אור ברסלב

ראש יוסף על ברכות· רבי יוסף תאומים

דף יב.

דף יא:

גמרא סדר ברכות וכו' כן הלכה בש"ע סמך סעיף ג' וכ"כ הר"מ ז"ל פ"א מק"ש וכתב הכסף משנה אם ברכות אין מעכבות כל שכן סדר וכו' וי"ל בזה דלהר"מ ברכות אין מעכבות לא נפקא לן אלא מהיה קורא אם כיון לבו ואכתי דילמא קרא אח"כ ואם כן לא קרא כלל אכתי ידי חובתו יצא ומנלן דסדר אין מעכבות אם אמר אהבה רבה מעיקרא דלית מלכות דיצא בה וכקושית הכסף משנה שם דאימא דלא יצא ידי אותה ברכה וצריך לחזור ולברך אחר יוצר אור: ושמפני זה כתב הר"מ ז"ל והמחבר סדר אין מעכב אף דכל שכן היא אלא כמ"ש וצ"ע בזה ואי"ה יבואר שם בפריי בסימן סמ"ך בזה:

בתוספות ד"ה משום דלא מטי וכו' ויכול לסבור הברייתא כוותיקין יראה כיוונו על ברייתא דיומא הקורא עם אנשי משמר לא יצא היינו מצוה מן המובחר כוותיקין או כשיטת בעל המאור בהא דלעיל ח' ב' פעמים יע"ש:

פסקא מקום שאמרו להאריך וברי"ף הציון לחתום כו' משום דאמר שאני הכא דאמר יוצר המאורות והיינו דיעבד אם קיצר לארוכה יצא כמ"ש הפוסקים אם כן הפירוש דלהאריך ולקצר היינו פותח בשם וחותם בשם שייך כאן ולפירוש דלהאריך בנוסח שייך הציון לחתום ועיין מ"ש במשנה באורך הפרושים בזה:

פשיטא וכו' הא סוגיין עמיקתא היא (ובפוסקים נ"ט ור"ט ורס"ח ותפ"ט ותקפ"ב) וכאן אקצר: כפי הנראה לכאורה מפוסקים שלש גרסאות א' פירש"י פשיטא וכו' שאמר שם ומלכות סבור ששכר שעורים היא ואמר שם ומלכות אדעת שהכל ואח"כ הבין שיין וסיים בגפן יצא וקמ"ל דלא תימא דעל כולם שהכל יצא היכא דתחלה וסוף בחד גוונא משא"כ כאן פתיחה על דעת שהכל וחתימה גפן קמ"ל ורבותא אשמעינן ל"מ במזיד דיצא אפילו טעה והבין שכר וה"א דעל כולם שהכל יצא היינו בידע גפן ומתכוון שהכל על גפן הוא דיצא קמ"ל כיון דאין על מי לחול שהכל יצא אף כהאי גוונא ועיין פוסקים בהיה לפניו מין שהכל וגפן ואמר שהכל יע"ש: ומה שכתב רש"י כשהגיע למלך העולם היינו לאחר שאמר מלך העולם דהא סיים רש"י ואמר פרי הגפן ולא סיים ואמר מלך העולם פרי הגפן ובד"ה וסיים במעריב ערבים כשאמר מלך העולם נזכר וסיים מעריב ערבים (ועל ערבית קאי) והיא פשוט אלא שבספר לחם יהודא למהר"י עיין שם בהלכות ק"ש לא פירש כן ובהלכות תפלה פירש כמ"ש: אלא קמבעיא לן בשכר ופתח אדעת יין סבור שהוא יין ואפשר יודע ששכר ובמזיד כוון על יין פשיטא ליה דלא יצא דמצות צריכות כוונה כה"ג ומבעי ליה הואיל וטעה כוונה חשוב ליה ועיין תוס' ד"ה לא לאתויי נהמא: וצדדי אבעיא הוא דוודאי כל ברכה שאין שם ומלכות אין ברכה ומיבעיא אי כוונה מפסדת או מועל ואמר בפה כראוי שהכל דיבור עיקר: ומה שאמר בתר עיקר אזלינן אין מדוקדק והיה ל"ל כוונה מועלת או לאו דוודאי שם ומלכות בעינן והנה להר"מ בפ"י מהלכות ברכות הלכה י"א יראה דכלל כאן תרווייהו בחד בעיין אי בתר עיקר ברכה אזלינן ואם כן אי אמר שם ומלכות על דעת שכר וסיים גפן נמי יצא דחתימה נגרר אחר הפתיחה וזה שכתב רש"י כאן ד"ה בתר עיקר ברכה והוה כמו שסיים ביי"ן דלכאורה אין לו ביאור דאי נמי סיים בשהכל ליכא שם ומלכות אלא דנפקא מינה לאידך גיסא כדאמרן: ובעיא למפשט מפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא ופירש"י דפתיחה מלכות וסיים יוצר אור יצא אלמא אין מחשבה פוסלת דסלקא דעתך ארוכה שקצרה לא יצא ומשני דאמר יוצר המאורות ופירש"י פתיחה אינו כלום ירצה עם יוצר אור אינה כלום (שזה נמי פתיחה מקרי) דמלכות אדעתא דמעריב היה ויצא דסיים בסוף יוצר המאורות וארוכה שקצרה יצא דיעבד ופריך למ"ד דבעינן מלכות כאן ליכא מלכות וכו':

זו היא שיטת רש"י ז"ל והכריח לפרש פתח וסיים אתחלת ברכה ולא כפשוטו דסיים היינו יוצר המאורות חדא דסיים ביוצר או"ר קאמר לא המאורות ועוד דאי פתח במעריב ערבים ממש (לא אדעתא) שאמר מלך העולם אשר בדברו מעריב ערבים אם כן ליכא כלל פתיחה דנהי דמחשבה אין פוסלת היינו כשסיים כראוי וכאן מחשבה על דעת מעריב ערבים ואמר מעריב ערבים ואמאי יצא ועל כרחך משום יוצר המאורת וארוכה שקצרה יצא אם כן בעי למפשט כלל: ונהי הא לא קשה פתח ביוצר וסיים במעריב ערבים לא יצא אמאי הא ארוכה שקצרה כל שכן דיעבד י"ל החיתום עיקר אבל הא קשה כמ"ש ולכן פירש"י אדעתא: והירושלמי דאמר בהדיא פתח ואמר מעריב ערבים י"ל זוהו לפי האמת דמלכות דשחרית וערבית על דעת שניהם יום ולילה משום הכי יצא דהיה ארוכה וכדכתיבנא ועיין בחידושי הרשב"א ולפי מה שכתבתי אתי שפיר כדאמרן: ודברי התוס' ד"ה לא וד"ה פתח הם כשיטת רש"י ז"ל: וי"ל לרש"י להלכה לקולא בבעיין דברכות דרבנן וספק לקולא ואי בעי להחמיר אסור משום לא תשא: והתוס' שכתבו לחומרא למדתי ממ"א ר"ט אות ט' דתוס' סוברים דבעיין למ"ד מצות אין צריכות כוונה ומיבעיא כהאי גוונא שכוון למין אחר מהו אבל לדידן דצריכות כוונה וודאי צריך לחזור ולברך אבל י"ל להיפך דבעשיה צריך כוונה אבל דיבור מבטל מחשבה וכיון דסיים כראוי יצא: ומ"ש התוס' ד"ה לא שאם יודע בבירור ונתקל בלישניה דתוך כדי דיבור כדיבור דמי נפקא מינה אפילו נאמר בעיין לקולא או מלכות אדעת פרי הגפן וסיים שהכל מכל מקום הא וודאי אם מלכות ואמר גפן וסיים שהכל לא יצא דנהי דתוך כדי דיבור חוזר מהני לבטל דיבור גפן אבל מחשבה מלכות אדעת גפן מועלת ופוסלת שהרי דיבור גפן סמוך לו היה ונהי דסיים כראוי מבטל דיבור המחשבה מה שאין כן כהאי גוונא ומשום הכי אם ידע ונתקל בלישניה דוודאי תוך כדי דיבור חוזר ומלכות היה על דעת שהכל יצא כאמור: והעד על זה תשובת הרשב"א שהביא הב"י בסימן תקפ"ב אמר האל הקדוש ותוך כדי דיבור המלך הקדוש לגאונים יצא ולרש"י דוקא אדעתא הא הוציא מפיו לא מהני ועל כרכך בלא ידע דבידע מודה רש"י אלא בלא ידע ולקולא בעיין דרש"י ואפילו הכי בהוציא מפיו לא יצא כמ"ש כאן והארכתי מפני למהר"י א"ש שלא כתב כן יע"ש:

והר"מ ז"ל בפ"א מהלכות ק"ש ופ"ח דבריו צ"ע ובפרט מה שהשיב לחכמי לוניל והאריך הכסף משנה בפרק פ"א מהלכות ק"ש: וכפי הנראה מכסף משנה וב"י בסימן ר"ט וסימן נ"ט דהר"מ ז"ל כרש"י ממש כפרושיו ופסק בחד צד לקולא דהיינו אם מלכות אדעתא דשכר אף על פי שסיים גפן יצא ובעיין דכאן היינו מחשבה גפן וסיים שהכל לחומרא כי כן מורה מה שאמר דילמא שאני התם ונקטינן כדחינן יע"ש: ולפי זה בין הר"מ ז"ל והר"א ז"ל פ"ח מתפלה בתרתי פליגי להר"מ מחשבה כראוי מדיבור שלא כראוי יצא ומחשבה שלא כראוי לחומרא ולהר"א בעיין לקולא כפירש"י ואם סיים שלא כראוי לא יצא והמחבר בסימן ר"ט סתם כר"מ ז"ל ומ"א חולק מהיפוך להיפוך ולפי זה מה שכתב שם אם חזר כדי דיבור על כרחך בידע דבלא ידע לא יצא להר"מ אלא בידע גם כן קשה מאי אריא דחוזר כדי דיבור אפילו לא חזר כל המחשבה כראוי יצא וכבר השיג אליה רבה עליו וגם בספר חמד משה יע"ש: ולי היה נראה דמיירי ממוצע שאמר מלכות בסתם על דעת שיגידו לו מה היא המין (דוגמא דפתח על דעת שישמע מחבירו ספירה תפ"ט) והטעו אותו ואמרו לו שיין היא ואמר גפן אחר כך אמר שהכל י"ל מודה הר"מ ז"ל דיצא דלא היה מחשבה הפך המין וכה"ג בדיבור א"צ מחשבה כה"ג:

ומ"מ י"ל דעת המחבר באפשר דהר"מ יודה בבעיין לרש"י לקולא ונקיט אפילו סיים גפן אם מחשבה כראוי יצא וי"א חולקין אדין הר"מ ז"ל ולפי זה דין דתכ"ד שכתב המחבר מיירי בלא ידע וזה דעת באר גולה שציין בר"ט תכ"ד כרי"ף וגאונים ואולי להמ"א לרש"י היא ובידע וכן בתקפ"ב כשהביא המחבר דין האל הקדוש ותכ"ד כו' כתב המ"א בידע איירי כלומר דל"ת שזה מתשובת רשב"א וע"כ בלא ידע מיירי כמש"ל והמחבר פסק בר"ט כר"מ ז"ל דבעיין דרש"י לחומרא כ"ש כשאומר אח"כ האל הקדוש והמלך הקדוש: והמ"א לשיטתיה בר"ט אבל הבאר הגולה בתקפ"ב ציין רשב"א אזיל לשיטתיה בר"ט כדכתיבנא:

והנה בתפ"ט ספירה התחיל בד' וסיים בה' או להיפוך שפירש הט"ז דפתיחה מלכות וסיים סוף הברכה ומתורץ בזה קושית הפר"ח שם יע"ש: וזה יורה בבאר הגולה דלמא הא פסק תפ"ט כר"מ ובעיין דרש"י לחומרא אפילו בדרבנן ואמאי יצא כאן אלא כבאר הגולה: וכן ברס"ח באתה חונן שם יש מקום עיון ושם י"ל הואיל ובלאו הכי ראוי לומר י"ח בשבת עיין בספר חמד משה ואי"ה בפריי יבואר זה וכאן אין להאריך:

עוד ראיתי להזכיר חידוש דבמצה שאמר מלכות ע"ד המוציא וכדומה וסיים מצה י"ל חוזר ומברך דאף דבעינן לקולא זו בדרבנן ומצה דבר תורה והוה כמו ספירה דבר תורה ומצה דבר תורה היא אף דברכה דרבנן כמ"ש הט"ז בסימן תפ"ט ומיהו מדלא הגיה הרב כלום שמע מינה דמכל מקום ברכה דרבנן הוה הוא הדין כאן ועיין סימן ס"ז בספק קרא ק"ש ושם אבאר אי"ה אם מסופק בברכה:

שיטה הב' שיטת הרי"ף ז"ל דבעיין לאו אדעתא אלא פתח בגפן וסיים שהכל ואמר ברוך אתה י"א מלך העולם בפה"ג שהכל נהיה בדברו ובעיין דרש"י וודאי לקולא דמחשבה אין מועלת אלא שאמר גפן ושהכל: והוה קשיא לי אם מחשבה אין מועלת הא תוך כדי דיבור יכול לחזור ופשיטא דגפן ושהכל יצא י"ל דהתם דיבור מגלה המחשבה מה שאין כן גפן ושהכל כמו שכתבתי למעלה: ופשיט לה פתח מעריב ערבים שאמר בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים וסיים ביוצר המאורות, (יוצר אור לאו דווקא אלא המאורות) יצא וסלקא דעתך דארוכה שקצרה לא יצא ואמאי יצא כאן דאמר ברוך אתה י"א מלך העולם אשר בדברו מעריב ערבים ויוצ"א וסיים יוצר המאורות ש"מ דתכ"ד מהני כה"ג ומשני שאמר יוצר המאורות: (ואפשר וסיים יוצר או"ר דווקא והיינו בתחלה אמר כן מ"ע ויוצר אור כמ"ש) ופסק הרי"ף ז"ל אף בזה לקולא וכמ"ש בעיין דרש"י לדידיה ודאי יצא: וחילק הר"ם ז"ל עם הרי"ף לפי הבנת ב"י וכסף משנה בתרתי כי אפילו בעיין דרש"י פוסק לחומרא:

ועיין פר"ח סימן תפ"ט הקשה להר"מ ז"ל דפסק פ"א מהלכות ברכות הלכה י"א דמחשבה כראוי אפילו סיים גפן יצא אם כן אמאי פתח אדעתא דיוצר אור וסיים במעריב ערבים אמאי לא יצא יע"ש: וכבר תירץ הכסף משנה בפרק א' מק"ש ובב"י נ"ט ור"ט דמסתמא סירכיה דלישנא נקיט ואתאי כשסיים תחלה מעריב ערבים סיים גם בסוף והוא הדין להיפך ואי"ה בפריי אאריך עוד:

שיטה הג' היא שיטת הגאונים וגרסתם כך פשטא דגמרא: ועוד פשיטא פתח ואמר גפן וסיים שהכל יצא (מאי דמבעיא לרי"ף פשיטא לדידיהו לקולא) כי קמבעיא אמר ברוך אתה י"א מלך העולם שהכל נהיה בדברו פרי הגפן חזרה הוה ולא יצא או דווקא כל שסיים כראוי תו אין פוסל מה שאמר גפן ופשיט ליה פתח ואמ"ר יוצר אור וסיים מ"ע לא יצא אלמא חזרה הוה ומשום הכי פתח מעריב ערבים וסיים יוצר אור יצא ומשני שאני התם דאמר יוצר המאורות כלומר ברכה ארוכה פוסל באמצ"ע משא"כ כאן דמטבע קצר כי אמר שהכל סיים כבר ואין פוסל מה שאמר אח"כ גפן כי כבר סיים הברכה ועיין בזה בחידושי הרשב"א ובעל המאור ומלחמות יע"ש היטב:

ובתוספות בד"ה לא לאתוי נהמא וכו' ור"י אלפס וכו' ואפילו פת"ח בחמרא וסיים בשיכרא יצא ור"י היה אומר לחומרא ומיהו וכו' אי לאו דמיסתפינא הייתי אומר דר"י אלפס פסיק לקולא אפילו פתח וכו' ופירש"י שהבאתי לעיל דבעיין לאו אדעתא אלא אמר וכו' וע"ז כתבו דר"י היה אומר בזה דרי"ף לחומרא כי הבעיין כרש"י אבל אומר בפירוש גפן לחומרא ומיהו בידע מהני חזרה כדפרישית לעיל ועל זה סמכו בקושייתם אי כרש"י מאי מבעיא ליה הא קיי"ל מצות אין צריך כוונה מה שאין כן לרי"ף בעיא שפיר דיבור מגלה אמחשבה אבל המ"א בסימן ר"ט לשיטתיה שם דר"מ ז"ל פוסק בעיא דרש"י לחומרא העמיס גם בר"י בעל התוס' לחומרא ונתן טעם שם הלא ידיע דרכו וברגע כל סוקר אדונינו אשר מגן אברהם היה בעזרו ואי"ה שם יבואר:

גמרא לא לאתוי חמרא ונהמא הוא הדין דחמרא ואמר כו' כפשי' ומיהו קשה הכל אחר החיתום מה היא דאי נמי סיים בשיכרא או בהזן נמי יצא ועיין בחידושי הרשב"א ועיין בטור אי ברכה מעין שלש דדר תורה ויבואר בפריי:

המתפלל כשהוא כורע וכו' עיין א"ח קי"ג ובמ"א שם כריעה בברכים בברוך ובאתה משתחוה בראש וזוקף בשם כלומר עם השם כשאומר השם מגביה ראשו הא קודם שאומר השם אע"פ שאמר אתה אין לזקוף ס מפני שמי נחת היא ובפריי קי"ג אבאר אי"ה:

תוכן העניינים

ראש יוסף על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה