אור ברסלב
ראש דוד לך לך

ראש דוד· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]

לך לך

נח

פרשת לך לך בס"ד

תנחומא לך לך זש"ה (תהלים מ"ה י"א) שמעי בת וראי והטי אזנך שמעי בת זה אברהם ושכחי עמך ובית אביך זו עכו"ם ויתאו המלך יפייך זה ממ"ה הקב"ה:

למן היום אשר ברא אלהים אדם עמודי שמים ירופפו ויתמהו מכדי אלו שנ"י דורות טובים היו חללי וחי בהם דכתב רחמנא למה לי במה אנן קיימין כי ההרים ימושו והגבעות: זה דור דור שו"א סגן בעלילותא ולא חדא בהו לטיבותא בחדא מחתא פושעים נצמד"ו וכל יצר מחשבות דלות ורעות: אם בגופן עוביין והיקפן תחילתם וסופן מלי כרסייהו זנ"י ונזוני"ם בזרוע חשופה ודתא מהחצפא סרוחים על ערשותם וילכו לרעו"ת: ואם בממונם מלא ביתם גזלות וחבלות חליף ואזיל גניב"ה עלייהו ממסד עד הטפחות עוה עוה אפילו מגלימא חוטי פשתן ורצועות: כל חד בדידיה לא אדם הוא כי נח"ש ינח"ש נחש עקלתון השחיתו התעיבו הבוטחים על חילם ומתחת זרועת: וזרועם לא הושיעה למו רבים שתו המבול מים בטילי אגב ארעייהו אינהו ואביזרייהו אשתפוך חמימי עלייהו ותשקמו בדמעות: ובכל זאת לא שב אדם להבל מי לא פלג"ן דברי נרגן נפלגה הארץ שתו בשמים לצד עילאה ואף ה' חרה פלג לשונם ודא תברתהון דין רישיה דרג"א תבי"ר ודין מוחיה פציע ומשבר צלעי"ם על צלעות: ואכתי לא אכשור דרי הללו עובדי עכו"ם ויחנו בתר"ח אבי אברהם כל הפוס"ל פסל ומסכה יעשהו במקוצעות: אדהכי והכי נפק מרחם משחר הלל בן שחר האיר ממזרח צדק אב ר"ם הוא אברהם כפטיש יפוצץ לשבר מתלעות: קרי בחיל לכון אמרי הני בבלאי טפשאי העורים הביטו דרשו ה' ועוזו הוא הבורא הוא היוצר אל דעות: למד ולימד אמרינן קיים אמרינן כל התורה כלה בדין עירובא וכל רז לא אנס ליה שת בטוחות חכמה שהיו כיליותיו נובעות: מי מלל לאברהם את עולותי"ו ואת שלמי"ו מי ימלל גבורות ליתנהו בזכירה כי מגרעות: איכו השתא שאלו לחכמה מדוע בושש הן לא הובא את דמו תטוף מילת"ו אשתהויי אשתהי מראש פרעות: ליקום ולגזו"ר ערלת בשר מיום דעתו תמים יהיה לרצון כי יודע צדיק שבחא דאתי ממיל"ה וממיל"ה רווחא יסודי התורה והלכות דעות: ורוח חכמים נוחה כגון זו מילתא דלא מצי עביד זה פעמים וגמירי גדול המצווה ממי שאינו מצווה איכא בינייהו הכרעות: זאת היתה לו שומר הברית עד יצא כנגה גזרת מלך והנה מהרה גז חיש וכל יליד בית שפיר גזרתם בשבר אשר הם צוברי"ם גבעת הערלות ליטרא קציעו"ת: וכמו שכתב הרב משפטי שמואל בתשובותיו סי' י"ג דהיינו טעמא שאברהם אבינו לא מל כשידע התורה וידע כי מצוה זו גדולה יתר מאד הגם שהוא היה מקיים כל התורה משום דמצוות אחרות יכול לקיימן כמה פעמים ואם יצוהו ה' יתברך בהם יחזור לעשותם לקיים ציוויו ויהיה בכלל גדול המצווה ועושה אבל מצות מילה אם ימול אי אפשר לקיימה עוד וגמירי גדול המצווה ע"ש.

ואולם מצאה החקירה מקום לנוח, כי מודעת זו דטעם אומרם ז"ל (קדושין דף ל"א.) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה היינו משום דכיון דהוא מצווה היצה"ר מסיתו לעבור אמימרא דרחמנא וכמ"ש התוספות, וא"כ נפל פיתא בבירא דאמרינן פ"ק דבתרא (דף י"ז.) דאברהם אבינו לא שלט בו היצה"ר וכיון דריח נור הצר הצורר על הארץ לא עדת ביה כל לגבי דידיה גדול שאינו מצווה, והדרא שאלה לדוכתא מדוע לא מל עצמו מקדם קדמתה דאדרבה לגבי א"א שאינו מצווה עדיף כיון דלא שלט בו יצה"ר, ואפשר לישב דמראש מקדם גם אברהם אע"ה יצר סמוך נראה אל אברהם כאחד האדם, וע"י רוב עסקו בתורה ומצות ועד אחרן גדולה מילה שמל שלט ביצר הרע ועשהו טוב והיינו דקאמר שלא שלט בו יצה"ר על שם סופו דהוא שלט והרע עשאו טוב, וא"כ נתקיים תירוץ הנז' דכל זמן שלא מל אברהם אע"ה היה לו יצה"ר ושפיר קרינן ביה גדול המצווה כאחד האדם, וכבר כתבו התוס' התם דאי לא שלט בם יצה"ר כלל ח"ו לא יהיה להם שכר וכתבו דהוי על דרך מה שאמרו כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא וכיון שהקב"ה ראה טרחם עם היצה"ר השליטם עליו אח"ך ע"ש, ואף אנו נאמר דעד שעה שנימול היה לו יצה"ר ולא זכה לזו המעלה שעשה היצה"ר טוב אלא אחר שמל ומסתמיך ואזיל דנא פתגם ממאי דיליף לה התם פ"ק דבתרא מקרא וה' בירך את אברהם בכל, וא"כ נוכל לומר דקודם שמל לא זכה בזה.

וממוצא דבר יתבאר מאמרם ז"ל בירושלמי פ"ט דברכות (ה"ה) וז"ל, אין לך חביב אלא פרוש מאהבה כאברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך אברהם אע"ה עשה היצה"ר טוב א"ר אחא והפסיד אלא וכרות עמו הברית, וצריך ביאור מאי קאמר ר' אחא והפסיד וכבר הרב מהר"ש יפה עמד על זה והוקשה לו הדבר עד שהגיה והפשיר ע"ש בס' יפה מראה, וזו היא שקשה למחוק הספרים, אמנם נראה פשוט דמצי אתי שפיר ולשון נסחתינו כלפי מ"ש התוס' דאין הכונה דלא שלט בהם כלל דא"כ לא מקבלי אגרא אלא כיון שראה הקב"ה שהיו נדחקים עשה דמכאן ולהבא לא שלט, וא"כ כיון דת"ק דריש שעשה היצה"ר טוב מקרא דאת לבבו נאמן על זה אמר ר' אחא והפסיד כלומר אם לא שלט בו יצה"ר הפסיד מתן שכרו ומשני אלא וכרות עמו הברית שהכתוב עצמו נרגש מזה וסיים וכרות עמו דברישא שלט בו היצה"ר והקב"ה הוא שכרת עמו הברית הזו לעשות לו היצה"ר טוב, שוב ראיתי להרב אש דת דרך בזה ומיהו יש קצת שינוי ע"ש.

א"נ אפשר ע"פ הקדמתנו כי רז"ל (בר"ר פמ"ט) דרשו וכרות עמו הברית על המילה שהיה מתיירא לחתוך מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך שנאמר וכרות עמו וכרות לו אין כתיב כאן אלא וכרות עמו שהיה הקב"ה אוחז ואברהם חותך, וכבר אמרו ז"ל (תענית דף ט'.) דליכא מילתא דכתיבא בכתובי דלא רמיזא באורייתא והנה כי כן אפשר לרמוז הא מילתא בפסוק אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך ופירש"י התהלך לפני במצות המילה, וז"ש והיה תמים דעד עתה לא היית תמים דיש בך יצה"ר ככל אדם ואין זה שלם אך עתה ע"י המילה היה תמים שתזכה להיות כלו טוב דגם היצה"ר שלך נעשה טוב ולא תצטער על המילה כי אין בך כח למול עצמך אל תחוש ואתנה בריתי ביני ובינך אני ואתה בין שנינו תעשה המילה ומיני ומינך תסתיים כמשז"ל על פסוק וכרות עמו הברית כמדובר, ובזה נבא לכונת מאמר הירושלמי דממאי דאמר ת"ק דאברהם אע"ה עשה היצה"ר טוב נולד ספק לר' אחא דכיון דידענו דאשר לא מל מראש מקדם היינו משום דגדול המצווה השתא דאמרת דעשה היצה"ר טוב א"כ אזדא לגבי דידיה גדול המצווה דאיננו גדול אלא מכח יצה"ר המקטרגו, וכי אמרת דעשה היצה"ר טוב א"כ הפסיד במה שלא מל קודם דכל לגבי דידיה מצווה ואינו מצווה כי הדדי נינהו ויש מקום לומר דלפי מהותו גדול מי שאינו מצווה דלא מפקיד ועביד, וז"ש ר' אחא והפסיד כלומר מה שלא מל קודם אלא וכרות עמו הברית כלומר וכרות עמו עם היצה"ר הברית וקאי אלבבו דסמיך דדריש ת"ק על היצה"ר שעשאו טוב אמר וכרות עמו עם יצה"ר הברית שהוא המילה כמשז"ל לדרכם, ור"ל דבעת המילה היה לו יצה"ר ואתו עמו בעוד שהיצה"ר עמו כרת הברית שעשה המילה ואחר המילה הוא שעשה היצה"ר טוב אבל בעת המילה עדיין לא זכה למדה זו ואחרי כן ברכו אלהים בזה שעשה היצה"ר טוב כמדובר.

ואולם לא אכחד עוד מילתא בפומאי דעדיין יש לחקור כי הנה כתב הרב פרשת דרכים דרוש ג' דלמ"ד שהאבות יצאו מכלל בני נח בין להקל בין להחמיר, א"כ אם ח"ו היו עוברין על אחת ממצוות ה' היו נענשין בדיני שמים וגם שכרם גדול כמצווה ועושה דטעם גדול המצווה ועושה היינו כמ"ש התוס' שדואג ומצטער פן יעבור ויענישוהו, וא"כ למ"ד דיצאו מכלל בני נח והם נענשים ה"ה נמי דכשמקיימין המצוות שכרם גדול לפי שדואגים ומצטערים פן יעברו שהם נענשים בדיני שמים, והשתא חזרנו על הראשונות דמ"ט לא הקדים אברהם אבינו למול עצמו אי משום דגדול המצווה הלא כבר יצא מכלל ב"נ להקל ולהחמיר ויש לו דין ישראל ליענש בדיני שמים אם יעבור ומינה דכשמקיים שכרו גדול לפי שדואג ומצטער וכמ"ש הרב הנז"ל באורך, וכל זה הוא לשיטת הרב פרשת דרכים שכתב דמעת שאברהם אבינו ע"ה נדבה רוחו לעבוד הבורא יתברך יצא מכלל ב"נ והיה לו דין ישראל גמור, וכזה פירש מקראי קדש בישעיה סי' כ"ט כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו, והרב ז"ל האריך בביאורם ותורף דבריו בקיצור דיעקב אבינו נשא ב' אחיות ואם יש לו דין ישראל התירוץ למה שנשא שתי אחיות פשוט ומפורסם לכל דגיירן ונשאן וגר שנתגייר כקטן שנולד ואין בהם איסור שתי אחיות, אך אם אין לו דין ישראל קשיא וצריך לומר דעל פי הדיבור נשאן וזה תירוץ נעלם וימאנו בו העולם דמי יימר, אבל יש מבחן לזה אשר זרעו בו למינהו שבטי יה עדות לישראל סבא דעל פי הדיבור נשאן ולא עביד איסורא ח"ו דאז"ל (קידושין דף ע'.) הנושא אשה שאינה הוגנת הויין ליה בנים שאינם מהוגנים והנושא אשה הוגנת הויין ליה בנים צדיקים בעלי הוראה, וא"כ השתא דחזינן דיעקב אבינו מטתו שלימה וכל זרעו כלם קדושים זה מורה ודאי דזיווגו כהוגן ומה' היתה לו והנה מצינו דאז"ל (בר"ר פס"ג) יעקב אשר פדה את אברהם שבזכות יעקב ניצול מכבשן האש וזה מורה שהי"ל דין ב"נ שאינו מצווה על קדוש ה', וכתב הרמב"ם (פ"ה מה' יסוה"ת ה"א) דמי שדינו יעבור ואל יהרג אם נהרג עביד איסורא וחובל בעצמו ואם אברהם אע"ה הי"ל דין ישראל דמצווה על קדוש ה' אמאי אצטריך ליה זכות יעקב לינצל הלא זכותי' סגי ומסגי אלא מוכח דהי"ל דין ב"נ, וז"ש אל בית יעקב אשר פדה את אברהם שניצול אברהם מכבשן האש בזכותו וזה מורה שיש לו דין ב"נ, וא"כ השתא קשיא איך נשא יעקב שתי אחיות דבשלמא אם הי"ל דין ישראל היה תירוץ פשוט ומפורסם דגיירן וגר שנתגייר כקטן שנולד אך עתה צ"ל דע"ף הדיבור נשאן וזהו נעלם, ויש בושה ליעקב כי לא יאמינו העולם, לז"א לא עתה יבוש יעקב שלא יהיה נאמן דע"ף ה' לקח שתי אחיות כי יש לו ראיה על זה בראותו ילדיו מעשה ידי שאני התרתי לו אמותיהם וכן כלם יקדישו שמי וזה מופת חותך שהיו נשים הגונות לו וע"ף ה' עשה, זהו תורף דברי הרב פרשת דרכים. ומזה מוכח דלמ"ד דיש לו דין ישראל היינו מעת שהתחיל אברהם אע"ה לעבוד ה' קודם ענין אור כשדים, וכן מוכח ממאי דמייתי הרב הנז' ראיה לשיטה זו דהי"ל דין ישראל ממה שקנה הארץ בהילוך לר"א מדין חזקה (ב"ק דף ק'.) ועכו"ם אינו קונה בחזקה וזה היה זמן רב קודם המילה, ולפי זה הדרן לחקירתנו דלמ"ד שיש לו דין ישראל וכתב הרב ז"ל דאם עבר ח"ו הוא נענש ואם קיים יש לו דין מצווה ועושה א"כ אמאי לא מל מקודם וכדאמרן.

אמנם ק"ק על הרב הנז' כי הוא תמך יסודותיו על דברי הרמב"ן ומהר"ש יפה, ואחד הרואה בדבריהם בעיניו יראה דהם ז"ל כתבו דמעת שנימול אברהם אע"ה הי"ל דין ישראל, ומאחר שכן נסתרה דרכו הנז' בפסוקי ישעיה כי האף אמנם אברהם אע"ה בעת אור כשדים לא היה לו דין ישראל ולזה הוצרך זכות יעקב לינצל, מ"מ אח"ך כשנימול יצא מכלל ב"נ לגמרי והי"ל דין ישראל, וא"כ ל"ק על יעקב אע"ה מכבשן האש דבמילת אברהם אע"ה פנים חדשות באו והי"ל דין ישראל ייעקב אע"ה גיירן וגר שנתגייר כקש"ד, וכפי זה יש לפרש הפסוקים הנז' באופן זה כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם שניצול בזכותו וכי תימא זה מורה דיש לו דין ב"נ וקשיא על יעקב דנשא שתי אחיות דאין לתרץ גר שנתגייר שהיה לו דין ב"נ, לז"א לא עתה יבוש יעקב דאף דבו בפרק הי"ל דין ב"נ אח"ך כשנימול הי"ל דין ישראל וא"כ יעקב ודאי דין ישראל יש לו וגיירן וגר שנתגייר כקש"ד ולא יבוש יעקב, ואפילו אם תמצא לומר שהיה להם לכלם דין ב"נ לא עתה פניו יחוורו דיש לו ראיה דעפ"י ה' עשה כי בראותו ילדיו זרע קדש מעשה ידי שהיא התורה בקרבו כמ"ש בזהר דזה מורה שהי"ל דין ישראל ושומר תורה אשרהו והקדישו את קדוש יעקב שהם מצווים על קדוש ה' כישראל, וז"ש והקדישו את קדוש יעקב דממה שאנו רואים ילדיו שהם קדושים זה ראיה שאח"ך במילה אברהם אע"ה הי"ל דין ישראל והוא גיירן וכקש"ד, ואת אלהי ישראל יעריצו כלומר אפילו אם תמצא לומר שהי"ל דין ב"נ עד הר סיני ואינם מצווים על ק"ה כמו שאמרתי והקדישו את קדוש יעקב וא"כ אין לתרץ גר שנתגייר וכו', מ"מ הרי כל זרע יעקב את אלהי ישראל יעריצו והם קדושים והגונים וזו ראיה דע"ף הדיבור נשאן ויצאו בנים הגונים מנשים הגונות.

ועלה מן האר"ש דנולד לנו מחלוקת חדש דגם אי אמרינן דיצאו האבות מכלל ב"נ ויש להם דין ישראל לגמרי אכתי יש שני סברות דלדעת הרמב"ן ומהר"ש יפה עד המילה היה לאברהם אבינו דין ב"נ ובעת אשר נימול יצא מכלל ב"נ, ולדעת הרב פרשת דרכים מקדם קדמתה מעת אשר נדבה אותו לעבוד ה' הי"ל דין ישראל, ובזה אפשר לפרש מאי דתנן בנדרים דף ל"א ר' מאיר אומר גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל וכו' ובברייתא אמרו ר' אומר גדולה מילה שאין לך צדיק גמור כאברהם אבינו ולא נקרא תמים וכולי, ויש גירסא אחרת אך לפי גירסא זו יש להבין במאי פליגי ר' מאיר ורבי, ועוד צריך למודע"י האי לישנא דמר נקט שכל המצוות וכו' ומר קאמר שאין לך צדיק גמור וכו' ועם הקודם אפשר דר"מ סבר כשיטת הרמב"ן ומהר"ש יפה דאברהם אבינו ע"ה קודם שמל הי"ל דין ב"נ ואחר המילה הי"ל דין ישראל גמור ככל חוקותיו כמו שאמרנו דהיה שכרו כאלו הוא מצווה ועושה כמ"ש הרב פרשת דרכים, אך קודם המילה המצוות שהיה מקיים כיון שלא יצא מכלל ב"נ ודאי הי"ל שכר כמי שאינו מצווה, וז"ש ר"מ גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם דאף דהיה עוסק בתורה ומצוות מ"מ לא היה שלם שהיה דינו כב"נ ואינו מצווה ועושה ולא היה שלם כי איננו גדול המצווה עד שמל דאז נעשה ישראל גמור והיה שלם דשכרו כמצווה ועושה כמ"ש הרב פרשת דרכים וכמש"ל, וז"ש שכל המצוות וכו' דהמילה אהניא ליה לכל המצוות כלן שיהיה לו דין ישראל ומצווה ועושה, ורבי ס"ל כשיטת הרב פרשת דרכים כי היה לאברהם אע"ה דין ישראל מעת אשר החל לעבוד בוראו, וז"ש שאין לך צדיק גמור כאברהם אבינו דקודם המילה נמי זה שמו צדיק גמור כדין ישראל בכל חוקותיו אך לא נקרא עם כל זה תמים עד שמל, וזהו גדולת המילה שעם שהיה מקיים המצוות כמשפטן כישראל גמור לא נקרא תמים עד שמל.

ומעתה אתאן לדידן דלדעת הרמב"ן ומהר"ש יפה דעד המילה הי"ל דין ב"נ והמצוות שמקיים בא בשכרו כמי שאינו מצווה, א"כ שפיר אשתהוי אשתהי אברהם אע"ה למול וכתירוץ הרב משפטי שמואל, אך לשיטת הרב פרשת דרכים דמראש מקדם כאשר נדבה רוחו לעבוד ה' הי"ל דין ישראל ויצא מכלל ב"נ, ואם ח"ו עבר על מצוה היה נענש בדיני שמים ומינה דבקיום מצוות הי"ל שכר כמצווה ועושה, חזרה חקירתנו למקומה דאמאי לא מל זה שנים רבות קודם כיון דהיה בקיום המצוות דינו כמצווה ועושה, ויראה לי דלאו לגמרי דיינינן ליה כמצווה ועושה, אך בחלקו"ת ישית יוצר בראשית דלגבי מצוות לא תעשה אם יעבור יענש דהרי עיקרו ותוקפו של דבר שכתב הרב פרשת דרכים דהם נענשים בעונשי שמים היינו משום דכיון דיצאו מכלל ב"נ אף להקל איך יתכן דכשיבא להם קולא מצד התורה יעברו על מצות ב"נ ובמצוות התורה יהיה הדבר ברצונם כי אם ירצו יקיימו ואם ירצו לא יקיימו וכמבואר בדבריו בראש הדרוש הנז', ומאחר שכן שפרא מילתא לעשות פשר דבר דבמצוות לא תעשה דהיינו מאי דשייך קולא בז' מצוות ב"נ על פי התורה היו נענשים ובקיומם שכרם גדול כמצווה ועושה דמאחר דהיו נענשים שייך טעמא דדואג ומצטער אבל במצוות עשה אם ח"ו היו מבטלים לא היו נענשים בביטולם בדיני שמים וגם שכרם היה כמי שאינו מצווה ועושה, ובהא אתנח לן דהיינו טעמיה דאברהם אבינו שלא הקדים למול דבעשין יש לו דין מי שאינו מצווה דלא שייך קולא במצוות עשה על הרוב על פי התורה יותר מב"נ ונתקיים תירוץ הנז' של הרב משפטי שמואל לכל הדברות ולכל האמירות, ועל פי זה הבה נא אבא להבין מאמרינו אשר הקדמנו דדריש שמעי בת זה אברהם אשר לכאורה יפלא אמאי לאדם הגדול בענקים אברהם אע"ה קרי ליה בת ותשש כחו כנקבה ואמאי קרי אשה לאיש ואף גם זאת ב"ת היתה לו לאברהם וישא משלו בב"ת יהיה אמנם על פי האמור דאברהם אע"ה בקצת מצוות היה לו דין מצווה ועושה ובקצת היה דינו כמי שאינו מצווה ועושה יבא אל נכון דדמי לנשים דבמצוות עשה שאינם זמניות דינם כמצווה ועושה ובמ"ע שהזמן גרמא דינם כמי שאינו מצווה ועושה, ועוד מצינו שהבת עד שלא נשאת חייבת בכבוד או"א, וכאשר הלכה והיתה לאיש פטורה מכבוד או"א שרשות אחרים עליה, ויען אבינו הראשון הוא אברהם היה חושש ללכת מארצו ויניח אביו ונמצא בטל ממצות כבוד או"א, על כן בא דברו שמעי בת כי אתה כאשה דבחלק מצוות אינה מצווה, וז"ש וראי והטי אזנך שיש מצות שעליהם אני אומר וראי שבעין השכל לבד אתה חייב כמצווה ונענש כמש"ל, ויש מצות שאין אתה נענש בביטולם ואם מקיימם אין שכרך כמצווה ועושה עד אשר אנכי מצוך, וז"ש והטי אזנך שעדיין צריך להעיר אזן לשמעם ומאחר שכן שכחי עמך ובית אביך זו עכו"ם שאתה מצווה על העכו"ם ואין אתה מצווה על כבוד או"א, ועוד ויתאו המלך יפייך זה ממ"ה כי הוא אדוניך והשתחוי לו ורשות אחרים עליך הלא אנכי אדונך ולזה המשלתיך לבת דכשנשאת ורשות אחרים עליה פטורה מכבוד או"א גם אתה רשותי עליך ופטור אתה מכבוד או"א שאני מצוך ללכת מארצך, ונמצא שיש יחס לדמותו לאשה ולבת כדבר האמור.

א"נ אפשר לומר במאמר הנז' ונישב חקירותנו באופן אחר, כי כל מה דהוינן בה לעיל היינו לפי מ"ש התוס' דטעם גדול המצווה הוא מצד היצה"ר המסיתו ודואג ומצטער פן יעבור ויענש והיה בהני"ח יסוד זה כתבנו מריש ועד כען, אך זאת מצאתי להריטב"א בחי' לקידושין על דף ל"א דטעם גדול המצווה היינו שנקרא גדול לפי שהוא מקיים גזרת המלך ע"ש, ולפי דבריו אף אי נימא דאברהם אע"ה רבות בשנים עד שלא מל זכה לעשות היצה"ר טוב ולא שלט בו עוד יצה"ר, וגם אם נאמר דהיה לו דין ישראל קודם המילה ואם ח"ו עבר על המצוות נענש כמ"ש הרב פרשת דרכים, עם כל זה כל מה שהיה מקיים היה דינו כמי שאינו מצווה משום דגדול המצווה טעמו שמקיים גזרת מלך וכל שלא נצטוה איננו גדול, ושפיר עבד שלא מל מקודם שאם היה מל היה אינו מצווה ועושה לכן שמר הברית עד שנצטוה להיותו בסוג גדול המצווה לקיים גזרת המלך, ובזה נחה שקטה חקירתנו. עוד נקדים לבא לכונת מאמרינו בס"ד דידוע סברת ר"ת וסיעתו (קידושין דף ל"א.) דנשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא והאריכו בזה הראשונים, והרמב"ן ז"ל בחידושיו פ"ק דקדושין הקשה לסברת ר"ת דהני נשי פטורות ממ"ע שהזמן גרמא דהרי אמרו בירושלמי (שבת פ"א ה"ב) כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ואיך מקיימות מ"ע שהם פטורות ומברכות, ותירץ דהא דנקרא הדיוט היינו שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל שהוא מוסיף על התורה, אבל מי שעושה מצוות התורה כתקנן אף שלא נצטוה הוא בהם כגון נשים ועכו"ם מקבלים עליהם שכר עכ"ד. ובזה נבא אל הביאור כי הנה אברהם אבינו היה דומה לבת שחשקה נפשה לקיים כל מ"ע שהזמן גרמא וגם הוא חשקה נפשו בתורה לעובדה ולשומרה, וז"ש שמעי בת זה אברהם דדמי לבת בקיום המצות ולא תימא דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט לז"א וראי כמו הבת שרואה מעשה אביה והמצוות שמקיים גם היא מקיימת, ולזה אינה בסוג הדיוטות כיון שהם מצוות התורה והבת רואה לאביה שמקיימן ובכי הא לא אמרו פטור ועושה הדיוט כמ"ש הרמב"ן, וגם אתה כן כיון שאתה מקיים מצות התורה כתקנן אין אתה הדיוט ויש לך שכר, ולא תימא דכיון דאם תעבור ח"ו אתה נענש א"כ יש לך שכר כמצווה ועושה כמ"ש הרב פרשת דרכים, לא היא אלא והטי אזנך אולי תצטוה להיות בסוג גדול המצווה כי אין טעם גדול המצווה כמ"ש התוס' רק טעם הדבר ויתאו המלך זה ממ"ה יפייך ויצוה אותך ותקיים כי הוא אדוניך והשתחוי לו ואתה מקיים גזרת מלך, וא"כ בקיום מצוות יש לך שכר כמי שאינו מצווה אף שאם תעבור תענש ולא תחוש לכבוד או"א כיון שאני מצוך שכחי עמך ובית אביך זו עכו"ם ולך לך מארצך.

ומן האמור נבא להבין מאמר רז"ל בב"ר פ' מ"ג וירק את חניכיו ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר הן הוריקו פנים כנגד אברהם אמרו חמשה מלכים לא יכלו לעמוד בהם ואנו יכולים לעמוד בהם ר' נחמיא אמר אברהם הוריק פנים כנגדם אמר אצא ואפול על קדוש שמו של מקום, וצריך לדעת במאי פליגי, ותו לר' יהודה דהן הוריקו פנים כמו זר נחשב שעבדים יוריקו פנים נגד אדוניהם אם לא בדבר הנוגע לדת ודין, אבל אפשר להיות דמודעת זו מערכה לקראת מערכה אי האבות יצאו מכלל ב"נ להקל או לא כאשר הוה מסדר סדר מחלוקותן הרב פרשת דרכים, ואפשר דבהא פליגי דר' יהודה סבר דלא יצא מכלל ב"נ להקל וא"כ אף שהיה קדוש ה' הלכה רווחת דאין ב"נ מצווה על קדוש ה' וכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א) שמי שדינו הוא שיעבור ואל יהרג אם נהרג מתחייב בנפשו, ולכך דריש ר' יהודה הן הוריקו פנים דבאו בטענה אלימתא דכיון דבדרך טבע אינם יכולים להם דחמשת המלכים המה כרעו ונפלו נגדם אסור להם לימסר על קדוש ה', וטעם אברהם אבינו ע"ה כי נביא היה וידע כי ה' הולך לפניו הוא ישמידם ונאמן רוח מכסה דבר ולא השיב לטענתם רק בפועל הורה שאינו חושש לדבריהם והם סברו וקבילו כי ידעו כי ה' עמו, אבל הכתוב אינו אומר אלא הטענה הנגלית על פי הדין ולכן דריש וירק את חניכיו שהן הוריקו פנים בטענתם על פי הדין, אך ר' נחמיא סבר להפך שיצאו לגמרי מכלל ב"נ ודינן כישראל למסור עצמם על קדוש ה' ולכך דריש הוא הוריק פנים כנגדם אמר אצא ואפול על קדוש שמו של מקום שדיני כישראל לימסר על קדוש ה', והכתוב מפרש טענתו לפום דינא כאמור.

ובמסילה נעלה נובין ונדון ויכוח מלך סדום עם אברהם אבינו ע"ה ורז"ל אמרו בב"ר (פ' מ"ג) ויצא מלך סדום לקראתו ר' אבא בר כהנא אמר התחיל לכשכש לו בזנבו א"ל מה אתה ירדת לכבשך האש וניצולת אף אני ירדתי לחומר וניצולתי, ויש להבין מה כונתו בזו, ועוד נבין אמאי פסיק קרא בענין מלכי צדק, ובכלל נבין דבריו של מלכי צדק, ואף גם זאת מה טעם נשבע אבינו אברהם ע"ה ואמר הרימותי ידי, ונקדים מה שהקשה הרב מהר"י הכהן זלה"ה דאמרו בסנהדרין דף נ"ט ליכא מדי דלישראל שרי ולעכו"ם אסיר והרי יפת תאר התם משום דלאו בני כבוש נינהו והרי אמרינן (גיטין דף ל"ח.) עמון ומואב טהרו בסיחון, והוא ז"ל תירץ דשאני התם בעמון ומואב דהיה ע"ף הדיבור וכמ"ש פ' אלו טריפות (דף ס':) אמר הקב"ה ליתי סיחון וכו', ואנן בעניותין כתבנו במקום אחר דמחוורתא דמילתא היינו דמ"ש לאו בני כבוש נינהו, הכונה דיפ"ת שריא רחמנא למי שציוה לכבוש ארצות שהם ישראל אבל לעכו"ם לא ציוה לכבוש שיתיר להם יפ"ת, ואם הם נלחמים זה בזה אף דקנו בכבוש כההיא דאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון מ"מ הוא לדעתם ורצונם ללחום מלחמות ולכבוש אבל לא נצטוו בכך כדי שיתיר להם יפ"ת דישראל דנצטוו לכבוש וללחום מלחמת חובה דברה תורה כנגד יצה"ר ושרי להו יפ"ת, וכיון דאשתרי להו במלחמת חובה לא פלג לן ואשתרי אף במלחמת רשות, אבל לעולם דאם מרצונם עשו מלחמה וכבשו קנו בכבוש והיינו דכתב רש"י לא נתנה הארץ לכבוש אלא לישראל, גם אז"ל בתנחומא דאברהם קנה שמים וארץ בעבור שקבל התורה, גם אמרו בירושלמי פ' בתרא דנזיר (ה"א) דעכו"ם ליתנהו בבל יחל, ועפ"י הקדמות אלו נבא אל הביאור, דמלך סדום היה סובר דעכו"ם לאו בני כבוש נינהו כפשטי' דאכתי לא אירע ענין עמון ומואב אשר טיהרו בסיחון ללמוד משם דעכו"ם נמי בני כבוש נינהו והיה סבר דמלחמת מלכים אלו כאשר יקום איש על רעהו ורצחו וגזל ממונו כן אורחות אמרפל וסיעתו ולא קנו בכבוש, אמנם צפה והביט דאברהם אע"ה מחזיק עצמו לישראל כי זה פעמים מסר עצמו על קדושת ה' בכבשן אור כשדים וזאת שנית במלחמה זו וזה מורה דסבר דדין ישראל יש לו והשתא דניצול משתיהם יחזיק במעוז סברתו דיש לו דין ישראל, ולפי זה מה שכבש קנה בכבוש וכל נכסי אמרפל וחביריו קנאם בכבוש וגם נכסי סדום ועמורה אשר שבו אמרפל והמלכים אשר אתו לא גרע מאבדת עכו"ם שהיא מותרת, לזה בא מלך סדום ורמז לו שאין האמת אתו רק עתה יש לאברהם אע"ה דין ב"נ ועדיין לא זכה להיות לו דין ישראל, וזה יהיה באחרית הימים עד שיקבלו התורה ישראל, ולזה כשכש לו בזנבו כלומר שזה יהיה בסוף לרבות בשנים באחרית הימים כמו שהזנב הוא בסוף, ואם תאמר כפ"ז מה שמסרתי עצמי על ק"ה לא עשיתי כדין דב"נ אינו מצווה על ק"ה ולא היה לי לינצל אלא מדנצולתי מוכח דכדין עשיתי, לז"א מה אתה ירדת לכבשן האש ונצולת אף אני ירדתי וכו' אין זה כלום ומקרה הוא כשם שאני נצולתי ולעולם דדין ב"נ יש לך, וז"ש ויצא מלך סדום לקראתו פירוש לנגדו הפך דעתו וסברתו, וכאשר ראה מלכי צדק את דברי מלך סדום בא להוכיח במישור דדברי מלך סדום ליתנהו והאמת כדעת אברהם אבינו, וז"ש ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין ואמרו בב"ר (פ' מ"ג) הלכות כהונה גדולה גלה לו לחם זה לחם הפנים ויין אלו הנסכים כלומר לאפוקי מלך סדום שהוא רוצה לומר דאברהם אע"ה יש לו דין ב"נ, לזה גלה לו הלכות כהונה גדולה לומר דלא די שהוא כישראל גמור אלא ראוי ג"כ להיות כהן גדול, ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ לפי שקבל התורה כמ"ש בתנחומא ואם כן כשקנה שמים וארץ בעבור קבלת התורה ודאי שקבלה גמורה היא ודינו כישראל גמור וקני בכבוש ושריא ליה אבדת עכו"ם וכל אשר בידו מרכוש המלכים וסדום הוא שלו, ויען זה אינה הוכחה גמורה לז"א וברוך אל עליון אשר מגן צריך כלומר אף אם ת"ל דיש לו דין ב"נ מה לו כי יצעק מלך סדום הרי כיון שהקב"ה הוא מגן צריך ודאי קני בכבוש על דרך מה שתירץ הרב מהר"י כהן הנז' דאף דעכו"ם לאו בני כבוש נינהו כיון שהקב"ה אמר ליתי סיחון וכו' ודאי קנה, וז"ש ברוך אל עליון אשר מגן וכו' דזה מעשה שמים ודאי ובכי הא ודאי קונה בכיבוש, ועוד דהא דאמרינן דעכו"ם לאו בני כבוש היינו דלא נצטוו אבל מ"מ אם כבשו קנו כמה דתריצנא בעניותין וז"ש מגן צריך בידך כבר כבשת אותם ובודאי קנית, וכאשר מלך סדום שמע את כל דברי מלכי צדק הנאמרים באמת הבין שהדין עם אברהם אע"ה ולכן בא בתחינה ואמר תן לי הנפש וכו', ואברהם אע"ה גלה צדקתו דפשיטא ליה דיש לו דין ישראל גמור ולז"א הרימותי ידי וכו' לשון שבועה כישראל דעכו"ם ליתנהו בבל יחל כמש"ל.

סובב הולך להקדמות אלו אפשר להבין מאז"ל במדרש שוחר טוב ס' כ"ד מי יעלה בהר ה' זה אברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר נקי כפים אם מחוט ועד שרוך נעל ובר לבב ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואומר והאמין בה' אשר לא נשא לשוא נפשו בפניו של נמרוד ולא נשבע למרמה הרימותי ידי אל ה' ישא ברכה מאת ה' וה' בירך את אברהם בכל, ועין רואה דכל כי הני מילי תרומות מידותיו של אברהם אבינו באו שלא כסדרן וערבינהו ותנינהו ומהו קשר"ן של דברים אלו, ועל פי ההקדמות הנז' אפשר שיובן וכך היה מונה כל המעשים האלו בסדר נכון הלא מראש הוכיח במישור היותו נקי כפים דמצינו ברכוש סדום הגם כי לפום דינא שלו הוא דאבדת עכו"ם מותרת ההוא אמר אם מחוט ועד שרוך נעל, וכי תימא לא כמו שאתה סבור דיש לו דין ישראל ולא נהנה מצד שהוא נקי כפים לא כי הוא הי"ל דין ב"נ ומשו"ה אינו רשאי ליקח ע"ף הדין, והראיה לזה שלא מל זה שנים ואם יש לו דין ישראל היה כמצווה ועושה במצות כמש"ל משם הרב פרשת דרכים, אך להיות שהי"ל דין ב"נ וכל מה שהיה עושה היה כמי שאינו מצווה על כן לא מל לזכות להיות מצווה ועושה כמו שכתב הרב משפטי שמואל כמו שנאמר לעיל, לז"א ובר לבב ומצאת את לבבו כלומר שעשה היצה"ר טוב כמ"ש בירושלמי מהך קרא והבאתיו לעיל והכונה דגם אי אמרת דדינו כב"נ לא הרוחת כלום למה שלא מל מקודם שיהיה כמצווה ועושה דלדידך שטעם גדול המצוה משום יצה"ר ומזה הכרחת שאין לו דין ישראל דאם יש לו דין ישראל היה נענש, וא"כ יש לו שכר כמצווה ואמאי לא מל, הרי כתיב ומצאת לבבו נאמן שעשה היצה"ר טוב כמ"ש בירושלמי וגם אם הי"ל דין ב"נ לדידיה מצווה ואינו מצווה כי הדדי שלא יש לו יצה"ר ויש מקום לומר דלגבי דידיה גדול מי שאינו מצווה אלא מוכרח דגדול המצווה הטעם כמ"ש הריטב"א דמקיים גזרת מלך, וא"כ גם אם דינו כישראל ואם עבר נענש עכ"ז אם קיים אין שכרו כמצווה ומשו"ה לא מל, וכי תימא נהי שאין להכריח ממה שלא מל אבל בכל זאת יכולני לומר שהי"ל דין ב"נ ומשו"ה אמר אם מחוט וכו' ואין זה נקיון כפים, לז"א אשר לא נשא לשוא נפשו בפניו של נמרוד שמסר עצמו על קדוש ה' ואם דין ב"נ יש לו אסור ליהרג כמ"ש הרמב"ם אלא יש לו דין ישראל ומ"ש אם מחוט הוא נקיון כפים, וכ"ת לעולם יש לו דין ב"נ והדין נותן שלא ימסור עצמו ולא ניצול אלא בזכות יעקב כמ"ש יעקב אשר פדה את אברהם כמשז"ל וכנז"ל, לז"א ולא נשבע למרמה הרימותי ידי ועכו"ם ליתנהו בבל יחל ומוכרח דפשיטא ליה דיש לו דין ישראל והוא נקיון כפים, אמר עוד ישא ברכה מאת ה' ונקדים אשר שמעתי אומרים בביאור משנתנו דסוף קדושין ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה וכו' בזקנותו מהו אומר (תהלים צ"ב ט"ו) עוד ינובון בשיבה וכן הוא אומר (בראשית כ"ד א') ואברהם זקן וה' בירך את אברהם בכל מצינו שקיים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא נתנה שנאמר (שם כ"ו ה') עקב וכו', ויש להבין מה טיבה של מציאה זו שקיים אברהם וכו' ומאי שיאטה הכא דאין לו שייכות עם הקודם, וכך פירשוה במ"ש התוס' בבתרא דף קמ"א דלמ"ד גוי מותר באחותו למ"ד בכל שנתן לו בת למה לא השיאה ליצחק, והמפרשים תירצו דאברהם אבינו קיים כל התורה ולכך לא השיאה ליצחק והשתא דיליף התנא שהתורה נותנת אחרית טוב בזקנותו מקרא דה' ברך את אברהם, אפשר לדחות דקרא אתא לומר דאברהם קיים כל התורה ואף דהי"ל בת לא השיאה ליצחק לז"א מצינו שקיים אברהם וכו' דכתיב עקב וכו', וא"כ אייתר וה' ברך וכו' לומר כי התורה נותנת אחרית טוב בזקנותו ע"כ שמעתי, ועל פי זה אפשר לפרש כי הנה הוכיחו במאמרינו דאברהם אע"ה יש לו דין ישראל גמור ומשו"ה מסר עצמו על קדוש השם ונשבע למלך סדום, וא"כ הא עדיפא לן מקרא דה' ברך דמשם אין ללמוד רק שקיים התורה ולא השיא בכל ליצחק ועדיין אפשר שיהיה לו דין ב"נ, ומהני הוכחות למדנו לימוד שלם דהי"ל דין ישראל גמור וא"כ פש גבן וה' ברך וכו' ומוכרח לדורשו לענין ברכה כפשוטו, וז"ש ישא ברכה וה' ברך דלפי האמור הא דכתיב וה' ברך הוא כמשמעו דטעו"ן ברכה לפניו.

א"נ אפשר לפרש במאמר הנז' באופן זה, נקי כפים שאמר אם מחוט וכי תימא שהי"ל דין ב"נ ומשו"ה מדינא לא מצי ליקח ובר לבב ומצאת את לבבו ואיך אמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם דזה מורה דמסיבה זו לא לקח והלא מן הדין לא היה יכול ליקח והוא היה נאמן רוח ואיך גנב דעתם, וכי תימא לעולם הי"ל דין ב"נ ומ"ש ולא תאמר אני העשרתי היינו כלפי מ"ש לו והרכוש קח לך שנותן לו מתנה לז"א, ולא תאמר אני העשרתי ואינו נקי כפים דמדינא היה שלו והחזיר רק כיון שמדינא אינם שלו לא רצה ליקח ואין זה נקיון כפים לז"א אשר לא נשא לשוא בפניו של נמרוד והיינו משום דישראל מצווים על קדוש השם, וא"כ הוא נקי כפים, וכי תימא דטעם דמסר עצמו על ק"ה היינו דבא לתקן עון אדה"ר בע"ז וכאשר כתבו גורי האר"י זצ"ל, לז"א ולא נשבע למרמה ועכו"ם ליתנהו בבל יחל וא"כ יש לו דין ישראל והוא נקי כפים, ומאחר שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם ובטח בה' דין הוא ישא ברכה מאת ה' שיעשירנו ה' וה' ברך את אברהם ברכת ה' היא תעשיר.

א"נ אפשר לפרש במאמר הנז' במשז"ל (ויק"ר פ' כ"ז) מי הקדימני ואשלם מי עשה ציצית שלא נתתי לו בגד וכיוצא, וכתבו המפרשים דכשאדם יש לו יראת שמים אז ליכא מי הקדימני דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות דף ל"ג:) ונמצא דהזוכה ליראת שמים הוא מרצונו זכה בה, וכן אם האדם עושה לפנים משורת הדין דבר שאינו מחוייב אז ליכא מי הקדימני דזהו דבר שאינו מחוייב והוא ברצונו נפשו אוותה ויעש, וז"ש מי יעלה בהר ה' שיהיה לו כח עלות בהר ה' על ידי מעשיו הטובים, נקי כפים שהוא לפנים משורת הדין להיות נקי וטהור ידים כאברהם אע"ה שאמר אם מחוט ולפי שורת הדין קנה הכל דלא גרע מאבדת עכו"ם דמותרת והוא עשה לפנים מ"ה ואמר אם מחוט, וכ"ת מנא לן דעשה לפנים משורת הדין דילמא יש לו דין ב"נ ולא קנה דלאו בני כבוש נינהו ולכן יפה אמר אם מחוט על פי הדין, לז"א ובר לבב ומצאת את לבבו נאמן שעשה היצה"ר טוב כמ"ש בירושלמי ואומר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה כמו שתרגם אנקלוס וחשבה ליה לזכו שהאמין בכל לבבו שעשה היצה"ר טוב, וא"כ זה איננו בסוג מי הקדימני דגדול זה ממי שיש לו יראת שמים שעשה היצה"ר טוב דאינו בסוג מי הקדימני, וכי תימא דגם מי שהוא ירא שמים ומי שעשה היצה"ר טוב אינו כל כך בסוג שלא נאמר בו מי הקדימני דכל שעושה הדבר כמצותו אשר נצטוה להיות ירא שמים ולאהוב ה' בכל לבבו בשני יצריו אכתי יש לומר בו מי הקדימני ורק העושה דבר שלא נתחייב שייך שפיר מי הקדימני, לז"א אשר לא נשא לשוא נפשו בפניו של נמרוד שהושלך לאור כשדים ואם יש לו דין ב"נ אינו מצווה על קדוש רק הוא החמיר כסברת הרב הנמקי דפליג על הרמב"ם וסבר דמי שדינו יעבור ואל יהרג והוא גדול הדור רשאי ליהרג ואל יעבור, וה"ה אברהם רצה לימסר על ק"ה ויחשבה לו צדקה ואין לך לפנים משורת הדין יותר מזה, ואם נפשך לומר דהלכה כהרמב"ם דמי שדינו יעבור ואל יהרג אינו רשאי ליהרג ומתחייב בנפשו ולכן אלמלא זכות יעקב לא ניצול אברהם וא"כ לאו שפיר עבד, לז"א ולא נשבע למרמה הרימותי ידי ועכו"ם ליתנהו בבל יחל ועם כל זה נשבע וקיים א"כ זהו לפנים משורת הדין, ולכך ישא ברכה מאת ה' דליכא מי הקדימני ובדין הוא שיטול שכרו מן הדין וליכא מי הקדימני, והגם דאברהם אע"ה קיים כל התורה כולה רצה בעל המאמר להוכיח מהני מילי דמפרשן בפרטות בכתובים.

וממוצא דבר אפשר לפרש מאמרם ז"ל בב"ר (פ' ל"ט) והיה ברכה מה בריכה זו מטהרת הטמאים אף אתה מקרב את הרחוקים ומטהרן לאביהם שבשמים, ובתנחומא אמרו ואברכה מברכיך עתיד אני להעמיד מבניך שבט שמברך את ישראל, וצריך להבין מה טיבן של דרשות הללו פה ולמאי הבטיחו ה' בהבטחות הללו ואיך נמשך למש"ה קודם ואעשך לגוי גדול, ונקדים מה שפירש הרב פרשת דרכים מה דדרש רבא (סוכה דף מ"ט:) בת נדיב בת אברהם שהיה הוא תחילה לגרים דהכונה שאברהם אע"ה תחילה לגרים שיצא מכלל ב"נ לגמרי ככל גרים דעלמא ע"ש דף א', ובדף ז' פירש מאז"ל (בר"ר פ' מ"ג) מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים מאברהם דכתיב כה יהיה זרעך ורבנן אמרי ממתן תורה דת"ק סבר שאברהם יצא מכלל ב"נ לגמרי ולפי שאברהם היה סבור שלא יצא מכלל ב"נ ונתיירא שראה במזלו שלא היה לו בן דלב"נ אינו משתנה המזל השיב לו ה' צא מאצטגנינותך שכבר יצאת מכלל ב"נ כה יהיה זרעך ובאותה שעה זכו לברכת כהנים דכתיב בה ישא ה' פניו אליך והבדלנו מן העכו"ם דלהם אינו נושא פנים ורבנן סברי דלא יצאו מכלל ב"נ לגמרי עד מתן תורה שאז הובדלנו מן העכו"ם ובו בפרק זכו לברכת כהנים, עכ"ד הרב פרשת דרכים. ואפשר שזהו כונת ההבטחות הללו ואעשך לגוי גדול שתזכה לבנים ומזה תדע שיצאת מכלל ב"נ ויש לך דין ישראל גמור דלב"נ אינו משתנה המזל, והיה בריכה שתגייר גיורין כבריכה זו שמטהרת וכו' ותהיה ראש לכלם שהובדלת מב"נ ואברכה מברכיך שתזכה לברכת כהנים דכתיב בה ישא ה' פניו אליך שנושא פנים לישראל ולא לעכו"ם ועתיד אני להעמיד מבניך שבט שמברך לישראל בברכת כהנים ויתפרסם חיבתכם לפני המקום.

או יאמר בהקדים תירוץ פשוט לחקירתנו הראשונה אשר בתחילת דברינו למען דעת דכיון שאברהם אע"ה קיים כל התורה מדוע בושש והיה עכ"ב למול את עצמו ולהעביר חרפת ערלתו, ומוצא אני שהדבר מפורש בב"ר סדר היום (פ' מ"ו) ושם נאמר התהלך לפני והיה תמים לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים זמן היה לו לאברהם אימתי שניתנה לו מילה וכולי וימול בן מ"ח שנה כשהכיר את בוראו אלא שלא לנעול דלת בפני הגרים וכו' ע"ש, ופירש בס' מתנות כהונה וז"ל שלא לנעול דלת וכו' ולכן נימול בן צ"ט שנה שיראו זקנים שאין מצות מילה מחלשת כח דאדם שהרי זה היה כמעט שבטל מן העולם ונימול והבחורים ישאו קל וחומר בעצמם עכ"ל, ואינו מחוור דהגם שהיה אברהם זקן היה האדם הגדול בענקים ורב כח מאד אף אחר שנולדו בני קטורה שהיה בן ק"ן שנה ויותר כמבואר בשילהי מסכת סופרים ע"ש, ואין לומר עליו בן מאה כאלו בטל ועבר ואין ללמוד ממנו לשאר בני אדם, אבל נעלם ממנו מאמר רז"ל בשוחר טוב סי' טו"ב וז"ל בא וראה כמה חיבב הקב"ה את הגרים שלא מל אברהם אבינו אלא בן צ"ט שנה שאלו מל בן כ' או בן ל' לא היה גר יכול להתגייר יותר מל' לפיכך גלגל הקב"ה עמו עד שהגיע לצ"ט שנה כדי שלא תנעול דלת בפני גרים הבאים וכו' ע"ש, הראת לדעת פירוש שלא תנעול דלת בפני הגרים דהיינו שהיו סוברים שאין זמן להתגייר רק עד אותם שנים שנימול אברהם, אך אם עברו רוב שנותיו אין לו עוד תקנה ולהכי לא נימול עד היותו בן צ"ט לומר שכל זמן שרוצה להתגייר הרשות בידו, וא"כ הרי טעם נכון מיסוד רז"ל למה שלא נימול מקודם, עוד נקדים משז"ל ואגדלה שמך שפירושו ששמך אברם יתגדל ויהיה אברהם ואז"ל בש"ס פ"ג דנדרים (דף ל"ב:) א"ר אמי בר אבא כתיב אברם וכתיב הוא אברהם בתחילה המליכו הקב"ה לא"א על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח ופי' כשנימול המליכו על הכל שאז נקרא אברהם, וז"ש ואעשך לגוי גדול שתוליד זרע קדש ליצחק וממנו ישתלשל זרע אמת ולא כמו שאתה רואה באצטגנינות דאברם אינו מוליד אברהם מוליד דאין מזל לישראל, וז"ש ואברכה ואגדלה שמך שתקרא אברהם בעת המילה וזהו ואברכה שתמשול ותמלוך בכבוד על כל רמ"ח אברים ואגדלה שמך שתקרא אברהם שיש לך דין ישראל ואין מזל לישראל, ולא יעלה על דעתך דכיון דיש לך דין ישראל ואתה כמצווה ועושה כמש"ל בשם הרב פ' דרכים תמול עצמך שגם אם תמול בלי ציווי דומה כמצווה ועושה, הלא תדע שיש טעם לאחר המילה והיה בריכה מה בריכה זו מטהרת הטמאים אף אתה מקרב את הרחוקים וכו', ואם תמול קודם יסברו שאם עברו רוב שנותיו אין תקנה ולכן מטעם זה המתן עד עת בא דברי ולכל זמן.

א"נ יראה במ"ש הרמב"ם פ"א ממקואות ובי"ד סי' קצ"ח דטבילה בלא כונה עלתה לנדה ולטמאין לחולין דקיי"ל כרב (חולין דף ל"א.) דנדה שנאנסה עלתה לה טבילה, ואמרו ז"ל דאאע"ה לאחר שאכלו ושתו האורחים היה אונסם לברך את ה' ואם לאו היה שואל דמי סעודתם ביוקר גדול יתר מאד ואומר להם מאן יהב לך קופר במדברא וכו', והיה מקום לפקפק כי לא טוב הדבר לבא עליהם בדרך אונס, לז"א לו הקב"ה מראשית כזאת והיה בריכה מה בריכה מטהרת הטמאים כלומר אפילו באונס כל שנתחברו הטמאים בבריכה אפילו באונס מטהרתן דהלכה כרב אף אתה מקרב הרחוקים מטהרן לאביהם שבשמים ואף שהוא באונס קרינן בהו טהרה במקוה, ובזה פירשתי מ"ש (יומא דף פ"ה:) מה מקוה מטהר הטמאים כמ"ש בדרוש שבת תשובה בס"ד.

א"נ אפשר כמה שכתב בשער הגלגולים לרבינו האר"י זצ"ל כ"י הקדמה ל"ד דשמעון בן עזאי לא נשא והיה בורא נפשות לגרים כאברהם אבינו שהיה בורא נפשות לגרים בעוד שהיה פרוש מאשתו שהיתה עקרה, וכן ר' עקיבא בכ"ד שנה שפירש עכ"ד, וז"ש ואעשך לגוי גדול שתזכה לבנים לימים עוד ואברכה ואגדלה שמך שיתגדל שמך ותקרא אברהם כאמור, וכי תימא ביני וביני מה אני עושה לז"א והיה בריכה מה בריכה וכו' שאתה בורא נפשות לגרים ומקרב הרחוקים כמקוה.

או יאמר בכונת הכתוב וטרם אענה הבה נא אבאר מאמרם ז"ל בב"ר (פ' ל"ט) ויאמר ה' אל אברם מה כתיב למעלה מן הענין וימת תרח בחרן א"ר יצחק אם לענין החשבון עד עכשיו מתבקש לו עוד ס"ה שנים אלא בתחילה אתה דורש הרשעים בחייהם קרויים מתים לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו א"ל הקב"ה לך אני פוטר מכבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך בתחילה וימת תרח ואח"ך ויאמר ה' אל אברם, ויש להבין מה הלשון אומרת בתחילה אתה דורש ומאי קאמר בתחילה הי רישא והי סיפא, ותו מה אצטריך עוד לומר לפי שא"א היה מתפחד, ותו תיבת אצא יותר"ת היא, ותו להבין שיחתן של רז"ל הם אמרו הניח אביו והלך והול"ל מניח אביו והולך, ותו מאי דאמר רחמנא לך אני פוטר מכבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר וכי משוא פנים יש בדבר, ותו מהו ולא עוד אלא וכו' דנראה אישור מוסיף ומה יוסיף בזה. ואפשר לדקדק הכל במאי דאתשיל הרב שער אפרים סי' ס"ז בקהל אחד שיש להם הסכמה בכל תוקף שהרב שלהם לא יהיה לו שום קורבה עם אנשי הק"ק וקבלו רב מובהק הרחק מאד מאד"ם העיר וברוב הימים השיא בנו עם בת יחיד אחד מיחידי הק"ק ואחר זמן קצת מיחידי הק"ק יצאו לטעון שעברו על ההסכמה והרב צריך להרחיק נדוד או ישאר כאחד העם, והרב ז"ל אפיך בזכותיה והביא ראיה ממאי דקיי"ל (יבמות דף ס"א.) דכהן שאירס אלמנה ונתמנה לכהן גדול יכנס דהואיל ואשתרי אשתרי והכא נמי הואיל והרב הזה בתחילה כשר היה רחוק דמעיקרא והואיל ואשתרי כי רחק מהם אף דהשתא קרי"ב לגבייהו ינהוג נשיאותו ורב שרי להיות ר"ב המקום, והרב פרח מטה אהרן בראשון סי' ס"ד דחה ראייתו דשאני התם גבי כהן גדול דגלי קרא יקח אשה כדיליף בש"ס, והרב שער אפרים הקשה מהא דכ"ג שאירס אלמנה בהיותו הדיוט למ"ש הרא"ש פ "ק דחולין דמאי דבעי ר' ירמי' התם בדף י"ז אברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לארץ מהו נפקא מינה לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול הנותר, אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד אם אסור מה שיש לו מאותו המין, ואמאי לא פשיט דהואיל ואשתרי אשתרי מהא דכ"ג, ותירץ הר' ז"ל דשאני ההיא דכ"ג ונדונו דאחר הגזרה אדם זה היה מותר, מה שאין כן בההיא דהרא"ש דכשגזרו מספקא לן אם חל על אלו אם לאו, ובשו"ת בית שלמה כתב המגיה וכן בשו"ת צרור הכסף סי' ג' דשאני גבי כהן שאירס האלמנה האיסור היה בעולם וזה לא היה כ"ג ואי לאו קרא דיקח אשה היה אסור לכנוס אבל בההיא דהרא"ש האיסור ליתא בעולם.

וכיוצא בה שמעתי שהקשה התייר הגדול הרב מהר"ר אברהם רוזאניס הזקן כפי דעת הרמב"ן דמיתת רחל אמנו מפני שבא יעקב אבינו ע"ה לארץ אמאי לא פשיט הש"ס לבעיית ר' ירמיה לאיסורא, ופריק לה הרב מהר"ר יעקב ששון דהתם גבי יעקב הן בעודנו יעקב שלימא בח"ל הרי יצחק אע"ה בארץ מקיים התורה ואסירן ליה שתי אחיות והאיסור ישנו בעולם לא כן באברי בשר נחירה ונפקותא דהרא"ש דאכתי לא איתסר לשום אדם בעולם, זהו תורף דבריהם ועיין מאי דכתיבנא בעניותין בס' הקטן פתח עינים בשבת דף נ"ה. ולפום הני שינויי מפורש יוצא דבנדון הרב שער אפרים אסור להק"ק שיהיה רב עליהם האי גברא רבה כי קרו"ב הוא, וכן כתב מורי הרב זלה"ה בשו"ת נחפה בכסף א"ח סימן ג' ע"ש, והשתא נובין ונדון בנדון שלפנינו דלדעת הטור בי"ד סי' ר"מ דאם האב רשע אין הבן מחוייב בכבודו א"כ אברהם אע"ה בצאתו מחרן כיון דאביו רשע היה פטור מכבוד אב ואם, אבל לימים עוד שתרח עשה תשובה כמשז"ל (בר"ר פ' ל"ח) באנו לבית הספק אי אברהם חייב בכבוד או"א שכן ראוי להיות חוזר למקום אביו לכבדו, או דילמא כיון דבשעה שנפרד ממנו היה רשע מקיש הויה ליציאה והואיל ואשתרי אשתרי, והנה לתירוץ הרב מהר"י ששון ודעמיה כיון דעדיין לא היה בעולם מצות כבוד אב ואם ואין מי שנצטוה בה מעולם וקודם שקבל א"א ע"ה על עצמו לקיים התורה היה אביו רשע נמצא שלא חלה עליו המצוה עדיין ולדידיה אף שיעשה תרח תשובה אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ופטור מכבוד או"א, ואף דמספקא לן באברי בשר נחירה הא אשכחן דעת גדול אחד הביאו הרב תרומת הדשן סי' רפ"א דנקטינן לקולא וכמ"ש בס' אורח מישור בי"ד סי' רי"ח, אבל לאדם אחר דאתרמי ליה כאברהם דאביו היה רשע ושוב עשה תשובה לא אמרינן ביה הואיל ואשתרי אשתרי, כיון דהמצוה כבר ישנה בעולם ואף דכשבא לכלל חיוב מצות כבוד או"א אביו היה רשע ונפטר מ"מ כשעשה תשובה אח"ך חל עליו מצות כבוד או"א וחייב לכבדו דהשתא אביו הוא צדיק ומצוה בו לכבדו וכל זה לשיטת הרב מהר"י ששון וסיעתו הנז', אבל לפי חילוק הרב שער אפרים שחילק דכיון דאחר הגזרה אדם זה הותר עוד כל ימי הארץ היתרא הוא לגביה, לפ"ז יש ללמוד דאברהם וכל דכוותיה ועד אחרן מי שאביו רשע מעיקרא אף דבתר הכי עשה תשובה לא מחייב לכבדו דהואיל ואשתרי אשתרי ופטיר ועטיר דאחר שהמצוה היתה בעולם אדם זה הותר, ולפי מה שחילק מורי הרב זלה"ה בספרו הבהיר נחפה בכסף בשו"ת א"ח סי' ו' דשאני ההיא דכהן שאירס האלמנה ודכוותא דהאיסור ודאי משא"כ גבי אברי בשר נחירה ודכוותא מספקא לן אי אסיר אי לא, א"כ בא ולמד בנדון זה דכבוד או"א דאברהם אבינו ע"ה נמי היה אסור כיון דהמצוה ודאי ולא אמרינן בכה"ג הואיל ואשתרי אשתרי, הא למדת שנדון שלנו דכבוד אב ואם אשתני דינה לפי כל חילוק מחילוקים האמורים.

מעתה נבא לביאור המאמר הנז' וז"ש בתחילה אתה דורש הרשעים בחייהם קרויים מתים כלומר מריש הוה אמינא ביציאת צדיק אברהם אבינו מן המקום דפטור הוא מכבוד או"א דכשיצא היה רשע ופטור מכבוד או"א כסברת הטור וסיעתו, אבל לפי שהיה מתפחד אברהם אבינו ואומר אצא ויהיו מחללין וכו' כלומר אצא בהתר דהשתא רשע אך משתכל הוית דיעשה תשובה אח"ך, וא"כ יהיו מחללין שם שמים ואומרים הניח אביו והלך, דייקא שכבר הניח והלך זה ימים אבל כשעשה תשובה מי פטרו והיה מתפחד אברהם אבינו שמא דכשהמצוה ודאי לא אמרינן הואיל ואשתרי על דרך שחילק מורי הרב זלה"ה דכשהאיסור ודאי לא אמרינן הואיל ואשתרי כאמור ולפי סברא זו אף שיצא בהיתר מחוייב כשעשה תשובה לחזור לכבדו, על כן בא האלהים ויאמר אליו לך אני פוטר מכבוד או"א לגמרי וקפסיק ותני דפוטרו אף שעשה תשובה דהעיקר הוא דבכגון זו אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ומה שהמצוה או האיסור ודאי אינו מעכב לאפוקי מכלל כיון דאשתרי אשתרי דבין שהוא ודאי בין שהוא ספק לא פלוג ושפיר אמרינן הואיל ואשתרי ודלא כחילוק מורי הרב זלה"ה, ומשום דמקום יש בראש לומר כמו שחילק הרב שער אפרים דאם הותר אחר שהגזרה בעולם אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וה"ה לצדיק בן רשע דאף אם אביו עשה תשובה יש לומר דפטור, לזה אמר ואין אני פוטר לאחר להורות נתן דקושטא דדינא כחילוק הרב מהר"י ששון וסיעתו דדוקא אם האיסור אינו בעולם אמרינן דמותר ונקטינן לקולא, וא"כ הכא לך אני פוטר שעדיין המצוה אינה בעולם אבל לאחר יהיה מי שיהיה איני פוטר דאם עשה תשובה לא הותר וחייב לכבדו כיון דהמצוה כבר היתה בעולם, ומשום דעדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דהא דאמור הואיל ואשתרי אשתרי היינו דוקא במילי דאיסורי אבל במצוות עשה לא אמרינן הכי ואם בזמן אחד פטור בהסתלק סיבת הפטור חיובא רמיא לקיים המצוה, ואם כן הכא דעסקינן במצות כבוד אב ואם שהוא מ"ע אין לומר הואיל ואשתרי לזה אמר ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך והו"ל כההיא דכ"ג דאתא קרא לפוטרו ושרי לכנוס גם בזה שאני מקדים אתא קרא להכי לפטור לאברהם אע"ה ותו לא מידי.

ובזה נבא להבין הכתוב דיש כמה טעמים לפטור לאאע"ה מכבוד אב ואם אך לא יבצר לפקפק באלו הטעמים ולכך הכתוב קורא ופושט כל הצדדין וטעמי לפטורא, הלא מראש איכא טעמא רבא לפטור אאע"ה מכבוד או"א אמטול כי הולך הוא לארץ ישראל וכתב הרב המבי"ט בראשון סי' קל"ט שההולך לא"י לית ליה לחוש לכבוד או"א ופטור, וז"ש לך לך מארצ"ך מסיבת ארצך שאתה הולך לא"י ופטור אתה, ואם נפשך לומר דהאי טעמא לא לעזר ולא להועיל דהרי סמא בידיה דשניהם יעלו לא"י כנפש האב וכנפש הבן וילכו שניהם יחדיו וכמ"ש הרב המבי"ט שם דשניהם יכולין לעלות ונמצאו שתי המצות קיימות ישיבת ארץ ישראל וכבוד או"א, לזה אמר וממולדת"ך פי' דקיי"ל (יבמות דף כ"ב.) גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואברהם תחילה לגרים ואין לו עסק עם תרח, וז"ש וממולדתך מסיבה שנולדת מחדש כשנתגיירת אתה פטור מכבוד או"א, וכי תימא דמדרבנן מיהא חייב הגר בכבוד או"א כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וכמ"ש הרמב"ם פ"ה דממרים דין י"א, לזה אמר ומבית אביך זה עכו"ם כמו שדרשו רז"ל בתנחומא כלומר שתרח עובד עכו"ם והוא רשע ופטור אתה מלכבדו כמ"ש הטור, אמנם משום דהא מילתא במחלוקת היא שנויה ולדעת הרמב"ם הבן חייב בכבוד אביו רשע ונמצא דיש סברא לחייבו אף אם אביו רשע, לז"א ואעשך לגוי גדול ואמרו רז"ל בבראשית רבה (פל"ט) אני עושה אותך בריה חדשה ואת פרה ורבה וכיון שהוא בריה חדשה אמר ה' אליו בני אתה ואינו בן תרח וא"כ אינו חייב לכבדו, ויען עדיין יש פתחון פה לערער על אברהם חסידא זיוה והודה דכל הני טעמי אינם אלא לפטורא אבל ודאי שאם יוליך תרח עמו ויכבדהו למצוה תחשב לו אז יאמרו בגויים איה איפה תפארתך היה לך למעבד טצדקי להביא אביך בארץ כנען ולכבדו והיית נקי לעיני העכו"ם, לז"א ואברכך בממון ואגדל"ה שמך שיצא לך מוניטון כמ"ש בב"ר (שם) וכתב הרב יפה תואר דדייק מדכתיב ואגדלה שמך, והרי כתב מור"ם בי"ד סי' ר"מ שאם הבן גדול ואביו אינו דש בעירו יש לחוש לביזוי וצריך להתרחק זה מזה כמו שעשה מהר"ם, וא"כ גם אתה יתגדל שמך יתר מאד ויצא לך מוניטון צריך להתרחק ואתה פטיר ועטיר מכל ערורי וכל לשון תקום אתך הבל יפצה כלא חשיב.

או יאמר ונקדים הא דאתמר בי מדרשא במדבר רבה פרשה י"א לגוי גדול אמר אברהם לפניו רבונו של עולם מנח לא העמדת שבעים אומות א"ל אותה אומה שכתוב בה ומי גוי גדול אני מעמידה ממך אמר ר' פנחס הכהן בר חמא אימתי עשה הקב"ה אברהם לגוי גדול משיצאו ישראל ממצרים ובאו לסיני וקבלו התורה והגיעו לארץ ישראל וכו' דבר אחר לגוי גדול שאתן לבניך את התורה וממנה יקראו גוי גדול שנאמר רק עם חכם ונבון. ולהבין זה המאמר הדק היטב אמרתי אקדמה מאמרם בויקרא רבה פרשה ד' א"ר אלעשא שאל עכו"ם אחד את רבי יהושע בן קרחה כתוב בתורתכם אחרי רבים להטות אנו מרובין מכם מפני מה אין אתם משוין עמנו בעכו"ם וכו' א"ל בעשו כתיב ביה שש נפשות וכו' וביעקב ע' נפש וכו' עשו שעובד לאלוהות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה אבל יעקב שעובד לאלוה אחד כתיב בו נפש אחד, והרגיל בספרן של צדיקים יש בו ידיעה קדמא ואתיא הרבה תשובות לשאלת המין זה יצא ראשונה כתבו ז"ל כמ"ש פ"ק דיבמות (דף י"ד.) ולמ"ד עשו בית שמאי כדבריהם הכתיב אחרי רבים להטות הני מילי היכא דכי הדדי נינהו ב"ש מחדדי טפי, למדנו דהיכא דצד אחד חכים יתקרי ומחדדי טפי מהצד שכנגדו בטלה טענת רובא דחכמתם משוי להו כי הדדי או אפילו רובא, וזאת שנית למדין וה"ן משיבין דקיי"ל (כתובות דף ט"ו.) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואנן בדידן בית ישראל יושבין על אדמתם בחצריהם ובטירותם קביעי וקיימי בטיל לגבייהו טענת רובא, ועוד בה שלישיה והיתה לבער טענת המין במ"ש מהרימ"ט א"ה סי' כ"ז דחזקה הבאה מכח הסברא מפקא מידי רובא, וזו תשובה נצחת שהשיב גדול דורנו הרב מהר"י הכהן לשאלת המין הנז' דלגבי רובא דעכו"ם אית לן חזקה אלימתא כי אין אלוה מבלעדי ה' מכח סברא מהאותות והמופתים אשר שמענו ונדעם ביציאת מצרים וקריעת ים סוף ומעמד הר סיני וכהנה וכהנה רבו גבורותיו ונוראותיו עזוזו ונפלאותיו, ואין לך סברא אלימתא יותר מזה ויכולה היא שתגן דהרוב נגדה קש נדף. אמור מעתה כלפי כי אמר אלהים אל אברהם לך לך מארצך ומבית אביך זו עכו"ם כדדרוש בתנחומא, פתח פתוח מצא אברהם אבינו למען דעת בירורן של דברים הי ניהו טעמא דמפקא מידי רובא כי כל עכו"ם לא ידעו את ה' ורובא דרובא נינהו והוא הדבר אשר דיבר ומנח לא העמדת ע' אומות והוו רבים והי ניהו טעם כעיקר בחלקו"ת ישית יוצר בראשית בין רוב זה לרובא דעלמא ולהתלמד מפי עליון, לדעת טעם עיקרי שאול שאל, על כן היה דבר ה' אל אברהם במחזה תבר גזיזי וקרא זה אותה אומה שכתוב בה לגוי גדול אני מעמיד ממך, כלומר רמז לו דבהך קרא כתיב אשר לו אלהים קרובים בלשון יחיד אשר לו אלהים והיה טעמו כטעם לצ"ד שהם עובדים לאלוה אחד והעכו"ם כל אחד לעכו"ם א' כדטעים ר' יהושע בן קרחה כשהיה אותו המי"ן לפניו וכלומר הן ישראל רוב נגד כל אחד, ור' פנחס הכהן בא ללמד כי ה' אמר אליו טעמא רבא כטעמיה דהרב מהר"י הכהן וכה אמר אימתי עשה הקב"ה לאברהם לגוי גדול דאקרי גדול כלפי העכו"ם ורובא דידהו מגן שויא כלפי לי"א משיצאו ממצרים וקבלו התורה דנתפרסם בעולם לכל האותות והמופתים והיד החזקה והויא חזקה אלימתא מכח הסברא שרירא וקיימת גלויה ומפורסמת דחזקה זו אלימא מרובא וגם הגיעו ישראל לארץ והיו קבועים בארץ דכל קבוע לא אזלינן בתר רובא אז נעשו גוי גדול וטענת עכו"ם שהם רבים בטלה היא מבוטלת וכל זה רמז אליו הוא יתברך באומרו ואעשך לגוי גדול, והדבר אחר נתן טעם לשבח דעתידין לקבל התורה מחכימת פתי וממנה יקראו גוי גדול שנאמר רק עם חכם ונבון הכונה דפירוש הכתוב רק עם הן בעוד שאתם המעט מכל העמים וז"ש ר"ק עם דאכין ורקין מעוטין, בהיותו חכם ונבון אזדא ליה מיעוטא דעל ידי חכמתם קראו בשמותם הגוי הגדול הזה דחכמתם משוי להו רבי' וכל דמחדדי טפי אין רבים חשובים כנגדם דהם רבים באיכות כאותה שאמרו גבי ב"ש, ולפי שכל זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הם תשובות בדבר כלפי ישראל ואכתי יש קצת להרהר ח"ו על אברהם עצמו דיחיד בדורו הוה, לז"א ואגדלה שמך והיה ברכה ואמרו בתנחומא ואברכך שאני בכבודי מברכך ואגדלה שמך שמך מתגדל בעולם והיה ברכה ברכתך קודמת לברכתי בתחילהמגן אברהם ואח"ך מחיה המתים ואחר כל השבח הזה א"כ הוה ליה אברהם אע"ה חשוב ואפילו באלף לא בטיל וכל הגוים כאין נגדו וליתא לטענת רובא כל לגביה דידיה.

ולפי זה דדרשו רז"ל ואברכך שאני בכבודי מכבדך אפשר לפרש הכתוב כמה שאז"ל דכשהקב"ה כביכול עושה הדין בעצמו יש כבוד לנשפט שכביכול נטפל לעשות בו משפט אך מצד אחר רע לו מאד דכשהדין הוא על יד הקב"ה הוא דין חזק ומשפט חרוץ כאשר עין בעין יראה הרואה להרב פרשת דרכים אשר העלה ואשר הביא מרז"ל ע"ש באורך, וכללא הוא (סוטה דף י"א.) מרובה מדה טובה ממדת פורענות ומאחר שכן הרי הוא כמבוא"ר דכשהקב"ה בעצמו מטיב ועושה לאדם טובה אז היא טובה כפולה ומכופלת מאד שהוא כבוד גדול לאדם שכביכול הוא בעצמו עושה לו טובה וגם הטובה עצמה היא טובה גדולה מאד, וז"ש ואברכך אני בכבודי כמשז"ל ומזה נמשך ואגדלה שמך שזה כבוד גדול לך שאני בכבודי מברכך וכלם שבח יתנו למעלתך והיה ברכה שתהיה ברכה שלמה וזאת הברכה ברכת ה' שראויה ליקרא ברכה ותהיה כלי מחזיק ברכה, ובמאמר הנז' אפשר לפרש במ"ש בבתרא (דף קי"ט:) הלכתא חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב והלכתא אין חולקין הא דפליג ליה רביה יקרא הא דלא פליג ליה רביה יקרא, וז"ש אני בכבודי מברכך ופליגנא לך יקרא ובזה ואגדלה שמך ששמך יתגדל וחולקין לך כבוד ולפי שזה שאני מברכך הוא נעלם לזה והיה ברכה ברכתך קודמת וכו' ויתפרסם דפליגנא לך יקרא ורבו יתירה הוספת לך.

או יראה שכונת הכתוב בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא (מו"ק דף כ"ח.) וכתב הרשב"א בתשובה סימן קמ"ח דצבור ומלך משתנה המזל, גם אמרו בקדושין דף ע' קשים גרים לישראל כספחת, ופירש רש"י שמביאין פורענות וכו'. והתוספות פירשו שמוזהרים שלא להונות אותם ואי אפשר שלא יצערום א"נ שעל ידי הגרים ישראל בגלות וכו' ע"ש, וז"ש ואעשך לגוי גדול שתפרה ותרבה ואברכך בממון וכי תימא בני ומזוני במזלא תליין לז"א ואגדלה שמך ויצא לך מוניטון שתהיה מלך ומלך כרבים דמי ומשתנה המזל, והשתא שאני מבטיחך כי מלוך תמלוך ברוב עושר וכבוד לא יעלה על דעתך שלא לקבל גרים כשם שלא קבלו גרים בימי דוד ובימי שלמה אלא והיה בריכה כמשז"ל מה בריכה זו מטהרת וכו' כמשז"ל כאשר הלא מראש דברתי, וכי תימא קשים גרים כספחת ומביאין פורענות כדפירש רש"י לז"א ואברכה מברכיך מלבד שלא יבא לך פורענות אלא יברכוך ואני אברכם, וכלפי מה שפירשו התוס' שאי אפשר שלא יצערום ומוזהרים שלא להונותם לז"א ומקללך אאור אל תחוש שאף אם יקללוך אאור וכל ביש לא ימטי לך מינייהו, וכדי שלא יאמר אותו צדיק אפשר שמסיבת הגרים אצטרך ללכת בגלות כמו שכתבו התוספות לגבי ישראל, לזה אמר ונברכו בך כל משפחות האדמה הם יבואו אליך מקצוי ארץ וים רחוקים ולא תצטרך ללכת בגלות בשבילם באופן שכל רעה הנמשכת מן הגרים לא תאונה אליך רעה כלל.

א"נ אפשר לפרש ונקדים משז"ל בילקוט (רמז ס"ג) אני עושה אותך כ"ג כאדם הראשון שנאמר ואעשך לגוי גדול וכתיב והכהן הגדול מאחיו ואמרי ביבמות דף ס"ד אברהם ושרה טומטומין היו ופסק הרמב"ם בה' ביאת מקדש (פ"ז ה"ח) דטומטום כהן פסול, עוד נקדים מ"ש פ"ק דמגילה (דף ט"ו.) לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור נתברכו משני הדיוטות ונתקיימה ברכתן, והקשה מהר"י פינטו מאותה שאמרו (בר"ר פ"ס) דרבקה היתה עקרה כדי שלא יאמר לבן שברכתו עשתה פירות וחילק דכשהמתברך גדול וכלי מחזיק ברכה כדוד ודניאל אשר מפורסם יקר תפארת חשיבותם בשמים וארץ אז מתקיימת ברכת הדיוט דאיך ישא פניו לומר דברכתו עשתה פירות דייקא נמי דקאמר שהרי שני גדולי הדור וכו' אך רבקה נערה קטנה אם תיכף ניתן לה הריון היה לבן תולה בברכתו, ועתה נבא לביאור הכתובים, ואעשך שאעשה אותך בריה חדשה כמשז"ל כי זאת לפנים היית טומטום ותבנה ותכונן כאחד האדם שלם ואז לגוי גדול שתהיה כהן גדול כמשז"ל דכשהיית טומטום אתה פסול לכהונה אבל ואעשך בריה חדשה ותהיה כשר לגוי גדול תשמש בכהונה גדולה, וכלפי אשר חכמים הגידו (יומא דף י"ט.) והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו דצריך שיהיה עשיר ומדתו של אברהם אע"ה שונא מתנות לז"א ואברכך בממון אני אברכך ותהיה גדול בעושר ואגדלה שמך שיצא לך מוניטון ותהיה מלך כמשז"ל, וזה טובה כפולה להיות מלך וכ"ג דהוא דבר רחוק כמ"ש בזהר ונמצא בידו כתר כהונה וכתר מלכות והיה ברכה רמז לכתר שם טוב כמשז"ל והיה בריכה מה בריכה זו מטהרת הטמאים אף אתה מקרב הרחוקים אליך גויים יבואו מאפסי ארץ כי שמך גדול, ואחר כל השבח הזה ואברכה מברכיך סתם אף הדיוטות דכל הברכות יתקיימו דכיון שאתה גדול וברוך אין לחוש שיאמרו ברכתנו עשתה פירות דגדול הנאמר באברהם ומי שם פה לומר ברכתי עשתה פירות ויתקיים הכל ונמצאו כל ההבטחות ויעודים הללו קשורים בקשר אמיץ והם נמשכים זה אחר זה כמבואר.

נמשך למה שאמרנו שאברהם אע"ה היה כ"ג נבא להבין מאמרם ז"ל בב"ר (פ' מ"ג) הרימותי ידי ר' יהודה אמר עשאן תרומה ור' נחמיא אמר עשאן שבועה ורבנן אמרי עשאן שירה המד"א זה אלי וארוממנהו, וניחזי אנן במאי פליגי, ויתכן דפלוגתייהו בביאור הכתוב דכתיב ויתן לו מעשר מכל כי מצינו שלש שיטות בדבר, זה יצא ראשונה רש"י ז"ל פירש ויתן לו אברהם למלכי צדק מעשר מכל וזהו דעת הראב"ד פ"ט דמלכים שעל מ"ש הרמב"ם אברהם נצטוה במילה והוא התפלל שחרית השיגו הראב"ד היה ראוי לומר התפלל שחרית והפריש מעשר והיינו דסבר כרש"י דאברהם נתן מעשר למלכי צדק, אבל הרב חזקוני פירש ויתן מלכי צדק לאברהם מעשר מכל שאברהם היה כ"ג כמדובר, ואפשר דטעם הרמב"ם שכתב ויצחק הפריש מעשר ולא ייחס הפרשת מעשר אלא ליצחק משום דהא דכתיב ויתן לו מעשר מכל לא ברירא לן מי נתן למי דיש לפרש ויתן אברהם או ויתן מלכי צדק ולהכי נקט יצחק שהוא מבורר, ועוד בה שלישיה אמרו במדרש הנעלם הובא בילקוט ראובני הקב"ה נתן לו מעשר אות מתחת כסא כבודו ועשה עטרה על הנשמה והיא ה' ומכל הוא השכינה, אמור מעתה היינו פלוגתא דר' יהודה ור' נחמיא ורבנן ונמשך מזה פלוגתייהו בפירוש הרימותי דר' יהודה סבר כרש"י והראב"ד דפירוש ויתן לו מעשר מכל היינו שאברהם נתן למלכי צדק ומזה בא לפרש הרימותי עשאן תרומה כי הוא המרים והמפריש, ור' נחמיא סבר כדעת הרב חזקוני דמלכי צדק נתן לאברהם שהיה כ"ג ואמטו להכי פירש הרימותי עשאן שבועה, ורבנן עמדו בסוד ה' כמדרש הנעלם שהקב"ה נתן לו מעשר ומשום הכי דרשו עשאן שירה המד"א זה אלי ואנוהו כמו שפירש הרמ"ע דפירוש ואנוהו היינו ואהיה נוה שלו משכן לשכינה ואז וארוממנהו בקול רנה ושירי זמרה.

או יאמר במאי דקיי"ל בח"מ סי' קפ"א שיירא שעמד עליה גייס אין יכולים להציל כלל לעצמו וביכולין להציל על ידי הדחק אמר פליג לא אמר לא פליג, והרבה מן המפרשים פירשו הני קראי בדין זה, ואנן בדידן עלי בא"ר מאמרין וידוע דהיכא דליכא עדים אי אמר המרדכי סבר דנאמן בשבועה אך בעל התרומות סבר דלא מהימן בשבועה כמבואר בכנסת הגדולה שם, ואפשר דר' נחמיא סבר דמלחמת המלכים הללו מדיינין כיכולין להציל על ידי הדחק דמי ודינא הוא דאמר פליג ומהימן בשבועה ולזה סבר דעשאן שבועה דכדי שלא יאמר מלך סדום שלא אמר לעצמי ומן הדין הוא מחזיר וההולכים עמו אין נאמנין דנוגעין בדבר, לז"א הרימותי שנשבע שהכל הציל לעצמו ועם כל זה אם מחוט וכו' כדי שלא תאמר אני העשרתי, ור' יהודה סבר כבעה"ת דלא מהני שבועה ומשום הכי פירש הרימותי עשאן תרומה כהקדש דלא מהימן בשבועה, ורבנן סברי דהכא אין יכולין להציל כלל וגם אברהם הוא היודע דלית בחיליה כלל לולי ה' שהיה לו לזה עשאן שירה שר בשירים ופיו מלא תהלות לאל המושעות.

ועתה אבא לפרש הכתובים הללו בס"ד, ונקדים מ"ש בירושלמי פ' אלו דברים (ברכות פ"ח ה"ה) דהמשתמש בכהן מעל ורבינו פטר הביאו המרדכי פ' הנזיקין סבר דאם מחל הכהן שרי וכן פסק מור"ם בהגהה א"ח סי' קכ"ח (סמ"ה), ואולם אנא נפשאי כתבית בעניותין בקונטרס שיורי ברכה שם דרבים מגדולי הפוסקים פליגי על רבינו פטר, והרב מגן אברהם כתב שם דמצי מחיל דבפ' הזרוע (קל"ג.)שרבא היה לו עבד כהן ורפ"ב דקמא (דף כ'.) היה משמש ברב חסדא שהיה כהן וכתב עליו בס' יד אהרן דכפי דעתו שהבין דא"ל לשמעיה היינו לשמעיה דרבא אינה ראיה דרבא נמי כהן היה וכמ"ש רש"י, ואין ספק שלא ראה דברי רש"י שכתב לשמעיה דבעל הבית והיה נותן מתנות לשמעיה, ומכאן יש ראיה שהרי הבע"ה היה ישראל גם מ"ש שרב חסדא היה משמש לרבא וכו' נתחלף לו רבא במקום רמי בר חמא עכ"ל, ומה שהקשה עליו דרבא נמי כהן היה כמ"ש רש"י לק"מ דנהי דרש"י כתב שם דרבא כהן אך התוספות שם ובכמה דוכתי הוכיחו דרבא חבריה דאביי לאו כהן ולא עוד אלא דרש"י עצמו מחלפא שיטתיה שכתב בר"ה דף י"ח ע"א ובשחיטת חולין פרק הזרוע אשכחן דרבא לאו כהן הוא, עיניך הרואות דלהתוס' פשיטא להו דלאו כהן ורש"י שינה את טעמו מר"ה לפ' הזרוע וא"כ הרב מגן אברהם נקיט כשיטת התוס' ורש"י בר"ה וכבר ידוע דהוא מקצר ביותר ויהי הקצ"ר אמיץ, גם מ"ש דנתחלף לו רבא במקום רמי בר חמא עמו הסליחה דלשון מגן אברהם בנסחא שלפני הוא כמו שהבאתי וכונתו דהיה משתמש ברב חסדא שהיה כהן ולא הזכיר מי היה משתמש ולישנא קייטא הוא, והרגיל בלשון מגן אברהם ידע שפיר כמה קצרן הוא, ושני ראיות אלו דפ' הזרוע ופ"ב דקמא שהביא הרב מגן אברהם של כת הקודמין הם והמה בכתובים בהגהות מיימוניות פ"ג דעבדים (ה"ח), והרב משנה למלך שם לא זכר דברי המרדכי פ' הנזיקין כלל וכבר בעניותנו עמדנו על דבריו שם בקנטרס הנז', ובזה נבא אל הביאור אל עמק שוה הוא עמק המלך ואמרו ז"ל (בר"ר פ' מ"ג) שהושוו כלם והמליכו לאברהם אע"ה, וזה כמערכה אל הדרוש שראינו דמלכי צדק היה מלך שלם ומלך שמחל אין כבודו מחול וגם היה כהן דאין כבודו מחול לדעת הפוסקים דפליגי על רבינו פטר, ועינינו הרואות דמלכי צדק עומד ומשמש לפני אברהם אע"ה בכבודו ובעצמו כפשט הכתוב דכתיב הוציא לחם ויין דמשמע שהוא המוציא ומשמש בסעודה ויקשה עלינו כי גדול כבודו מלך וכהן ואין כבודו מחול, לזה הקדים הכתוב אל עמק שוה הוא עמק המלך שכלם המליכו לאברהם אע"ה ונמצא כי הוא מלך על כל מלכי האדמה הפרטיים כמלכי צדק וחבירו כי כל חד מינייהו מולך אל עירו ואל שער מקומו אבל אברהם אע"ה המליכוהו על הכל וגדול כבודו על כלם, ומזה נמשך דמלכי צדק הוא שם בן נח כמשז"ל כהן גדול ומלך שלם הוא בעצמו שימש והוציא לחם ויין אף שהוא מלך והוא כהן ואין כבודו מחול מ"מ לגבי אברהם אע"ה לא חשיב ושרי לשמשו, ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וזה טעם אחר דכיון שהקנה שמים וארץ על ידי צדקתו זכות הוא לו לשמשו, והו"ל כמקבל פרס על שמושו דשרי כמ"ש הסמ"ג עשין פ"ג והט"ז על ר"ת שהניח הכהן לשמשו ע"ש בסי' קכ"ח וכמש"ל פ"ג דעבדים.

א"נ אפשר במאי דנשאל הגאון מהר"ר דוד אופנהיים במי שנוהג להפריש מעשר ממה שמרויח והיה אך עסו"ק בעסק א' סחור"ה ונאוה והוצרך להוציא הוצאות עד שבא לידו אותו עסק והרויח ריוח גדול וביום בואו חשבון אי מצי לנכות ההוצאות שהוציא בשכר ספינות ופועלים וכיוצא על אותו עסק ושוב יפריש מעשר מהשאר, או דילמא כל היתר על הקרן מחייב לאפרושי מיניה מעשרו ואי אפשר לומר ונכ"ה ההוצאות, והרב ז"ל בתשובת"ו הרמתה באה ונהייתה בשו"ת חוות יאיר סי' רכ"ד פשיט מזרע הארץ ואייתי מתניתא בידיה סוגיית מנחות דף ע' ונדרים דף ז"ן ופלפל בחכמה, וכבר במקומו כתיבנא בעניותין דרך שקלא וטריא על דברי הרב הנז' וזו הלכה העלה שינכה יציאותיו ואת העודף מהריוח יפריש ממנו מעשרו, והרב חוות יאיר בתשובתו שם כתב דבמעשר זרע הארץ גזרת הכתוב מפני שכל גדול תבואה גדול נסיי לכן אף שהוציא כמה הוצאות חייב שאדם זורע סאה ומכניס כמה כורין מה שאין כן משא ומתן הוי איפכא מפני שהוא קר"ן הרבה וריוח מועט ואין לזה דמיון במשא ומתן, והרב שבות יעקב ח"ב סי' פ"ו חילק דאם נותן ההוצאה בדבר המצוי לקנות גם ההוצאה בכלל הקרן אבל מי שהוציא הוצאות על הספק אולי יזדמן לו ריוח ומתחילה מוציא הרבה על הספק כזורע דהוא דרך נס גם זה אינו מנכה מן ההוצאות, והנה אמרו ז"ל (נדרים דף ל"ב.) וירק את חניכיו שהוריקן בכסף וזהב כדי שילכו למלחמה ונמצא דאברהם אע"ה הוציא הוצאה רבה במלחמה זו, ובאנו לספק הנז' אם מנכה הוצאות ואח"ך מפריש מעשר, או דילמא לא ינכה ההוצאות וחייב להפריש מעשר מכל השלל כמות שהוא, לכן מלכי צדק הכהן החכם בחכמתו הוציא לחם ויין רמז לו דחייב לעשר מכל השלל מבלי שינכה ההוצאה כלל דומיא דדגן ותירוש דחייבים במעשר דבר תורה שאינו מנכה מהם ההוצאה ומוציא מעשר מכל הדגן והענבים כלם כמות שהם כמ"ש הרב מהר"ר [דוד] אופנהיים לחד טעמא דגבי מעשר זרע שהוא דאורייתא החמירו שלא ינכה מה שזרע, וכי היכא דלא נימא מה דמות יערוך לשלול שלל ולבוז בז ללחם ויין הלא מעשר כספים לכולי עלמא מדרבנן ויש מי שכתב דגם חיובא מדרבנן ליכא כמ"ש בתשובות הרבנים הנז' ולחם ויין חייבים במעשר מדאורייתא ודמיונו אינו עולה יפה, לז"א ברוך אל עליון אשר מגן צריך פירש שיחותיו כי לא על הלחם לבדו סמך ומתפתה מיינו אבל טעמו ונימוקו עמו דגם בנדון זה היה דרך נס וגם בתחילה נכנס על הספק ואלמלא עזר משדי לא עשה כלום, וז"ש ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך רצונו כי הוא הנלחם והגדיל לעשות פלאות כמ"ש ז"ל, וכיון שכן הוי כמ"ש הרב חוות יאיר והרב שבות יעקב דזרע הארץ הוא נס ועל הספק וגם נדון שלפנינו את הנ"ס למינהו ובספק גדול נכנס וצריך להפריש מעשר מכל דומיא דזרע הארץ, ואברהם אע"ה ידע מאי דמחוי ליה במחוג אף הוא ראה שהסכים להלכה ומילא שאלתו כהוגן וכן עשה ויתן לו מעשר מכ"ל דייקא מבלי ניכוי ההוצאות כי דינא קמשתעי מלכי צדק ודבריו אמת וצדק וזהו מעשר מכ"ל.

או יאמר מאי דקיי"ל בא"ה סי' ז"ך (ס"ט) דהאומרת הילך מנה ואתקדש אני לך אם הוא אדם חשוב דלקיחתו חשיבה נתינה מקודשת, ואפשר דכזאת וכזאת רמז מלכי צדק להורות גדולתו של אברהם דלקיחתו חשיבה מתנה והוא דקיי"ל (ברכות דף מ"ו.) בעל הבית בוצע ואורח מברך, ונתחכם מלכי צדק ואזיל בתר איפכא כאלו אברהם בעל הבית ואיהו ניהו דקא משתרשי ליה נגש והוא נהנה כאורח, וז"ש הוציא לחם ויין כדי שאברהם אע"ה יברך המוציא כמ"ש בס' אמרי נועם כדין בעה"ב, וכי תימא אברהם אוכל חולין בטהרה ולא מצי אכיל לז"א והוא כהן לאל עליון דמלכי צדק כהן טהר גברא והוא הלחם טהור הוא, ומלכי צדק עשה עצמו אורח דקביל הנאה מסעודת בעה"ב וצריך לברכו, וז"ש ויברכהו ויאמר וכו' הנה כי כן יבורך כמו שהאורח מברך שנהנה מבעה"ב גם מלכי צדק נהנה ויברכהו.

או יראה במאי דאמרינן פ' אין עומדין (דף ל"ב:) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו וכתב מרן בבית יוסף א"ח סי' קכ"ח בשם קצת פוסקים דדוקא במועד ומפורסם לכך, והשתא למאן דאמר כי אברהם אע"ה כבר היה כהן שא"ל ה' ואעשך לגוי גדול כ"ג כמש"ל יש מקום ערעור לפצה פה על כהונת א"א כיון שהרג כל האוכלוסין הללו, לכן בא מלכי צדק להוציא מלב הטועין והוציא לחם ויין שיברך אברהם המוציא כאמור ולהורות כי קדוש הוא ואיכא עשה וקדשתו לברך ראשון והוא אברהם כהן לאל עליון וכל מצוות כהונה הלא טוב אמנ"ה לו למנה, ולמען כי יסכר פי דוברי שקר הדוברות על צדיק עתק לערער על כהונת אברהם שהרג כמה נפשות אף הוא ביטל המעוררי"ן ופיו פתח בחכמה וכה אמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ בא ללמד דהא דכהן שהרג היינו במועד ומפורסם דוקא כמש"ל, ואלו אברהם אע"ה נודע בשערים אשר פרסם אלהותו יתברך וזה שמו אשר יקראו איש החסד, ועוד דאברהם אע"ה לא הרג כמ"ש מהר"ם אלשיך ברוממות אל מזמור ק"י רק הקב"ה הפילם חללים לפניו, וז"ש וברוך אל עליון אשר מגן צריך כלומר מאת ה' היתה זאת כי לא אדם הוא ואין כאן הרג את הנפש, וכלפי מ"ש התוספות ביבמות דף ז' לחד שינויא דכהן שהרג כשר לעבודה ולא ישא את כפיו דהרגו בידו ואין קטיגור ונשיאות כפים חמיר טפי לכן אברהם אע"ה אמר הרימותי ידי, כלומר אף אני אשא את כפי כי אין בי עון הרג את הנפש כמו שהסביר לעם מלכי צדק וזה רמז באומרו הרימותי ידי.

ובאופן אחר אפשר ונבין מאמרם ז"ל בב"ר (פ' מ"ג) ר' שמואל בר נחמני אמר הלכות כהונה גדולה גלה לו לחם זה לחם הפנים ויין אלו הנסכים ורבנן אמרי תורה גילה לו דכתיב לכו לחמו בלחמי, וכאן הבן שואל למען דעת במאי פליגי, והן קדם אציגה נא עמך מ"ש בנדרים דף ל"ב א"ר זכריה משום ר' ישמעאל בקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם וכו' והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן, והעיני בשר לו אמ"ת מרגיש מאי קשיא ליה בכתוב דקאמר והיינו דכתיב, ויתכן במאי דכייל הרב ווי העמודים דף ז"ך דכל תיבה שתחילתה וי"ו דרשינן לה תרי זימני כגון ויתן לך שדרשו (בר"ר פ' ס"ו) יתן ויחזור ויתן הנה כי כן היינו דק"ל בהאי קרא מאי והוא בוי"ו הול"ל הוא כהן, והשתא דדריש דמשום דמלכי צדק הקדים ברכת אברהם ניטלה כהונה ממנו, קאמר והיינו דכתיב כלומר עתה תשכיל מאי דכתיב והוא כהן דדרשינן הוא והוא כלומר אברהם ומלכי צדק והקדים לאברהם מדה כנגד מדה וקדים אברהם שהוא עיקר ועמו טפילה מלכי צדק דמלכי צדק הוא כהן ואין זרעו כהן, ועמ"ש בספרי הקטן שער יוסף דף קי"ב גבי והוא אשה בבתוליה, עוד נקדים מ"ש ביומא דף י"ב אירע פסול בכ"ג ומינו אחר ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה עליו דברי ר"מ רבי יוסי אומר שני אינו ראוי לכ"ג משום איבה ולא לכהן הדיוט משום מעלין בקדש, ולפי מאי דדריש ר' ישמעאל דנטלה כהונה משם ונתמנה אברהם, באנו למחלוקת ר"מ ור' יוסי דיש לחוש לאיבה לדעת ר' יוסי ואברהם אע"ה לא מצי לשמש בכהונה עד שימות מלכי צדק כמ"ש שם ביומא, ואפשר דבהכי פליגי רשב"ן ורבנן דרשב"ן סבר כר' מאיר דשני כל מצות כהונה עליו ולכך מלכי צדק גופיה הלכות כהונה גדולה גילה לו כיון דמותר לשמש בכהונה, ורבנן סברי כר' יוסי דמשום איבה אינו ראוי וזה רמז לו מלכי צדק דתורה גילה לו כלומר כל עוד אשר נשמת רוח חיים באפיו אין לך להתעסק אלא בתורה והנח הכהונה דהלכה כר' יוסי דשני אינו ראוי.

ודרך אחר אפשר לומר במאי דחזיתיה למורינו הרב מהר"א יצחקי בתשובותיו זרע אברהם בח"מ סי' כ"א יצא לידון בדבר חדש משום יתובי דעתא דהרמב"ם בה' שגגות דאף לר' יוסי דשני אינו ראוי היינו דוקא כשעבר הראשון מחמת קרי דבעת ההיא יודע בעצמו דתיכף נטהר ועמד על כנו בהא סבר ר' יוסי דאיכא איבה, אבל מי שעבר מחמת מום ונתרפא אף ר' יוסי מודה דשני כל מצות כהונה עליו דבעת שעבר ראשון לא היה לשעה ע"ש באורך, ולפי זה הכא דניטלה כהונה משם לגמרי אף לר' יוסי כל מצות כהונה על אברהם אע"ה, ואפשר שזהו כונת הכתוב הוציא לחם ויין ולמדו הלכות כהונה גדולה, וכי תימא הא קיי"ל כר' יוסי דשני אינו ראוי, לז"א והוא מלכי צדק כהן ואין זרעו כהן וניטלה כהונה לגמרי ממנו וטעמא שהקדים ברכת אברהם ויברכהו ויאמר וכו' וא"כ הוה ליה כעבר מחמת מום דגם ר' יוסי מודה דשני כל מצות כהונה גדולה עליו, ובזה עצמו אפשר דפליגי רשב"ן ורבנן דכלהו סברי כר' יוסי דשני אינו ראוי משום איבה אך מר מחלק בין קרי למום כחילוק מורינו הרב והכא דמי לעבר מחמת מום דגם ר' יוסי סבר דשני מצות כהונה עליו ולכך הלכות כהונה גדולה גילה לו, ומר סבר דלא פלוג ובכל גוונא אף עבר מחמת מום שני אינו ראוי ומשו"ה סבר תורה גילה לו וללמד יצא דגם באופן זה שני אינו ראוי וכלך לתורה כי אין אתה יכול לשמש בכהונה.

ואי בעית אימא דלכולי עלמא קיי"ל כר' יוסי וסברי דבין עבר מחמת מום בין עבר מחמת קרי שני אינו ראוי משום איבה, רק בהא פליגי דהכא דלא ניטלה כהונה אלא מזרעו ומעולם מלכי צדק גופיה לא עבר כלל, מר סבר בהא דאיהו גופיה כהן ולא עבר כלל מודה ר' יוסי דשני כל מצות כהונה עליו וליכא איבה כי הן בעודנו חי הוא כהן ולא חיישינן לאיבה משום זרעו ומשום הכי דריש דהלכות כהונה גילה לו דראוי לכהונה ואין כאן איבה, ומר סבר דגם בהא איכא איבה דגם שהוא כהן זרעו חביב עליה ולכך דריש תורה גילה לו לומר שיעסוק בתורה ולא בכהונה, ובזה נבאר מאמרם ז"ל (בר"ר פ' נ"ה) קח נא את בנך את יחידך כלום יש קרבן בלא כהן כבר מניתיך אתה כהן לעולם, ואיכא למידק אברהם אע"ה ידע שפיר דניטלה כהונה משם וניתנה לו ומאי אמר כלום יש קרבן בלא כהן, אמנם ע"ף האמור יובן דגם שנתמנה אברהם אע"ה לכהן חש לאיבה וכדעת ר' יוסי דשני אינו ראוי ובחיי מלכי צדק ידיו אסורות, על כן תמה ואמר יש קרבן בלא כהן, ויאמר אליו ה' אתה כהן לעול"ם רמז חילוק מורינו הרב זרע אברהם כלומר מינוייך לא היה לשעה אלא הוא עבר לגמרי וזהו את"ה כהן לעול"ם והוא עבר לעולם ובזה לכולי עלמא שני כל מצות כהונה עליו והרי קרבן והרי כהן.

תוכן העניינים

ראש דוד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה