ראש יוסף על ברכות· רבי יוסף תאומים
דף טו.
גמרא אמר רבא לא סבר מר כאילו טבל דכתיב ארחץ ולא כתיב ארחיץ יראה ארחץ פועל עומד ארחיץ ביו"ד אחר העין פועל יוצא אני ארחיץ לידים אבל ארחץ עצמי כל הגוף כאילו טבל והכי פירושו ארחץ עצמו אם בנקיון כפי מעלה עלי כאלו רחצתי עצמי כל גופי: אבל מדכתיב בנקיון יתירא הא אומר רבא גופא לומר כל מידי דמנקי:
אבל לתפלה מהדר וכו' כן היא גירסת הספרים ובתוס' ל"ג לה והנה דעת רש"י ז"ל דמשום הכי מחלק בין ק"ש לתפלה דתפלה זמנה כל היום וק"ש עד ג"ש: ואף דתפלה עד ד' שעות או חצות מכל מקום כל היום שכר תפלה איכא אבל ק"ש רק כקורא בתורה מכאן ואילך (עיין כסף משנה סוף פרק א' מק"ש אי כל היום יע"ש) ולפי זה ק"ש של ערבית נמי זמנה כל הלילה צריך למהדר עליה דלאחר חצות עובר מיקרי אבל ק"ש בזמנה הוה ועדיף מתפלה לאחר חצי היום ותפלת המנחה אין צריך למהדר אמיא דזמנה מועט מאוד יותר מק"ש שחרית דעיקר זמנה מט' ומחצה עיין רל"ב: ועיין חידושי הרשב"א הקשה בכאן על רש"י: ועיין רל"ב בט"ז הקשה על המחבר מסימן צ"ב לכאן דשם כתב דצריך למהדר אמים וכאן לא ולפי מה שכתבתי י"ל דסמך ארש"י בזה ולומר תפלת מנחה מועט הוא אין צריך למהדר כו' וק"ש של לילה אף על גב דזמן מרובה הוא מכל מקום דבר תורה אין צריך כל כך חיזוק ואין מקבלין טומאה כו' כמו בעל קרי כמ"ש הפוסקים בזה וכיון דמידי דרבנן הוא פסק לקולא ואי"ה יבואר בפריי ועיין מ"א סימן ד' סכ"ב הניח בצ"ע למה מברך בבוקר על נקיות ידים מסימן קנ"ט כוונתו דהמטביל כתב המחבר דאין מברך טבילה רק על נטילת ידים אם כן כל שכן כאן שלא לברך כלל גם אם כן במנחה למה לא יברך והתוס' הואיל ומנקה בעפר די אם כן הוא הדין שחרית יע"ש ועיין כסף משנה פ"ג מהלכות ק"ש הלכה א' בשם הר"ר מנוח במיכלי ושחרית מברך דאי אפשר בלא מים יע"ש והנה בשחרית י"ל הואיל ונעשה בריה חדשה שהחזיר לנו הנפש כמ"ש הב"י בסימן ד' ומשום הכי אם אין לו כלי כשר ומים כשרים אי מנקה בעפר יברך על נקיות ידים דבשחרית למה יברך מה שאין כן באכילה בטובל יברך על נטילת ידים והא דבמנחה אין מברך כיון דדי במנקה מה שאין כן בשחר הוא להחזרת הנפש ואי"ה בפריי יבואר בזה: ושם הארכנו יע"ש: ועיין אליה רבה שם ב':
ומ"ש הט"ז בסימן צ"ב דעת הרי"ף ז"ל דאפילו עובר זמן תפלה אני יודע דזה דעת הרע"מ לחוד ושלש מחלוקת בדבר לרע"מ בתפלה אפילו יעבור זמן תפלה צריך ליהדר אמיא ולרש"י ורי"ף כל שלא יעבור זמן תפלה צריך ליהדר עד ד' מילין כו' ולתוס' אפילו להדר כך אין צריך כל שאין מים מזומנים לפניו: ודע דיש חילוק בין דבד תורה וברכות ובין ק"ש ותפלה כי לד"ת וברכות דווקא כשידיו מלוכלכות הא סתם אין צריך נטילה ולק"ש ולתפלה אפילו היסח הדעת פוסל כמו בסעודה אפילו הכי מהני מנקה בצרור כי היסח דעת היא שמא נגע בלכלוך ועיין מ"א סימן רל"ב מזה וכעת א"י מנא להו זה דבתפלה וק"ש היסח הדעת פוסל כמו בסעודה דלמא רק לכלוך פוסל ולא היסח הדעת ומנקה משמע משום לכלוך: והאי לכלוך לאו דווקא במקום טנופת וזיעה אלא אפילו במת מלוכלך צריך לנקות אותם:
משנה הקורא ולא השמיע יצא וכו' לכאורה יש בכאן פרושים א' ר' יהודא ור"י פליגי אי הרהור כדיבור דלר"י הרהור לאו כדיבור ולר' יהודא כדיבור דלא השמיע לאזניו ודיבור חדא היא (ועיין בעל המאור) ב' דכולא עלמא הרהור לאו כדיבור ופליגי במוצא בשפתיו ולא השמיע לאזנו לר' יהודא יצא ולר"י לא יצא ועיין לקמן גבי בעל קרי כתב ב' רבינא ור"ח אי הרהור כדיבור דמי או לאו: והנה רוב פוסקים כר"ח דלאו כדיבור אבל בש"ע סימן ס"ב פסק דע"י אונס כמו בעל קרי יצא ובלא אונס לא יצא אפילו דיעבד: והיינו דכאן אמר ר' יהודא לא השמיע לאזנו יצא הא הרהור לא ולקמן בעל קרי מהרהר אלא דיש לחלק בין אונס וכו' והיא מהירושלמי הביאו הב"י בסימן ב' ובאליה רבה ס"ב הקשה דר"ח ע"כ לקמן אפילו באונס לא יצא יע"ש ואיני יודע דודאי ר"מ סובר כן דאמר התם למה מהרהר שלא ישב בטל אלמא דלא יצא באונס ואפ"ה פסק המחבר כירושלמי כרבינא באונס ומן התורה הרהור כדיבור דמי אפילו לכתחלה באפשר או עכ"פ דיעבד דמן התורה אין לחלק בין אונס ללא אונס רק מדרבנן, ולפי זה שמע ישראל לדידן מיותר דבכל לשון גם כן אין צריך דהרהור יוצא לא שייך איזה לשון כמ"ש החידושי הרשב"א כאן (על הא דתרתי שמעת מיניה דר' יוסי סובר לא השמיע הוה כהרהור ולא שייך איזה לשון) ועל כרחך דשמ"ע היא כוונת הלב כדמסיק בדף י"ו א' גבי אומנין נאמר כאן שמע ונאמר הסכת ושמע כוונת הלב היינו שיבין מה שאומר ולא יהרהר בדברים אחרים וא"ש כי בשולחן ערוך סימן סמ"ך פסק מצות צריכות כוונה בפסוק א' בק"ש כרבא בשם ר' מאיר ואפ"ה פסק בסימן ס"ג דבעינן כוונת הלב ג"כ כרשב"א ומנא ליה הא אלא כדכתיבנא דשמע מיותר לדידן:
ועם זה יתישב הא דהר"מ ז"ל בפ"ב מק"ש ה"ח כתב לא השמיע לאזנו יצא ולא סיים אם הרהר דיצא ואלו בהלכות ברכות פ"א ה"ז כתב דהרהור דיעבד יצא (כאפילו בלא אונס) משום דפסק כרב יוסף דאמר מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא והיינו אפילו הרהור כדתניא בירך ברכת המזון בלבו יצא בלבו ממש משמע לא כפירוש רש"י וכמ"ש הכסף משנה שם, דבק"ש בעינן מוצא בשפתיו דמשמע בכל לשון שאתה שומע אלמא לשון בעינן דהרהור לא שייך לשון משא"כ בשאר מצות הרהור נמי יצא: וזה שכתב הרי"ף ז"ל כאן דרב יוסף וכתב תניא בירך ב"ה בלב"ו יצא והקשה רבינו יונה לאיזה צורך כתב כן הא פסק בק"ש כר' יהודא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר אלא דרבינו יונה לשיטתיה בההיא דבעל קרי לקמן פסק כר"ח יע"ש: אבל המחבר סובר שמע בק"ש לכוונת הלב ומשום הכי פסק באונס על כל פנים יצא ולהר"מ ז"ל אפשר בק"ש באונס לא יצא דשמע להכי אתא בכל לשון והרהור לא ומן התורה אין לחלק בין אונס כו' ובפ"ב מהלכות ק"ש הלכה א' כתב רק כוונה לצאת בעינן בפסוק א' דמצות צריכות כוונה והבן זה ועיין קפ"ה ור"ו ומ"ש המ"א דבאונס יצא תלה הדבר יראה לי כ"ש היא מק"ש כמ"ש ושם יבואר אי"ה בפריי בזה:
קראה ולא דקדק באותיותיה עיין פירוש המשניות ועיין פרק ב' מהלכות ק"ש ה"א דקורא להגיה יצא היינו שלא נתכוין לקריאה וכפרש"י ועיין כסף משנה שם אבל חסירות ויתירות וודאי לא יצא ולא שייך לקראה ולא דקדק וכו':
הכל כשרים לקרות המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן עיין או"ח תרפ"ט לענין מגילה ב"י וט"ז שם ופר"ח שם: ועיין ברע"ב שם במגילה כר' יוסי ובתוספת יו"ט וזה דלא כר' יוסף עמ"ש לעיל בסמוך ובמגילה י"ט ב' לא הוזכר כלל מרב יוסף כ"א רב יהודא ולכתחלה או ר"י דיעבד אלמא דלא חש לדרב יוסף: