אור ברסלב

רא"ה על ברכות· רבנו אהרן הלוי [הרא"ה] מברצלונה

דף לו.

דף לה:

קמחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו. וכתב רבינו ז"ל ומסתברא כרב נחמן דלא רגילי אינשי לספויי קימחא. פי' וכל היכא דלא רגילי אינשי למיכל הכי מברך שהכל19. והכי פסקי רבוואתא. כלומר כרב נחמן20.

פי' ובגמרא לאו הכין משמע, דפרישנא פלוגתייהו משום דאישתני, ופליגי אי אמרינן כיון דאישתני במילתיה קאי למהוי פרי21 או לא, אלמא לכולי עלמא קמח חטים ראוי לכוס הוא22, ואפילו לרב נחמן דאי אמרת לרב נחמן לא חזיא לכוס, למה לי למיתיה עלה משום טעמא דאישתני, ומשום הכי קאמר דאינו מברך עליה בורא פרי האדמה, תיפוק לי משום דלא חזי לכוס, אלא שמע מינה דכולי עלמא ראוי לכוס הוא, אלא הכא טעמא דרב נחמן משום דאישתני ואית ליה עילויא אחרינא בפת, וכל היכא דאישתני ואית ליה עילויא אחרינא ועומד לכך23 ומיחסר מעשה אש כגון אפייה ודכותא24, בהא ודאי נפק ליה ביניה ביניה מתורת פרי ולא חשיב עד דאתי לידי ההוא עילויא, והכי איתא בגמ'. ומסתברא ודאי דהלכה כרב נחמן, דרב יהודה ורב נחמן הלכה כרב נחמן25, וכל דכן קרא חייא וקמחא דשערי דלא חזו כלל דלא מברכינן עלייהו בורא פרי האדמה אלא שהכל, ובהדיא אמרינן עלייהו בגמרא דלא חזו לכוס כלל26.

פי' וכיון דאמרינן דכולי עלמא קמחא דחיטי חזיא לכוס שמעינן מינה לענין פת פלטר גוי, במקום שאין פלטר ישראל, שנאפה בשבת לצורך גוי, שהוא מותר לישראל בשבת, דמשום מלאכה ליכא כיון דלצורך גוי עשאה, ולא חשו אלא בעושה לצורך ישראל, והתם חשו אפילו בנעשה בהיתר כגון מבשל לחולה [ד]חששו שמא ירבה בשבילו27, אבל בעושה לצורך גוי לא חשו לדבר כלל משום איסור מלאכה28, ומשום איסור מוקצה ליכא כל היכא דמעיקרא ראוי לכוס29, ולאפוקי פת שעורים דודאי אסיר משום מוקצה דקמחא דידיה אמרינן בגמרא דלא חזיא לכוס כלל וכדפרישנא לעיל30.

וכתב רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל לענין קמחא דחיטי, דכל היכא דלא מברך אלא שהכל או בורא פרי האדמה ליכא בסוף מעין שלש, דחמשת המינין מזון הוא ומשום מזון הוזכרו בתורה, וכל זמן שאינו אוכל אותן כעין מזון אין מברך אחריהן מן התורה, הילכך ליכא בהו מעין שלש אלא כשהן כעין מזון ודכותה והתם מברך בתחלה בורא מיני מזונות, והכי דייקי שמעתתא ומתניאתא דלא אדכרינן כלל לא בשמעתא ולא במתניאתא מעין שלש בסוף אלא בהדי ברכה דבורא מיני מזונות ברישא, וכי קתני לקמן בגמרא [לז, א] בהכוסס את החטה בורא פרי האדמה ברישא, לא קתני לה בסוף מעין שלש, וכן הנכון31.

קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו. פי' קורא הוא ראש ענפי הדקל32 כשיוצא מן הקרקע הוא רך, ודרך בני אדם לאכלו33, ואמר רב יהודה בורא פרי האדמה דחשיב ליה פירא, ואפילו הכי לא מברך בורא פרי העץ, ואף על גב דאילן הוא, משום דכל היכא דהוא גופיה לאו פירא לא שייך לברוכי עליה ולמקרייה פרי העץ, אלא פרי האדמה דחזי למיכל וגידולי קרקע מידי דהוה אירקות34, והכי מפרשינן בגמרא טעמיה דרב יהודה משום דאוכלא הוא35.

וטעמא דשמואל דאמר שהכל מפרשינן דהואיל וסופו להקשות לאו פירא36, ובודאי איכא מיני פירי טובא דלא חזו אלא כשהן רכין, כעין פלפלין ומקצת שאר מיני תבלין, ואפילו הכי בעודן רכין מברכינן עלייהו בורא פרי העץ כדמוכח בגמרא [לו, ב] וכדפרישנא עלה וכדבררינן לקמן37, אלא דהתם הוא גופיה פירא, ואף על גב דסופו להקשות, כל היכא דחזי שפיר חשיב פירא, ואפילו בפרי שסופו להקשות בעץ, מכל מקום כל היכא דאכתי לא איקשי ורכיך, פירא הוי ופירא חשיב, ואין צריך לומר בדבר שאין סופו להקשות אלא לאחר שנתלש, אבל הכא בקורא כיון דהוא גופיה לאו פירא הוא כלל, אף על גב דהוא מידי דאכלי ליה, כיון דלא קאי במילתיה דסופו להקשות לא חשיב דגידולי קרקע לענין ברכה למקרייה פרי כלל אלא לברוכי עליה שהכל38.

והילכתא כשמואל. פי' והכי אמרינן בגמרא, ומקשינן עלה מצנון דסופו להקשות ואפילו הכי אדרכיך מברכינן עליה בורא פרי האדמה, ותרצינן בגמרא דלא דמי דצנון נטע איניש אדעתא דפוגלא, פי' בעודו רך נקרא פוגלא, הכא לא נטעי אינשי דיקלא אדעתא דקורא. פי' ובודאי דכל היכא דהוא פרי לא שנא (בלולבין) נטעי אינשי אדעתא דהכי או לא, דמכל מקום פירא הוא, ולא איתמר האי לישנא והאי טעמא כלל בשום דוכתא אפירא, אבל במידי דהוא גופיה לאו פירא כלל אלא דאכלי ליה אינשי כגון פוגלא וירק דלאו פירא, ולולבי גפנים וקורא נמי דלאו פירא וכיוצא בהן, בהא שני לן בין מידי דנטעי אינשי אדעתא דהכי להיכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי, וזה דבר ברור וראוי להיזהר בזה לפי שכבר טעו בו רבים39.

[רי"ף כה, ב]
אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין רבינא אשכחיה למר בריה [דרב] אשי דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין והילכתא הכין דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין. פי' בצלף איכא ארבעה מינין דחזו למיכל, עלין שבו, ותמרות והם כעין גרעינין שנעשין בגוף העץ כעין גרעינין הנעשין בעלי ערבה היום, והם נקראין תמרות כעין שאמרו בהדס עלתה בו תמרה [סוכה לג, א] ובודאי לאו פירא הוא לענין ערלה40, וקפריסין שומר לפרי, ואביונות פרי עצמו.

ואיברא דשומר לפרי כפרי לענין ערלה דאירבי מדכתיב ערלתו את פריו והכי איתא בגמרא [לו, ב] אלא דמתוכח התם בגמרא דלא מיתסר שומר לפרי אלא כי איתא לשומר בעידנא דפרי דמיתסר והתם חשיב כפרי ומיתסר בהדיה והכי מוכח לישנא דשומר לפרי כפרי, ובעינן נמי דאי שקלת ליה לשומר לקי פירא, אבל כל היכא דאי שקלת ליה לשומר מקמיה דמטא [פירא לאיסור ערלה] לא לקי פירא, [לא חשיב כפירא] לאתסורי בהדי[ה באיסור] ערלה. הילכך קליפי אגוזים, וקליפי רמונים והנץ שלו והם גרעינין קטנים שבתוך פיו41, חייבין בערלה דאיתנהו בשעת גמר פרי, ואי שקלת ליה מקמי דבשיל פירא מיית פירא. [אבל הני דמטו מקמי פירא] אי נמי מטו בהדי פירא ונתרי מקמי [דמטי] פירא (מטו) לאיסור ערלה שרו דהא לא הוו בהדיה באיסורא, אי נמי מטו מקמי פירא או מטו בהדיה פירא וקיימי בהדיה, כל היכא דאי שקלת [להו] מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא שרו, ולהכי שרו קפריסין דגמירי דאי שקלת [להו] מקמי דמטי פירא לאיסור ערלה לא מיית פירא42.

ולענין איסור ערלה בפירות, החרובין משישלשלו43 והגפנים משיגרעו והיינו שיש להם גרעינין בתוך הפרי44 והזיתים משינצו ושאר כל האילנות משיוציאו, והכי מוכח בהדיא בגמרא. ומיהו לענין מעשר לאו הכי דינא אלא כל אחד ואחד שבפירות חלוק לעצמו בשיעורו כדאיתא התם במעשרות [פ"א].

הילכך ורדים שקורין רושאש, והם נעשים ודאי באילן דהא אמרינן לקמן בגמרא [מ, א] דסימני אילן היינו דכי שקלת פירא משתייר אילנא והדר מפיק פירא והכא נמי הכי הוא, ואפילו הכי מותרין ואין בהן משום ערלה, דפרי של אותן אילנות הוא זרע שנעשה בעגול שתחת הורד והוא סתום ואינו נראה, והורדים אינן אלא פרחים שמגיעין בתחלת הפרי ואין הפרי נעשה אחריהן [אלא] לימים רבים, ואי שקלת להו לעלים של ורד לבדן וישאר העגול לא מימנע זרעא בהכי דלא מטי, אלא מטי בתר הכי ומיתעביד שפיר, הילכך אין בהם משום ערלה, וזה ברור וכן הסכים ר' אברהם בר' דוד ז"ל45.

פי' ונטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ בשום דבר, דהתם בקידושין [נד, ב] אמרינן דילפינן ביה קודש קודש ממעשר שני, וכיון דכן אנן נמי דיינינן (נמי) דמה מעשר שני אינו נוהג בחוצה לארץ אף נטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ46, וכן בדין שלא אמרה תורה בפירות חוצה לארץ שיעלו ליאכל בארץ, וכן הוא בירושלמי [מע"ש ה, ב] דנטע רבעי אינו נוהג בחוצה לארץ, וכן כתב רבינו משה ז"ל47.

וכתב רבינו ז"ל לענין שמעתין בקפריסין. ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא. פי' כדאמרינן דהוא אוכל הקפריסין. לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. ולא נהיר דהא תנן במתניתין48 על מיני נצפה (ו)על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ49.

תוכן העניינים

רא"ה על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה