מדבריו בכורות כ"א ע"ב דמיעוט וחזקה מן התורה חיישינן ומכ"ש כאן לר"מ קיימינן עכ"ל יראה מדבריו דאף לרבנן דלא חיישי למיעוטא מ"מ בהדי חזקה חיישינן מה"ת וליתא אלא מדרבנן להחמיר ולא להקל וכמ"ש א שם בפי' ד"ה, חלב פוטר אבל דלר"מ דחייש למיעוטא בהדי חזקה הוה מן התורה ולא קיי"ל כן מ"מ חיישינן מדרבנן להחמיר וכן הביא הרא"ש ז"ל בשמעתין דף י"א וכבר בררנו כל וה באורך לעיל ומש"ה מטהר ר"מ בתינוק בין ברה"ר ובין ברה"י דהוה ספק השקול ודבר שאין דעת לישאל עיין תוספת פ"ו לקמן ולרבנן להחמיר ולא להקל וליתא לדבריו ז"ל גם מ"ש לר"מ חייש למיעוטא היינו אי מן התורה אבל בכמה מקומות משמע דהוה דרבנן ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים במ"ש לרבנן חיישי מ"ה וכמ"ש וכבר יש לומר דהוה דרבנן בלוקח יין מבין הכותים כשיטת מי שסובר כל לוקח אף לאחר מירוח פטור ועיין בפרק הפועלים דף פ"ח תוספות ד"ה תבואת זרעך ולא לוקח ועיין בפ"ב מהלכות מעשר ה"ב דלהר"א ז"ל בין קודם מירוח ובין לאחר מירוח לא הוה אלא דרבנן יעוין שם בכסף משנה ומשום הכי מייתי שפיר ראיה דאין ברירה אף בדרבנן:
או יאמר דמייתי שפיר ראי' דבמנחות פרק ר' ישמעאל ס"ו ע"ב תורמין משל ישראל כו' והיא משנה שנויה בדמאי ובתוספתא הביאה הר"ש ז"ל בפ"ה משנה ט' דדמאי משמע דר' יהודא ור' יוסי כולהו בחדא שיטה קיימי או דיש קנין או דמירוח הנכרי פוטר וכותים גרי אריות הן וא"כ לא מיחייב אלא מדרבנן אין מירוח הנכרי פוטר וכדמסיק במנחות פ"ד ס"ו ע"ב גזירה משום בעלי כיסין יע"ש ומש"ה מייתי שפיר סייעתא דר"י לית לי' ברירה אף בדרבנן ומיהו כל זה לשיטת הירושלמי ותוספתא דגריס דברי ר"מ ר"י ור"י ור"ש כו' וגריס ר' יהודה בלא ו' וכן משמע בחדושי רשב"א בשמעתין כאן שהקשה דהכי משמע דכותים גרי אמת הן ובמנחות משמע דר"י ור"י ור"ש סברי גרי אריות הן ותירץ דר"י ור"י ור"ש לדברי ר"מ אמרו ולקמן אבאר דבריו משמע דגריס ר"י בלא ו' כמ"ש הר"ש פ"ה מ"ט דדמאי אבל לפי סוגית גמרא דידן במנחות בדף ס"ו ע"ב משמע דזוזי זוזי קתני (ר"ל זוגי זוגי קתני) ר"מ ור"י אומרין מעשרין על כל משמע דמן התורה חייבין פירות כותי במעשר וכמו שאבאר לקמן אי"ה א"כ קשה מה שהקשינו:
הן אמת שמההיא מתני' דדמאי מוכח דפירות כותי הוה ודאי טבל ולא ספק וכמ"ש הר"ש שם להדיא דאל"כ איך מעשר משל כותי על של ישראל או להיפך כיון דהוה ספק. ומיהו כבר כתבנו דמתני' ר"מ הוא ולדידיה הוה מיעוט המצוי ולא דמי לדמאי דהוה מיעוטא דמיעוטא כמ"ש התוספות בכורות כ' ד"ה ואיבעית אימא ובהאשה רבה קי"ט ד"ה מחוורתא ומש"ה הוה ודאי מן התורה דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא משא"כ לר"י ואינך קשיא ואם נאמר דגירסא הוא כגירס' הירושלמי א"ש דר' יהודא כר"י ור"ש סובר. וגם ע"ז קשה דא"כ אמאי לא מוקי הירושלמי פלוגתא בהכי ולזה י"ל דא"כ בשל נכרים במאי פליגי. וגם לר"מ קשה דאיך מעשר בשל כותי על של ישראל או להיפך דמידי ספיקא לא נפקא אם נאמר כמ"ש בהאשה בתרא דהו"ל פלגא ופלגא ואם נאמר כמ"ש לקמן פ"ו דאיתרע רובא א"ש ושם אבאר הנך רואה דמההיא מתני' מוכח דפירות כותי הוה ודאי ולא ספק אם לא שנאמר דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא. ומ"ש רש"י כאן דחשידי ובגיטין כתב דהוה ודאי יש לומר ודאי מדרבנן דסמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא מ"ה לר"מ ואם כן הוה עכ"פ ודאי איסור דרבנן אלא דממתני' דפ"ה דדמאי משנה ט' מוכח דפירותיהן הוה ודאי טבל מן התורה מדמעשרין משל כותי על של ישראל ומשל ישראל על של כותי ומיהו ר"א פליג שם ואוסר משל כותי על של כותי וה"ה משל כותי על של ישראל אלמא ספיקא הוה וכמ"ש הרב ור"ש שם ועיין בתי"ט שם שכ"כ להדיא יע"ש והיה נראה לי בטעם דפליגי ר"א ואוסר דלשיטתיה אזיל כי כבר כתבנו לעיל דבפירות כותי איכא ס"ס שמא לצורך עצמו עשאן ועישר ואם תמצא לומר למכור בשוק אפ"ה לאו ודאי דלא מעשרין אלא ספק והוה ס"ס או כמ"ש בפני יהושע בגיטין שם בע"א וטעמא דהולכין בתר ס"ס בכ"מ הוא כמ"ש הרשב"א בתשובה סימן ת"א מטעם רובא דאיכא ב' צדדין להתיר וא' לאיסור ולפי זה אף נגד חזקה מהני ס"ס דרובא עדיף מחזקה זולת לר"מ דסבירא ליה סמוך מיעוטא לחזקה כו' ויש עוד טעם אחר כתבנו במקום אחר דלר"מ ז"ל בפ"ט מהלכות טומאת מת דכל ספק מה"ת שריא ומדרבנן אסור וא"כ בספק א' הוה ודאי איסור דרבנן וכשיש עוד ספק הוה לי' תו ספק דרבנן ולהקל וא"כ נגד חזקה לא מהני ס"ס דע"כ לא אמר הר"מ ז"ל דספיקו מה"ת שריא אלא היכא דליכא חזקה ולא היכא דאיכא חזקה כמבואר בפר"ח י"ד סימן ק"י וא"כ אף אלף ספיקות לא מהני ור"א לשיטתי' דאית לי' בפ"ו דטהרות דס"ס מהני אטומאה ברה"י כמו שיראה הרואה בתוס' פסחים ט' וי' וב"ב נ' ע"ב ובר"ש בפ"ו דטהרות וע"כ סובר ס"ס מטעם רובא דאי מטעם ספק דרבנן הא בטומאה גם הר"מ מודה דהוה מן התורה דהלכתא מסוטה וא"כ לו יהי' אלף ספיקות לא מהני אלא מטעם רובא ורוב מהני אף בטומאה כמו שמוכח ממתניתין דט' שרצים וצפרדע א' או להיפך ועיין כתובות ריש האשה שנתארמלה יע"ש ואזיל לשיטתי' דסובר כוי חייבין על חלבו אשם תלוי דלא בעינן חתיכה מב' חתיכות וא"כ קשיא איך מביא אשם תלוי והא מה"ת שריא אם נאמר אף בכרת מותר דלא כגירסת הכ"מ שם ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"י באורך וע"כ ספיקו דאורייתא מה"ת אסורה א"כ ס"ס מטעם רובא הוא ועיין בכלל ח' שם הארכנו בזה. ומש"ה ר"א לשיטתיה סובר דאין מעשרין משל כותי על של כותי וק"ה על של ישראל דמידי ספיקא לא נפקא וסמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא מדרבנן להחמיר משא"כ ר"מ דחייש למיעוטא ואף לר"י ור"י ור"ש לא מהני ס"ס דאוקי אחזקה דטבל דמעיקרא ולא מהני ס"ס דטעמא דס"ס הוא משום ספק דרבנן ובחזקה לא שייך זה והוה ודאי טבל ומש"ה מעשרין מכותי על כותי משא"כ בדמאי דמיעוטא דמיעוטא הוא דאין מעשרין ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כה"ג במיעוט דמיעוטא מש"ה הוה דרבנן ועיין תוספות יבמות ד"ה מחוורתא ובכורות כ' ד"ה ואי בעית אימא ובגיטין בפ"י:
עוד ראיתי להזכיר מ"ש בס' פני יהושע בגטין כ"ה ד"ה ומיחל דלפי' ר"ת דכל לוקח הוה מדרבנן אם הוא ממורח ביד המוכר א"כ לא הוה ההיא דלוקח אלא מדרבנן ומש"ה שרי להפריש בין השמשות יע"ש ואני מסתפק בזה דלדבריו כל שהוא מדרבנן מותר להפריש עליו בין השמשות ואפשר דאינו כן אלא דמאי הוא דהתירו דלא היה ודאי דדבריהם אלא ספק דבריהם דרוב ע"ה מעשרין הן ומיעוטא דמיעוטא דאין מעשרין וחומרא דרבנן בעלמא הוא ומש"ה בין השמשות רשאי לעשר משא"כ בודאי דרבנן אפשר דלא התירו וראי' לזה הא דאמר ריש במה מדליקין ספק חשיכה אין מעשרין הודאי ואין מטבילין הכלים דמתקן מנא הוא ולר"מ ז"ל טבילת כלים דרבנן הוא כמ"ש בפי"ז מהלכות מ"א ועיין בי"ד סי' ק"ך בב"י גבי משכנתא ובפר"ח בס"ק ו' יע"ש ואפ"ה אסור להטביל כלים בין השמשות דמתקן מנא הוא אף דהתיקון הוא מדרבנן דמה"ת אין צריך טבילה אפ"ה חשיב תיקון ה"ה ודאי דרבנן דאין מעשרין דהוה מתקן מדרבנן ובדמאי הקילו. דאשכחן כמה קולות שהקילו בדמאי דהוה רק חומרא בעלמא לא בוודאי איסור דרבנן אם לא שנחלק בין ההיא דאין מטבילין הכלים דהוה אסמכתא מקרא דכלי מדין חמור יותר ובלא"ה לרש"י אפשר דסובר טבילת כלים מה"ת ומ"מ לענין דינא צ"ע באיסור דרבנן ועיין א"ח בשבות:
ועתה אשוב אל משנתנו דהלוקח יין מבין הכותים הנה רש"י בגיטין כ"ה ע"א ד"ה מבין הכותים כתב וזה לשונו כותים גרי אמת הן ואין א"י נפקעת קדושתה על ידם עכ"ל יש לראות למאן קאמר לה אי לר"מ ור' יהודא הא הם סבירא להו דאף בעכו"ם אין א"י נפקעת קדושתה על ידו דאין קנין לעכו"ם בא"י ומאי איריא כותים דגרי אמת הן ומנא אמינא לה מהא דתנן תורמין כו' במנחות ס"ו ע"ב אמר רבא מירוח נכרי פליגי תנאי ומייתי ממתני' ד' פ"ז דדמאי ותוספתא שם ר"מ ור"י אומרים מעשרין מכל על כל (והוא כגי' תלמוד דידן דזוגי זוגתא קתני ר"מ ור"י בחדא שיטה ור"י ור"ש בחדא שיטה עיין בר"ש שם). ופירש"י מכותי על של ישראל דאין קנין לעכו"ם בא"י ואין מירוח עכו"ם פוטר ר"י ור"ש אומרים תורמין מש עכו"ם על כותים ומשל כותים על של עכו"ם אבל לא מכותים ומעכו"ם על של ישראל דמירוח הנכרי פוטר והם נמי סבירא להו דאין קנין אלא דמירוח פוטר ואיך שיהיה מוכח דלר"מ ור"י אין קנין לעכו"ם וא"כ תיפוק ליה דא"נ גרי אריות הן אין א"י נפקעת קדושתה על ידם ואי לר' יוסי ור' שמעון פי' כן דהם אפשר דסבירא להו דיש קנין לעכו"ם בא"י אם כן לדידהו ע"כ כותים גרי אריות הן דאל"כ אמאי פליגי דאין מעשרין משל כותי על של ישראל ומשל עכו"ם על כותי מעשרין או מכותי על כותי אלמא דוודאי טבל משוינן לה ואפ"ה אין מעשרין משל כותי על ישראל ומישראל על כותי אלמא דגרי אריות הן ויש קנין לעכו"ם בא"י או דמירוח העכו"ם פוטר וה"ה כותי דגרי אריות הן ואיך כתב רש"י דגרי אמת הן ואין א"י נפקעת כו' ולמאן קאמר לא לר"מ ור"י ולא ר"י ור"ש:
ולהתיר הספק הזה נוכל לומר שמ"ש רש"י כאן הוא כמ"ש הר"ש בפירוש המשניות בדמאי ז' משנה ד' ופ"ה משנה ט' דכתב דסוגיא דמנחות סברה דכ"ע יש קנין לעכו"ם להפקיע מיד המעשר אלא בתבואה שלקח כותי מישראל ומרחה פליגי דלר"מ ור"י מירוח נכרי אין פוטר ולר"י ור"ש מירוח נכרי פוטר יע"ש ודבריו ראוין למי שאמרן דסוגיא דידן לשיטתיה כמו שאמרו בע"ז דף כ"א דשדה דאית ביה תרתי היינו הפקעת מעשר דיש קנין לר"מ וע"כ פליגי בלקח עכו"ם תבואה מישראל ומרחה ומש"ה פירש"י כאן שפיר דכותים גרי אמת הן ואין א"י נפקעת, מקדושתה על ידם הפך מה שפי' במנחות. ואף דר"י ור"ש ע"כ סבירא להו דכותים גרי אריות הן ומירוח נכרי ג"כ פוטר אלא מדרבנן הוא דחייב משום בעלי כיסין כדמפרש במנחות ס"ז ע"א מ"מ מפרש לר"מ ור"י דאף בדאורייתא אית להו ברירה יעוין שם היטב במנחות ובגיטין ולקמן אבאר עוד בעזה"י:
הן אמת שיש לתמוה בההיא דמנחות מי הכריחו לרש"י לפרש דכ"ע אין קנין והוא הפך סוגיא דע"ז כ"א וגם יקשה קושית הר"ש מנא ליה לרבא דפליגי במירוח נכרי אי פוטר אי לאו דלמא דכ"ע אין פוטר ופליגי ביש קנין או בלקח בשבלים יע"ש ובברייתא לא נזכר דר"א פליג ואוסר בשל כותים על של כותים ועיין לקמן מ"ש בדברי ר"א יע"ש והיה אפשר לומר דהוכרח רש"י לפרש דר"מ סובר דאין קנין לעכו"ם בא"י משום דמסיק שם במנחות ס"ז ע"א מ"ט דר"מ דכתיב דגנך שני פעמים אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואי סבירא ליה דיש קנין לעכו"ם בא"י אימא חדא למעט עכו"ם ן ולא נכרי דיש קנין וחדא למעוטי מירוח נכרי דפוטר אלא ש"מ דסבירא ליה דאין קנין ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מירוח נכרי דאין פוטר מן המעשר ועיין מנחות ל"א ע"א תוס' ד"ה קסבר אין קנין שכתבו וא"ת והא מירוח עכו"ם פוטר ואין לומר דאין פוטר דלא אשכחן תנא דאית ליה תרתי דאם כן דגנך ב' פעמים במאי מוקי לה דר"מ סובר דמירוח נכרי אין פוטר וסובר דיש קנין. מה שכתבו דר"מ סובר דיש קנין הוא כשיטת הר"ש ז"ל בפי' המשניות פ"ה דדמאי מ"ט וסבירא להו דמיירי בלקח כותי תבואה מישראל בשבלים אמנם מה שכתבו דר"מ סבר יש קנין משמע דגנך מוקי להא גופא ליש קנין ולא ידענא דהא אמר לקמן ס"ז ע"א אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מירוח גם לא מקשין מידי דלית תנא דאית ליה תרתי מירוח אין פוטר ואין קנין דא"כ דגנך במאי מוקי לה והא אדרבה מוקי למירוח דאין פוטר דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וגם למה דהדר רבא ואמר למ"ד מירוח אינו פוטר ה"ה הקדש אין פוטר יש לראות וליישב זאת וי"ל באמת הני ב' דגנך כחדא חשיב או חד לשום דרשא וחדא דמירוח עכו"ם אין פוטר ולזה שפיר כתבו דמדפשוט לרבא כ"כ ש"מ דלית תנא דאית ליה תרתי דמירוח העכו"ם אין פוטר ואין קנין ואין להאריך כאן:
גם זאת אומר לך שמ"ש הר"ב בפי' המשניות פ"ז מ"ד דדמאי דאינה הלכה דלפי שמדרב' יש ברירה ולא בדבר דאורייתא לכאורה כל לוקח הוא מדרבנן ולזה י"ל דסבירא ליה כשיטת ריב"א בפ' הפועלים פ"ח ע"א ד"ה אין הטבל מתחייב אלא בראית פני הבית יע"ש אבל הר"מ ז"ל שכתב ג"כ וזאת הלכה היא לר"מ ולא קיי"ל לפי דבאורייתא אין ברירה קשה והא פסק בפ"ב מהלכות מעשר ה"ב דלוקח תבואה שלא ממורח חייב מה"ת וממורח מדרבנן חייב והוא כשיטת ר"ח בהפועלים שם ד"ה תבואת זרעך ולא לוקח וכמ"ש הכ"מ יע"ש היטב וא"כ אמאי אינה הלכה והא הלוקח יין מבין הכותים נגמר מלאכתן בידם ובזה כ"ע מודים דיש ברירה בדרבנן דהכי הלכתא ואמאי כתב שאין הלכה:
שוב ראיתי בתוספות בכורות י"א ד"ה טבלים דהא דאמרינן בעירובין ל"ה ע"ב דלמא כי לית ליה לר"ש ברירה ה"מ בדאורייתא שהוקשה להם לר"ת דכל לוקח מדרבנן הוא דחייב איך אמר ר"ש בדאורייתא ותירץ דה"ק תרומת דגן תירוש ויצהר קרוי דאורייתא עכ"ל רצונם לומר דשאני תרומה דאית ליה שורש מן התורה משא"כ תחומין דאין להם עיקר בתורה ולפי זה לדידן ע"כ אף בדרבנן אלא דיש לו עיקר מה"ת קיי"ל אין ברירה ומש"ה כתב הר"מ ז"ל דאינה הלכה כאותה משנה. וכבר כתבנו שאין כונתנו כאן אלא לבאר פי' המשנה ולא לדבר דיני ברירה כי לא עת האסף פה:
ודע עוד שמה שהוקשה להם לתוס' בכורות י"א הא דאמר בעירובין ה"מ בדאורייתא דמשמע דנתחדש להם קושיא זו דוקא לר"ת דאמר כל לוקח מדרבנן חייב והא לפי' ריב"א נמי יקשה דהא ר"י ור"ש סוברים דיש קנין לעכו"ם בא"י וכותים גרי אריות הן או דמירוח העכו"ם פוטר כדמסיק שם במנחות וא"כ הלוקח יין מבין הכותים דנגמרה מלאכתן ביד הכותי והם גרי אריות ודאי לא חייב במעשר אלא מדרבנן וכיון שכן איך אמר כי לית ליה לר"ש מן התורה והא לא הוה אלא מדרבנן וכדכתיבנא וההיא דהלוקח יין מבין הכותים לר"ש ור' יוסי או במטהר יינם או דלא גזרו על סתם יינם כמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ה ולקמן אבאר תי' הרשב"א ז"ל. ואין לומר דר"י ור"ש במירוח נכרי הוא דפליגי אבל סברי אין קנין ויין לא שייך מירוח כדמסיק בפ' הפועלים פ"ח ע"ב ואי בעית אימא כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו ותלה בראיית פני הבית לחוד וכי כתיב דגנך ולא דיגון נכרי בדגן הוא דכתיב דעיקר חיוב המעשר בא לאחר מירוח מש"ה דיגון גוי פוטר משא"כ ביין זה לא ניתן להאמר כלל כיון דעשאן יין הוה גורן דידהו יין דדוקא משירד לבור ומשנה ערוכה היא היין עד שירד לבור ועיין בבא מציעא פ"ח תוס' ד"ה זיתים וענבים ועיין בפני יהושע בגיטין כ"א ע"א:
עוד אבאר לך כי רבא דאמר במנחות ס"ו ע"ב דמירוח הכותי תנאי היא ולא מוקי פלוגתייהו כמו בירושלמי דפליגי ביש קנין ואין קנין הביאו הר"ש בפ"ה מ"ט ובתוס' בכורות י"א ד"ה טבלים שאתה לוקח מן העכו"ם כל דבריהם שם מבוארים יותר בפי' הר"ש אפשר דהוה קשיא ליה אי פליגי ויש קנין לעכו"ם א"כ ע"כ ר"ש סובר דיש קנין לכותי וכותים גרי אריות הן ומש"ה אין מעשרין משל כותי על של ישראל א"כ קשיא דר' יהודא אדר' יהודה דבסוכה כ"ג מסיק דר"י לא חייש אבקיעת הנוד דלא חייש למיתה ור"י דאמר הלוקח יין מבין הכותים שאוסר טעמא משום ברירה ולדבריו דר"מ קאמר הא דבקיעת הנוד לדבריך שאתה אוסר לעשות סוכה מבעלי חיים ע"כ דחיישת למיתה ומיהו ר"מ טעמא אחרינא אית ליה כדמסיק התם ור"י מדמכשיר לעשות סוכה אף בשאר בהמה דלאו פיל דכי מיית ליכא ביה עשרה ואפ"ה שרי דלא חיישינן למיתה אף במסקנא וע"כ טעמא דידיה משום דאין ברירה וא"כ קשיא מתני' דעירובין ל"ו ע"ב דאית לר"י ברירה וע"כ צריך לומר כי לית ליה ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אית ליה יע"ש היטב בסוגיא דעירובין. כן סובר רבא ואף דרבא תירץ שם אליבא דר"ש דמש"ה אוסר בלוקח יין מבין הכותים דבעינן ראשית ששיריה ניכרין המעיין בחדושי הרשב"א בשמעתין שכתב למ"ד יש ברירה כי מפריש לאחר זמן ב' לוגין תרומה הוברר הדבר למפרע דזהו תרומה ושיריה ניכרין מיקרי והקשה מעירובין דרבא אמר שאני יין דבעינן שירי' ניכרין אלמא אף מאן דאית ליה ברירה לא מהני ותירץ דמש"ה ואי בעית אימא דחייש לבקיעת הנוד הא משום שירים ניכרין מהני למ"ד יש ברירה כן הוא תוכן כוונתו יע"ש שכתב דלמ"ד י"ב מהני והביא כן בשם הרמב"ן ובשם גאון סוף דבר דרבא חזר גופא מהך תירוצא ואמר ואבע"א משום בקיעת הנוד בעירובין ולפי סוגיא דסוגיא איתברר מילתא דר"י לא חייש למיתה וכ"ש לבקיעת הנוד כמ"ש לעיל ולדבריו דר"מ קאמר וטעמא דר"י דלית ליה ברירה בדאורייתא ובהא דתני תורמין משל כל על של כל גורס רבא לר"מ לחוד ור"י ור"י ור"ש כולהו סברי דאין מעשרין משל כותים על של ישראל וכגירסת ירושלמי הביאו הר"ש בפ"ה מ"ט דדמאי ואפשר שגירסת רש"י במנחות נמי היה כן דר"י ור"י ור"ש כולהו בחדא שיטתא קמיירי וע"כ דמירוח עכו"ם אי פוטר פליגי דאי סבר ר"י יש קנין וכותים גרי אריות הן א"כ בלוקח יין מבין הכותים נמי הוה דרבנן אלא ע"כ דאין קנין ופטור משום מירוח עכו"ם והא דלוקח יין איירי במטהר יינו של כותי וישראל הוא העושה כמ"ש התוס' בדוכתי טובא בגיטין ומנחות ובכורות וסוכה ועירובין ורש"י ז"ל לשיטתיה שסובר אף שהתבואה ברשות עכו"ם כי מרחה ישראל מירוח ישראל קרינן ביה ומנא אמינא לה מבכורות י"א ע"ב שכתב בד"ה דאימרחנהו ישראל ברשות עכו"ם שהיה ישראל אריס וקרקע של עכו"ם הוה אלמא אף שהתבואה ברשות עכו"ם מירוח ישראל קרינן ביה ועיין בתוס' שם דבור המ' דמרחינהו ישראל ובר"מ פ"א הי"א מהלכות תרומות ובכ"מ שם דרבינו מפרש כפי' התוספות אבל רש"י לא סבירא ליה הכי אלא כמ"ש כאן:
או יאמר אי פליגי במירוח הגוי אי פוטר א"ש דר"י ור"י ור"ש אוסרין דבתרומה גדולה לא שייך למדרש דגנך ולא דיגון עכו"ם דתרומה גדולה אפשר מעיקר הדין חיובא דידיה חל קודם גמר מלאכה וכדאיתא בירושלמי אי אפשר לגורן שתעקר אא"כ הפרוש ממנו תרומה גדולה וכמ"ש בספר פני יהושע גיטין כ"ה ד"ה עשרה מעשר ראשון יע"ש וא"כ מהיכא תיתי דלפטור מירוח עכו"ם משא"כ מעשר דאינו חל עד גמר מלאכה וכיון שנגמר מלאכתן ביד העכו"ם פטור ומיהו בר"ח הלכות תרומות פ"א כתב דפטור מכלום במירוח עכו"ם יע"ש ואין כאן מקומו להאריך:
עוד אבאר לך דהא דאמר בעירובין ל"ז ע"ב דלמא כי לית ליה לר"ש ברירה ה"מ מן התורה אבל בדרבנן אית ליה שהוקשה לתוס' בכורות י"א ד"ה טבלים והלא כל לוקח מן התורה פטור בממורח ביד המוכר לשיטת ר"ת ולפי מ"ש מהרימ"ט ח"א סימן פ"ה הביאו במשנה למלך פ"א מהל' תרומות הי"א דלא פטרה תורה לוקח אלא מן מעשר ולא מן תרומה גדולה ותרומת מעשר א"כ מש"ה ר"י ור"ש אוסרין משום תרומה גדולה דהוה מן התורה אף בלוקח ועיין במשנה למלך כמ"ש שם דתוס' סברי דבתרומת מעשר פטור יעוין שם ובמ"ש התוס' שם עוד דההיא דמנחות ס"ז מיירי בעכו"ם שתרם משלו על של ישראל דהוה תרומה כדתנן בפ"ג דתרומות יש לעיין ביה טובא דהא ע"כ לא אמרינן דעכו"ם שתרם תרומתו תרומה אלא בדנפשיה דאין קנין לעכו"ם בא"י אבל לתרום משלו על של ישראל אף שלא מדעתו כיון דמטעם זכיה הוא הוה כשליחות ונכרי אין נעשה שליח גם מדברי התוס' משמע דתרומתו מן התורה הוא והכי איתא התם בפ"ג דתרומות אבל הר"מ ז"ל בהלכות אלו פ"ד הט"ו כתב דמדין תורה אין תרומתו תרומה והטעם אף שבמ"ש פ"ג דתרומות משמע דהוה מ"ה לת"ק משום דכתיב איש איש שנודרים כישראל וה"ה תרומה מרבים מיניה ועיין בר"ש שם ובקדושין מ"א ע"ב יע"ש והר"מ ז"ל דפסק בהלכות מעה"ק דאין לו אלא עולה כר"ע ולא שאר קרבנות וכ"ש תרומה דאימעט דלא הוה מה"ת ואם נאמר דיש קנין אם לא חזר ישראל ולקח מעכו"ם דרפוי מרפי ביד הכ"מ בבר זה כמו שיראה הרואה בפרק א' ה"י וי"א אם כן בלא"ה א"ש דמש"ה תרומות גוי דרבנן דיש קנין כה"ג כ"ש:
כתב התוי"ט במסכת דמאי פ"ז מ"ד מ"ש הרב דלוקח בע"ש בין השמשות כתב ולא מוקי בלוקח מע"י שיקח בשבת היין מן הכותי כו' ולא ידענא אמאי לא אמר לצפונו או לדרומו כיון דמבע"י מיירי כמו בדמאי אף שאין בידו אומר כך כמו שמבואר במשנה א' יע"ש עוד כתב אהא דהיו לו טבל של תאנים אומר כו' קשה הא תו למה לי עכ"ל ואפשר דאשמעינן תרתי דאי מקמייתא ה"א דווקא דרבנן ויש שורש מ"ה הוא דאית לר"מ ברירה כמו הלוקח יין דכל לוקח דרבנן הוא ועיין תוס' בכורות י"א ב' ד"ה טבלים או דיש קנין לר"מ וההיא דמנחות מיירי בתבואה שלקחה עכו"ם מישראל וכמ"ש הר"ש פ"ה ובתוס' בכורות שם ובמנחות ס"ו ד"ה מירוח וע"ש וכותים גרי אריות הן ולכך אשמעינן בטבל שלו דהוה מה"ת אפ"ה יש ברירה ועיין בפי' הר"מ ז"ל בהך משנה פ"ז יע"ש ומשנה א' איצטריך א' שלא גזרו על סתם יינם ב' דגרי אמת הן או דנחשדו גם על תרומה גדולה כמ"ש רש"י כאן ועוד דהוה ודאי ולא ספק ומש"ה לא הוזכר לצפונו או לדרומו ושאר ענינים שמחולק וודאי מן דמאי:
ולהכי צריכי תרווייהו ומיהו אי פירות הוה מדרבנן לבד דגן תירוש ויצהר דהוה מן התורה וזה דעת הראב"ד בהלכות תרומות פ"א ה"א יע"ש בכ"מ ובמשנה למלך אם כן הא דקתני מתני' היו לו מאה תאנים של טבל לא הוצרך להשמיענו דכבר אשמעינן במשנה הקודמת ואפשר לומר להיפך דמתני' דהכא כ"ע היא ור"י ור"י ור"ש אמרוה דאפילו מאן דלית ליה ברירה ה"מ בדאורייתא כי ההיא דהלוקח יין ואין קנין דהוה מה"ת וישראל מטהר יינו או דתרומה גדולה לא שייך בה מירוח נכרי דפוטר דחיובא דידה מקמי גמר מלאכה הוא ולא שייך מירוח כמ"ש לעיל בשם ירושלמי והביאו פנ"י בגיטין כ"ה ודגנך ולא דיגון נכרי במעשר הוא דכתיב אבל במשנה ב' כ"ע מודים דיש ברירה דהוה דרבנן אלא דקשה הא הלוקח פטור מדין תורה בין קודם מירוח בין לאחר מירוח להר"א ז"ל עיין בהלכו' תרומו' ואם נאמר דתרומה גדולה חייב בה הלוקח מד"ת כמ"ש מהרימ"ט בח"א והבאתיו לעיל הוא א"ש ויש לתרץ בע"א ואין להאריך:
העולה מהני מילי מעלייתא דלכאורה ממשנה ט' פ"ה דדמאי מעשרין מכותים על של ישראל מוכח דהוה וודאי טבל וכמ"ש הר"ש שם יע"ש ואין לומר דמיירי בידע שלא עישר או בלקח ממנו קודם גמר מלאכה דא"כ מ"ט דר"א דאוסר משל כותי על של כותי וכמ"ש הר"מ דספיקא משוי ליה בלא ידעינן אי עישר ואפ"ה לת"ק מעשרין משל כל על כל והיינו משום דפירותיו וודאי טבלי' כשמוכר לאחרים דלא חיישי אלפני עור. אמנם ראיתי בר"ש שהביא ירושלמי ור"א אוסר אמר ר' יוחנן כשם שעשו פירות ישראל דמאי אחר רובן ואין מעשרין מזה על זה כך עשו פירות כותי וודאי ואין מעשרין מזה על זה וצריך ביאור ונראה דהכי פירוש כמו בדמאי דאין מעשרין מזה על זה דשמא א' עישר והב' לא והוה מן הפטור על החיוב ומ"ש אחר רובן דאי הוה ספק השקול הוה וודאי דאוקמיה אחזקה אלא דרובן מעשרין ומש"ה לא הוה אלא ספק דבריהם כך עשו פירות כותי וודאי טבל מדבריהם דלשון עשו כך משמע ומש"ה ג"כ אין מעשרין מזה על זה דשמא א' עישר ויש עוד לפרש דר"א סובר פירות כותי הוה וודאי ואפ"ה אין מעשרין מזה על זה דשמא א' נכרי גמור ויש קנין והב' גר צדק הוה ואין עע"ז ומש"ה הוה מן הפטור על החיוב ולפ"ז אין ראי' דמצינו לומר דכ"ע פירות כותי ספיקא הוה או חששא דרבנן בעלמא הוא דהוה ס"ס שמא עישרן לצורך עצמן ואת"ל שעשה מתחלה למוכרן בשוק שמא עישר הלאו וודאי הוא כמ"ש לעיל וכאן מיירי בידוע שלא עישר או שלקחו קודם גמר מלאכה דאפילו הפריש לא הוה מעשר ויש לעיין בזה. וטעמא דר"א שמא א' מהן נכרי גמור או עע"ז כדמצינו בימי ר"מ שהיו מועטין עע"ז וא' מהן ישראל וגר צדק והוה מן החיוב על הפטור:
והנה בהא דדמאי דכתבו התו' באשה רבה ובכורות כ' ד"ה ואי בעית אימא דהוה דרבנן שאין להחזיק שום אדם ברשע ובאשה רבה ד"ה מחוורתא כתבו ג"כ בדרך זה ור"ל דכל ישראל בחזקת כשרות הן ואכתי אוקי להדי חזקה דטבל ורובא דתליא במעשה לא אזלינן בתריה כמ"ש בבכורות והרשב"א בחדושיו לעיל דף י"א ואם נאמר דהא דאין הולכין אחר רובא דתליא במעשה היינו מדרבנן וכבר כתבנו בזה לעיל באורך בדיני רובא הוה א"ש מש"ה הוה דרבנן ואם נאמר דמיעוט' דמיעוט' הוא וכמ"ש הפני יהושע ג"כ בגיטין א"ש דע"כ לא אמרינן דרובא דתליא במעשה אין הולכין אחריו אלא במיעוט המצוי לא בע"א וכבר כתבנו לעיל בדיני רובא ואף אם נאמר דמעשרין בדיבורא ממקום אחר חדא זה הוה מיעוטא דמיעוט' ועוד זה נמי לא אזלינן בתריה דהמיעוט לא צריך שום דבר אלא ממילא הוא ולא אזלינן בקר רובא ואון עת האסף פה הלא דברים ארוכים הם:
ובד"ה ומיחל פי' מחלל מעשר שני על מעות כו' עכ"ל לרש"י ז"ל שפי' דמיירי באומר בע"ש מבע"י או בחול שאין לו כלים ומש"ה הא דתשעה מעשר שני אה"נ דאומר לצפונו או לדרומו ומחלל מיד על המעו' משא"כ לפי התו' והרב והר"ש דמיירי בע"ש בין השמשות ומש"ה אסור לקרוא לה שם ממש אלא אומר לכשישתה יהא תרומה ומעשר למפרע ע"כ ומיחל היינו מתחיל ושותה ועיין בגיטין כ"ה ובדוכתי טובא מ"ש התוס' בזה יע"ש היטב:
גמרא דברי ר"מ ר"י ור"י ור"ש אוסרין. אבל עולא בעירובין דל"ה ע"ב מוקי ר"י כר"מ דזוגי זוגי קתני ואדרבה אית ליה לר"י ברירה וכבר הארכנו לעיל בגי' הללו יע"ש: