אור ברסלב

ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים

דף ח.

דף ז:

גמרא אמר ר' זירא אמר שמואל ליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה חידודה קודם לליבונה והאיכא צדדין ביה"ש מרווח רווח מפירש"י יראה להדיא דקושית והאיכא צדדין קאי אוושט שכן כתב שהרי וושט נקובתו במשהו משום דבקנה לא איכפת לן במה ששורף צדדין דכל זמן שלא נשחט רובו מה בכך ששורף צדדין מידי דהוה אחצי קנה פגום ולאחר שחתך עוד משהו והשלימו לרובו אף ששורף בצדדין אין בכך כלום דכפסיק דמי וכן דקדק בלשונו במ"ש קודם ששחט רוב הסימנים דלאחר ששחט רוב הסימנים כשר וכל זה מתבאר ג"כ במ"ש הש"ך בי"ד סי' כ"ו יע"ש ויתבאר לקמן שוב ראיתי בפר"ח בסימן ט' שכתב בפשיטות בעוף אם תפס הקנה לבדו ושחט בסכין מלובנת שכשר וכמה שכתבנו ולפי זה יש לתמוה במה שהשמיט הרי"ף ז"ל הא דר"ז אמר שמואל וכתבו הפוסקים דטעמא מהא דלקמן דף י"ז ע"ב דבעיא סכין בדיקה אתלת רוחתא ודלא כרב יימר התם וכן הלכתא אם כן ש"מ דלית הלכתא כר"ז דביה"ש מרווח רווח ואכתי הא בעוף כשר כה"ג ולמה השמיט ועיין מ"ש לקמן בר"מ בדין טומאת צרעת ועל הר"מ ז"ל בפ"א מהל' שחיטה שכתב פסולה לא קשיא אמאי לא כתב בעוף דכשר יש לומר דסמך אמ"ש בהל' טומאת צרעת פרק ה' הלכה ב דליבן שפוד וברזיי' מיברז חבטא קדים דהיינו חידודה קודם לליבונה אבל הרי"ף ז"ל דהשמיט הא דר' זירא בליבן סכין קשה למה השמיט הא בעוף כשר כה"ג:

ודע דלפי מה שכתבו הפוסקים ובטי"ד סי' כ"א כתב ג"כ דשיעור השחיטה הוא ברוב מצומצם במדידה סגי אבל מהרי"ו פי' דברי הרי"ף ז"ל בפרק השוחט דף כ"ח ע"ב דרוב הנראה לעינים הוא רוב גמור ולא במדידה ועיין בתב"ש סי' כ"א שהאריך וכתב דמספקא לן אי בעינן מן התורה רוב הניכר או רוב מצומצם ואזלינן בטריפות לחומר' דבמשהו יותר מן חצי קנה טריפה ולענין שחיטה בעינן רוב הניכר דוקא או שנא' כמ"ש הפר"ח דמדרבנן בעינן רוב הניכר דלמא אתי למיעבד אלא פלגא יע"ש א"כ לא משכחת להאי דינא אף בעוף בסכין מלובנת דמיד ששחט רוב המשוער במדידה אח"כ שורף הצדדין לדידן דלא סבירא לן ביה"ש מרווח רווח מדמצריכינן בדיקה אתלת רוחתא ומ"מ מדרבנן לא הוה שחיטה אלא עד רוב הניכר וכיון שכן הוא שורף בצדדין קודם דהוה רובא דמינכר וטריפה כיון דלענין טריפות ברוב המשוער טריפה מן התורה וא"כ בודאי אי שחט רוב המשוער בצמצום ונפסק הגרגרת נגד מה ששחט כבר טריפה מדרבנן דהא מדרבנן צריך שחיטה עד רוב הנראה לעינים וה"ה הכא בסכין מלובנת דכן הוא ועוד לפי מה דאני גם התב"ש כתב בסי' כ"א דמש"ה מדרבנן בעינן רוב הניכר מח לא אתי למיעבד רוב מצומצם וכן כתב הפר"ח בסימן כ"א וא"כ ודאי דהכי נמי דאם שחט רוב מצומצם וניקב נגד מה ששחט כבר אסור דלמא יבואו להתיר בלא שחט אלא מחצה וניקב הוושט נגדו או הקנה ברובו וכמ"ש. ועוד יש לנו לומר אף לענין טריפות כל שהוא יותר ממחצה טריפה דפסוקת הגרגרת ברובו היינו רוב מצומצם מ"מ לענין שחיטה בעינן מן התורה רובא דמינכר דהכי אגמרי' רחמנ' למשה שחוט רובא דוקא הניכר לעין וכדעת רי"ו שפי' דברי הרי"ף הכין דלא כר"ן ז"ל יע"ש א"כ ליתא להך דינא בסכין מלובנת בעוף וכדכתיבנא ולא דמי לשהי' במיעוט בתרא דכשר ליש מי שסובר כן דהתם א"צ בדיעבד כל הסי' אלא לכתחלה הוא דבעינן כל הסי' מש"ה כשר שהיה במיעוט בתרא משא"כ בנ"ד דרוב משוער במדידה אף דיעבד פסול מדרבנן א"כ ודאי כל ששורף הסכין בצדדין לאחר רוב המשוער במדיד' אסור מדרבנן דהא צריך לשחוט מדרבנן רוב הניכר או כמ"ש דאפשר מן התורה צריך רוב הניכר דע"כ לא קשי' לן בפ' השוחט דף כ"ט אלא ולאו ק"ו הוא אם בטריפות אינו אוסר במחצה כל שכן בשחיטה שאין ניתר במחצה אבל להיפך בטריפות רוב משוער ובשחיטה רוב הניכר אה"נ ומש"ה השמיט הרי"ף הא דר"ז ואל תשיבני ממ"ש בסי' כ"ג בעוף בקנה לא שייך שהי' ואמאי והא אשכוחי משכחת לה בשחט רוב מצומצם ושהה דמדרבנן פסול דצריך שיהא רוב הניכר י"ל דהטור והש"ע סברי דבשחיטה לא בעינן אלא רוב מדוד ומש"ה למאן דמכשיר שהיי' במיעוט בתרא לא משכחת בשחיטה עם רוב הניכר אה"נ דמשכחת שהיי' בקנה בעוף וכמה שכתבנו ועיין בפרק השוחט בחדושינו ושם אבאר עוד באורך ומדברי ר"ן בחמש שיטות והרשב"א בחדושיו שם בפ' השוחט גבי ואי מחצה אינו כרוב לא עבר כלום משמע דלא כמ"ש דאי מדרבנן בעינן רוב הניכר לא מיטרפא תו בשהיי' לאחר ששחט רוב מדוד בצמצום ושם אבאר בעזה"י מה שיש לעיין:

עוד אבאר לך לפי מה דקיי"ל כר"י דבן ט' חי ניתר בשחיטת אמו ובתנאי שלא הפריס ע"ג קרקע שאז טעון שחיטה מדרבנן ושאר טריפות אין פוסל בו אבל שחיטה ראויה בעינן כמבואר בש"ע סי' י"ג א"כ אכתי נמי בהך דינא דר"ז בליבן סכין בשוחט בן פקועה דאי אמרינן חידודה קודם לליבונה נמצא השחיטה היתה כראוי אלא ששורף בצדדין ומה בכך דלו הן ניקב הוושט אין פוסל בבן פקועה דטריפות אין פוסל בו ואף במקום שחיטה ששום פוסק לא הזכיר אלא שחיטה ראויה בעינן לאפוקי שהה או דרס משא"כ כה"ג דכשר בבן פקועה משא"כ אי שורף החוד אין כאן שחיטה כלל אלא שריפת הסימנים ואסור בבן פקוע' בהפריס ע"ג קרקע דטעון שחיטה מדרבנן ולא הי' לו לרי"ף להשמיט הא דר"ז והרי"ף ז"ל פסק בפ' בהמה המקשה כחכמים דר"מ בלא הפריס עג"ק ובהפריס טעון מדרבנן ובפ' השוחט כ"ט אכתוב:

ובתוס' בד"ה והאיכא צדדין מכאן משמע שאם ניקב הוושט נגד מה ששחט טריפה עכ"ל ובתנאי קודם רוב הוושט והעד ע"ז מדלא נקטו קנה בדבריהם אלא כמ"ש וכן דעת רש"י שכתב קודם ששחט רובן ועין י"ד סי' כ"ו בש"ך ובפר"ח:

גמרא משום מכוה נידון כו' היינו כדמסיק אי חבטא קדים או הבלא קדים ומשמע ודאי חידודה קדים דאין פועל הליבון כלל דאל"כ שורף אחר החידוד והא דאמר התם דברזיי' מיברז היינו משום צדדי השפוד דאין מתרחב שם מקום המכה כן כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו יע"ש ובי"ד סימן ט' אבאר בזה:

ובתוס' בד"ה מטמאים בשבוע אחד בשני סימנים כך דינו דבסוף שבוע ראשון כו' עכ"ל הנה שחין ומכוה חלוק משאר נגעים בכמה דינים דבשאר נגעים יש להם ג' סימנין שיער לבן ומחיה האמורה בתורה ופישיון ושחין ומכוה אינו כן שאין המחיה בהם סימן טומאה אלא פישיון ושיער לבן וזה שאמר שחין ומכוה מטמאים בשני סימנין ולא יותר משא"כ בשאר נגעי עור הבשר ויש עוד בנגעי עוד הבשר אם עמד בעיניו בסוף שבוע ראשון בעי הסגר שני ובסוף הסגר שני אם בעיניו טהור אם לא בא' מג' סימנין ושחין ומכוה אין בהם אלא הסגר א' שאם בסוף שבוע ראשון עמד בעיניו טהור ופישיון בתחלת הסגר ראשון אין בו סימן טומאה שאפילו פושה תחת יד הכהן אפ"ה מסגירו ושיער לבן ומחיה הן סימני טומאה אף בתחלתו מיד ועיין בפ"ג ופ"ש דנגעים ובר"מ הל' טומאת צרעת פ"א הלכה יו"ד ופ"ד הלכה ב' ופ"ה הלכה ד' יע"ש ובר"ש בפי' המשניות:

במ' למאי נ"מ לכדתנן כו' ולא לכדתניא דמשנה היא בפ"ג דנגעים ועיין מ"ש לקמן בזה ומדמקשה למאי נ"מ ופירש"י כיון דדינן שוין מאי תיבעי לך יש להביא ראיה לדברי הר"מ ז"ל בפ"ה מהל' אלו דאם באו שחין או מכוה ולא נודע לנו אם שחין הוא או מכוה דטמא וכמ"ש בהל' ו' וכגי' הכ"מ בההיא דת"כ ותוספתא הביאה הר"ש בפ"ט דנגעים דרבינו היה גורס הרי שבאו לפניך ואין יודע אם שחין או מכוה טמא דאי כגי' הר"ש טהור א"כ מה מקשה ליה למאי נ"מ הא והאי צריך למיבעי לידע איזה מהן קדים ואתי חבריה ומבטל ליה דאי לא ידעינן הי מינייהו קדים הרי הן טהורין וכמ"ש בתוספתא הרי שבאו לפניך ואין ידוע אם שחין או מכוה טהור אלא ודאי כגי' הכ"מ טמא ומש"ה פריך למאי נ"מ כיון דדינן שווין ומשני לענין איצטרופי נ"מ כמו דמסיק שהיה חצי גריס שחין כו' וכדבעינן למימר לקמן:

ותניא שחין ומכוה בטל אחרון את הראשון עכ"ל ופירש"י ז"ל חצי גריס שחין ואח"כ נעשה מכוה ואצל זה נעשה חצי גריס שחין אין מצטרפין פי' כן דאפילו לקולא אמרינן דמבטלין זה את זה וכל שכן לחומרא חצי גריס שחין ונעשה מכוה ואצל זה עוד חצי גריס מכוה דמצטרפין והא דקאמר והכא היכי דמי הוה מצי לפרושי דומיא דתוספתא דביטל אחרון את הראשון שליבן שפוד והכה ונעשה חצי גריס ולאחר זמן נעשה אצל זה חצי גריס שחין אי חבטא קדים הרי שחין ומכוה ואין מצטרף ואי הבלא קדים הרי גרים שלם שחין ומדברי מהרש"א ז"ל נראה דאי הוה גרים שלם שחין או מכוה ואח"כ עלה על מקצתו שחין או מכוה דאין מבטל וטמא הוא כדמעיקרא ומש"ה בהך דתוספתא דביטל אחרון את הראשון שרוצה לפרש ג"כ לקולא לא משכחת ליה אלא באם ביטל מכוה את השחין בעודו חצי גריס ומיהו לחומרא ודאי הוה מצי לפרושי שהיה חצי גריס שחין ואצלו חצי גריס מכוה ואח"כ הכה על המכוה דביטל ונעשה גריס שלם שחין אלא דרש"י רוצה לפרש אף לקולא ובאיבעיי' דליבן שפוד אמר הגמרא רבותא דהכי משכחת ליה אף בהיה חצי גריס שחין ואצלו לקה בשפוד מלבנת או חבטא קדים אתי הבלא ומבטל לי' דלא היה גריס שלם שחין מעולם דמיד ההבל מבטל ליה זה תוכן כונתו אמנם לא ידענא מהיכן פשיטא ליה דאי הוה גריס שלם שחין ואח"כ עלה על מקצתו מכוה דאין נ"מ בביטולו דמה בכך שהי' טמא לא יהא אלא נגע שהיה כגריס ונתמעט דטהור וה"נ דשחין ומכוה אין מצטרפין ועיין בת"ח שכתב ג"כ כאן דאף דהיה גריס שלם מכוה מבטל אח"כ יע"ש ודע דמה שכתבנו לעיל דהגי' לכדתנן שוב ראיתי שגי' הנכונה לכדתניא דאף דמשנה היא בפ"ג ופ"ט דנגעים מ"מ במשנה ראשונה לא נזכר אלא שחין ומכוה מטמאין בשבוע א' ובמשנה שני' תנן שאין מצטרפין זה עם זה והיה צריך להביא ב' משניות ומש"ה הביא תוספתא אחת דקתני בה תרתי, ומ"מ לא ידענא לאיזה צורך הביא הא דשחין ומכוה מטמאין בשבוע א' ואמאי לא הביא משנה דפ"ט דנגעים משלה ב' השחין ומכוה אין מצטרפין זה עם זה ודי בכך וכן הא דמביא אח"כ ותניא איזה שחין ואיזה מכוה כו' הי' יכול להביא ממשנה א' דפ"ט דנגעים יע"ש וזה יש ליישב קצת:

ת"ש ליבן שפוד והכה בו נידון משום מכות אש התם דברזיי' מיברז דהיינו חידוד עכ"ל כבר כתבנו בשם חדושי רשב"א דאף בחידוד מ"מ אח"כ בא ההבלא וא"כ בשוחט אמאי כשר ותי' דשאני הכי דאיכא צדדין דאין מתרחבין כביה"ש יע"ש אבל בחידוד אין יכולת כלל בהבל לבוא ולשרוף אח"כ כן הוא תוכן כוונת דבריו ודע דר"מ ז"ל בהל' טומאת צרעת פ"ה הלכה ב' כתב וז"ל ליבן שפוד והכה בו אם היה ראשו מבורז הר"ז מכוה ואם היה ראשו חד הר"ז ספק אם שחין או מכוה והכ"מ פי' דבריו דהא דאמר דברזי' היינו שהיה ראש השפוד רחב כברזא ודאי דחבטא קדים ואח"כ ההבל וכן בסכין ודאי דחדוד של סכין קדים ומיבעיא ליה אי היה ראש השפוד חד ודק ולא כשל סכין אי הבלא קדים או חבטא יע"ש ולפי זה הא דלא הזכיר הר"מ ז"ל דאם היה ראש השפוד דק כמו סכין דחבטא קדים ואח"כ ההבל או דבר דק כמו סכין דחבטא קדים י"ל שסמך על מ"ש בפ"א מהל' שחיטה דליבן סכין ושחט בה שחיטתו כשירה דחידודה קודם לפי גי' הכ"מ שם וכן הוא גי' הר"ן ז"ל בפ"ק דחולין אלא דאכתי קשה למה השמיט דין זה בכאן לפי מ"ש דאילו היה בחידודו של סכין ודאי היה פשוט לן דחבטא קודם ואתא הבלא ומבטל ליה דהוה לי' לבאר כאן דהתם בליבן סכין דשחיטתו כשירה ע"כ דחידוד קודם לליבון ואין הליבון פועל אח"כ כלל כמ"ש הרשב"א בחדושיו והבאתיו בסמוך וכאן הוה ליה לבאר דמ"מ נידון משום מכוה דאח"כ פועל הליבון וכמו שחילק הרשב"א דצדדי המכה אין מתרחבין כמו צדדי ביה"ש ומש"ה ההבלא מבטל אח"כ להחידוד ואלולא דברי הכ"מ הייתי אומר דיש להר"מ ז"ל הוכחה דברזי' היינו שראשו עב ועגול כעין ברזא לתרץ קושית הרשב"א בחדושיו דמהא דר"ז משמע שאין הליבון פועל כלל אח"כ ושאני הכא דראשו עב ואתי אח"כ ההבל ומבטל לחבטא ומיבעיא בליבון בשפוד בחידוד שאינו דק כמו בשל סכין דודאי הליבון פועל בו אלא מיבעיא איזה מהן קדים והא דגריס בגמרא דידן דהיינו חדוד לר"מ ז"ל לא גרסינן ליה אבל לפי זה הוה א"ש הא דלא הזכיר דין דאם היה דבר דק כמו סכין דחידוד קדים דכבר הזכיר זה בפ"א מהל' שחיטה ואה"נ דלית בי' הבלא כלל אלא חבטא לחוד אבל לפי דברי הכ"מ צ"ע ודע עוד דגי' מהר"י אבוהב בפ"ה הלכה ב' ואם היה ראשו כדור כו' ונראה דהכי צריך להיות אם היה ראשו מבורז הר"ז מכוה ואם הי' כדור ר"ל עגול הר"ז ספק והוא כפי' רש"י ז"ל בגמרא ומש"ה אתיא הגי' בפ"א מהל' שחיטה ליבן סכין שחיטתו פסול' משום דצדדין אין מתרחבין והא דהשמיט בעוף בתפס הקנ' וכמ"ש הפר"ח סמך עצמו אמ"ש כאן דראשו מבורז נידון משום מכוה דצדדי המכה אין מרחיבין וה"ה צדדי ביה"ש אין מרחיבין לדידן דצריך אתלת רוחתא אבל אין לומר דמהר"י אבוהב גורס כך אם היה ראשו כדור הר"ז מכוה ואם ראשו חד הר"ז ספק דא"א להעמידה מפני כמה טעמים וא' מהן הוא דא"כ לוקמיה ההיא דליבון שפוד בעגול ולא דברזיי' מיברז אלא כמ"ש ואין להאריך:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של ע"ג לשחוט מותר ואסור לחתוך בה בשר והקשו התוס' דאמאי מיחייב בשוחט לע"ג בשבת דקלקולו יתר על תיקונו ולא ידענא אמאי לא קשיא להו דאמאי חייב בשוחט בהמת חולין בשבת דקלקולו יתר על תיקונו כמו בכאן דמותר לשחוט בסכין של ע"ז דהקלקול יתר על תיקונו ודוחק לומר דמשוחט לא קשיא דאיכא למימר מקלקל בחבורה חייב דאכתי למ"ד פטור אמאי חייב בשוחט בשבת ולתרוצי נמי דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והנה מלשון מותר משמע אף לכתחלה וכן הוא בטור יו"ד סי' י' וקמ"ב דאם לבנה בישנה דשרי אף לכתחלה כיון דקלקול יתר על תקונו והא ודאי מוכרח הוא לשיטת הרא"ש ז"ל שיתבאר בסמוך דדיעבד אף מחתך שרי וא"צ הולכת הנאה לים המלח וע"כ לכתחלה הוא דאסור ממילא מותר לשוחט הוא אף לכתחלה אבל להר"מ ז"ל בהלכות עכו"ם פ"ז הלכה י"ט דבחתך אף דיעבד אסור וכ"ש בשחט בהמה מסוכנת דאסור אף דיעבד ולא מהני הולכת הנאה לים המלח לדידיה דלטעמי' אזיל שכתב בפ' הנזכר י"ד דנטל כרכר וארג בגד ועצים ואפה פת דלא מהני הולכת הנאה לים המלח אלא ע"י תערובת שנתערב באחרים הא בעיני' אסור א"כ מצינו לומר דמותר לשחוט היינו דיעבד ואף שזה דוחק דמותר משמע לכתחלה מ"מ הרואה בכ"מ שם יראה להדיא כמ"ש שכתב אהא שכתב הר"מ סכין ששחט בה מותר דרבינו מפרש דמותר לאו היינו לכתחלה אלא דיעבד ומשמע דהיינו טעמא דלכתחלה אסור דמ"מ נהנה הוא כיון דלדידיה הוה הנאה אף שקלקולו יתר על תקונו ודיעבד מיהא שרי דלא הוה נהנה בכך מאיסורי הנאה ולא רצה לפרש דברי הר"מ דמה שכתב לכתחלה אסור משום שמנונית דאיסורא ובישנה ודיעבד מותר ע"י הדחה או קולף כמ"ש בהל' שחיטה דזה דוחק דאמאי לא ביאר רבינו בחדש' או בישנ' שלבנה באור דשריא לכתחלה ולכך מפרש דמותר היינו דיעבד ומיניה דאסור לחתוך אף דיעבד וכשיטתיה דלא מהני הולכת הנאה לים המלח ג"כ ובש"ע בסי' יו"ד כתב דאם היא חדשה מותר לכתחלה ובסי' קמ"ב סעיף ב' כתב המחבר כלשון הר"מ ז"ל בפ"ז מהל' עכו"ם ורמ"א הגיה עליו ואם לבנה או חדשה מותר לכתחלה והראה מקום לסי' יו"ד ויפה עשה דלא ליסתרן דבריו אהדדי ואף שנאמר דמ"ש בסימן קי"ב דהבהמה אסורה היינו אף דיעבד מ"מ לשון מותר משמע אף לכתחלה וכמ"ש בסמוך ועיין מה שכתב בסמוך גבי הא דפריך ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסור כו':

ע"ש גמרא ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא וכתב הרא"ש ז"ל דע"כ הא דאמר ואסור לחתוך בה בשר היינו לכתחלה ולא שיאסור הבשר דיעבד כו' ותדע מדפר' ותיפוק ליה יע"ש עוד כתב דבמסוכנת לא אסרוה נמי חכמים הנאתה דיעבד ומהרש"ל ביש"ש סי' י"א הקשה עליו דאימא דקשיא ליה אהא דמותר לשחוט לכתחלה ומותר לחתוך לכתחלה ואמאי הא אסור משום שמנונית דאיסורא גם מהרש"א ז"ל הקשה עליו כך בחדושיו כאן אלא שרש"ל ביש"ש הוסיף עוד דאפי' ע"ס שיקלפנו אח"כ כמ"ש הרא"ש לקמן בסכין של כותים ואפי' נאמר שהרא"ש סובר שהמקשן לא היה יכול להקשות דשמא מותר ע"ס שיקלפנו (ר"ל הא דכתב הרא"ש בסכין של גוים דאסור ע"ס שיקלפנו דלמא מישתלי היינו מדאמר לקמן השוחט בסכין של נכרים משמע דאסור לכתחלה אבל על המקשה שפיר קשה מנ"ל להקשות אימא דרבה בר אבוה סובר דלכתחלה נמי שרי ע"ס שיקלפנו כו') דא"כ ממ"נ לא מקשה מידי אי אאיסורא דלמא אשמעינן אף דרוצה ע"ס שיקלפנו אסור לכתחלה משום הנאה דע"ז ואי אהיתר נמי ע"ס שיקלפנו שרי לכתחלה וכשל עוזר ונפל העזור והעלה לבסוף דצריך הולכת הנאה לים המלח יע"ש והנה מ"ש דאיך מותר ע"ס שיקלפנו דלמא משתלי כמ"ש הרא"ש בסכין של כותים היה נראה ליישב דהכי קא קשיא ליה דאי אהיתרא פריך אימא דמיירי בסכין שאינו בן יומו או בסתם סכין דהוה נט"ל ושרי לכתחלה ע"ס שיקלפנו אח"כ דאי נמי מישתלי לאו איסור קאכיל דנט"ל שרי דיעבד כמ"ש מהרש"ל גופא בסי' י"ב בסכין של נכרים ועיין בש"ך בסי' יו"ד בס"ק י"א יע"ש והרא"ש כתב לקמן בסכין של נכרים בידוע שהוא בת יומא הא לא"ה לא ומשמע מדבריו ג"כ דמסתמ' היא נקי' וכמו שאבאר לקמן ומש"ה הוקשה לו דלמא מיירי בסתם סכין אלא דקושית מהרש"ל תפול גם בכאן דא"כ גם אי אמרינן דשרי דיעבד דלא דמי לנטל עצים וארג בגד אכתי מה מקשה אי אאיסורא דלמא אשמעינן דלכתחלה אסור אף בסתם סכין ע"ס שיקלפנו וגם אהיתרא לא פריך כלום דשרי ע"ס שיקלפנו אח"כ כמ"ש. הן אמת שמ"ש היש"ש דאף אי תאמר שהרא"ש היה סובר שהמקשה לא היה יכול להקשות דשמא מותר ע"ס שיקלפנו דהמעיין בלשון הרא"ש בלא"ה, א"א לפרש דבריו כן שכתב וגם אי אהיתרא פריך קשה הא איצטריך לאשמעינן דבשר מותר וכח דהיתרא עדיף, טפי ממה שישמיענו דלכתחלה אסור שזהו דבר פשוט עכ"ל הרי בהדיא מדבריו דלכתחלה אסור משום שמנונית ואפ"ה אשמעינן כח דהיתר דיעבד שרי ולא אסור משום לא ידבק בידך דלאו נהנה הוא אלא מקלקל בשוחט וצ"ל דסובר דשמא מותר לשחוט דיעבד קאמר וזה דוחק דליכא למימר דבאמת סובר הרא"ש ז"ל כמ"ש הר"מ בהלכות עכו"ם דהא דמותר לשחוט ע"כ דיעבד דלכתחלה וודאי אסור דמ"מ נהנה הוא כיון שהוא רוצה לשחוט וכמ"ש הכ"מ שם והבאתיו לעיל וא"כ הוקשה לו שפיר הא ליתא דע"כ לדידי' לכתחלה שרי כיון דמסיק דמחתך לכתחלה אסור ולא דיעבד דלא דמי לנטל כרכר וארג בגד א"כ ע"כ מותר הא דקאמר מותר לשחוט לכתחלה הוא ואם כן מאי קא קשיא ליה וכדכתיבנא ודע דהש"ך ז"ל בסי' יו"ד ס"ק ה' כתב דהרא"ש ז"ל נמי לענין שאין נאסר כולו קאמר אבל לענין שכר הסכין מודה לרשב"א דצריך יע"ש א"כ י"ל דאסור לחתוך עד שיוליך הנאה לים המלח אף דיעבד ומותר לשחוט אפשר דיעבד כמו לסברת הר"מ וכמ"ש הכ"מ בפ"ד מהל' עכו"ם דמ"מ נהנה הוא במקצת אלא שהמעיין ברא"ש יראת שכתב אסור לחתוך היינו לכתחלה משמע דמותר לכתחלה ג"כ וי"ל זאת בדוחק להש"ך דמ"מ בעינן הולכת הנאה לים המלח ולכתחלה היינו דיש תיקון בדיעבד. וראיתי להתב"ש בסי' יו"ד ס"ק ה' ובספר אשל אברהם בחדושיו לחולין שהקשו על הש"ך דא"כ מאי קשיא ותיפוק לי' משום שמנונית דהא אשמעינן דיעבד צריך הולכת הנאה וכן אהיתרא יע"ש והדרא קושי' לדוכתיה עכ"ל אף שיש ליישב זאת מ"מ פריך אאיסורא איך לא הזכיר במסוכנת דצריך קליפה או הדחה בבשר כיון דיש תקנה נמי לע"ז על ידי הולכת הנאה לים המלח ובשלמא אי אסור אף דיעבד שפיר, הוקשה לרא"ש ז"ל מאי קושי' ותיפוק ליה דהתם ע"י קליפ' שרי והכא כל הבשר נאסר משא"כ אי אית תקנה ע"י הולכת הנאה לים המלח א"כ אסור דאמר ע"י תקנה ואמאי לא מזכיר תקנה משום שמנונית שיקלפנו או ידיחנו הבשר בחתך בה בשר:

אמנם כן נראה לי לומר דהש"ך יפה כוון במ"ש בסימן י' ס"ק ה' דכל פלפולו של הרא"ש אינו אלא שלא לאסור הבהמה כולה אבל לענין הולכת הנאה לים המלח גם הרא"ש מודה דצריך כמו שסובר הרשב"א ז"ל והיינו במסוכנת הוא דצריך דהנאתה מרובה שאם לא היה שוחטה היה מתה וכמ"ש הרא"ש בשמעתין דהתם הוא דצריך הולכת הנאה לים המלח הא במחתך בשר דהנאה מועטת הוא אפי' כדי שכר סכין א"צ להוליך לדעת הרא"ש ז"ל וזה שסיים הש"ך ז"ל בס"ק ה' שצריך להוליך הנאת שכר סכין לשחיטה ולא במחתך בה בשר דהוה הנאה מועטת והרי להר"מ ז"ל נמי יש חילוק בין מסוכנת דאסור אף דיעבד ולא סגי בהולכת הנאה לים המלח ובמחתך בשר בהולכת הנאה לים המלח וכמ"ש הש"ך בי"ד סי' קמ"ב ס"ק ו' יע"ש וה"ה לשיטת הרא"ש ז"ל נמי נימא הכי דבמחתך לא צריך כלל הולכת הנא' לים המלח ובשוחט צריך. ולפי זה א"ש הא דפריך ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא ואאיסורא דלחתוך קא קשיא לי' כיון דאין איסור אלא לכתחלה ולא דיעבד א"כ מאי אריא דאסור משום דנהנה מע"ז ותיפוק לי' שמנונית דאיסורא ואהיתרא נמי קא קשיא לי' דאיך מותר לכתחלה וכמ"ש. וא"ש קושית הגמרא ומ"ש הש"ך בסי' י' ס"ק ה' דמודה הרא"ש להרשב"א לאו לכל מילי אלא במסוכנת דהוה הנאה מרובה ולא במחתך בה בשר ובהכי א"ש לישנא דגמרא אסור לחתוך ומותר לשחוט ורבא אמר פעמים אף שהשוחט אסור ומשמע אף דיעבד והיינו עד שיוליך הנא' לים המלח וקושי' הגמ' לרבה בר אבוה אזלא וכמו שכתבתי כאן:

ובפירש"י בד"ה ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא אע"ג דמקלקל הוא מ"מ אסור משום שמנונית נבילה שנבלע בסכין עכ"ל מלשון זה משמע ודאי דאהיתרא דלחתוך פריך דלכתחלה אסור משום שמנונית ולא אאיסורא דאפשר דסבירא ליה דשוחט אף דיעבד אסור במסוכנת כדעת הר"מ ז"ל בפ"ז מהל' עכו"ם או עכ"פ הולכת הנאה לים המלח בעינן כדעת הרשב"א בחדושיו בת"ה וה"ה דאסור בחותך נמי בעינן הולכת הנאה לים המלח ומש"ה לא קשיא לי' כ"א אהיתרא ומיהו אהיתרא דלשחוט ודאי דהוה מצי לפרושי דאיך שרינן לכתחלה ע"ס שיקלפנו או שידיחנו למ"ד בהדחה סגי דלמא מישתלי ומהרש"א ז"ל שכתב דבין אהיתרא ובין אאיסורא פריך לא ידענא מנא ליה זאת דלמא רש"י סובר כר"מ ז"ל או עכ"פ כרשב"א דיוליך הנאה ולא קשיא כ"א אהיתרא ולא אאיסורא. וממ"ש רש"י שמנונית שנבלע בסכין יראה להדיא דאף בצונן דהיינו לחתוך בה בשר באטמי דקיימא לקורבני' דשרי ופריך והא שמנונית דאיסורא משמע דאף בצונן פולט מה שבלוע דהא כתב הבלוע בסכין ולא כתב מה שעל דופני הסכין ויפה פי' דאי משום זה היה יכול לומר שהודחה יפה ולא לשנויי שליבנה באור ואף אי הקושיא אהיתרא דלשחוט אימא דרבה בר אבוה סובר דבי"ש צונן ולרש"י ז"ל לשיטתיה שכתב לקמן בפ' כ"ה דף קי"א ע"ב צונן אמרי בעי הדחה אבשר קאי ולא אסכין ולפי זה אף שהסכין נקי אמרי בעי הדחת הבשר דאגב דוחקא מפליט קצת בצונן מהסכין ומ"מ מהני הדחה לצונן כיון דליכא חורפא עם דוחקא דסכינא נהי שמפליטין הסכין מ"מ אין מפליט ומבליע כאחת ועיין בחדושי הרשב"א שם בדף קי"א שכתב י"א דבצונן מפליט קצת ושם בחדושינו הארכנו יע"ש ועיין מ"ש לקמן ע"ב בתוספות ד"ה והלכתא אפילו בצונן ולשיטת התוספות לקמן דצונן אין מפליט כלל היכא דליכא חורפא וגרסי בהך דכל הבשר בעיא הדחה ואסכין קאי צריך לומר דקושית הגמ' ותיפוק אאיסור דלשחוט או אהיתרא דלשחוט דאמחתך איכא לשנויי שהודחה יפה ומש"ה כתב בו כאן בד"ה שליבנה דהא דאמר שליבנה באור כדי ליישב למ"ד ביה"ש רותח הוא משא"כ לרש מוקי הכי אף אמחתך דהלכה כמאן דאמר התם צונן בעי הדחה ואבשר קאי ואף אי הסכין נקי וכמ"ש דכן פסקו הפוסקים התם דהלכה כמ"ד בעיא הדחה יע"ש:

ובתוספות בד"ה מותר לשחוט כו' תיקון כל דהו עכ"ל כבר כתבנו בגמרא אמאי לא קשי' להו בכל שוחט אמאי חייב בשבת והא קלקולו יתר על תיקונו שוב ראיתי בתוספות פרק האורג ק"ו ע"א ד"ה כל המקלקלין פטורין שהקשו באמת השוחט בשבת אמאי מיחייב ועיין בדרישה בי"ד סימן א' ס"ק יו"ד הקשה השוחט בשבת אמאי מיחייב והביא הא דחולין ולא הא דשבת:

ובד"ה שלבנה באור היינו לחתוך בה צונן כו' עכ"ל מה שיש לעיין בכאן דפעמים מזכיר הדחה ופעמים נעיצה ופעמים הגעלה ופעמים ליבון אבאר באורך ע"ב ובחדושינו לי סי' י' וסימן קכ"א אאריך בזה כי שם ביתו ועיין בחדושי הרשב"א בשמעתן:

בא"ד ור"ת אומר דלא חיישינן דלמא אתרמי הכי ואפי' אתרמי ואשתמש ע"י האור סגי בהגעלה דכל מה שסופו לפלוט ע"י רותחין פולט בהגעלה ראשונה עכ"ל רצונו לומר כשאנו לוקחים סכינים מן הנכרים ואין אנו משתמשים ע"י האור אלא ע"י חמין שרי בהגעלה חדא דלא חיישינן שמא שמש הנכרי ע"י האור ועוד דא"נ כן מה בכך דאי לא יצא ע"י הגעלה אח"כ נמי כי משתמש ע"י חמין לא יוצא ודחו זה דלמא פולט מעט מעט ועיין מהר"מ מלובלין ז"ל שכוונתו דלר"ת סכינין גדולים שתשמישם ע"י האור אף כי משתמש ישראל ע"י חמין אין חילוק וצריך ליבון דוקא משא"כ סכינים קטנים דאף אי איתרמי ליה דאשתמש נכרי ע"י האור אפ"ה לא חשו לכך דכל מה שפולט פולט בפ"א ושמעתין איירי בסכינים גדולים ומש"ה אמר בלבנה באור כן תוכן כוונתו. ועיין במהרש"א ז"ל שכתב דסכין טריפה דשמעתין לא קשיא להו לתוספות ותוכן כוונתו דשאני הכא כיון דלא נשתמש אלא ברותח דשחיטה דהוה כחמין סגי בהגעלה והך סכין ע"ז דנשתמש ע"י האור צריך ליבון כמו שכתבו דפולט מעט מעט אבל מהא דפסחים דמסיק ברותח אמאי הא פעמים נשתמש ע"י האור ועיין י"ד סי' קכ"א ובאו"ח סי' תנ"א ותנ"ב:

תוכן העניינים

ראש יוסף על חולין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה