אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף ט:

דף ט.

גמרא א"ל אביי ולא שאני בין ספק איסורא לסכנתא והא אילו ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור כו' אמר ליה התם הלכתא גמירי לה מסוטה עכ"ל יש לראות וכי רבא לא ס"ל דאזלינן בכל מקום בתר חזקה דהא יליף לה לקמן מקראי או מהל"מ וגם אביי דמדמי ספק איסור לספק טומאה ברשות הרבים ולא לספק טומאה ברה"י דספיקו טמא אלמא לא אזלינן בתר חזקה ומנלן דמדמינן לרה"ר אימא דילפינן מרה"י ולא מהני חזקה בספק איסורא ועוד דמ"מ ליהוי כספק טומאה דברה"ר טהור וברה"י גלי לן קרא דלא מהני חזקה וכמ"ש התו' ד"ה התם הלכתא גמירי מסוטה ה"ה בספק איסורא נימא הכי דברה"ר מותר וברה"י אסור אם מדמינן איסור לטומאה והיה נראה לפרש דרבא דאמר מ"ש ספק איסורא כו' מדרבנן קאמר לה דנהי דמן התורה אזלינן בתר חזקה או מקרא דוהסגיר את הבית או מהל"מ כמו שיתבאר לקמן אי"ה י"א ע"א מ"מ מדרבנן ראוי להחמיר וכמו דחייש ר"מ למיעוטא מדרבנן ואין הולכין אחר רובא כמו שאבאר לקמן גבי ר"מ חייש למיעוטא ה"ה וכ"ש דראוי לחוש מדרבנן שלא לילך אחר חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף ורבא אפשר דסובר כר"מ בהא דחייש למיעוטא מדרבנן ומש"ה אמר רבא מ"ש ספק סכנתא מאיסורא דהא בצפור המנקר בתאנה ומים מגולים לא אזלינן בתר חזקה והיינו מדרבנן ה"ה באיסורא נמי ראוי להחמיר מדרבנן ולא לילך בתר חזקה ואביי מהדר ליה דהא ע"כ שאני סכנה מאיסורא דהא בטומאה ברה"ר אזלינן להקל מטעם חזקה ואף מדרבנן א"צ טבילה ואילו ספק מים מגולים אסורים והא דברה"י ספיקו טמא היינו דגזירת הכתוב הוא דברה"י לא מהני חזקה בטומאה. ומיהו בשאר איסורין אזלינן בתר חזקה בין ברה"ר ובין ברה"י מקרא דוהסגיר או מהל"מ וסתם נאמרה הלכתא בין ברה"ר ובין ברה"י ומכל הלין נשמע דהולכין בתר חזקה ואין לנו להחמיר אף מדרבנן ורבא שני ליה התם לאו משום דמוקמינן לי' אחזקה ברה"ר דספק טהור אלא הלכתא גמירי מסוטה כפי' דהכי אגמרי' רחמנא למשה ספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור ואי קשי' מ"מ מדרבנן הוה למיזל לחומרא י"ל כיון דהתירה התורה בפירוש ברה"ר אין כח ביד חכמים לגזור כמ"ש הט"ז בי"ד סי' קי"ז דהיכא שמפורש היתר מן התורה א כח ביד חכמים לגזור וזהו אמרם ב"ד מכין ועונשין ולא לעבור על ד"ת יע"ש וה"נ כן דהל"מ הוה כמפורש מ"ה ועיין מ"ל בהל' דבר הנלמוד בי"ג מדות והל"מ הוה דין תורה ממש ומש"ה לא מחמרינן והולכין אחר חזקה אף מדרבנן משא"כ בשאר איסורין אית לן להחמיר מדרבנן וכמ"ש ואף דהא דילפינן חזקה מקרא דוהסגיר את הבית מכל מקום לא הוה בשאר איסורין היתר בפי' אלא דיליף במ"מ מיניה ויש כח ביד חכמים לגזור כה"ג ואף אי מהל"מ מ"מ לא נאמרה על דבר פרטי ודוקא כי ההיא דאו מכור לנכרי או בחלב יעשה לכל מלאכה אין כח ביד חכמים לגזור תדע דהא לר"מ מ"ה הולכין בתר רובא ומדרבנן חייש כמ"ש התוס' בדף י"ב ע"ב גבי פסח וקדשים מא"ל ד"ה פסח כו' והיאך רשאין לעקור דבר מה"ת אלא דלא נאמר על דבר פרטי בפי' רשאין להחמיר וה"נ כן ומש"ה פריך ליה רבא דמדרבנן הוה להחמיר בחזקה:

או יאמר דהכי משני ליה הלכתא גמירי מסוטה וע"כ אף היכא דליכא חזקה וכמ"ש התוס' ד"ה התם הלכתא כתב כההיא דמקוה שנמדד ונמצא כו' דאי היכא דאיכא חזקה למה לי הל"מ הא מקרא דוהסגיר נפיק לקמן אלא ע"כ אף דליכא חזקה וכיון שכן גזירת הכתוב הוא דספק טומאה ברה"ר טהור לא מטעם חזקה ומש"ה לא החמירו חכמים אבל בחזקה אית לן להחמיר מדרבנן לר"מ דחייש למיעוטא וכ"ש חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף ואם שיש לומר ברובא אמרינן דחיישינן למיעוטא ולא בחזקה מ"מ כפי הנראה דמכ"ש חזקה אלא דמדברי רש"י ד"ה הלכתא גמירי דברה"י טמא וכל ספק איסורא נמי לחומרא בעיא למיזל קשה דמשמע דרבא אקשי ליה לאביי דספק איסורא מרה"י הוה לן למילף דלא ניזל בתר חזקה וכמ"ש לקמן בפירושו ומאי קושיא והא ודאי דבא זאב ונטל בני מעים מטעם רובא הוא דמכשרינן דרוב כשירות הן ולא מטעם חזקה ומאי ראיה מסוטה דלא הוה אלא חזקה שהיתה מותרת לבעלה בשעה שנשאה. ואולי התם נמי רובא איכא דרוב ישראל כשירים אינן מזנים ועיין מ"ש לקמן בהא דאתיא ממכה אביו ואמו ועיין בפר"ח י"ד סי' ק"י דמדרבנן ראוי להחמיר בחזקה ולקמן אבאר:

שוב ראיתי במהרש"א לקמן דף י"א ע"ב אהא דאמרינן דלמא במקום נקב קשחיט אלא היכא דלא אפשר כו' שהקשה רב אשי דמסיק דיליף משחיטה למה ליה להקשות לעיל מצלוחית ואמאי לא הקשה, בפשיטות דכמו דלא חיישינן שמא במקום נקב שחיט דאזלינן בתר רובא ה"ה דלא ניחוש שמא במקום נקב נקב ותירץ דלעיל לר"מ מיבעיא ליה דחייש היכא דאפשר ומלתא דזאב אפשר מיקרי עכ"ל ורצה לומר אף שבא זאב ונטל אסור דצריך לבדוק אחר י"ח טריפות מדרבנן ואם לא בדק ונאבדו אסור הרי שהרגיש במ"ש אלא דא"כ מאי משני ליה מצלוחית והא ודאי לר"מ לא אכלינן אלא כשבדק אחר י"ח טריפות וכל שלא בדק ונאבדו אסור מדרבנן וצ"ע ולקמן דף י"א אבאר עוד מזה יע"ש ועיין מה שאכתוב בתו' ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה:

אבל מדברי רש"י ז"ל ד"ה הלכתא גמירי מסוטה אין נראה כן אלא שמפרש ברה"ר טהור דגזירת הכתוב הוא דהא ברה"י ספיקו טמא וכל ספק איסורא בעינן למיזל לחומרא יע"ש יראה מדבריו דאה"נ דהלכתא מסוטה בפי' נאמרה דברה"ר טהור ולא בסברא ידעינן לה כיון דלא דמי לסוטה דברה"י הוא דראוי לסתירה וא"כ ברה"ר ממילא טהור דאזלינן בתר חזקה אלא דבפי' נאמרה כך ברה"י טמא וברה"ר טהור ולכך בשאר איסורין אית לן למילף לחומרא מרה"י ולא מרה"ר דגזירת הכתוב הוא וחידוש הוא ולא ילפינן מיניה אלא מוקמינן אדינא ולא למיזל בתר חזקה דלית ליה חזקה כלל מן התורה. וכה"ג כתב הרשב"א בחדושיו כמו שאבאר בסמוך ועיין בת"ח שכתב לרבא חזקה לאו מלתא כלל ולא אזלינן בתר חזקה אלא בממון וזה דוחק. הרשב"א כתב בחדושיו וזה לשונו וא"ת אביי אמאי לא מדמה לספק טומאה ברה"י דטמא וי"ל דודאי בכ"מ מוקמינן אחזקה וברה"י התורה גזרה וחדית ביה דלא מוקמינן אחזקה וברה"ר קם אדינא דמוקמינן אחזקה ולכך בכ"מ ילפינן מרה"ר דקם אדינא ולא מרה"י דחדית בי' רחמנא ור"ל דלא ילפינן מחידוש ולכך בכ"מ ילפינן בין ברה"ר ובין ברה"י מרה"ר דאוקמינן אחזקה בין להקל ובין להחמיר דליהוי כודאי ורבא שני ליה דבין איסורא וסכנתא אית לן למילף לחומרא ושאני ספק טומאה ברה"ר דבפי' נאמרה הלכתא דטהור כן נראה להמעיין שם ברשב"א:

ובהא נמי פריך רב שמי משרץ בפי חולדה דספיקו טהור נמי הכין הוא דהוה ס"ד דבר שאין בו דעת לישאל דטהור דלא דמי לסוטה דיש בה דעת לישאל וכיון דלא דמי לסוטה מש"ה מוקמינן לה אדינא דהולכין בתר חזקה ומוכח דחמירא סכנתא מאיסורא דבאיסור' אף מדרבנן לא מחמירינן ביה ומשני הלכתא גמירי מסוטה בפי' דבר שיש דעת לשאול טמא ולא שאין בו דעת לישאל לא כדהוה ס"ד מעיקרא דמש"ה טהור דהלכתא נאמרה דספק טומאה ברה"י מסוטה גמרינן ודאי הוה קשיא דבר שאין בו דעת לישאל נהי דודאי טמא לא הוה דלא דמי לסוטה מ"מ אמאי טהור אלא דמוקמינן אחזקה אבל השתא דבפי' נאמרה כך ומש"ה אף היכא דלית חזקה כההיא דתנן שנמצא בצד העיסה כמ"ש תוספות ד"ה התם הלכתא גמירי דמטהר ר"מ משום דבפי' נאמרה הלכתא כך. ועיין בתוספות בנדה דף ד' ובסוטה דף כ"ז ובנזיר ריש שני נזירין יע"ש. ועוד דע"כ הכי הוא דאי משום דלא דמי לסוטה א"כ אמאי מוקמינן אחזקה בדבר שאין בו דעת לשאול ספיקא ניהוי דהא גלי קרא דלא מהני חזקה ברה"י לענין טומאה אלא כמ"ש ובתוס' ד"ה התם הלכתא גמירי אבאר יותר. וקמן בדף י"א אבאר עוד מזה באורך:

שוב ראיתי שמה שכתבנו דרבא סובר לרבי מאיר כמו דחייש למיעוטא מדרבנן ה"ה חזקה דמדרבנן הוה לן למיחש לא צריכנא לזה דהא בבא זאב ונטל בני מעיים לאו משום חזקה הוא אלא מטעם רובא ונהי נמי דאית חזקה מחמת רובא דבחייה היתה מוחזקת בחזקת כשרות מחמת דרוב כשירות הן מ"מ לר"מ דחייש למיעוטא ממילא אזלא חזקה ומש"ה סבר רבא דמדרבנן הוה למיחוש ולהחמיר ומ"ש רש"י ורשב"א בא זאב דאוקמיה אחזקה היינו מכח רובא וכדכתיבנא ותדע דהא ליכא חזקה אחרת דאף אי חיתה י"ב חודש חזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה וכמו שאבאר לקמן:

ובתוספות ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה כו' עכ"ל רצה לומר דהתם קאמר דמביאין בשותפות קרבן טומאה כדין נזיר שנטמא ולאחר תשלום הנזירות מביאין קרבן טהרה, בשותפות ואומר אם קרבן טומאה שלך וקרבן טהרה שלי וכן להיפך ולאח"כ חוזרים ומונים ומביאין קרבן טהרה ביחד ופריך והא רה"ר ספיקו טהור ולא היה להביא אלא קרבן טהרה בסוף ימי נזירות ומשני באומר ראיתי שנזרקה ביניכם והוא עומד מרחוק דהוה רה"י והוקשה להם דאכתי לא יביאו אלא קרבן טומאה דברשות היחיד ודאי טמא ולא ספק וא"כ מיד קודם תשלום נזירות היה לכ"א להביא קרבן טומאה ולמנות ימי נזירות ולהביא כ"א קרבן טהרה והביאו ראייה דברה"י ודאי טמא מריש נדה דפריך לר"ש אמאי תולין והא מסוטה גמרינן והתם עשאה הכתוב כודאי. ולא ידענא דהא משני לה התם דרגלים לדבר שהרי קינא לה ור"מ עשאה כודאי דברה"י חזקה כמאן דליתא דמי וספיקא הוה ואיכא רגלים דקינא לה הוה ודאי ובטמא שירד לטבול ליכא רגלים לדבר משום הכי הוה ספיקא דברה"י לא מוקמינן אחזקה ועוד דהתם לר"ש ליכא חזקה לא לטהר ולא לטמא וכמ"ש התוס' אח"כ וא"כ אה"נ דבשני נזירים משום הכי מביאין קרבן טהרה דליכא רגלים לדבר ומוקמינן כ"א אחזקה וספיקא מיהא הוה. דהא רבנן לא פליגי אר"ש בהא אלא דברה"ר סברי דנמי טמא מספק ומיהו זה אינו אלא דלרב' מטמאין ודאי בין ברה"ר ובין ברה"י אלא דאכתי קשיא דע"כ דהא דמטמאין ברה"ר ע"כ משום תרתי לריעותא הרי חסר דהוה חזקה דהשתא והעמד טמא על חזקתו ומשום הכי גם ברה"י טמא ודאי מטעם זה ולעולם כל היכא דספק טומאה ברה"י לרבנן כר"ש סבירא להו, דהוה ספק ושאני סוטה דרגלים לדבר והכא בשני נזירין מאי רגלים איכא ואולי התוס' מדמין ההיא דטומאה שנזרקה ביניהם להא דסוטה ודוחק הוא דלא דמי לסוטה דנסתרה והוה רגלים לדבר ועיין בתוספות נדה דף ג' ד"ה ושניהם למדוה ועיין במשנה למלך בהלכות מקואות פ"י הלכה ה' בד"ה כתבו התוס' יע"ש באורך. ועוד דהתוס' הביאו דברי ר"ש ולא רבנן דעיקר ראי' אינו אלא מדרבנן אם נאמר דמדרבנן מייתי ראי' וצ"ע. וכלל קושית התוס' דברה"ר דטהור ע"כ משום דאוקמינן אחזקה דאי מסוטה א"כ באומר ראיתי שנזרקה טומאה ביניכם דא"א להיות כמו סוטה שא' ודאי נטמא ואפ"ה הם בחזקת טהרה וע"כ דמוקמינן אחזקה ותירץ דבאמת אה"נ דאוקמינן אחזקה והלכתא איצטריך היכא דליכא חזקה כההיא דמקוה שנמדד כו' אבל בחזקה אף אי לא נאמרה הלכתא בפי' דברה"ר טהור היינו מטהרין דלא דמי לסוטה דדרכה להסתתר ברה"י כו' וצריך לראות תינח לר"ש התם אבל לרבנן דאמר התם אף ברה"י הוה וודאי טומאה מטעם תרתי לריעותא וכדמסיק ריש נדה דף ג' יע"ש א"כ הלכתא ל"ל ואי לתינוק שנמצא בצד העיסה דרוב מטפחין כו' סמוך מיעוטא לחזקה והוה פלגא ופלגא וליכא חזקה כמ"ש התוספות אח"כ בסמוך מ"מ קשה תינח לר"מ אבל לרבנן וודאי מ"ה רובא וחזקה רובא עדיף ומדרבנן איכא דיעות אי מחמרינן וא"כ למה לי הלכתא כיון דבלא"ה לא דמי לסוטה ואוקמינ' אחזקה ולתי' השני בריש נדה דרבנן לא ילפינן מסוטה אלא תחלת טומאה היה אפשר לומר דלרבנן לא הוה תרתי לריעותא אלא ספק השקול וז"א דא"כ אמאי לא וודאי יע"ש וראיתי לתוס' בסוטה דף כ"ח ע"ב ד"ה מכאן שכתבו דאי לאו הלכתא ה"א דגזירת מלך הוא דבטומאה אף דליכא סתירה ואף ברה"ר טמאה וסתירה דנקיט קרא דבר הכתוב בהווה ולכך, איצטריך הלכה יע"ש וא"כ א"ש דלרבנן איצטריך הלכתא אף היכא דאיכא חזקה דלא נימא דסוטה לאו דווקא ברה"י וסתירה דקרא דבר בהווה ובאמת היכא דאיכא חזקה נמי צריך הלכה ונמצא דבין לרבנן ובין לר' שמעון, מחולקין בהא דלרבנן צריך אף היכא דאיכא חזקה ולר"ש היכא דאיכא חזקה לא צריך הלכה וכי אצטריך ע"כ היכא דליכא חזקה ואפשר לתרווייהו איצטריך ומיהו אי הכי הוה מוקמינן הלכתא אמסתבר טפי אלא כמ"ש. שוב עיינתי דגם לרבנן מצינו לאשכוחי היכא דליכא חזקה לא לטהרה ולא לטומאה כגון מקוה שנסתפקנו בה בעת שטבל הטמא אם היה בה שינוי מראה או נטל סאה ונתן סאה ולא ידעינן אם הוא עד רובו וכה"ג כתב המ"ל בפ"י מהלכות מקוואות ד"ה כתבו התוס' יע"ש דהשתא ליכא תרתי לריעותא דהרי חסר שספק הזה שייך בלהבא ג"כ או אח"כ חזרו למראה מים וכדומה וליכא חזקה כלל דהעמד טמא על חזקה והעמד מקוה על חזקה ועוד מצינו לאשכוחי בכמה גוונים ומיהו בנסתפק לנו במקוה שדרכה להתחסר אם בעת שטבל היה בה שיעור מקוה ועתה יש בה שיעור מקוה י"ל דוודאי טהור דהעמד על חזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא ויש לעיין דהוה חזקה שדרך להפסיק כמו ציצית עיין בא"ח והדברים ארוכים:

בא"ד וכן דבר שאין בו דעת לישאל כו' וא"ת ומסוטה היכי גמרינן כו' כלל דברי התוס' דהא דהלכתא גמירי מסוטה דבר שאין דעת לשאול טהור היינו אף דליכא חזקה לטהרו כההיא דתנוק לר"מ דסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע רובא והוה ספק השקול ואפ"ה טהור לר"מ דאין בו דעת לישאל ומש"ה הא ביבמות קי"ט ע"ב דמסיק התם דהוה פלגא ופלגא משא"כ לקמן פ"ו ע"ב משמע דאיתרע רובא ואית חזקה דטהרת עיסה יע"ש והוקשה להם ומסוטה היכי מצי למילף דבר שאין בו דעת לשאול לטהרה נהי דהכי נאמרה הלכתא בפי' דכל שאין בו דעת לישאל טהור נימא דומיא דסוטה דאיכא חזקה ובהכי מטהרין באין דעת לישאל אבל מספק טומאה ברה"ר לא קשיא להו אימא דהלכתא דומיא דסוטה דאיכא חזקה דא"כ הלכתא למה לי והא בלא"ה כיון דלא דמי לסוטה אוקמינן אחזקה ומיהו לפי מ"ש התוס' בסוטה דף כ"ח והבאתי לעיל א"כ צריך נמי הלכתא להיכא דאיכא חזקה. אבל בדבר שאין דעתו לשאול הוקשה להם שפיר אימא דווקא היכא דאיכא חזקה ואי דהלכתא למה לי יש לומר דברה"י גלי קרא דלא ניזול בתר חזק' כמ"ש התוס' ואף דלא דמי לסוטה אפ"ה לא אזלינן בתר חזקה דגילוי מלתא בעלמא הוא כמ"ש מהר"מ מלובלין בכאן יע"ש אבל לפי מ"ש מהר"ש דהא דכתבו התוספות דבר שאין בו דעת לשאול דהלכתא הוא לטהר באין חזקה דאי ביש חזקה בלא"ה כיון דלא דמי לסוטה אוקמינן אחזקה א"כ קשה מה הוקשה להם לתוספות דמנלן למילף מסוטה היכא דליכא חזקה והא ע"כ הלכתא להכי הוא דאי ליש חזקה לא איצטריך הלכה דבלא"ה כיון דלא דמי לסוטה דאין בו דעת לשאול הוה מוקמינן אחזקה וצ"ל לדידיה דקושית התוס' אהא דספק טומאה ברה"ר דטהור אף היכא דליכא חזקה דא איצטריך אף היכא דאיכא חזקה שלא נאמר דגזירת הכתוב הוא וסתירה דבר הכתוב בהווה וה"ה ספק טומאה ברה"ר וכמ"ש התוס' בסוטה כ"ח ולזה תירצו דכיון דנסתרה לית לה חזקה ויליף שפיר והוקשה להם א"כ מנלן דספק טומאה ברה"י טמא היכא דאיכא חזקה אימא דוקא היכא דליכא חזקה ואי דהלכתא למה לי דברה"י טמא פשיטא כיון דליכא חזקה יש לומר דיהא ודאי טמא ואף לר"ש יש ליישב ותירצו דע"כ חזינן דחזקה כמאן דליתא דמי דאי מהני חזקה נהי דנסתרה ואיתרע חזקה הוה פלגא ופלגא ואמאי עשאוה כודאי אלא ודאי דחזקה לענין טומאה כמאן דליתא דמי ברה"י ונסתרה רגלים לדבר כן הוא כונת תוס':

ומה שכתב מהר"ם מלובלין וכן מהרש"ל אהא שכתבו התוס' דבר שאין בו דעת לשאול אף היכא דליכא חזקה והא איצטריך אף היכא דאיכא חזקה דלא נימא דברה"י לא מהני חזקה כמו בסוטה ומהרש"ל תירץ כיון דלא דמי לסוטה לא הוה ילפינן מיניה ומהר"ם תירץ בענין אחר יע"ש איני יודע מה הוקשה להם ז"ל דשפיר כתבו דהא דילפינן מסוטה דבר שאין בו דעת טהור היכא דליכא חזקה דאי ביש חזקה תיפוק לי' מדרב גידל אמר רב בסוטה כ"ט ע"א דהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הא ספק טהור והא ודאי מוכח מהתם דבר שאין בו דעת טהור בין ברה"י ובין ברה"ר והא דאמר התם בסוטה דאי מדרב גידל ה"א דבר שיש בו דעת ברה"ר טמא ה"ה דהו"מ לומר דאי מהתם ה"א דוקא היכא דאיכא חזקה מטהרינן באין בו דעת ומסוטה גמרינן אף היכא דליכא חזקה אלא דכבר כתבו התוס' דה"ה דהו"מ לומר דאי מדרב גידל ה"א דוקא היכא דליכא חזקה וה"ה איפכא דהא דדבר שאין בו דעת לישאל טהור היכא דאיכא חזקה לבשר ההוא ומסוטה גמרינן אף בלא יש חזקה כההיא דתינוק בצד העיסה דהוה פלגא ופלגא וע"כ הלכתא להכי דאי באין חזקה מדרב גידל נפקא דבר שאין בו דעת לשאול, טהור אלא אף היכא דליכא חזקה וכבר כתבנו דהא דאמרינן בה הלכתא גמירי לה מסוטה כו' הוא דבפי' נאמרה הלכתא כך ולא משום דלא דמי לסוטה דא"כ הדרא קושין לדוכתיה ומאי שני ליה רבא והא ע"כ אוקמינן אחזקה וכן רב שימי דפריך משרץ אלא על כרחך כמה שכתבנו כאן בזה ועיין מ"ש לקמן בזה:

גמרא תא שמע צלוחית שהניחה מגולה ומצאה מכוסה עכ"ל ראיתי לבאר ע"ד הפשוט לשיטת רש"י ז"ל והוא דבפי"א דפרה משנה א' נקיט ברישא ובסיפא פסולה משום דמיירי דנתקדשו המים באפר ומש"ה לא נקיט טמאה דמה נ"מ וכמ"ש רש"י ז"ל דבלא"ה מטמאין אדם וכלים ובתוספתא מיירי דעדיין לא נתקדש באפר ומ"ה תנא ברישא טמאה פי' המים ואפשר דגירסת רש"י היה טמאים ומש"ה ברישא דאין דרכן של שרצים לכסות וע"כ אדם הוא שכיסה וטמאים וטהורים שכיחי וכמ"ש רש"י לקמן ד"ה מפני שדרכן כו' וכמו שאבאר שם טמאים המים אבל בסיפא מכוסה ומצאה מגולה אם יכולה חולדה או נחש לשתות מהן פסולה ולא טמאה דתלינן בתר רובא שרצים ואדם טהור הנך רואה מדברי רש"י לקמן דאף שדרכן של בני אדם לגלות אזלינן בתר רובא וכמ"ש, בד"ה מפני ואף דאדם נמי דרכו לגלות תלינן בתר רובא והביא ראיה דבאיסורא תלינן בתר רובא והא דלא הביא מתניתין דקתני בין ברישא ובין בסיפא פסולה ואפ"ה הוה מצי לאתויי מיניה מדחזינן טעמא דרישא דאדם טמא ואף שאין חולדה ונחש יכולה לשתות פסולה וסיפא קתני דוקא אם חולדה ונחש יכולין לשתות פסולה הא לא"ה כשירים למי חטאת וכמ"ש הר"מ ז"ל בהלכות פרה פ"ט הלכה ט"ו כלי שיש בו מים מקודשין הניחה מגולה ומצאה מכוסה פסול שודאי אדם כיסה כו' הניחה מכוסה ומצאה מגולה אם יכולה חולדה כו' פסול ואם לאו כשרין שהרי יש כאן שתי ספיקות שמא שאר בהמה חיה ורמש ואת"ל אדם שמא טהור יע"ש א"כ ממתני' נמי הוה מצי להביא ראי' דבסיפא אינו פסול אא"כ יכולה חולדה לשתות דאז הוה ספק השקול שמא אדם טמא או חולדה ושמא אדם טהור ושאר מינים שאין פוסלין מי חטאת בשתייתן הא לא"ה שאין שם חולדה כשירין דאזלינן בתר רובא ואלו ספק מים מגולין אסורין אף דאיכא רובא כמ"ש רש"י לקמן ש"מ חמירא סכנתא מאיסורא וצריך לומר כמ"ש התוס' ד"ה או שירד טלי בלילה דבברייתא מפורש טעמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ובמתני' לא קתני כן בפי' ובתוס' אבאר מזה התבאר דבמתני' דתני ברישא ובסיפא פסולה ולאחר שנתקדשו עם האפר מיירי דאין נ"מ לענין טומאה וכמ"ש רש"י ז"ל וא"כ ע"כ הא דתני סיפא אם יכולה, חולדה לשתות פסול' הא לא"ה היינו אלא שאר בהמה חיה ורמש דאיכא רובא להיתרא אדם טהור ושאר מינים וכמ"ש הר"מ בפ"ט מהלכות אלו הלכה ט"ו דיש כאן שתי ספיקות והבאתיו בסמוך ובתוספתא דתני ברישא טמאה וסיפא פסולה איכא למימר דהכי פירושו דרישא טמאה דודאי באדם תלינן שאין דרכם של שרצים לכסות וסיפא אם יכולה חולדה ונחש לשתות ר"ל אם מונחת הצלוחית במקום מדרון ונמוך שהשרצים יכולין לשתות ממנה אז היה פסולה ולא טמאה דתלינן ברובא ואם לאו הרצון שהוא מונח במקום גבוה שאין שום חיה ורמש והוא הדין חולדה ונחש יכולה לשתות מהן טמאה נמי הוה דליכא אלא חד ספק או אדם טהור או אדם טמא ולא נצטרך לומר ואם לאו אלא שאר שרצים אלא כמה שכתבנו כאן. ואין להקשות לפי זה מאי קושיא דאלמא דאזלינן בתר רובא באיסורא וטומאה אימא דהכי קתני אם יכולה חולדה כו' פסולה נמי הוה וא"ל שאין יכולה אלא אדם לחוד או שאר בהמה וחיה לא הוה פסולה אלא טמאה לחוד וסברה כמאן דאמר מי חטאת שנטמאו מטהרין להזאה כמ"ש תוספות ד"ה או שירד טל וא"כ לעולם דלא אזלינן בתר רובא וברישא טמאה ולא פסולה דמי חטאת שנטמאו מטהרין וחולדה ונחש ליכא למיחש שאין דרכן לכסות וסיפא דהניחה מגולה ומצא' מכוסה אם יכולה חולדה לשתות פסולה נמי הוה ואי לאו אלא אדם' או שאר שרצים נמי טמאין הוא דהוה דלא אזלינן בתר רובא וכשירין להזאה כיון דאין חולדה יכולה לשתות מהן ואדרבה ממתני' הוה לאתויי ראיה דקתני ברישא פסולה ובסיפא אם יכולה חולדה לשתות הא לאו הכי אלא שאר שרצים לא הוה פסולה כיון דהאי תנא סבר מי חטאת שנטמאו אינם כשירים להזאה, ומיהו ז"א דשפיר הביא ראי' מברייתא דע"כ בסיפא טהורין הן דאי טמאין הו"ל למיתני אם יכולה חולדה או נחש לשתות מהן טמאים ופסולה וכה"ג כתב רש"י לקמן מהא ואית דילפי יע"ש, או יאמר דא"א לפרש בלא"ה כן דבסיפא פסולה ג"כ ורישא לא הוה אלא טמאה דהא תוספתא מיירי קודם שנתקדשו המים באפר וכמ"ש רש"י דאי לא"ה טמאים למאי נ"מ וכיון שכן וודאי דמים טמאים פסולים להזאה דע"כ לא פליגי התם בזבחים דף צ"ג ע"א ר"א וחכמים במים טמאים אלא במים שנתקדשו עם אפר דר"א מדמי לנדה שמזין עליה וחכמים סברי טמאין מעיקרא לא אבל קודם קידוש כ"ע מודים דמים טמאין פסולים להזאה וזה מבואר מתוספות שם ד"ה מי חטאת שנטמאו שכתבו דוקא לאחר קידוש ולא קודם קידוש ובודאי אין חילוק בין מים לאפר ומים טמאין קודם קידוש אין ראוי לקדש ולהזות ופריך שפיר ומייתי ראיה דאזלינן בתר רובא דאל"כ אף באין יכולה חולדה לשתות נמי פסולה וטמאה בין שיכולין שאר בהמות לשתות או לאו אלא דאזלינן בתר רובא וה"ק אם יכולה חולדה פסולה וא"ל טמאה או א"ל אלא שאר בהמה וחיה לא פסול איכא ולא טומאה איכא בהא משום דאזלינן בתר רובא בטומאה ואיסורא ולא בסכנה:

עוד אבאר לך שצריך שתדע שמ"ש רש"י ז"ל ד"ה ואמר ריב"ל מה טעם לא חיישינן שמא אדם גילה ותטמא אחרים עכ"ל הנה משום הא אפשר לומר לעולם אימא לך דמדרבנן לא אזלינן בתר רובא והא דפסולה ולא טמאה משום דרובא איכא אדם טהור ושרצים וחזקת המים שהיו טהורים מקודם ומשום הכי אין טמאין דאדם טמא הוה מיעוטא דמיעוטא כדמסיק בריש האשה דף קי"ט דאף ר"מ דחייש למיעוטא כי איכא חזקה עם רובא אף ר"מ לא חייש אבל ברובא לחוד או חזקה לחוד חיישינן מדרבנן וכמ"ש לעיל וכן יראה מדברי רש"י לקמן במ"ש ד"ה מפני אלמא תלינן לקולא למיזל בתר רובא מדכתב אלמא תלינן אף לקולא משמע דמדרבנן היה ראוי לחוש ובא זאב ליכא כ"א רובא לחוד דחזקה לא הוה כ"א מחמת רובא וכן בשאר דוכתין ואין לומר דברה"י לא מהני חזקה כמ"ש התוס' ד"ה התם הלכתא גמירי כו' ואף היכא דאיכא חזקה מ"מ היינו דלא מוקמינן אחזקה לחוד אבל רובא וחזקה מהני ומש"ה לא מחמרינן מדרבנן אף להקל או מן התורה לא אזלינן אלא בתר רובא וחזקה ואיך שיהי' אין מכאן ראייה לומר דאזלינן בתר רובא לחוד או בתר חזקה לחוד או מדרבנן או מן התורה לפי מה דהוה ס"ד דרבא דספק איסורא לחומרא. והנה יש לומר דמכל מקום מייתי אביי ורב אשי ראיה מצלוחית דחמירא סכנתא מאיסורא דהא במים מגולים איכא רובא דלא משקי למים רק נחש וחזקת המים קוד' שנתגלו דהיו מותרים ואפ"ה אסורין ואילו בספק טומאה ואיסורא עכ"פ כה"ג היכא דאיכא חזקה ורובא הולכין להיתרא אם כן ש"מ דלא חמירא איסורא כסכנתא ולא בא אלא להוציא מלב סברת רבא דמ"ש סכנתא מאיסורא והביא מצלוחית:

אבל אם נאמר דהא דאמר מה טעם מפני שדרכן של שרצים כו' הוא טעם להא דקאמר אם יכולה חולדה לשתות הוא דפסולה הוה הא באין יכולה חולדה לשתות אף פסולה לא הוה דאזלינן בתר רובא כמ"ש הר"מ ז"ל דאיכא תרי ספיקי שמא שאר בהמה חיה ורמש ושמא אדם טהור גילה הצלוחית ואמאי כשירים להזאה נימא העמד טמא על חזקתו ואיכא חזקה להדי חזקה וליכא אלא רובא לחוד ואפ"ה אזלינן בתרי' אלמא אף מדרבנן לא מחמרינן וא"כ שפיר איכא ראיה להא דנטל זאב בני מעים והחזירן כשהן נקובים דאזלינן בתר רובא ולא חיישינן למיעוטא מדרבנן אלא שיש להתישב בדבר דאמאי אם אין חולדה ונחש יכולין לשתות כשירים להזאה ואמאי לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא או דפלגא ופלגא מיהת הוה ומדרבנן הוה למיחוש וכה"ג הקשה מהרש"א לקמן דף י"א ע"א בתוס' ד"ה אתיא מפרה אדומה שהקשה אמאי לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה ותירץ דמיעוט טריפות לא שכיח כלל או דמן התורה רובא עדיף יע"ש וכאן לא שייך הני תירוצים דמיעוט המצוי הוא ומדרבנן היה למיחוש דליהוי פלגא ופלגא ואין לומר דאיכא חזקה אחרת נגדה העמד המים על חזקתן שהיו טהורים הא ברה"י לא מהני חזקה לקולא כמ"ש התוס' ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה וא"כ עיקר הקולא שמקלינן כאן מטעם רובא לחוד והא איכא חזקה נגדה ויש ליישב:

ודע דהר"ש ז"ל במסכת פרה פי"א משנה א' כתב אם יכולה חולדה לשתות פסולה וא"ל כשרים שאין דרכן של בני אדם לגלות אלא לכסות ואין דרכן של שרצים לכסות אלא לגלות יע"ש. מ"ש דאין דרכן של בני אדם לגלות הוא דלא כמ"ש רש"י כאן דדרכן נמי לגלות ומיניה נמי מדכתב שדרכן לכסות ולא לגלות משמע הא אם היה דרכן לגלות ג"כ הוה פסולה דשמא אדם טמא גילה ואמאי לא ניזול בתר רובא שמא שאר בהמה או טהור דהא מתני' ע"כ ה"ק אם יכולה חולדה וא"ל אלא שאר שרצים כשרים ולמה לי טעמא דאין דרכן לגלות ושמא יש לומר דאיכא למימר העמד טמא על חזקה וסמוך מיעוט' לחזקה ואחתרע רובא או פלגא ופלגא ואין לומר דאיכא חזקת המים דהא ברה"י לא מהני חזקה דטהרה וכמ"ש לעיל בסמוך וכאן עיקר שריותא לחק חזקה היא אלא ע"כ דאין דרכן של בני אדם לגלות ומש"ה אם כולה חולדה לשתות פסולה וליכא למימר העמד המים על חזקתן שהיו מקודם אדרבה העמד טמא על חזקתו ולא ליהני ליה הזאה אבל אין יכולה חולדה לשתות אז ודאי שאר בהמה וחיה ורמש גילו ולא אדם שאין דרכן לגלות ואי קשיא כיון דטעמא דסיפא פסולה ולא טמאה הוא מפני שאין דרכן של אדם, לגלות הא לא"ה הוה מטמאינן ולא אזלינן בתר רובא מטעמא דכתיבנא סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא א"כ למה ליה לריב"ל לומר מפני, שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות דאי נמי דרכן של שרצים לכסות הוה טמא מספק דלמא אדם טמא כיסה כמו דאם היה דרכן של אדם לגלות היה טמא מספק אף דאיכא למיתלי בשאר שרצים והעיקר חסר מן הספר דבא ליתן טעם מפני מה בסיפא פסולה ולא טמאה והוה לומר מפני שאין דרכן של אדם לגלות והוא אמר שאין דרכן של שרצים לכסות ואין לומר דה"ק מה טעם ברישא קתני טמאה ולא פסולה ומשמע בכל גוני טמאה ולא פסולה אף שיכולה חולדה לשתות מהן טמאה ולא, פסולה ואמאי ומשני מפני שדרכן של שרצים לגלות ונכלל בזה ולא בני אדם וברישא מש"ה טמאה לחוד ולא פסולה דאין דרכן של שרצים לכסות ומש"ה אף ביכולה חולדה לשתות טמאה הוא דהוה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם וכיסה ולא חיישינן לשרצים והאי תנא סבר מי חטאת שנטמאו מטהרים להזאה דאי הוה נמי ברישא פסולה הוה למיתלי טמאה ופסולה ונ"מ בהא דתני טמאה דגם הצלוחית טמאה או כמה נ"מ כמ"ש תו' והר"ש בסוף פ"ט דפרה אלא דאכתי קשיא דא"נ דרכן של שרצים לכסות אפ"ה א"ש ברישא טמאה ולא פסולה דאזלינן בתר רובא אדם ושאר בהמה חיה ורמש דהוה רובא לגבי נחש ואי דסמוך מיעוטא דנחש לחזקה דהעמד טמא על חזקתו איתרע רובא או לכל הפחות הו"ל פלגא ופלגא הא הוה נמי חזקה דמים שהיו מקודם כשרים להזאה דבשלמא לענין טומאה אמרינן דלא מהני חזקה ברה"י כמ"ש התו' ד"ה התם הלכתא גמירי משא"כ לפום סברא דהשתא דמי חטאת שנטמאו כשרים להזאה וודאי לענין לפסול המים להזאה איכא חזקה טובה דמים שהיו מקודם אלא דיש ליישב דאדרבה כיון דסבירא ליה להאי תנא דמי חטאת שנטמאו מטהרים להזאה מש"ה איצטריך לריב"ל לומר מה טעם שאין דרכן של שרצים לכסות דאל"כ אמאי טמאה ברישא והא וודאי להזאה כשר אלא דמטמאה אוכלין ומשקין ומיהו ז"א אלא לטמא הצלוחית כיון דמיירי אחר קידוש וקשי' שפיר אמאי לא ניזל בתר רובא ולטהר הצלוחי' דליכא חזקה אחרת כנגדה אלא דהדרא קושיא לדוכתי' בסיפא למה לי טעמא דאין דרכן של אדם לגלות דא"נ דרכן לגלות לא הוה פסולה דמי חטאת שנטמאו מטהרין להזאה ולענין טומאה ניזל בתר רובא אלא יש לומר דאה"נ דהאי תנא סובר מי חטאת שנטמאו מטהרין אין ראוין להזאה וטמאה דנקיט ברישא משום צלוחית הוא וכמ"ש הר"ש זה ג"כ בפי"א דפרה יע"ש אלא דקשיא ליה אמאי צלוחית טמאה והא הוה למיזל בתר רובא אדם טהור ושרצים דליכא חזקה אחרת נגדה מש"ה אמר דאין דרכן של שרצים לכסות וליכא לספוקי אלא באדם ובסיפא אם יכולה חולדה לשתות פסולה וא"ל אף פסולה לא הוה וכשרים להזאה ואמאי נימא סמוך מיעוטא לחזקה והו"ל פלגא ופלגא אף לרבנן דר"מ מדרבנן וכמו שאבאר לקמן דף י"א ע"א יע"ש והכי פסקינן הלכתא בריש האשה רבה דסמוך מיעוטא לחזקה להחמיר וה"נ נימא הכי ואמאי באין יכולה חולדה דהוה פסולה ולכך כתב הר"ש דאין דרכן של אדם לגלות ומשום הכי כשר להזאה:

וראיתי לתוספות יום טוב בפי"א דפרה משנה א' שכתב אהא דאם אין יכולה חולדה לשתות מהן לא הוה פסולה שיש ס"ס שמא אדם טהור או שאר בהמה חיה ורמש כו' יע"ש ולא ידענא איך הרכיב פירוש הר"מ ז"ל בחבורו בפ"ט דפרה על פירוש הרב דהוא ז"ל כתב בהדיא אם יכולה חולדה לשתות פסולה ואם לאו לא פסלינן שמא אדם טמא נכנס לשם דאין דרך בני אדם לגלות והוא כפירוש הר"ש במשניות לא כפי' הר"מ ורש"י בכאן אלא טעמא דאין דרך בני אדם לגלות אלא לכסות והוא הרכיב זה על זה וכמ"ש כאן:

עוד ראיתי להרב שם בפירוש המשנה שכתב טמאה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם שרוב בני אדם אינן טהורין לחטאת והוא מדברי הר"מ ז"ל בפי"א דפרה וז"ל הנה לא יהיה טהור שרוב בני אדם אינן טהורין לחטאת ולא כפירש"י דהוה ספק השקול אלא דרובן טמאים נינהו וכפי הנראה דמדרבנן היא טמאה דכל אדם שטבל לקודש טמא לחטאת הוא רק מעלה מדרבנן והא דפירשו כך משום דקשיא להו מקרדום שאבד בבית וכאן דתלינן באדם טמא ואלו בככר הנתונה על הדף תלינן באדם טהור וכמו שהוקשה כל זה לתו' כאן בשמעתין ד"ה שאני אומר וניחא להו דשאני כאן דרובן אין טהורין לחטאת וגבי קרדום כבר כתב, הר"מ ז"ל בפי"ב מהלכות משכב ומושב הלכה י"ו הביאו הכ"מ שנשאל רבינו מ"ש קורדם דתלינן באדם טמא ובככר תלינן באדם טהור והשיב זה שנכנס שלא ברשות רשע הוא ושואל שלא מדעת גזלן הוא ופחות מע"ה הוה יע"ש ומ"ה כתב כאן דרוב בני אדם אין טהורין לחטאת. ולפי זה יש ליישב מ"ש הר"ש בפירוש המשניות דמש"ה טהור בסיפא דאין דרך בני אדם לגלות הא לא"ה טמא דלא הוה רובא דאחד מני אלף הוא דטהור לחטאת ומש"ה כתב כן:

עוד יש לי לחקור בהא מתני' דקתני אם יכולה חולדה לשתות מהן או נחש לדברי ר"ג כו' והא כל הבהמה ועופות פוסלין כדתנן פ"ט משנה ג' דפרה דכל בהמה ועופות פוסלין חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת והתוס' והר"ש הוקשה להם אמאי לא תני אף העכבר ותי' דר"א שמותי והיינו מתלמידי שמאי ואמאי לא קתני כל העופות וחיה ובהמה ועוד יותר אני תמה על הר"מ ז"ל שכתב בפ"ט מהלכות פרה הניחה מכוסה ומצאה מגולה פסולה אם יכולה חולדה לשתות ואם לאו כשרין שיש שתי ספיקות שמא שאר בהמה וחיה ורמש או אדם טהור והא שאר בהמות וחיות ועופות נמי פוסלין מי חטאת והכי הוה ליה למימר וא"ל שמא שאר שרצים או אדם טהור ובתנאי שלא יהא שאר בהמה וחיה ועוף שהן נמי פוסלין למי חטאת כדפסק בפ"ט הלכ' י"ב. וסבור הייתי לומר שמ"ש הר"מ בהלכה ו' מפני שיש שתי ספיקות לא קאי אאם אינו יכולה חולדה לשתות דלאו פסולה היא דזה אינו אלא נתן טעם אם יכולה חולדה לשתות דפסולה ולא טמאה ולזה אמר הא דלא מטמאינן לה שיש שתי ספיקות כו' אבל המעיין בתוס' י"ט בפי"א דפרה כתב הא טעמא אאין יכולה חולדה לשתות מהן ועוד דוחק הוא לומר ולפרש בדברי הר"מ דקאי אאין טמאה ועוד דהא בר"מ ז"ל לא נזכר ברישא טמאה אלא העתיק המשנה בין ברישא ובין בסיפא פסולה והיינו משום דמיירי במים מקודשין עם האפר כנראה מדבריו שם בהלכות אלו בכמה מקומות ובפ"י הלכה ד' יע"ש ואין נ"מ לפסול לענין טומאה כפירש"י בשמעתין וא"כ איזה טעם נותן שיהיו שתי ספיקות וע"כ שיהיו כשרים לגמרי וצ"ע. והנה ראיתי בתוספות פסחים דף י"ח ד"ה בטלו במעים שכתבו דהא דכל העופ' פוסלין (צריך לומר בהמה חיה ועופ') היינו קודם קידוש ופסולין משום דבעינן מים חיים אי משום שנעשה בהן מלאכה אבל לאחר קידוש לא (דלא בעינן מים חיים לאחר קידוש וכן אין נפסלין במלאכה לאחר קידוש כמבואר במסכת פרה ובר"מ הלכות אלו) וא"כ יכולין לומר הא דתנן אם יכולה חולדה לשתות או נחש לר"ג לאחר קידוש מיירי ופסול משום רוק שבפיהם המתערב עם מים דאילו שאר בהמה וחיה ועופות אין פוסלין אלא משום מלאכה או דבעינן מים חיים אבל משום רוק שבפיהם אין מתערב כן נוכל לומר וקודם קידוש הוא דפוסלין וחולדה ונחש אף לאחר קידוש פוסלין דרוק שבפיהם מתערב עם מים ואין בהם כדי שיעור הזיה כמ"ש התוספות בשמעתין ד"ה אם יכולה חולדה וא"ש דלא סתרי דברי תו' דפסחים לכאן ששם כתבו דהנך לא פסלי אלא קודם קידוש וכאן כתבו דמיירי לאחר קידוש ופסולין משום רוק שמתערב אלא כמה שכתבנו דחולד' ונחש טעמ' משום רוק ובהמה וחיה משום מלאכה הוא ופרה ששתת' מי חטאת דנפסלו במעי' הו' לאחר קידוש וניח' דנקיט אם יכולה חולדה או נחש דמיירי לאחר קידוש ואין פוסלין שאר בהמה חיה ועופות וכ"ש שאר שרצים שאין פוסלין לאחר קידוש וה"ה קודם קידוש שאין שרצים פוסלים חוץ מן חולדה ונחש לר"ג דפוסלין קודם קידוש ולאחר קידוש והיה ניחא דברי הר"מ ז"ל במה שנתן טעם שיש ב' ספיקות האחד שמא בהמה חיה ורמש שאין פוסלין לאחר קידוש אבל המעיין בהלכה י"ב שם כתב מים מקודשין ששתתה מהן בהמה חיה ועופות פסולין חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ואין ריר יוצא מפיה ומתערב משמע שאר בהמה וחיה משום רוק שבפיהם שמתערב הוא ואף לאחר קידוש פוסלין וכן ממ"ש מים מקודשין משמע שנתקדשו עם האפר ואפ"ה אם שתו שאר בהמה או רמש וחיה פסולין וא"כ דבריו צ"ע ממ"ש בהלכה י"ו שמא בהמה וחיה והא ודאי הני נמי פוסלין והוה למימר ואם אין יכולה חולדה וה"ה שאר בהמה לשתות כשרים שמא שאר שרצים או אדם טהור והוה רובא ועיין בר"ש בפ"ט דפרה משנה ג' שכתב כטעם של הר"מ ז"ל דבהמה וחיה פוסלין מפני ריר המתערב ועל הא דפסחים בטלו במעיה אבל בפיה לא תירץ דלאו הוה פסול הגוף אלא טעמא מפני ריר המתערב ובחדושינו למס' פסחים אבאר ובפירש"י בד"ה צלוחית דאי לאפסולי ליתני פסולה ואי לטמויי אחריני בלא"ה מי חטאת מטמאין עכ"ל קשיא לי בהא דודאי נ"מ בהא דאמר טמאה דאי טהורה הוה מטמאין אדם וכלים כדין מי חטאת ואפילו במשא כדכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו אבל השתא דמטמאין למי חטאת אין מטמאין אדם וכלים דמי חטאת שנטמאו אין מטהרין ואין מטמאין אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין מחמת טומאה שנגע באחרים וכההיא דפרה ששתתה מי חטאת בטלו במעים והכי תנן בפ"ט דפרה משנה ח' דמי חטאת שנטמאו ואין ראוין להזאה מטמאין הטהור לתרומה בידיו ובגופו והטהור לחטאת בידיו אבל לא בגופו והיינו מדרבנן דמן התורה אין מטמאין עוד דאינן ראוין להזאה ועיין בכ"מ פט"ו דפרה הלכה ב"ג ששם ביאר יפה זה וכתב בהדיא דטומאה זו מדרבנן ומש"ה הטהור לחטאת דוקא בידיו אבל לא בגופו יע"ש וא"כ ודאי נ"מ במה שהן טמאין שאין מטמאין אדם טהור לחולין כלל ולתרומה מדרבנן ולחטאת בידיו אבל לא בגופו אף מדרבנן וא"ל דקשיא ליה טמאין למאי אי לטמאי אדם בלא"ה מי חטאת מטמאין אדם וכלים ואי אדרבה משום דטמאין הם מש"ה לא מטמאין אחרים מ"מ ספק הוא ובלא"ה מטמאין אדם וכלים י"ל הא כל ספק טומאה ברה"י ודאי הוא ולא ספק כמ"ש התוס' ד"ה התם הלכתא גמירי לה מסוטה ועיין ד"ה או שירד טל בלילה יע"ש. ויש ליישב ולומר דהאי טומאה דהכא מד"ס הוא ולא מן התור' דמה"ת רובן טהורה אלא דמדרבנן עשו מעל' לחטא' או כמ"ש התו' ד"ה שאני אומר דלא גזרו על ספק אוכלין וגזרו על ספק כלים כו' משמע דטומאה דהכא מדרבנן הוא ומן התורה ראוין הן להזאה ומשום הכי הוקשה לו ז"ל שפיר דלמאי נ"מ קתני טמאין הא בלא"ה מטמאין אדם וכלים כיון דמן התורה ראוין הם להזאה. ודע שאני מסתפק בזה אם מדרבנן אין ראוין להזאה ומן התורה ראוין הם להזאה אי מטמאין הם אדם וכלים כו' או לאו ועיין בתוספות ד"ה או שירד טל בלילה יעוין שם היטב מ"ש שם:

ובד"ה אם יכולה חולדה לשתות כו' שנעשו בהם מלאכה או דבעינן מים חיים. הנך ב' טעמים הוא לשיטתיה דמיירי קודם שנעשה מים מקודשין עם אפר דלאחר קידוש אין מלאכה פוסלין בהם כמבואר במסכת פרה ובר"מ הלכות פרה פ"ז הלכה א' ועיי' בכ"מ שם והוא משנה פ"ד דפרה המלאכה אין פוסלת בו משיטילו האפר. ואיני יודע למה לא נקיט בהמה חיה ועוף ואפשר דמסתמא הנך לא שכיחי להיות אצל מי חטאת ומ"מ א"ש אם יכולה חולדה לשתות ואם לאו אלא שאר שרצים מכשירים הם דאזלינן בתר רובא אדם טהור ושאר שרצים ולא תלינן באדם טמא וכפי' הר"מ בפרה וכבר התבאר:

ובתוס' בד"ה טמאה פי' גם הצלוחית עכ"ל היינו לשיטתם שכתבו אחר זה דאחר קידוש מיירי ודקדקו נמי מלת טמא' דטמאים הוה לומר אלא דקאי אצלוחית דנהי דמי חטאת מטמאין אדם וכלים היינו אם נגעו בהן שלא לצורך הזאה אבל הכלי שיש בה מי חטאת טהורה כמבואר בר"מ פט"ו מהלכות אלו דאל"כ לא תמצא מי חטאת טהורין. וחיישינן שמא אדם טמא ונטמא הצלוחית והר"מ בפ"ט דפרה השמיט טמאה וכתב פסולה כמו במתני' ואפשר דודאי הצלוחית טמאה מלהיות שם מי חטאת אבל לחולין ולתרומה טהורה דרוב בני אדם טהורין כמו בככר הנתונה על הדף ומים פסולין דרוב בני אדם אין טהורין לחטאת כמ"ש הוא ז"ל:

ובד"ה שאני אומר כו' דגזרו על ספק כלים ולא על ספק אוכלין עכ"ל משמע דטומאה זו מדרבנן הוא. והא דלא גזרו על אוכלין פירשה הר"ן בחמש שיטות דכלי יש לה תקנה ע"י טבילה ואף כלי חרס דאין להם טהרה במקוה לא חלקו חכמים משא"כ באוכלין דלית להו טהרה במקוה לא רצו חכמים לגזור ולהפסידן לגמרי עכ"ל ולפי זה אף המים נמי פסולים דיש להן טהרה במקוה ע"י השקה דבטלו ונעשו חיבור למקוה ועיין במס' פסחים דף ל"ד ע"ב ובר"מ הלכות איסורי מזבח פ"ו יע"ש ואף דלשאר משקין לא מהני השקה מ"מ גזרו על המים דטמאין או אפשר דממים לא קשו להו דמ"ש מככר דשני ושני הוא דרוב בני אדם אין, טהורין לחטאת וכמ"ש הר"מ והרע"ב בפי"א דפרה משנה א' אלא על הצלוחית קשיא להו דאמאי טמאה דמשמע אף לחולין ותירצו דגזרו על ספק הכלים ולא על ספק אוכלין. וכבר היה נראה לפרש טמאה הצלוחית ולא המים דלא גזרו על משקין דלית להו טהרה במקוה ולא חילקו נמי במים ולא גזרו עליו טומאה והמים טהורין ואין נפסלים דתלינן באדם טהור ולא בשרצים אלא דא"כ למה תנא לה במסכת פרה אלא גם לענין המים נ"מ וכן מוכיחין ד"ה שכתבו גם הצלוחית ומסתבר הוא כיון דהיא טמאה א"כ ה"ה המים אף דלא גזרו על ספק משקין נמי הכין הוא דהוה וכדכתיבנא:

אבל לאינך תירוצים שכתבו התו' כאן נוכל לומר מש"ה טמא דתלינן באדם טמא ושאני ככר הנתונה על הדף דהתם קרוב לוודאי דאדם טהור נטל' משם כדי שלא תפול מעל הדף כו' יע"ש:

ובד"ה אם יכולה חולדה לשתות פסולה עיין בפי' הר"ש במס' פרה פ"ט משנה ג' יע"ש מ"ש:

ובד"ה או נחש לדברי ר"ג כו' והא דלא תנא עכבר משום דר"א שמותי הוא עכ"ל פי' מב"ש ולית הלכתא כותיה וכר"ג קיי"ל כן ומש"ה לא תנן אף העכבר ואפשר אף אי הוה הלכתא כר"א לא הוה קשי' ליתני אף העכבר לר"א דהא במתני' תנן פסולה ואלו לר"א מי חטאת שנטמאו מטהרין כדאיתא בזבחים צ"ג ע"ב מ"מ מה בכך רבי היא ונסיב אליבא דתנאי גם בבברייתא דתנא טמאה והיינו כר"א דמי חטאת שנטמאו מטהרין והיינו כר"א ואפ"ה לא תנא אף העכבר דנסיב לה אליבא דתנאי:

ובד"ה אי שירד טל בלילה ברייתא היא כו' ושמא ניחא להביא שמפורש בה שאני אומר אדם טמא נכנס לשם כו' משום דאיכא למ"ד מי חטאת שנטמאו מטהרין או דפסול אגב טמאה כו' עכ"ל מ"ש מי חטאת שנטמאו ראוין להזאה יש לראות א"כ ברייתא היאך מיירי אי בנתקדשו עם האפר תקשי טמאין למאי הא לא פסולה ובלא"ה טמאה ואי קודם קידוש בלא"ה אתי שפיר דתנא ברייתא טמאה קודם קידוש ומתני' לאחר קידוש מיירי ואפשר דמיירי לאחר קידוש וקתני טמאה לומר דאפ"ה טמאה ולא פסולה ונ"מ קודם קידוש שמטמאין אחרים ולפי זה יש לראות בסיפא אם יכולה חולדה לשתות פסולה ואמאי פסולה והא איכא למיתלי באדם ושאר שרצים דאדם טמא נמי אין פוסל דמי חטאת שנטמאו מטהרין לפום סברא דהשתא א"ו משמע דלא אזלינן בתר רובא בהא. ולפ"ז י"ל מ"ש הר"ש ז"ל בפי' המשניות פי"א דפרה משנה א' הטעם דאין דרכן של אדם לגלות ולא כתב מטעם רובא וכבר הארכנו בזה לעיל ויש לומר דאל"כ אמאי בסיפ' פסולה ולא תלינן באדם ושאר שרצים דהוה רובא אלא דאין דרכן של אדם לגלות והוה מחצה על מחצה שרצים או חולדה ומש"ה אזלינן לחומרא ואי חזקה דמים איכא חזקה דהעמד טמא על חזקתו כמו שהארכנו בזה לעיל בפירש"י יע"ש. ודע דע"כ הא דטמאה שכתבו התו' ולא פסולה דמי חטאת שנטמאו מטהרין להזאה היינו לאחר קידוש ולא קודם קידוש דאי קודם קידוש אין ראוין להתקדש עוד כמ"ש התו' בזבחים דף צ"ג ע"א דהך דיבמות קי"ו ע"ב קודם קידוש איירי ואין לומר דהתם באפר וטעם דכ"ז שאין ראוי להזאה תיפסל בטומאה משא"כ המים דלאו חטאת כתיב ביה דלאחר שנותן האפר אף דנטמא האפר מ"מ הא ראוי להזאה זה א"א דבעינן שיהא ראוי להזאה קודם טומאה ולא טומאה וראוי להזאה כאחת עוד דא"א שיהא שניהן בב"א דמיד כשנוגע האפר במים נטמא ואין ראוי להזאה עד שיבלל יפה דאלת"ה קשיא קושית התו' לשם בזבחים דהא בברייתא דיבמות דף קט"ז ע"ב תני' לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ע"ג הנהר והיינו מי חטאת קודם שנתקדשו עם אפר אף המים הטמאים פסולים לכ"ע אלא כמ"ש כאן. הן אמת מה שהוקשה להם לתו' בזבחים לא ידענא דהא דגזרו היינו אליבא דחכמים דהלכתא כוותייהו דמי חטאת שנטמאו טמאין ואין ראוין להזאה. עוד כתב זה התו' דגם הצלוחית טמאה פי' דמש"ה תנא טמאה דנ"מ אף לאחר קידוש לענין הצלוחית ועוד יש נ"מ למה דתנן בפ"ט דפרה כוונתם דתנן בפ"ט משנה ח' נפסלו מי חטאת הנוגע בידיו ובגופו כו' ואילו נטמאו יש חילוק והבאתיו לעיל יע"ש. ומש"ה לא תנא פסול' דה"א פסול אחר ולכך תני טמאה כו' ובכל אלה התירוצים לא יתיישב כ"א מה דתנא טמאה לאיזה צורך תנא לה וליישב קושית רש"י אי אחר קידוש מיירי אבל מה שהקשו אמאי שינתה הברייתא ממתני' לא יתיישב דאכתי אמאי במתני' תנן פסולה ובברייתא לא רק לפי התי' ראשון י"ל וכבר הארכנו בזה לעיל בתכלית האריכות יע"ש:

וראיתי למהרש"א ז"ל שכתב בכאן דברים אשר לא זכיתי להבין אותם במ"ש לכאורה קשה כיון דבין ברישא ובין בסיפא אינה אלא פסולה ולאחר קידוש קמיירי א"כ מאי אריא אם יכולה חולדה בלא"ה נמי פסולה דתלינן באדם טמא יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים הנה מ"ש לאחר קידוש מיירי אמת הוא ממ"ש התו' דלהכי נקיט טמאה דפסול אגב טומאה בא ואי קודם ודאי דנ"מ טובא במה דנקיט טמאה אלא לאחר קידוש ואין נ"מ במה דנקיט טמאה דבלא"ה מי חטאת מטמאין אדם וכלים אלא משום דפסול אגב טומאה בא אלא מה שהוקשה כו' לא ידענא לפרש דלכאורה כוונתו מאי איריא אם יכולה חולדה לשתות אפי' אין יכולה חולדה וה"ה שאר שרצים דמסתמא כן הוא דמונח במקום גבוה נמי פסולה דתליא באדם טמא ובשלמא אי טמאה דרישא דווקא וקודם קידוש א"ש דאי אין יכולה חולדה לשתות נמי טמאה ואי יכולה חולדה פסולה הוה ולא טמאה כפירש"י משא"כ לפי' התו' כן נראה לכאורה כוונתו ותי' דשייך למיתני אם יכולה חולדה לשתות דאין דרך בני אדם לגלות כמ"ש הר"ש בפי' המשניות אלא דזה דוחק:

ועוד דאמאי לא אם יכולה חולדה לשתות אלא שאר שרצים וכן צריך אתה לומר לדעת הר"ש שם בפי' המשניות שכתב ואם אין יכולה חולדה לשתות כשרים הן הרי אלא שאר שרצים וכמ"ש הר"מ מפני שיש שתי ספיקות כו' אם נאמר לאחר קידוש שאר בהמה וחיה אין פוסלין וכמ"ש לעיל. גם אין ליישב דבריו דע"כ תו' לא סבירא להו דאזלינן בתר רובא בכאן דאל"כ לתירוץ ראשון דמי חטאת שנטמאו מטהרין אמאי בסיפא פסולים ולא תלינן בשאר שרצים ואדם דהוה רובא דא"נ אדם טמא הם כשירים להזאה אלא דלא אזלינן בתר רובא וא"כ קשיא ליה שפיר אמאי אם אין יכולה חולדה אלא שאר שרצים לתי' שני אמאי כשירים ומ"ה א"ש דאין דרכן של אדם לגלות דא"כ לא מייתי ראייה מרישא דהתם ליכא למיתלי אלא באדם ולא בשרצים דאין דרך לכסות גם מ"ש דלא גרסי א"נ וכן כתב מהר"מ כתבנו לעיל דיש לפרש דממתני' מצי למידק אם אם יכולה חולדה הא לא"ה אלא שאר שרצים כשרים להזאה וטהורים סוף דבר דברי מהרש"א נעלמו ממני וצ"ע:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה