ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף ד:
בפירש"י בד"ה מיד ואע"ג דלא שהה כדי לאפות כו' עכ"ל ולפי זה מותר היינו בהנאה דגזרו על פתן כמ"ש התוספות בד"ה מותר מיד ולפירש"י לאו בבצק מיירי ומה שקשה א"כ איך סברוה כר"י והא של נכרים נמי אסור לר"י כבר כתבו הרשב"א ז"ל בד' שיטות והר"ן בחמש שיטות ובעל המאור דהנהו רבנן סברי כדהוה סבר רב אחא בר יעקב בפכ"ש דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראייה דשל אחרים שרי דלא הדר רב אחא בר יעקב מחמת תיובתא אלא מסברא דנפשיה ובתוס' אבאר בזה:
ובד"ה מפני שהן מחליפים כו' ואע"ג דהשתא נמי אסור הוא לגביהם דמיתהני כו' דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח עכ"ל נראה דה"ק דודאי איסורי הנאה אם החליפן אסורין למחליף עצמו מדרבנן וכמו שאבאר לקמן אי"ה וא"כ כיון דמסיק ר"ש הוא דחמץ שעבר עליו הפסח מדרבנן אסור ולאחרים נמי אסור כמו דמוכח מסוגיא דכאן דאמר ר"ש הוא ואי ר"ש למה לי טעמא שהן מחליפין אלא ודאי אף לר"ש דקנסא קניס אפ"ה אסור לכל ישראל וכן הוא הלכה וא"כ אמאי שרי ליקח מהן דאמאי נימא שהחליף דלא מרויח כלום דכמו שהיה מתחלה מדרבנן מטעם קנס ה"ה עכשיו נמי קנסוה למחליף עצמו ולמה יטרח להחליף וע"ז תי' דכל מה דאפשר למיעבד פורתא בהיתרא עביד דקל הוא להם חליפי חמץ מחמץ עצמו שעבר עליו הפסח וכתב ולדידן מיהא שרי דלא קנסו אלא למחליף עצמו ולא לאחרים כה"ג דמדאורייתא אין לך איסורי. הנאה שתופסים דמיהם כ"א ע"ז והקדש ושביעית ומדרבנן הוא דקנסי ולאחרים לא קנסו ומ"ש דמיתהני מחמץ שעבר הפסח ר"ל אף דיעבד אסור למחליף עצמו מטעם קנס למחליף עצמו שעבר ונהנה מאיסורי הנאה וכתב וי"א שאף למחליף עצמו מותר והקשה דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכבר כתבו התוספות והפוסקים דהא דמצינו דמים אין ראיה דלכתחלה אסור להחליף ולאו מידי מפסיד ליה. והא ודאי צריכא רבה ליישב דברי רש"י ז"ל ועיין בספר אשל אברהם שכתב ליישב דברי רש"י ז"ל דה"ק דבעיא בנדרים ע"כ דיעבד קאמר מהו בחליפין דאי לכתחלה מאי מיבעי ליה תפשוט דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ובתו' אבאר ודבר חכמה אמר והן דברי הר"ן ז"ל בנדרים וכמו שאבאר בתוספות בד"ה מותר מיד באורך מזה בעז"ה אבל הם רחוקים מכוונת דברי רש"י ז"ל להעמיס פי' זה בדבריו:
ודע דמדברי רש"י ז"ל מוכח דחליפי חליפין נמי אסורין למחליף עצמו דאי מותרין אמאי לא פירש בפשיטות דמש"ה מותר מיד דאני אומר דמסתמא החליפו חמץ שלהן עם נכרי ואותו חמץ גם באחר דהשתא מרויחין גם לדידהו דמותר גם להם חמץ זה אלא דסבירא ליה דאף למחליף עצמו אסור אף חליפי חליפין:
ובתו' בד"ה מותר מיד כו' דגזרו על פתן של נכרים כו' דבבצק איירי ומותר מיד כשיעור לישה עכ"ל מתחלה כתבו דאיירי בלחם ומותר בהנא' דגזרו על פתן דודאי פת של עכו"ם הוא דמיד משמע שלא שהה כשיעור אפילו דלא הוה מיד וע"כ נאפה בפסח וע"כ הוה פת של עכו"ם אלא בהנאה הוא דמותר ולפי' ר"ת דמיירי בבצק מותר נמי באכילה וכתבו דלר"ת א"ש הא דהוה סברוה כר"י ולר"י אף חמץ של נכרי שעבר הפסח אסור כדמסיק בפסחים דהדר ביה רב אחא בר יעקב ממה דהיה אומר דיליף שאור דאכילה משאור דראיה אלא ודאי בבצק איירי ומיד היינו כשיעור לישה דזה מיקרי נמי מיד והנה לפירש"י ז"ל דקאמר מיד רבותא אף שמיד ודאי תוך הפסח נאפה ואשמעינן תרתי חדא דהחליף בשל נכרים ויליף שאור דאכילה כדהו' ס"ד דר"א ב"י ואשמעינן דלא שביק היתר' ואכיל איסור'. ולפי' ר"ת יש ליישב דאפ"ה הוה רבות' אף מיד לאחר הפסח שלא שהה רק שיעור לישה לחוד אפ"ה אמרי' מסתמ' מצא כמה עיסות של נכרים שלשו אחר הפסח והחליף וקצת דחוק הוא. ועוד ממה שכתבו התוספות והשתא א"ש דלא תקשי כו' ולא כתבו והשתא א"ש נמי כדרכם בכל המקומות דהיינו לפי מה שפי' ר"ת דבבצק איירי יתישב קושי' אחרת וממרוצת דבריהם משמע דהכל ענין א' הוא ולכך נרא' לי דה"ק דבבצק איירי דאי בפת הוה אסור באכילה דגזרו על פתן אלא בהנאה הוה שרי אלא דקשי' אמאי בשהה שיעור אפיה לאחר הפסח הוה לן לומר דלמא החליף עיסה שהיה לו בעיסת נכרי ואפה הוא וליהוי מותר באכילה ובשלמא הא לא קשי' דבשהה לאחר הפסח שיעור ליש' ומכ"ש שיעור אפי' ל"ל טעמא דהחליפו ואמאי לא דהוא עצמו לש אחר הפסח י"ל כפי מה דהוה ס"ד דר' יהודא הוא דחמץ שעבר עליו הפסח מן התורה אסור א"כ הוה ספיקא דאורייתא לחומרא כיון שהוא חשוד לעבור על ב"י ושמא חמץ זה של שעבר עליו הפסח ומש"ה אמרינן נהי דכן הוא מסתמא מצוי כמה וכמה עיסות אצל נכרים שהחליפו לו אבל בפת אם שהה לאחר הפסח שיעור אפיה אית לן למיזל לקולא ולומר שהיה לו עיסה והחליפו בשל נכרים ואפה דפתן של נכרים מדרבנן אסור וספיקו לקולא ואפ"ה לא אמרינן כן דאמרינן כל מה שאנו מוצאין אצלו הן פת או בצק דהיה לו כן והחליפו בשל נכרים והא לא אמרינן דהיה לו פת והחליף עם בצק בשל נכרים ואפה פת דמיטרח לא טרח כמו דאמר רבא בודק סכין דמיטרח לא טרח ה"נ כן וזה מה שאמר בבריית' מותר מיד ואשמעי' בזה טובא דמיד היינו בצק ושהה שיעור לישה לאחר הפסח למאי דסברוה כר"י ושיעור לישה נמי מיקרי מיד משא"כ אי נמצא אצלו פת דאסור לאכול אותו פת דנהי דהחליף בשל עכו"ם שאפה אחר הפסח מ"מ הא גזרו על פתן של עכו"ם ומיטרח לא טרח וזה שאמר מיד דהיינו בצק אבל פת דאין זה מיד דצריך לשהות כשיעור לישה ואפי' אחר הפסח אסור דגזרו על פתן ועיין מהרש"א וכנראה שזה קצת כוונת דבריו ובזה א"ש דלא כתבו התוס' והשתא א"ש נמי דהוה משמע שיתישב קושי' אחרת אבל לפי מ"ש הכל הוא ענין א' וקאי אמ"ש מקודם דגזרו על פתן והבן זה:
ודע דלכאורה היה נראה לומר דלמאי דהוה ס"ד דר"י היא א"ש דקאמר טעמא מפני שהן מחליפין דהוה ספיקו בדאורייתא ואמר מפני שהן מחליפין דהוה ודאי דלא שביק היתרא ואכיל איסור' אבל למה דמסיק ר"ש הוא קשה למה לי טעמא מפני שהן מחליפין נימא דאיהו גופא לש בצק זה אחר הפסח ונהי דיש לדחוק ולומר דאשמעינן אגב אורחא דאף בדרבנן לא שביק היתרא ואכיל איסור' מ"מ למה דדחי לה דלמא ר"ש הוא וטעמא דהוה ספק דרבנן לקולא תיפוק ליה דבספק שאיהו גופא לש בצק זה אחר הפסח סגי לר"ש דחמץ שעבר הפסח הוי מדרבנן אלא דלמה דמסיק ר"ש הוא לא צריכנא לומר דמיד היינו בשהה שיעור לישה לאחר הפסח אלא מיד ממש וכפירש"י ורבותא הוא דכי קניס ר"ש לכ"ע בחמץ של ישראל ולא בשל נכרים דלא עבר בב"י דע"כ לא צריכנא לומר מיד בשהה שיעור לישה אלא למה דהוה ס"ד דר"י דאף של נכרים אסור לאחר הפסח וכמ"ש. אבל לפי מ"ש דכל מה שנמצא בידו אמרינן מסתמ' היה לו ג"כ תוך הפסח ולא אזלינן בספיקו להקל בלא"ה א"ש דצריך לומר אימור החליפו בשל נכרים וספיקו להקל בדברי רבנן וכדכתיבנא ועם זה יתישב הא דאמר סברוה הא מני ר"י הוא והקשה הרשב"א בחדו' כיון דאי ר"ש כ"ש דאיכא סייעתא לרבא וכדמפיק א"כ למה להו למימר סברוה כר"י ולפי מ"ש א"ש דמש"ה אמר הא מני ר"י וע"כ מיד בשהה שיעור לישה דהוא נמי מיד מיקרי כמ"ש מהרש"א ז"ל אלא דלמה לי מיד אלא דקמ"ל דווקא בצק ולא פת דגזרו על פתן ולא אמרינן דהחליף בצק שלו עם נכרים ואפה פת דאמ' מסתמא היה לו פת ולא אמרינן דהחליף פתו בבצק ואפה פת דמיטרח לא טרח והוה סייעתא לרבא בתרתי חדא דלא שביק היתרא ואכיל איסור' ועוד דמיטרח לא טרח משא"כ אי בריית' ר"ש הוא א"כ מצינו לומר מותר מיד ממש לאחר הפסח ורבותא אשמעינן דאף שנילוש תוך הפסח אפ"ה שרי דמטעם קנס הוא וכי קניס בשל ישראל ולא בשל נכרים וליכא סייעתא אלא להא דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכדמסיק ותיהוי נמי ר"ש כו' ר"ל דעכ"פ סייעתא איכא דאף בדרבנן לא שביק היתרא ואכיל איסורא עיין מהרש"א ז"ל והרואה יראה שדבריו מדוקדקין ובנוין על מ"ש כאן. ואף שמהר"מ מלובלין ז"ל כתב בע"א ועיין בס' אשל אברהם ודע שכל מה שמצינו בידו ואמרינן מסתמא כן היה לו בתוך הפסח פת או בצק אלא דהחליפו בשל נכרים ומש"ה בפת אסור דגזרו על פתן ולא אמרינן עיסה היה לו והחליף עם נכרי דמסתמא פת היה לו ולשמא החליף פת בבצק ל"ח דמיטרח לא טרח ולשמא החליף עם ישראל אחר ג"כ ל"ח דמי יחלוף לו איסורי הנאה דחמץ שעבר עליו הפסח אסור לכל ישראל אף לר' שמעון וכדכתיבנא לעיל ועיין בפסחים:
בא"ד ומיהו שיש לאסור מההוא דנדרים דף מ"ז ע"א בעי רמי בר חמא כו' ודחי דלמא לכתחלה ושאני קידושי אשה עכ"ל ר"ל שיש לרש"י ראי' דחליפי אסורי הנאה אסורין דיעבד למחליף עצמו דבעיא דרמי בר חמי דמהו בחילופיהן ע"כ היינו אם הדמים אסורין למחליף עצמו או לאו דא"ל דמיבעיא ליה אי מותר להחליף איסורי הנאה פשיט' וכמ"ש הר"ן לשם בנדרים דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח גם מכירה וחליפין הוה דרך הנאה ממש כמו דהזכיר הכתוב בנבילה מכירה להתיר הא שאר איסורי הנאה שבתורה אסורין להחליף ולמכור גם מה ראי' מייתי מהא דמכרן וקידש בדמיהם דאיך לא ראה הפשטן דבדמי הערלה קידש אשה ומה ראייה לאסור להחליף איסורי הנאה בעצמו א"ו בהחליף מיבעיא ליה אי מותר למחליף מדרבנן או לאו דמן התורה אין תופס את דמיו אלא ע"ז ושביעית והקדש כדמסיק בע"ז דף נ"ז ע"ב יע"ש והיה רוצה לפשוט מהא דמכרן וקידש מקודשת ויש לפרש או דסובר דאי חליפין אסורין ה"ה חליפי חליפין ואשה הוה כמו חליפי חליפין והוה לאצרוכי קידושין אחרים עיין בר"ן שם ומשני הא לכתחלה לא ר"ל שאסור להנות מן חליפין עצמן אבל אם עבר והחליפן חליפי חליפין מותרין הם ולפ"ז א"צ לחלק בין קידושי אשה לשאר דברים אבל רש"י ז"ל דסובר דחליפי חליפין אסורין כמו שמוכח מדבריו כאן דאל"כ לא הוה מקשה מה מרויחין עוברי עבירה בחילוף דטובא מרויחין ולא פורתא דכי מחליף בשל נכרי ומכר הפת הוה ליה הדמים חליפי חליפין דאף למחליף עצמו שרי א"ו דאסורין צ"ל התם בנדרי' קידושי אשה שאני משו' פו"ר התירו או דאין ניכר כמו כסות וכלים וכמ"ש כ"נ מדברי תוספות בפר"י דף נ"ז ע"ב ד"ה מכרן וקידש אשה מקודשת דקידושי אשה אינו דומה לחילוף דמים משמע דהיינו חליפי חליפין. והמקשה הבין מכרן וקידש בדמיהם דאף לכתחלה שרי לקדש אשה בדמיהן ופשיט שפיר דאף למחליף עצמו שרי אותן הדמים דאין לומר שאני קידושי אשה דלכתחלה ודאי לא מהני טעמא דפו"ר גם שאין ניכר מ"מ לכתחלה לאח"ה מיני' אסור ומשני דיעבד קאמר שאם קידש מקודשת או משום פו"ר או דאשה אין ניכר כמו כסות וכלים ולא היה כמו חליפי חליפין ויש לפרש ג"כ דאי חליפין אסורין אמאי מקודשת הא לא יהיב לה מידי ונהי דלדידה שויא פרוטה לדידיה לא שוה מידי ובעינן ונתן ועיין במ"ל פ"ה מהל' אישות באורך יע"ש ודחי דלמא קידושי אשה שאני והתירו לו דיעבד אם קידשה אבל לכתחלה לקדש בהן אשה לא דאסור למחליף עצמו גם לא שייך משום פו"ר דעדיין לא קידשה ועיין עוד במ"ל פ"ה מהלכות אישות יע"ש:
והנה התו' ז"ל סברי כאן בדברי רש"י דמהא דנדרים כיון דאיבעיא דלא איפשטא היא אזלינן לחומרא דאסור למחליף עצמו גם חליפי חליפין אסורין דאין לחלק דמ"ש והא דבקידושי אשה שרי ולא צריך קידושין אחרים או דלא אמרינן דאף דיעבד אסור דהוה כחליפי חליפין דאף דיעבד אסור שאני קידושי אשה כן הוא סברת רש"י ז"ל. וע"ז סמכו בקושייתם מההיא דשוכר את הפועל שכרו אסור ופריך כו' ומאי קושיא והא למחליף עצמו אסור וקידושין שאני דהוה דיעבד ואה"נ דלכתחלה אסור לקדשה ואי דהוה כלכתחלה שא"צ קידושי אחרים משום פו"ר לא גזרו דיעבד כה"ג ובשלמא אי אמרי' דחליפי חליפין שרי פריך ליה שפיר דשכרו אסור משמע כיין נסך עצמו ופריך ליה מקידושי אשה דא"צ קידושי אחרים ולית לן לאפלוגי בין קידושי אשה לשאר דברים דאשה הוה כמו חליפי חליפין ובנדרים הכי קאמר ת"ש דהוה ס"ד דלכתחלה מותר לקדש באותן דמי ערלה משא"כ לשיטת רש"י דמחלק בין קידושי אשה לשאר קנינים והיינו משום דקשיא ליה דחליפי חליפין נמי אסורין ואמאי לא צריך קידושין אחרים אף דיעבד אלא דשאני קידושי אשה וא"כ מה פריך מהא דשכרו אסור אה"נ דחליפי חליפין אסורין וקידש בדמיהן דיעבד ואשה לא מינכר כמו כסות וכלים ולא הוה חליפי חליפין משא"כ לפי פשוטו לא תלוי קושייתם כאן אלא בל"ו מאי קושיא דלמא הא לכתחלה והא דיעבד ולפי מ"ש א"ש ועיין ברא"ש סוף פרק האיש מקדש ותבוא על המכוון יע"ש. שוב ראיתי בתו' דריש פרק השוכר את הפועל דף ס"ב ע"ב ד"ה והתנן שהקשו מאי קושי' דלמא לכתחלה אסור ודיעבד ש"ד ותירצו דמתני' משמע אף דיעבד עכ"ל ר"ל דשכרו אסור היינו אף שהחליף דהוה חליפי חליפין השכר אסור ועיין ברא"ש ס"פ האיש מקדש ולפי מ"ש כאן אין זה תי' לדברי רש"י אלא לפי שיטתם דחליפי חליפין שרי ואין חילוק בין קידושי אשה לשאר דברים ואין להאריך כאן ועיין במהרש"א ותבין שדרך רש"ל הוא דרך הישר ועיין בר"ן בנדרים שם ועיין במשנה למלך פ"ה מהל' אישות באורך ואנחנו עמדנו על זה במקום אחר ואין עת האסף פה. עוד כתב מהרש"א ז"ל דהר"ן הקשה בשמעתין לפירש"י דלמחליף עצמו אסור מהא דמכרן כו' ולא ידענא מאי קושי' דהא בנדרים משני הא לכתחלה הא דיעבד ש"ד עכ"ל יפה תמה עליו דאין לומר דהר"ן הקשה לפירש"י דאין לחלק בין חליפין לחליפי חליפין מההיא דמכרן וקידש דא"צ קידושין אחרים הא י"ל דשאני קידושי אשה ועוד דעיינתי בר"ן ומשמעות דבריו לכתחלה שרי להנות מחליפין גופייהו שכתב וז"ל ואיכא למידק לדברי רש"י דלמחליף עצמו לא שרי והרי תנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת וי"ל כיון שהיא יכולה להנות מקודשת אבל הר"מ ז"ל כתב דלעצמו נמי שרי כו' עכ"ל. קושייתו כיון דלדידי' אסור לאו מידי קיהיב ותי' כיון דלדידה שרי הוה שפיר נתינה ועיין במ"ל הלכות אישות פ"ה יע"ש וע"ז כתב והרמב"ן אמר דלמחליף עצמו שרי והביא ירושלמי דלאו דמי חליפי איסור הוה דגרסינן בירושלמי מכרן וקידש זאת אומרת שמקדשין בגזילה יע"ש ר"ל שאין הדמים חליפי איסור יע"ש היטב ושפיר הקשה מהרש"א ז"ל דא"כ מה פשיט בנדרים מהא דמכרן וקידש כו' ודוחק גדול לומר דסבירא ליה דאיבעיא, דהתם לכתחלה אי שרי להחליף איסורי הנאה וכמו שפיר' המ"ל בהל' אישות דברי הרא"ש לשם דהא הר"ן שם בנדרים בעצמו לא פי' כן:
עוד אבאר לך שמ"ש רש"י בשמעתין דחליפי איסור אסורין למחליף עצמו משום שהחליפן בפת של גוים והוה חליפי איסור הנאה משא"כ כשהחליף עם ישראל אחר מותר המעות למחליף עצמו דלא הוה חליפי איסור או גזל או מתנה המעות שקיבל בידו מן הלוקח דלא מידי שויא מה שמכר ואין להאריך:
בא"ד דאי שכרו אסור גם לאחרים אמאי מקודשת כיון שגם היא אסורה להנות מהן עכ"ל מדברים אלו מוכח דהיכא לדידיה לא שוה ולדידה שוה מקודשת דאי לאו הכי אמאי מקודשת במכרן וקידש בדמיהן ואי דשאני קידושי אשה דלא גזרו רבנן א"כ בכה"ג נמי לא גזרו רבנן אף דבעלמא אסור לדידה שאני קידושי אשה דלא גזרו בהו רבנן אלא ודאי כמ"ש ועיין במ"ל פ"ה מהלכות אישות גמרא לימא מסייע ליה הכל שוחטין כו' עיין בתורת חיים שכתב אף דכבר אייתי סייעתא מחמצן של עוברי עבירה וע"ש והבאתיו לעיל יע"ש ועוד י"ל דלמא ר"ש היא ומפני שמחליפין לאו ראיי' גמורה היא דהא הנך דסברוה כר' יהודה נמי משום דאי כר"ש אין ראיה דאיכא למימר משום ספיקו כו' וכמ"ש הרשב"א בחדושיו יע"ש. ועוד יש לומר להיפך דלמא ברייתא ר' יהודא היא ודוקא בדאורייתא מיזהר זהיר ולא בדרבנן כי כן אמר ותיהוי נמי ר"ש השתא בדרבנן כו' וכמ"ש רש"י בד"ה מפני שהן מחליפין וא"כ כי מוקמינן כר"י איכא למימר בדאוריי' מיזהר זהיר ולא בדרבנן וא"כ אסור לשחוט לישראל מומר לתיאבון דאיכא מילי טובא בשחיט' דלא אסור אלא מדרבנן כמו שהייה במיעוט בתרא וה"ה חלדה ודרסה וכמו דמיבעיא לקמן בפ' השוחט דף ל' ע"ב וכמו שנאריך שם דהני בעיון מדרבנן הוא וא"כ אימא בדרבנן לא סמכינן עליה ודלמא שהה או דרס במיעוט ולאו אדעתי' דליכא סייעתא מההיא ברייתא דחמצן של עוברי עבירה ולכך מייתי סייעתא מהא דישראל מומר לשחיטה דודאי איכא סייעתא מעליא וכדבעינן למימר לקמן ובחדו' לי"ד אכתוב בזה דלא נימא ספק דרבנן להקל חדא דהיכא דאיתחזק איסורא לא אמרינן ספק דרבנן להקל ובהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת ועוד דאין להכניס ולעשות ספק דרבנן לכתחלה ועיין בי"ד סי' ק"י ובש"ך:
גמרא הכ"ש ואפי' כותי ואפי' ערל ואפי' ישראל מומר כו' מאי לאו מומר לא"ד לא כדרב ענן עכ"ל יש להקשות אימא דמיירי במומר לד"א להכעיס וערל היינו מומר לתיאבון לשיטת מי שסובר דלהכעיס לא הוה מין שוב ראיתי בחדושי הרשב"א כאן שהקשה אימא דמיירי בישראל עע"ג וי"ל דא"כ מאי אפילו דהא עדיף מכותי כשישראל עע"ג והקשה אימא דמיירי להכעיס לשחיטה וישראל עע"ג דגרע מכותי וי"ל דמ"מ אין מוסרין לכתחלה דגרע מחש"ו ותנא קאמר דמוסרין לכתחלה עכ"ל מ"ש דתנא קאמר דמוסרין משום לשון הכל לא מוכח מידי דמסיק לעיל דאיכא הכל דיעבד אלא מדנקיט ואפילו ערל דהוה לתיאבון דודאי שוחט לכתחלה דמומר לד"א לא הוה מומר לכל התורה כולה דכן הלכתא ה"ה ישראל מומר נמי לכתחלה נמי מיירי דבחד גוונא מיתניא ומה שהקשיתי בסמוך אימא דמיירי מומר לד"א להכעיס ואשמעינן דאף להכעיס לא הוה מומר לכל התורה כולה דפלוגתא היא בע"ז כ"ז ובהוריות י"ג רב אחא ורבינא והלכה כמאן דמיקל לדעת מי שסובר כן ומכ"ש רבא בסנהדרין פ' זה בורר אית ליה הכי וכמ"ש לעיל בחמצן של עוברי עבירה ואשמעינן אף להכעיס שוחט לכתחלה במומר לד"א ורש"י ז"ל שכתב אלא לאו מומר לערלות שמבעט במצוה זו וסובר דלהכעיס לא הוה מומר לכל התורה כולה מ"מ מנלן הא אימא דערל היינו לתיאבון בשביל צערו מניח מלמול אותו ומומר היינו להכעיס וברייתא לא זו אף זו קתני דהא אפילו תני ואם היינו אומרין כמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ד מה"ש דאף מומר לשאר עבירות בעי בדיקת סכין וכמ"ש הכ"מ שם דמתני להו בהדדי ערל וישראל מומר ש"מ כי הדדי נינהו יע"ש הן אמת שיש לראות דהא קתני נמי כותי בהדי, ערל וישראל מומר וכותי לא בעי בדיקת סכין כמו שכתבו התוס' לעיל דף ג' ע"ב וכמעט שהוא מוסכם מכל הפוסקים ובי"ד אכתוב בזה בסי' ב' ואף שיש לדחוק וליישב מ"מ הא חזינן דלאו בחדא מחתא מחתינהו אלא דהוכחת הר"מ ז"ל דלמה לי ערל דהיינו לתיאבון דלא כרש"י דהוא לשיטתי' דלהכעיס הוה מין לכל התורה כולה וכמו שהארכנו בזה לעיל ועיין בה' רוצח פ"ד ובשאר דוכתי והבאתיו לעיל וא"כ למה לי ערל השתא מומר לאותו דבר מכ"ש מומר לד"א ולא סבירא ליה דלא זו אף זו גם יחשב לדוחק דתני סיפא לגלויי רישא דאי לא הוה תני ערל ה"א מומר לד"א ועוד דליתני בהדיא מומר לשחיטה אלא מש"ה תני להו בהדדי לומר, דכי הדדי נינהו דאף בשאר עבירות נמי צריך בדיקת סכין ולפי זה אף אנו נאמר דאף אי מומר להכעיס לא הוה מומר לכל התורה כולה דהלכה כמאן דמיקל דרב אחא ורבינא הלכה כרבינא לקולא עיין בע"ז כ"ז ע"ב מ"מ האי ישראל מומר לא"ד מיירי דאי להכעיס ולד"א למה לי ערל לתיאבון אלא לאשמעינן דכי הדדי נינהו ואי בא"ד צריך בדיקת סכין ה"ה לד"א. ומשני מומר לע"א וכדרב ענן ירצה בזה דמומר לע"ז לתיאבון וערל להכעיס והשתא איצטרכו תרווייהו ערל וישראל מומר דבע"ז נמי מצינו לתיאבון ועיין בי"ד סימן ב' והא דמקשה לרב ענן אברייתא דלקמן דרב ענן אף להכעיס סובר דהוה מותר דמייתי ראיה מאחאב ואפשר דהתם להכעיס הוה ולקמן עוד אבאר:
וראיתי לשלטי הגבורים הנדפס אצל הרי"ף בפיסקא וכולן ששחטו שכתב בשם ריא"ז וז"ל ומומר לחלל שבתות בפרהסיא הוה מומר לכל התורה כולה ושחיטתו אסורה וכתב עוד דמשומד לכל התורה אינו דינו כעכו"ם דזה מצווה הוא ואם ישראל עע"ג שחיטתו כשירה עכ"ל סובר הוא ז"ל דהא דמומר לכל התורה אסור לאכול משחיטתו באין ישראל עע"ג דלא מימעט מוזבחת אלא מי שאינו מצווה על השחיטה היינו נכרי ולא דריש וזבחת מי שהוא מאמין בזביח' ובי"ד סי' ב' אבאר אלא דקשי' דא"כ מה פריך לרב ענן מברייתא לקמן דאין מקבלין ממנו קרבן ומה בכך מ"מ כשאחרים רואין כשר וי"ל דרב ענן אף באין אחרים וודאי נמי מכשיר דסתמא אמר גם מהראיה מאחאב דמסתמא לא היה עובדי' או אחר עע"ג אלא דקשי' מהא דאמר לעולם אימא לך מומר לע"ז לא דאמר מר חמורה וכדרבא והשתא עכ"פ איכא סייעתא לרבא ואמאי לא דחי דלתרווייהו ליכא סייעתא דמומר לע"ז וישראל עע"ג כמ"ש וליכא גם לרבא סייעתא:
הא דקתני בברייתא הכל שוחטין כותי וערל ומומר הכל לרבויי מאי לאתויי תרי לישני דרבינא ואף להנהו אמוראי דלא סבירא להו הא דרבינא מ"מ מרבינן ליתא קמן דשרי ואיפשר הכל דיעבד. או דמהכל אין קושי' לרבויי נשים ועבדים גם הא דמביא סייעתא לרבא דמומר משמע רגיל בכך ומש"ה פריך ליה:
ע"ש שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב עכ"ל הנה לשיטת הר"מ ז"ל דאף במומר לשאר עבירות בעי בדיקת סכין כו' קשה א"כ איך אכל יהושפט מסעוד' אחאב דנהי דמומר לע"ז לא הוה מומר לכל התורה כולה לרב ענן עכ"פ לא גרע ממומר לשאר עבירות דבעי בדיקת סכין וכ"ת דבדק ליה סכין לא הוה מפליג נפשי' מיני' כדמייתי לקמן ודוחק לומר דרבא פליג עם רב' בזה דלא מצינו פלוגתא זו בתלמוד ומיהו מהא דמייתי לקמן והעורבים מביאים לו בשר מבי טבחי דאחאב לא קשי' למה דס"ד דלא ידע עפ"י הדיבור שאני איך אכל אליהו בלא בדיקת סכין וי"ל כמ"ש התוס' בד"ה עפ"י הדיבור דזה הוה ידע דעפ"י הקב"ה שרי דמסתמא בסכין בדוק שחט אלא דקשיא ליה איך הותר איסור שחיטת עע"ז דדינו כגוי אבל מכאן קשה מיהושפט כו' ולפי מ"ש לעיל דלרבא יש לו הוכח' מבריי' דאל"כ למה לי ערל דכ"ש הוה ממומר לא"ד אלא דכהדדי נינהו מה כאן צריך בדיקת סכין אף לד"א בעי בדיקת סכין וכמ"ש הכ"מ משא"כ לרב ענן דמוקי בע"ז אין ראויה דלהכי תני להו בהדדי לומר מה מומר לערלות א"צ שום תיקון לא עע"ג ולא בדיקת סכין ה"נ בישראל מומר כן דאי לא הוה תני אלא כותי ומומר לע"ז ה"א דמומר דומיא דכותי מה כותי בישראל עע"ג ה"נ במומר לע"ז בעינן עכ"פ עע"ג משום דחמורה ע"ז והוה חשוד לכל התורה ומיהו בעע"ג שרי והוא כעין סברת ריא"ז בשלטי הגבורים בפ"ק דחולין הבאתיו, לעיל קמ"ו דומיא דמומר לערלות דלא צריך עע"ג וה"ה בדיקת סכין דלא הוה חשוד לכל התורה כולה ה"ה במומר לע"ז הדין כן ולקמן אבאר מה דפריך לרב ענן מברייתא דמכם יע"ש:
ובתו' בד"ה אלא לאו מומר לאותו דבר ולתיאבון דאי להכעיס פשיט' דשחיטתו פסולה עכ"ל יראה לי לפרש דבריהם דהוקשה דאימא דמיירי להכעיס וישראל עע"ג כקושית הרשב"א בחדושיו והבאתיו לעיל והיינו רבותא אפי' מומר דגרע מכותי ואפשר הכל דיעבד הוא דאיכ' הכל דיעבד והא דתנא בהדייהו ישראל ערל מ"מ לאו כחדא נינהו דהא כותי צריך חותך או יוצא ונכנס ואה"נ דמומר בעע"ג ודיעבד וערל לכתחלה או דסבירא להו כשיט' הר"מ ז"ל דמומר לשאר עבירות בעי בדיקת סכין וכולה בריית' דיעבד בערל בלא בדיקה תחילה ע"ס שיבדקנו אח"כ דהוה רק דיעבד אלא דהתוספ' לשיטתי' דלהכעיס דינו כגוי ואפילו אחרים רואין אותו שחי' פסול' דלא כשי' ריא"ז שהביא שלטי הגבורים בפ"ק דחולין והבאתיו לעיל דבאחרים רואין סגי וע"כ לתיאבון מיירי ובלא אחרי' רואין מיירי דאי בעע"ג מאי אפי דהא וודאי עדיף ישראל מומר מכותי ר"ל ישראל מומר לתיאבון כמ"ש הרשב"א ז"ל:
ודע דכבר כתבנו דמצינו למימר דהכל דבריית' מרבי כתרי לישני דרבינא דיעבד כליתיה קמן לדעת הגאונים ולשיטת העיטור אף באיתי' קמן ומתני' לא מצי לאוקמי' כן דהכל לכתחלה ושחיטתן דיעבד ליכא לאוקמי' הכי ולשי' ר"י בעל התוספות הכל דכאן לכתחלה ובהדי כותי וערל דהוה נמי לכתחלה וחולין עט"ק אמרינן לעיל דלית לאינך אמורא יע"ש או דהכל מרבי נשים ועבדים ועיין מ"ש לעיל: