רא"ה על ברכות· רבנו אהרן הלוי [הרא"ה] מברצלונה
דף יג.
[רי"ף ז, א]
היה קורא בתורה, פי' וקורא בפרשת שמע. והגיע זמן המקרא, פי' זמן קרית שמע. אם כיון לבו יצא, כלומר לצאת1, יצא. ואם לאו לא יצא.
פי' וכי קתני כיון לבו יצא ידי קרית שמע, אבל לא יצא ידי ברכות, ושמעינן מינה ממתניתין דקתני אם כיון לבו יצא דברכות אינן מעכבות, אע"פ שאינן כשאר ברכת המצות שהן מטבע קצר, דהנהו פשיטא דלא מעכבי, אלא אפילו הני שהן מטבע ארוך ובנוסח מיוחד וקבועות לקרית שמע, אפילו הכי אינן מעכבות, והכי דאיק בירושלמי עלה דהא, (דקרית שמע) דברכות [דקרית שמע] אינן מעכבות2 (בירושלמי).
והאי דקתני היה קורא בתורה אף על גב דקרי בתחלה פרשת ציצית והדר שמע שכן הוא סידורן בתורה, אף על פי כן אין בה משום קורא למפרע דאמרינן בגמרא דלא יצא, דלא חשיב קורא למפרע אלא בפסוק אחד שקורא התיבות למפרע שקורא תיבה אחרונה ראשונה אבל בפרשיות לא חשיב מפרע3, אי נמי איכא למימר דכי אמרינן היה קורא בתורה לאו למימרא שיקרא כסדר הכתוב בתורה אלא שקורא בתורה מעט כאן ומעט בכאן שלא כסדר ונזדמן לו וקרא הפרשיות כסדר יצא, ואי נמי איכא למימר דלא אמר יצא אלא מאותה שקרא כראוי.
בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב. בגמרא אמרינן ואין צריך לומר שמשיב. ובאמצע. כלומר באמצע הפרק. שואל מפני היראה ומשיב. פי' ואין צריך לומר שמשיב, אבל אינו משיב מפני הכבוד. רבי יהודה אומר בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. פי' מפני היראה לאו דאיכא סכנה דהא לא צריכא למימר אלא כלומר מפני היראה שלא יזיקנו4.
פי' ובגמרא דיקינן אמתני' שמעת מינה מצות צריכות כונה, פי' מדקתני דאם לא כיון לבו לא יצא, ומתרץ מאי אם כיון לבו לקרות, פי' דלא כיון לצאת קאמר כדקא סלקא דעתין וכדפרישנא לעיל במתני', אלא אם (כן) כיון לבו לקרות, ודיקינן לקרות הא קא קרי ומתרצינן בקורא להגיה, פי' שאין דעתו ואין מתכוין לקריאה מכוונת5, וכל שאין מתכוין לקריאה מכוונת לא חשיב קריאה כלל, ואפילו למאן דאמר מצות אינן צריכות כונה משום דלא חשיב (תקיעה) [קריאה] כלל.
פי' ובגמרא אפליגו עלה בברייתא עד היכן בעינן כונה בקרית שמע ואיתמרו ביה סברי טובא, ותימה לפום מאי דכתיבנא אנן בפסחים [קיד, ב]6 דמצות אינן צריכות כונה לצאת היכי אתו כולהו הני תנאי בקרית שמע דלא כהילכתא7, ויש לומר דשלשה דיני כונה הם, שנים מהם בכל המצות ואחד בקרית שמע, האחד כונה שלא יהא מתעסק כגון שלא יקרא להגיה בקרית שמע אלא שיתכוין לקרות, ומתעסק דכותה לגבי שופר שלא היה מתכוין לתקיעה ראויה8 וזו לכולי עלמא לא כלום, ועדיפא מינה תוקע לשיר [ר"ה כח, א] (דאפילו) [ד]למאן דאמר מצות אין צריכות כונה לצאת יצא דמתכוין הוא לתקיעה ראויה, והשני כונה לצאת (יצא) והיא בכל המצות, והיא במחלוקת אי בעינן לה או לא, וכבר כתיבנא אנן דמצות אין צריכות כונה לצאת ידי חובה דאם שמע שופר אין צריך שיתכוין לצאת ידי חובה, אבל יצא בשהיה יודע שזה ששמע הוא שופר ושזה היום חייב אדם בשופר9, והשלישי כונת הלב בכל תיבה ותיבה, לא שיתכוין לצאת ידי חובה למצוה אלא שיתכוין בכל תיבה ותיבה לשם יתברך כפי מה שיודע בה10, ועל כונה זו נחלקו בגמרא11, ואליבא דהילכתא היא בפסוק ראשון כדבעינן למימר קמן, ומיהו במתניתין לא איירינן בהא12 מדקתני לה בכל קרית שמע בשתי פרשיותיה ובפרשת ציצית, ולכולי עלמא לא בעינן בכולהו פרשיותיה כונה זו13, ומשום הכי מוקמינן למתניתין בקורא להגיה, ומינה אמרינן אם כיון לבו כלומר לקרית שמע שלא יקרא להגיה יצא ואם לאו לא יצא.
[גמ'] תנו רבנן קרית שמע ככתבה דברי רבי. פי' מצותה לקרותה בלשון הקודש כמו שהיא נכתבת (דברי רבי). וחכמים אומרים בכל לשון מאי טעמא דרבי אמר קרא והיו בהוייתן יהו. כלומר בהוייתן [כמות] שהן דהיינו בלשון הקדש. ורבנן מאי טעמיהו אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע אבל והיו לרבנן שלא יקרא למפרע הוא דאתא. פי' להכי בעינן להו בהוייתן שלא יקרא למפרע, כלומר שלא יקרא תיבה אחרונה ראשונה שבפסוק תחלה ויקרא בענין זה תיבות שבפסוק14.
וכתב רבינו ז"ל וקיימא לן כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דסתם לן תנא דמתניתין כותיהו דתנן [סוטה לב, א] ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וודוי מעשר וקרית שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון. פי' שבועת העדות כגון שאדם השביע לעדים אם יודעים לו עדות והם כפרו בו ואמרו שאין יודעים לו עדות, וכן שבועת הפקדון כגון שתבע לאדם אחד שיש לו פקדון בידו והשביעו על כך וכפר בו וחזר והודה דמחייב קרבן שבועה, ואמרינן דשבועה זו שמשביעין לעדים או לנפקד בכל לשון היא (שאין זה) [שבאיזה] לשון שהשביעו אותם כך דינם כאילו השביעו אותם בלשון הקודש ומחייבי קרבן שבועה. וקיימא לן דסתם מתניתין ומחלוקת בבריתא הלכה כסתם מתניתין.
כתב רבינו ז"ל הא דקתני תפלה בכל לשון הני מילי בציבור. פי' דשריא שכינתא15. אבל ביחיד לא דאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם [צרכיו] בלשון ארמי שאין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי.