ראש יוסף על חולין· רבי יוסף תאומים
דף ב.
בפירש"י בד"ה הכל שוחטין כל היכא דתנן כו' ומפרש הכל לאתויי מאי והכל שוחטין דמתני' פליגי בה אמוראי למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר עכ"ל הנה זכר אוקמתא דרבה בר עולה ודרבא בכותי ודרב אשי בישראל מומר ומאוקמתא דרבינא בתרי לישני לקמן לא זכר כלום ואפשר דהנך הם אליבא דהלכתא ולכך זכר אותם דנ"מ לדינא אבל תרי לישני דרבינא לית הלכה כן כדמסיק לקמן כולהו כרבינא לא אמרי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ולעלופי לא חיישינן וכן פסק בי"ד סי' א' ובחדושינו לי"ד אבאר שם באורך ולכך השמיט אוקמתא דרבינא. ומה שכתבנו דהנך הם אליבא דהלכתא כן הוא סברת הראב"ד ז"ל דהך דרבה בר עולא דחולין שנעט"ק כקודש דמי הלכה הוא שכן כתב בפי"א מה' אבות הטומאה הלכה ט' שהשיג על הר"מ ז"ל במ"ש דלאו כקודש דמי יע"ש. ואמת שמגמ' דריש ערכין משמע דלאו כקודש דמי מדאמר הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא ישראל מומר ואמאי לא אמר חדא לטמא בחולין דהוה א"ש לישנא דוכולן אלא משמע דסתמא דתלמודא סובר דלאו כקודש דמי. והא דכותי הלכה הוא אף דלקמן דף ו' ע"א מסיק דשחיטת כותי ואף בעע"ג דהוה כנכרי מ"מ נ"מ לדידן בישראל חשוד לעבור על לאו דלפני עור דדינו כמו כותי קודם שגזרו עליו או לסברת שלטי הגבורים בפ"ק דחולין דישראל מומר להכעיס לאותו דבר עדיף טפי ממומר לתיאבון דזה לא מרתת וזה מרתת וישראל יוצא ונכנס שרי דיעבד דלא כר"מ ז"ל בהלכות שחיטה שסובר דדינו כנכרי גמור ולקמן גבי מימרא דרב אשי אבאר זאת בעז"ה וא"כ נפקא מיני' טובא לדידן ומש"ה הביא הנך אוקמתות ואף דרש"י אין דרכו בכך מ"מ צריך לומר כן ופעמים שכותב פסק הלכה:
ובד"ה וכולן בגמ' מפרש מאי וכולן עכ"ל ר"ל דאחש"ו לחודי' לא מצי קאי דא"כ ואם שחטו מיבעי ליה אלא משמע דקאי נמי אמאי דמרבינן מהכל דפעמים אינו כשר אלא באחרים רואין אותו ועיין לקמן מ"ש שם בזה:
בתוס' בד"ה הכל שוחטים כתב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה כו' ולא אמר משום נשים דתני להו ברישא והא דלא תני אחד נשים כו' אפילו כהנות עכ"ל אותו חכם שכתב הלכ' א"י כתב זאת מסברא דנפשי' דנשים אין שוחטות מפני שדעתן קלות ור"ל שאין להם נאמנות לומר ששחטו כראוי ואפשר שהוציא ממה דאמרי' בריש פסחים ד' ע"ב כיון דמדרבנן הוא הימנוהו רבנן בדרבנן משמע דאם הוה דאוריית' לא הוו מהימני וה"ה בשחיטה ועיין בתו' שם בד"ה הימנוהו יע"ש והם לשיטתייהו דהכא שכתבו דיש להם נאמנות אפילו בקדשים לכתחלה ולכך תירצו דשאני בדיקת חמץ דיש טירחא יתירא אבל הלכות א"י סובר דאין לחלק ולכך היכא דאפשר לתקוני מתקנינן ולכתחלה אין שוחטות וה"ה בדיקת חמץ אי הוה דאוריי' היה צריך לחזור ולבדוק ולא הוו מהימני ומיהו דיעבד מודה הלכ' א"י דכשירה שחיטתן מהא דכל הפסולים ששחטו וקחשיב נשים בהדייהו, ולפי מה שאכתוב לקמן אין ראיה ומה שיש להקשות בדברי יש"ש בסימן א' במ"ש על מש"כ התוס' דנשים נאמנין על השחיטה היינו שמעידין שאדם שחט כראוי וכן בדיקת חמץ היינו שמעידין שאחרי' בדקוה והא התם בפסחי' אמרי' וקאמרי הני אנן בדקנוה אבאר בי"ד בסימן א' באורך בעזה"י. או דסברת והוכחת ה' א"י ממתני' גופא דלא קתני הכל שוחטין א' אנשים וא' נשים כדקתני ריש תמורה אבל נראה דמהתם אין ראיה וכמ"ש התו' דשאני התם דכל הפרשה בלשון זכר נאמרה דאלת"ה הא בכמה מקומות לא תני א' אנשים וא' נשים ובריש ערכין נמי לא תני א' אנשים וא' נשים אלא דשאני התם דה"א משום דהפרשה בלשון זכר נאמרה. ולישב קושית התוס' על הלכות א"י מה דלא משני התם איידי דנשים דתני ברישא י"ל דאותו חכם שכתב הלכות ארץ ישראל סובר דנשים אף דיעבד שחיטתן פסולה לאחרים מפני שדעתן קלות דהיינו שחשודין על לאו דלפני עור וכמ"ש לקמן מזה וכמ"ש הפרישה בי"ד סימן א' וההיא דזבחים ע"כ מיירי באחרים רואין אותן וסובר באחרים רואין אין שוחטות לכתחלה דעדיפי מן חרש שוטה וקטן דאף באחרים רואין אין כשר לכתחלה דהנהו מועדין לקלקל ביותר וחיישינן שמא לא מסקי אדעתייהו הני אחרים משא"כ באשה דהא בגדול וידע דלא גמיר סובר הרא"ש והטור בסימן א' והרשב"א ז"ל בחדושיו ובת"ה א בלולב הגזול דמותר לשחוט לכתחלה באחרים רואין אותו דלאו מועד הוא לקלקל כ"כ כמו חש"ו וה"ה אשה וא"כ ע"כ הא דתנן החם דיעבד משום טמא נקיט לה ולא משום נשים דאי באין עע"ג אף דיעבד אסור ואי בעע"ג אף לכתחלה שרי וכדכתיבנא:
או יאמר ע"פ מה שכתב הכל בו הביאו הב"י בסימן א' הר"ר יצחק כתב שאין הנשים שוחטות אלא לעצמן ולא לאחרים ועיין בדרישה ס"ק י"ח דחשידי לעבור אלפני עור כו' יע"ש והנה י"ל דלאחרים אף דיעבד פסול ויש כדמות ראיה לזה דאל"כ אמאי לא מוקי הכל שוחטין דמתני' בהכי לרבות נשים ששוחטין לעצמן לכתחלה ושחיטתן כשירה דיעבד לאחרים או לאחרים לכתחלה באחרים רואין ואי דקשיא וכולן הא לרבינא ולרב אשי נמי לא מיתוקם וכולן אלא אחש"ו כדמסיק לקמן אלא משמע לאחרים אף דיעבד פסול וההיא מתני' דכל הפסולים מיירי בקרבן שלהם דלעצמן כשירים הם לשחוט אי משום דאוכלין מן הקרבן או דבא לכפרה דהוה לעצמן דאף לכתחלה כשר ומש"ה צריך לומר דנקיט איידי משום טמא דאי נשים לעצמן אף לכתחלה ולאחרים אף דיעבד אסור. ומה שיש לעיין לוקמי' מתני' דיעבד בחותך כזית בשר עיין מ"ש לקמן גבי אוקמתא דאביי יע"ש:
וראיתי להתוס' בקדושין דף נ"ב ע"ב בד"ה וכי אשה בעזרה מניין שכתבו על מה שפירש"י דאשה אסורה לכנוס לעזרת ישראל הקשו דלא מצינו בשום מקום שתהא אשה אסורה לכנוס ועוד דתנן שהשחיטה כשירה בנשים א"כ יכולה לכנוס לעזרה עכ"ל ורצונם לומר דע"כ אשה יכולה לכנוס לעזרת ישראל דאל"כ אמאי לא אמר התם דמש"ה נקיט ששחטו דיעבד משום נשים דלכתחלה לא דלמא אתי לאימשוכי בפנים וכמ"ש התו' כאן בשמעתין ע"ב בד"ה שמא יגע היכא שהוא טהור גמור טפי איכא למיגזר דלמא אתי לאימש' דלא זהיר כמו טמא יע"ש וה"נ ודאי דאיכא למיגזר כיון שהיא טהורה גמור' אלא מדרבנן אסורה כפירש"י בקדושין וטעמ' שמא תפרוס נדה א"כ אמאי לא אמר איידי דנשים. אבל אין לומר דדייקי מדתנן שהשחיטה כשירה בנשים משמע אף לכתחל' דז"א דהא תנן נמי ובטמאים והתם דוקא דיעבד וא"כ ה"ה נשים דלכתחלה לא דלמא אתי לאימשוכי. והא דפריך התם ורמינהו היינו משום דתניא ושחט שחיט' כשירה בזר וכן הא דאמר מקבלה ואילך מצות כהונה ומש"ה פריך לה וע"כ כמ"ש:
הן אמת דמההיא דבן זומא אין ראיה דמבעיא ליה בדף ל"א ביומא אי גזרינן בטהור גמור דלמא אתי לאימשוכי בפנים דשאני התם דטבילה זו לבן זומא הוא מן התורה ומש"ה גזרינן משא"כ באשה דאין אסורה לכנוס לעזרה כ"א מדרבנן לא גזרינן דהוה גזירה לגזירה שוב ראיתי בתוס' ביומא דף ל' ע"א בד"ה ומה דלבן זומא לא הוה טבילה זו מן התורה כ"א הנכנס לעבוד עבודה דהק"ו מיה"כ הוא דמשנה מקודש לקודש הוא לצורך עבודה אבל שלא לצורך עבודה הוה מדרבנן יע"ש וא"כ הא דמיבעיא לן שם ל"א ע"א מהו שיעשה סכין ארוכה דלמא אתי לאימשוכי בפנים אף דהוה מדרבנן דשחיטה לאו עבודה היא וכשירה בזר ודאי דליכא ק"ו מיה"כ דהתם לצורך עבודה גמורה הוה ואף דאמר התם תיבעי לרבנן דשאני הכא דעביד עבודה לאו דוקא אלא מדרבנן בעי טבילה דעביד מיהא עבודה כל דהו היינו שחיטה וכי אמרי רבנן דא"צ בלא לצורך כלל ומשא"כ הכי יע"ש ומ"מ לא ידענא מאי קושיא והא הך דיומא הוא איבעיא דלא איפשטא לבן זומא וא"כ מש"ה לא אמר איידי דנשים דהיא גופא מספקא ליה אי נשים שוחטין לכתחלה בסכין ארוכה קצת לכתחלה דלא גזרינן דילמא אתי לאימשוכי בפנים ומש"ה לא אמר איידי דנשים ואמר איידי דטמאים והא ודאי דנשים שוחטין לכתחלה בסכין ארוכה קצת אי לא גזרינן דילמא אתי לאימשוכי אף בטהור גמור. ודע דליכא למימר דמש"ה אמר איידי דטמא ונשים נמי דאל"כ הוה תלתא אגב חדא לא קתני כדפריך ריש קידושין דתנא דרכים ומש"ה אמר ג"כ משום טמא דא"כ הוה ליה לומר נשים וטמא ועוד דבכה"ג אף משום חדא צריך למיתני דיעבד היאך יאמר לכתחלה וטמא אסור לכתחלה משא"כ אי תנא דיעבד אין כאן שקר דאה"נ דאינך לכתחלה שרי ומשא"כ בההיא דקדושין יע"ש:
שם במשנה חוץ מחש"ו שמא יקלקלו את שחיטתן ויש גורסין שמא יקלקלו בשחיטתן ולפירש"י הגירסא את שחיטתן דבאחרים רואין עסקינן ומש"ה קתני יקלקלו דלכתחלה לא כדדייק רבא לקמן דף י"ב ע"ב דאין מוסרין חולין לכתחלה וכפירש"י שם וא"כ מש"ה נקיט שמא יקלקלו את שחיטתן דהני אחרים לאו אדעתייהו ויאכלו משחיטתן והא דתנא לשון שמא אף דשחיטתן ודאי נבילה באין ספק כדמסיק לקמן פ"ו ע"א מחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נביל' דלשון שמא קאי אאחרים שמא לא ידקדקו לראות אחריהם ולכך אין מוסרין להם לכתחלה ולשיטת ר"ת דאין מוסרין להם באין אחרים רואין אותן מיירי רישא ואף להשליך לכלבים אין מוסרין להם דשמא יבואו אחרים לאכול משחיטתן וכמו שאפרש בתו' בד"ה שמא יקלקלו וא"כ הגי' בשחיטתן ור"ל שמא יבואו לקלקל אחרי' שיאכלו משחיטה זו כו' וא"כ א"ש מלת שמא:
ע"ש וכולן, ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה אף דמלתא דפשיטא היא דבאחרים רואין ששחטו שפיר דכשר וכן פריך לקמן י"ב ע"א אמר רב ראה אחד ששחט כו' אי דידע דלא גמיר פשיטא ופירש"י פשיטא דראה כשר ולא ראה פסול יע"ש אפשר לומר דכאן אשמעינן דוקא דיעבד ולא לכתחלה או דלא נימא דהני מעשה קוף הם ואף דיעבד פסולה ואף באחרים רואין אותן. והנה במה שאמר ואחרים רואין אותן בלשון רבים היה נראה לומר דוקא בשנים הוא דמהימני ולא באחד רואה דלא מהימן דהם ז"ל הקשו איך שוחט מהימן והא ע"א אין נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא והכא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזק' איסור עומדת ותירצו כל שבידו נאמן כדמסיק ריש האשה רבה וה"נ בידו לשחוט שפיר ועיין ב"י סימן א' וא"כ כל זה בשוחט עצמו אבל בחש"ו ששחטו ואחד רואה לא מהימן דע"א אין נאמן היכא דאתחזק איסורא והכא אין בידו ואין נאמן לומר ששחטו כראוי אבל מהא דלקמן אמר רב ראה א' ששחט משמע דחד מהימן ובי"ד אבאר ומלשון ראה ודאי משמע דחד נמי מהימן לומר שהוא שחט כראוי:
ובתוס' בד"ה שמא יקלקלו אבל חש"ו שוחטין לכתחלה כו' ולרבא לא קאי אלא אחש"ו כל כי היכא דלא חייש בהא דלא קתני ואם שחטו שמא קלקלו עכ"ל מה שהקשו על פירש"י ז"ל דמסיפא שמעינן לה כבר תירצו האחרונים דאשמעינן ברישא אף בעומד ע"ג דעדיף טפי מאחרים רואין מרחוק דלאו אדעתייהו אפ"ה לכתחלה לא וזה שכתב רש"י בדף י"ב ע"ב אין מוסרין חולין לכתחלה בעע"ג יע"ש ויפה כיוונו בזה. והא דלא תני בסיפא וכולן ששחטו ואחרים עומדין ע"ג דאשמעינן אף באחרים רואין מרחוק אפ"ה דיעבד כשר או דאשמעינן דלא בעינן כונה לשחיטה ועיין דף י"ב ע"ב בתו' בד"ה מאן תנא יע"ש. ומ"ש התוס' אבל חש"ו שוחטין לכתחלה רצונם לומר דהא מצי למיטעי דש"ו אף לכתחלה ונקיט דיעבד משום טמא ולזה כתבו דרבא הוא דדייק לה ולדידיה לא קאי וכולן אלא אחש"ו לחודי' דמוקי למתני' בכותי יע"ש ומ"ש עוד דרבא לא דייק בין יקלקלו לקלקלו כי היכי דלא חייש בהא דלא קתני ואם שחטו ר"ל דפריך לקמן וכולן אהייא אי אחש"ו ואם שחטו מיבעי ליה ואסיקנא בקושיא ולדידיה צ"ל דלא חייש בכך וה"ה בהא דיקלקלו. ולפ"ז הא דחוץ מחש"ו שמא יקלקלו היינו דיעבד ובאין אחרים רואין אותן מיירי וא"כ מלת שמא קשה דהא ודאי נבלה הוא לר"מ בפרק כיסוי הדם דף פ"ו דמחייב על שחיטתן משום נבילה דסתם מתני' ר"מ והלכה כמותו ג"כ כמו שפסק הר"מ ז"ל בפי"ב מהלכות שחיטה וטעמו דהורה רבי כר"מ שם יע"ש וא"כ צ"ל דמתני' רבנן דחשבי לשחיטת חש"ו לספק ומיהו התו' לא כתבו כן כ"א לפום רהיטא ולא קיימא הכי במסקנא ועיין מ"ש דף י"ב ע"ב:
בא"ד ור"ת מפרש דאין מוסרין אף להשליך לכלבים דלמא אתי למיכל מיני' כו' וניחא השתא דבאין אחרים רואין עסקינן ברישא עכ"ל הא ודאי אף באחרים רואין אין מוסרין לכתחלה להשליך לכלבים דיבואו למיכל משחיטה זו אלא דכתבו כן דלשיטת רש"י רישא דקתני יקלקלו מיירי באחרים רואין אותן ולא א"ש דהא אדיעבד קאי ושחיטתן כשירה חוץ מחש"ו דאף דיעבד נמי לא וכדמסיק בגמ' ג' ע"א וברש"י שם ד"ה חוץ מחש"ו דאף דיעבד נמי לא דהא אדיעבד קיימינן ויקלקלו משמע לכתחלה אבל דיעבד ש"ד דבאחרים רואין מיירי וא"כ זה דוחק משא"כ לר"ת מיירי רישא באין אחרים רואין וא"ש חוץ מחש"ו דאף דיעבד נמי לא דאין רוב מעשים מתוקנים ואפילו למסור להשליך לכלבים אסור לכתחלה שמא יקלקל לאחרים בשחיטה זו שיבואו למיכל מיניה שרואין שמסרו להם לשחוט ולא ידעו דלהשליך לכלבים מסרו להם ועיי' ב"ח שפי' קצת בדרך אחר ובי"ד אבאר ועיין ש"ך:
בפירש"י בד"ה ושחיטתן כשירה דיעבד כו' והא ליכא למימר כולה מתני' לכתחלה וחדא קתני דכיון דתנן הכל שוחטין פשיטא דכשירה עכ"ל ר"ל דליכא למימר הכי קתני הכל שוחטין ואם שחטו שחיטתן כשירה פשיטא כו' והא ליכא למימר דנקיט הכי כדי דנדע דחש"ו אף דיעבד אסור ועלה קאי ואי הוה תני הכל שוחטין חוץ מחש"ו ה"א דלכתחלה אסור ודיעבד ש"ד ולישנא דיקלקלו הוה מסייע ליה יש לומר דמסיפא שמעינן לה דקתני ששחטו דיעבד ואפ"ה בעינן אחרים רואין אותן הא לא"ה אף דיעבד פסול:
ובד"ה לא שהאדם רשאי ולא נקיט לשון קצרה הכל שהמירו כו' דלשון תנאי הוא עכ"ל קצת קשה אמאי לא פירש דהאי לא שהאדם רשאי משום סיפא נקיט לה כמ"ש רש"י ע"ב בד"ת תרתי דיעבד דהא דתני לא שהאדם רשאי משום סיפא דסופג ארבעים כו' והכי נמי הוה ליה לפרש כך בהא משום סיפא נקיט לה ואפ"ה התם שאני דעקר להכל דרישא ממילא תני לא שהאדם רשאי משא"כ הכא לא תני הך לישנא אלא ושחיטתן כשירה והכל דרישא בדוכתי' קאי דמשמע לכתחלה וקשיא רישא לסיפא ועיין מ"ש לקמן בד"ה תרתי:
ובתו' בד"ה התם כדקתני טעמא כו' והוה מצי לשנויי משום סיפא כו' עכ"ל ר"ל דמה קושיא הכל ממירין לכתחלה והא איכא הכל דיעבד כמו הכל מעריכין ואי דתרתי דיעבד למה לי הא איצטריך לא שהאדם רשאי משום סופג את הארבעים. ולכך פירש רבינו תם דהכל לכתחלה הוא דהיינו במזיד תמורתו תמורה ומשום הכי איצטריך ליה לא שהאדם רשאי לומר דלכתחלה לעשות כן ודאי אסור וקרא כתיב לא יחליפנו אלא שאם המיר מומר במזיד וכשר לקרבן ומ"ש עוד לענין כשר למזבח פשיט לן שוגג יותר ממזיד ר"ל לענין שתהא נתפסת בקדושת חברתה פשיט לן יותר מזיד משוגג אבל לענין שתהא כשירה למזבח שוגג מסתברא יותר, ועיין בר"מ מלובלין ובתמורה דף י"ז ע"א ובתו' בד"ה גבי תמורה לקי וע"ש ואין כאן מקומו להאריך:
ובד"ה וסופג את הארבעים וא"ת היה לומר וסופג שמונים דתרי לאוי כתיבי וי"ל חד בשלו וחד בשל חבירו עכ"ל כן הוא בתמורה דף ט' ע"א אלא דלא ידענא מאי קושיא והא מימר הוא דאמר דליהוי שתיהן קודש ומש"ה לא לקי אלא חדא כדאמר' התם דאי הוה כתיב לא יחליפנו ה"א תצא זו ותכנס זו הוא דלקי אבל ממיר לא ופירש"י חילוף תצא זו ותכנס זו וא"כ בממיר דליכא אלא חד לאו לא לקי אלא מ' ובמחליף ודאי היה ללקות שמונים דביה איכא תרי לאוי לא יחליפנו ולא ימיר דאם בשתיהן קודש לקי מכ"ש תצא זו ותכנס זו וכה"ג לא הוה עונשין מן הדין ולזה כתבו התוספות דלא יחליפנו איצטריך לשל חבירו וכמ"ש רש"י שם דחילוף ע"י ב' אנשים משמע וע"ש ואיצטרכו תרווייהו ומש"ה לא לקי אלא חדא אלא דלא הבינותי דהא מתני' הכל ממירין קאמר ואה"נ דבמחליף שמונים לקי ואפשר דקושית התו' דהוה ליה לומר הכל מחליפין וסופג שמונים ותי' כו' ועיין בתי"ט שם:
כתב מהרש"א ז"ל דלמאי דאמרינן בתמורה ד' ע"ב דמש"ה לקי בממיר אף דניתק לעשה דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין אין מקים לקושייתם דאהנך תרי לאוי לא לקי אלא חדא משום דאי לא הוה אלא חד לאו לא הוה לקי כלל עכ"ל כוונתו דהני תרי לאוי איצטרכו דאי לא הוה כתיב אלא חדא לא הוה לקי כלל דהוה ניתק לעשה משא"כ השתא דכתיבי תרווייהו לא אתא קד עשה ועקר תרי לאוי וכיון דלצורך כתבינהו מנא לן לומר דלטפויי לאוין הוא דאתא ואין לוקה אלא מ' אבל הא לא קשיא ליה דלא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי אבל חדא מיהא עוקר ולא נשאר אלא חדא דז"א דמנלן זאת דאימא דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי כלל וכלל ולקי על שניהם ובכללים הארכנו בזה. אלא דהכי קשיא ליה כיון דצריכי תרוייהו ממילא אין לוקה אלא חדא. אלא דלפ"ז היה לו להקשות אהא דאמרינן בתמורה דף ט' ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר ומאי קושיא והא צריכי תרווייהו דאי הוה כתיב חדא לא הוי לקי כלל דהוה ניתק לעשה ונראה דאף אי הוה כתיב לא יחליפנו ואם המר ימיר כו' הוה לקי כיון דהלאו בלשון חילוף והעשה בלשון תמורה בכה"ג לא חשיב ניתק לעשה וכה"ג כתב מהרש"א במס' בבא מציעא דף ס"א ע"א בתוס' בד"ה לעבור בב' לאוין דכי מוקמינן לא תגזול לעושק שכר שכיר לקי אף דכתיב או העושק אשר עשק לא הוה ניתק דהלאו כתוב בלשון אחר והא דפריך והרי מימר היינו למסקנא דמלא יחליפנו לא הוה שמעינן ממיר דתרווייהו מקדש קדשי פריך שפיר דאמימר לא היה ללקות דניתק לעשה ואפ"ה משני דלא אתי עשה ועקר תרי לאווי ואף דבמימר לא הוה כ"א חד לאו אפ"ה כיון דסמוכי' בהדדי תרי לאוי לא עקר ובזה יש ליישב הא דלא התחיל הכל מחליפין לאשמעינן אף בממיר ולקי:
ודע דבממיר שאומר שתיהן קודש תרווייהו מקדש קדשי וקרא מלא כתיב ואם המר ימיר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש אלא במחליף דאמר תצא זו ותכנס זו מנלן דתרווייהו קדשי כיון שבדעתו היה שתצא זו ותכנס זו וכיון דלא אהני מעשיו דאין הקדש תם יוצא לחולין בלא מום אימא דהוי חולין כדמעיקרא ולא קדשי כלל. ובשלמא לאביי דאמר בתמורה כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דאי עביד מהני ניחא דע"כ האי יהיה קודש אמחליף קאי דהכי פריך התם בתמורה ולאביי האי יהיה קודש למה לי דהא בעלמא, נמי מהני ומשני ה"א תצא זו ותכנס זו יע"ש דף ה' והיינו למחליף דאי לממיר מהיכי תיתי שתצא זו ותכנס זו והא איהו לא אמר הכי אלא תרווייהו קמקדיש ליה אלא אחילוף הוא דכתיב דה"א תצא זו ותכנס זו אלא לרבא דאיצטריך לגופא דבעלמא לא מהני א"כ אימא דבמחליף לא מהני:
ולפי מה שהתבאר בחדושינו בפתיחה בחלק א' יש ליישב קושית מהרש"א בענין אחר והוא דאביי דפריך ריש אמורה ה' ע"ב והרי ממיר לשיטתיה פריך דאמר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבוד מהני דאי לא אמאי לקי וא"כ בצבור דלא מהני דאין עושין תמורה לא לקי ומש"ה אמר ריש תמורה ה"מ לאו דשוה בכל אבל תמורה לא דאין נוהג בציבור וכמ"ש יע"ש משא"כ לרבא דאמר לא מהני והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ גם בציבור לקי לא קשיא כלל והרי ממיר דניתק ולקי דטעמא רבה אית ביה דכיון שאין העשה מנתק ללאו במקצתו דהיינו ציבור שוב אין מנתק ביחיד וכעין מה שכתב הר"מ בח"א מה' תמורה יע"ש וא"כ הוקשה להם שפיר לרבא ובפרט דהלכתא כותיה לחד דעה ועיין פרק י"ג מה' שאלה ושכירות ובמ"מ יע"ש אמאי לא לקי שמונים. ועיין לחם משנה ריש הלכות תמור' וברכ' זבח ריש מסכת תמורה יע"ש ואין להקשות דאף לאביי מ"מ לא הוה ניתק דהלאו שייך איסורי' גבי ציבור והעשה לא שייכה שכלל בציבור ונימא כטעם הר"מ ז"ל בריש פ"א דתמורה דעשה דקיל לא דחיא ללאו השוה בכל י"ל דמ"מ העש' מנתק ליחיד והלאו בציבור אין לוקין דלא מהני מעשיו ונאמר כטעם השני שכתבנו בכללים פה בח"ש ועיין ריש הלכות חמץ ומצה במשנה למלך ועיין בכללים כאן ובחדושינו לחלק א' בפתיחה יע"ש:
ובד"ה טוב מזה ומזה כו' דלא מייתי בגמרא האי קרא עכ"ל אפשר דכוונת רש"י דר"מ לאו מדסמיך לקרא דאת אשר תדור דייק דטוב מזה ומזה אלא ר"מ דייק דאי קרא כפשטי' איירי פשיט' ומאי למימר' דטוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם אלא ע"כ קרא ה"ק טוב אשר לא תדור כלל כי משתדור שמא ולא תשלם אלא דקשיא ליה לרש"י ז"ל דלא הוה למסתם דבריו כ"כ בקרא לכך כתב דסמך עצמו אמ"ש מקודם את אשר תדור שלם וע"ז אמר טוב אשר לא תדור כו' ור' יהודא דאמר דווקא מאשר תדור ולא תשלם והיא טוב אין להקשות פשיטא וקרא למאי אתי די"ל דהיא גופא אשמעינן דווקא משתדור ולא תשלם הא משתדור ותשלם לא שזה טוב יותר דלא תימא וכי תחדל לנדור אף במשלם מיירי קמ"ל ועיין בחדושי הריטב"א ז"ל מ"ש כאן: