ראש יוסף על ברכות· רבי יוסף תאומים
דף יט:
גמרא העומדים בשורה עיין רש"י משמע לכאורה שורה ב' חייבין ואמנם כולם הסכימו שורה הפנימית הרואה את האבל היא דפטורה ועיין ע"ב וכאן אין להאריך ואף אם דרבנן בכלל לא תסור והוה כשל תורה מ"מ ד"ת גופא עדיף כה"ג:
אמר רב יהודא אמר רב המוציא כלאים בבגדו פושטין אפילו בשוק בספרי שושנת עמקים הארכתי בכלל וי"ו וכאן מה שיחונן ה' אותו אכתוב הנה מרש"י משמע דבאמת לאו שאין מעשה נדחה ולא ידע משוא"ת עד לבסוף וכלאים לבישה שוגג לגירסת בבגד"ו
(עב"י מפני כבוד הבריות מהא דאבידה ש"ג דהלובש גופי' מוצא) ושיהיה כדי פשיטה הוה מעשה מדלקי עלי' על כל שהי' עיין ר"מ ה' כלאים פ"ז הלכה למ"ד ואין דעת הר"מ ז"ל שהרי שם הכ"ט כתב ולמה ידחה באבידה דממון הוא יע"ש הא איסורא בשוא"ת נמי אין נדחה מפני כבוד הבריות ועיין א"ח י"ג ומ"א וא"ר שם וכתבנו מזה בשושנת העמקים כלל וי"ו:
ובספר חמד משה י"ג הקשה מסימן שי"ז דקשר כו' במקום מצוה ואי"ה יבואר גם הראה מקום לסימן ח' להר"מ ז"ל יש איסור בלבישה ואי"ה יבואר:
ודע שלשון הר"מ ז"ל פ"י מכלאים הכ"ט אבל כלאים של תורה פושטו מי"ר והוא מיותר וכ"ה בי"ד בש"ע ש"ג אלא לפי גרסתו המוצא כלאים פושטו חבירו בשוק וממעשה דסידר הש"ס כרבלתא דמשמע דמישך שייכים וכו' והנה י"ל דהלובש מזיד בלבישה וחבירו מוצא אותו כו' לכן סיים בדרבנן לא זו דחבירו אינו מבזה אפילו הוא אין פושטו אבל של תורה פושטו מיד אפילו היה שוגג תחילה דשהיה מעשה ולהר"מ אפילו שוא"ת אין נדחה מכ"ה ומפני שבכלל וי"ו שם הארכנו מאוד אקצר בכאן:
מדלגין היינו ע"ג ארונות עיין תוס' ד"ה מדלגין הקשו על רש"י והנה הר"מ ז"ל בפ"ט מטומאת מת הט"ו ופ"ג מה' אבל הי"ג כתב כרש"י דגולל כיסוי ארון אלא שבט"מ כתב מדברי סופרים ובאבל כתב מדבריה"ם והנה מש"ס י"ל מרוביין סופרים פירשוהו אבל מדבריהם משמע מדרבנן ממש ושם כתב לוקה מכות מרדות וי"ל כל מריבוין אין לוקה מן התורה ומבואר זה בשרשים ומכל מקום אם נאמר דרשא דעל פני השדה אסממכתא כמ"ש הכ"מ שם בט"מ פ"ב א"כ אתי שפיר דמדרבנן נדחה מפני כ"ה כמבואר וא"י מה יעשה ר' עקיבא בפסוק דעל פני השדה דהקשה לו ר' ישמעאל בפרק בהמה המקשה ע"ב יעש"ה והנה הר"מ פ"ד ונט"מ ה"א פסק כחכמים דאהלות וכר' ישמעאל דנפשו' חסר לרביעית ממת אחד דווקא והוא מקרא " דהנוגע במת בנפש אדם לר' ישמעאל ארביעית והוקשה להם לתוס' חולין תרי קראי למה לי והרא"ם בויקרא כ"א תי' דחד לנוגע יתד לאוהל ומ"מ צ"ע לי דרש"י הביא בויקרא כ"א ובמדבר י"ט ב' דרשות אלה והוא דלא כהלכתא דבזה קיי"ל כר"ע דעובר במעי אשה טמא מהנוגע במת בנפש אדם ונפשת חסר לרביעית דם ממת אחד
והנה דברי מהרש"א ז"ל בתוס' לכאורה צ"ע טובא במ"ש מנא להו דכהן מוזהר הא לאו מפורש הביאו ויקרא כ"א על כל נפשות מת לא יבוא ומיהו יש לומר דכהן גדול חמור בזה מכהן הדיוט והדיוט נהי דמטמא מרביעית דם מקרא דהנוגע במת בנפש אדם מ"מ אין כהן מוזהר עליה ומתוס' פ' שואל הביאו רק רביעית דם ממת דמשום דהלכה כר' ישמעאל בזה דב' מתים אין מטמא רביעית י"ל כלל דווקא הוא כל שאין הנזיר מגלח אין כהן מוזהר והבן זה ואין להאריך והנה רשמתי בשו"ת מגידות שאלה א' שייך פה אמרתי לדבר בה שאלה מציבות ביה"ק נשברו ורוצים לרצוף ביה"כ בהם ושם הארכתי וכאן אדין בקצרה יש בהם איסור הנאה ויש בהם איסור טומאה להכהנים עיין יו"ד שס"ט לר"י ולרש"י גולל היינו כיסוי הארון ולר"ת וטור מציבה ושם מציבה יש לפותרו בכמה עבינים יע"ש והט"ז שם תפ"ח פי' הטור לבד וי"ל כי הטור והמחבר שכתבו דגולל הכהן מוזהר עלי' וכמ"ש הב"י וכמו שציין באר הגולה שם ממסכת שמחות דכל שאין הנזיר מגלח אין כהן לוק"ה הא איסור תור"ה יש כן משמע הלשון וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה איך היה מדלגין על גבי ארונות
באיסור תורת (עיין ר"מ הלכות כלאים פ"י הכ"ט שאין דוחה ל"ת מפורש היא ל"ד) וע"כ כפירוש ר"ת וטור דגולל מציבה כו' אבל כיסו ארון לא ומיהו להר"מ ז"ל כתבנו לעיל דסובר גולל אין בו טומאה מ"ה כלל כ"א מדבריהם כמ"ש בה' אבל פ"ג ובה' ט"מ פ"ב וד' יע"ש בכ"מ הביאותיו לעיל:
והוי יודע דגולל דיש בו טומאה כמו מת עצמו במגע ואוהל יש בו מחלוקת לר"מ פט"ו דאהלות משנה ט' ובפי' הרע"ב שם דלאחר שפרש מן הקבר אין בו טומאה כלל אבל רש"י פ"ק דעירובין מ"ז פי' ובפי' הרע"ב שם דלאחר שפירש נמי דין גולל יש בו יע"ש ובתוס' י"ט שם:
והנה בדבר דאין מקבל טומאה כמו אבן ואדמה וכ"ח מוקף צמיד פתיל ובהמה וכדומה שייך פלוגתתן אבל דבר המקבל טומאה שעשאה גולל ויצויר דלית בי' טומאת אוהל וכ"ש לר"ת וטור מציבה יצויר זה (ל"מ מציבה כעין שלנו אפילו על הקבר הא מפסיק קרקע ופתוח מלמטה כמ"ש התוס' כאן) אף שפירש מגולל אפ"ה י"ל שנוגע בטומאת עצמו דומה לרוטב שקרש ונימוח וכי טומאה שבהן להיכן הלך וכנוגע בעצמו דמי וצ"ע בזה.) והנה אם נמצא אבן וא"י אם היה גולל או לאו להר"ם ז"ל ספק טומאה דרבנן לקולא אף ברה"י כמו דמוכח בפסחים טמא שהושיט ידו ספק נגע במשקין ובפני יהושע
דדברי התוס' כאן ד"ה מדלגין דגולל אין מטמא רק צד החיצון לא צד הפנימי היינו ג"כ בדבר שאין מקבל טומאה כאמור דאל"כ וודאי אף צד הפנימי טמא שנוגע בעצמו ודברי התוס' מוסכמים לכ"ע אף להר"מ ז"ל בפירוש דטהור מ"מ הא בעודו על קבר לטמא החביות למשקין ועיין בלשון הר"מ פרק ששי מהלכות טומאת מת כתב דגולל שפירש כו' וכן חביות אין לו ביאור וקישור גם מנא ליה לחדש דין זה בפירוש דטהור וצ"ע בכל זה:
מלאו דלא תסור כו' דאורייתא הוא כו' אסמכינהו כו' שרי רבנן עיין פירש"י ד"ה כל מילי כו' רבנן אחלי' ליקרי' משמע כפירוש בה"ג ור"מ ז"ל בשורש הא' דמילי דרבנן דין תורה יש להם מלאו דלא תסור אלא שהקילו בספיקן ואחלי' ליקרייהו בכ"הב לא אמרו מצותן כלל ועיין בספר השרשים להר"ם ז"ל באורך מזה ובמגילת אסתר יע"ש
ת"ש והתעלמת וכו' ממונא וכו' לרש"י באמת משמע דא"צ לזה אלא שוא"ת שאני אבל הר"מ ז"ל בפ"י מכלאים הכ"ט כתב אף באמת ממוצא וכו' בספרי שושנת העמקים הארכתי בכלל וי"ו ומ"ש הר"מ ז"ל באחותו כפירש"י וסובר דלאחותו קאי אנזיר וכ"ג ופסח וכו' ומיהו למ"ש רש"י לקמן דבטומאה אין קושיא דכתיב סמוך ללאו לאביו ולא קאי הלאו כלל למת מצוה משא"כ היכא דהלאו כתוב בסתם ובמקום אחר כתיב דחיית הלאו שפיר מקשה ונילף ומיניה י"ל באבידה כתיב (דברים כ"ב) לא תראה והתעלמת וכו' אבל כתיב בסיפא וכן תעשה וכו' לא תוכל להתעלם זה כתיב סתם ומקרי דחייה ועיין ר"מ ז"ל פי"א מה' אבידה ה"א חשיב חד לאו באבידה וא"י הא ב' כתיבי ול"ד ללא יאכל שרץ העוף אלף פעמים דבחד לשון כתיב אבל כאן כתיב לשונות חלוקות לא תראה ולא תוכל להתעלם עיין בשרשים מנין המצות בשורש השני וכאן אין להאריך:
אמרת לא יטמא פירש"י ותוס' אפילו או למול בנו לא יטמא מטעם דאלה מצות פסח עליו בכרת ומילה שייכא כרת (בגדול כרת) מש"ה אין בדין לבטל זה מפני זה משמע הא שתיהן שווין אפילו כבר חל המצוה עליו אין קפידא ויש לו ברירה איזו שירצה יעשה ומתני' דגרסינן פטור מכל המצות אפילו עשין דכרת היינו שכבר מת לו מת וקודם שחל המצוה ולכך פטור:
ועיין חה"ר כאן ובספר שושנת העמקים בכלל דחיית עשה ללאו כתבתי בזה ומה שפירש"י דלמול בנו בערב פסח מיירי (הא בשאר ימים בקטן אין על אביו רק עשה) אע"ג דבלא"ה אין מטמא משום פסח י"ל דנ"מ ברוב טמאין א"כ לא יחזור לעסוק בעניני קבורה בלא לטמא עצמו אפ"ה לבטל ממילת בנו בע"פ ממילא מבטל מפסח דמילת בנו מעכב מלאכו' פסח וכו':