אור ברסלב

קשת יהונתן· רבי יהונתן אייבשיץ

דרוש א

דרוש והספד אשר דרש הרב הגאון המפורסם רשכב"ה נר ישראל ע"ה פ"ה כבוד קדושת שם תפארתו מהור"ר יהונתן זלה"ה אב"ד דק"ק אה"ו. אשר דרש והספיד שלשה הרואים באספקלריא המאירה שנתבקשו בישיבה של מעלה, ה"ה הרב החסיד התמים במעשיו הגאון המפורסם מהור"ר מרדכי זלה"ה אבד"ק ליסא, וה"ה הרב החסיד החריף ובקי הגאון מהור"ר שמואל הרב דהאגגי ומדינות עלזוז. וה"ה הרב הקדוש וטהור בק"ק פאוולאוויטץ ושמונה חברים כולם צדיקים ישרים תמימים:

אסף הלוי הקרחי החל לזמר אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים:

וכבר תמהו חז"ל, הביאו התו' בפ"ק דקדושין דקינה מבעי, ודרשו הואיל וטבעו בארץ שערים ולכך שמח מי שיעלה השערים יעלה בני קרח. ועדיין הדבר תמוה בממ"נ, אם מקובל שאליהו ז"ל יעלה בני קרח, א"כ מה נ"מ אם גם שערים יעלה או לא, הקבלה לא יוכחש ולא יכוזב, ואם אין קבלה בידו, עדיין אין חיוב שבשביל שיעלה השערים גם בני קרח יעלה.

ומה שנראה הוא, כי מ"ש חז"ל ונקדשתי בכבודי במכובדי, סבור הייתי בי או בך ועכשיו ראיתי שהם גדולים הימני, ותמהו, הלא סתם אמר ה' במכובדי ולא אמר המובחרים שבמכובדים, וא"כ למה חשב עליו או על אהרן, ועתה למה שפט שהם גדולים הימנו, הלא ה' אמר סתם במכובדי. אבל הענין, כי אמרו בגמרא כי שמואל ביקש מה' דלא לימות שאול בחייו, הואיל הוא בחרו ומשחו למלך לא יבוטל מעשה ידיו בחייו, ולכך קפצה זקנה על שמואל. והנה במכובדי היינו כהנים ובני לוי שנבחרו לה' והם לגיון של מלך כמ"ש המפרשים, ומי קרב לעבודת ה' הכהנים ובני לוי להניפן ולטהרן ולחנכן, משה ואהרן, וא"כ איך ס"ד שימותו ויבוטלו מעשה ידיהם בחייהם, ולכך חשב שהוא בעצמו ימות או אהרן, כי אהרן לא נקרא מעשה ידיו של משה, כי מאז במצרים כבר נתקרב אהרן לכהונה, כדדרשינן אהרן אחיך הלוי, שבשביל שסירב משה יהיה משה לוי ואהרן כהן, אבל זולת כהנים ולוים לא ימותו כי לא יבוטל מעשה ידיהם בחייהם, אבל בראותו כי מתו נדב ואביהוא, שפט כי אמרינן שלא יבוטל מעשה ידיהם בחייהם אם הוא במדרגה פחות ממנו ומקבלים ממנו שפע אשר מאציל עליו, וזהו מעשה ידיו להתפאר, וזהו לא יבוטל בחייו, אבל נדב ואביהוא שהם גדולים ממשה, וראוים היו ליקר ומעלה יותר ממנו רק שהם גדולים בשנים, א"כ לא שייך מעשה ידיו של משה, כי הם יקר ערך ממשה, וזהו מאמר ועכשיו אני רואה שהם גדולים הימני.

והנה זהו מ"ש דטבעו בארץ שערים ולא שלטו בו ידי צר ואויב הוא היותו מעשה ידי דוד, ואמרו דלכך אמר הקב"ה לדוד אתה לא תבנה הבית, כי אלו בנאו דוד לא היה נחרב ולא היה הקב"ה שופך חמתו על עצים ואבנים, ולא היה ח"ו תקומה לישראל כנודע, וצריך טעם. ונראה, הוא הדבר אשר כתבנו, כי ידוע דוד מלך ישראל חי וקיים, ועיין בזוהר כי לא טעם מיתה כלל, ולכך לא ניים ס' נשמי ע"ש, וא"כ אלו שלטו בו ידי זרים היה מבוטל מעשה ידיו בחייו, ולכך נטבעו והם מגונזים לזמן מזמנים עד ירחם ה' לכונן ציון, אז יעלו השערים. ולכך אלו בנה דוד בהמ"ק, לא היה אפשר לחרוב, שלא יבוטל מעשה ידיו בחייו.

ומזה הטעם נראה, כי בני קרח לא מתו ונתבצר להם מקום ועתידים לעלות, כי הם מעשה ידי משה, ומשה בחר בשבט לוי כנ"ל, וא"כ איך יבוטל בחייו, ולכך נתבצר להם מקום ועתידים לעלות יפרחו כשושנה. וזהו אשר שר אסף, אם שערים הוטבעו ויעלו כדי שלא יתבטל מעשה דוד, אף מעשה ידי משה לא יתבטלו, ובפרט כי אמרו משה לא מת, וא"כ אף הם עתידים לעלות, ולכך שר לה' בניגון וזמר זהו משי"ל לפי ענין המדרש.

אבל לפי פשוטו של מקרא נראה בפשוט, כי לא היום גורם להאריך בפלפול ובעסקות התורה, כי בעו"ה נסתמו מעינות החכמה ויום צרה לישראל, הוה על הוה שבר על שבר יחדיו ידבקו בעו"ה, הרב החסיד התמים במעשיו המפורסם הגאון מהו"ר מרדכי זלה"ה אב"ד דק"ק ליסא נתבקש בישיבה של מעלה, חשכו הרואים בארובת בשמים יחשכו כוכבי נשפו, אשר גם הרב החסיד ועניו החריף ובקי גאון ישראל מהור"ר שמואל הרב דהאגי ומדינת עלזיז, הלך למנוחה מנוחתו כבוד אותנו עזב לאנחה וי חסרה ישראל גברא רבא, ואחרון הכביד אשר שרף ה', אללי לי, בני ציון היקרים איך שלטו בם ידי זרים, הרב החסיד הקדוש והטהור בק"ק פאוולאוויטץ אשר בפולין בגליל אוסטרא עם שמונה חביריו כולם צדיקים ישרים ותמימים, אשר זה הקיץ בעו"ה נהרג על קדוש שמו, על אלה אני בוכיה ועיני יורדת מים בלי הפוגות. ולכן קשה עלי להאריך רק מה שנוגע לעורר אבל והספד:

והנה אמרו בגמרא, כשנכנסו עכו"ם לק"ק מצאו כרובים מעורים זה בזה והוציאו לחוץ וכו', והקשה הריטב"א הא אמרו בגמרא דב"ב בזמן שישראל עושין רצונו של מקום פניהם איש אל אחיו ובאם לאו פניהם אל הבית, ואין לך אין עושין רצונו יותר מזמן חורבן בית חיינו. ויש בזה ב' תירוצים, אחד, דידוע במד' בעת חורבן ששפך ה' חמתו בציון נמחלו כל עונות, דכתיב תם עונך בת ציון, רק אח"כ חזרו לחטוא, ולכך נולד מנחם תיכף בעת חורבן, כי אז תמו עונות והיה עת רצון לה'. וכבר תמהו המפרשים איך מרומז בקרא תם עונך דקאי על יום החורבן, דלמא אח"כ ע"י הצירוף והטלטול והשמדות בעו"ה אשר רבים צררוני מנעורי, רבת צררוני יאמר נא ישראל.

ואמרתי רמז, דידוע מ"ש בזוהר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, א"ת ר"ת תשעה אב, והנה ידוע לאחר תשעה באב נקרא חודש אב מנחם, הואיל ונולד בו מנחם כנודע, וזהו ר"ת תם עונך תשעה מנחם, ולכך נאמר מנחם הואיל ותם עונך, והוא עלול לנחמה. ולפ"ז דתם עון ישראל, אזי שבו הכרובים להיות פנים אל פנים, כי כבר שכך חמתו וישוב לרחמינו ונולד בו מנחם בו ביום, ולכך הכרובים פניהם זה אל זה.

ועי"ל כי גם הריטב"א כתב בדרך נס היה אז פניהם זה אל זה, אך צריך טעם למה היה נס זה. אבל היה לנחם ישראל, כי ישראל היו מייאשים עצמן, ואמרו הקב"ה עזב אותנו ודחה אותנו מעל פניו, כדכתיב הנה בית ישראל אומרים אבדה תקותינו נגזרנו למו, והראה הקב"ה כי הוא שוכן בתוך טומאתנו ואע"פ שמרדנו בו לא סר מאתנו שכינתו, ועיני ה' עלינו ועוד תחיינה עצמות יבשות אלה, עוד ישוב ה' לרחם, ועדיין דבוקים בו כמער איש ולויות, ועיין זוהר דלכך ראה יחזקאל מרכבה ואמר לישראל לבל יתייאשו ישראל, ובישר להם כי ה' בקרבם ומרכבותיו אתם בגולה, וזה היה הנס אשר הראה, כי אף בעת זעם וחרון לגודל המרי, לא עזב ודבק בנו וחביבים גבי', ולכך היו הכרובים פניהם איש אל אחיו.

והנה התירוץ זה הוא פתח תקוה לבני קרח, כי אע"פ שחטאו, מכל מקום לא סר דביקות ה' מאתם. וזהו מאמר הכתוב, דחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, כי עדיין דביקות ה' בם ולא ידח להדביקם, ולכך אע"פ שיתמהמה זמן ארוך בגיהנם, יחכה כי ישוב לרחמהו, וזהו תקות בני קרח, כי לא עולם יהיו נדחים, רק ישוב להעלותן לארץ חיים.

והנה מאן מוכח אם התירוץ ראשון אמת או השני, ונראה, אם כשהעכו"ם באו לק"ק והוציאו הכרובים כבר נחרב העיר וכו', א"כ כבר חמת המלך מלכו של עולם שככה בשפוך חמתו על עצים ואבנים, שפיר יש לומר תירוץ הראשון תם עונך וכו', אבל אם כשנכנסו לק"ק עדיין לא שלחו ידם בעיר ועזרה, ועדיין חמה עזה ולא תמו עונות עדיין, א"כ ליכא למימר כתירוץ הראשון וצריך לומר כתירוץ השני. ובאמת כן היה, כי בראשונה נכנסו לקדשי קדשים ישללו, ואח"כ טמאו היכל ואח"כ החריבו העיר, והתחילו ממקום קדושה מן מעלה למטה, שלא כדרך הראוי, דהיה להם להתחיל ראשון מן עיר ואח"כ היכל ואח"כ הק"ק, ולכך צווח ירמיה נחלתינו נהפכה לזרים, כי היה היפוך, בגדול החל ובקטן כלה.

ובזה יובנו, כי אסף הי' מזמר באמרו אלהים מתחילה באו בנחלתיך, היינו קדשי קדשים שהיא נחלת ה' כנודע, אח"כ טמאו היכל קדשך, ואח"כ שמו ירושלים וכו', וא"כ ליכא למימר כתירוץ הראשון כי בבואם לק"ק עדיין לא שלחו ידם עד שנאמר כי חמת ה' פסקה, וע"כ צריך לומר תירוץ השני כי שוכן בתוך טומאתם ולא פסק חיבתם בקודש, א"כ אף לבני קרח יש תקוה, ולכך היה מזמר והולך.

ולכן באמת מאוד קשה עלינו לעורר הספד לרב בכי איך אבדו גבורים ויאבדו כלי מלחמה אשר אמרנו בצלם נחיה, בעו"ה עדה קדושה נחמדה הלכו לעולמים ונשארנו דוי' כל היום דוה, ואחים הספדא דהתם קאמינא, וע"י דברי הספד מעוררים קול תשובה וקול בכי, ובזו הנשמה מתהלכת ואוחזת ועולה לשמים, ואל יפטור אדם מחבירו כו', וכן אליהו בסלקו לשמי' לא נפטר רק מתוך דבר הלכה, ולכן יש לנו לומר דברי תורה, אבל הנוגעי' בזה, כי עיקר הספד תשובה, והחי יתן אל לבו דברים כאלה, לומר אבד מגין, כי צדיקים ישרים תמימים היו מגינים בדור, וכעת חדלו פרזון, ולכך אמר דוד בקינתו על שאול בנות ישראל על שאול בכינה, כי משה נתן סימן אם במבצרים, כי אם הם גבורים א"צ מבצר ואם הם חלשים צריכין מבצר, ובזמן שישראל צדיקים א"צ מבצרות ובפרזות ישבו כי יש להם מגין, אבל בהעדר צדיקים בעו"ה צריכין לישב במבצרים, ולכך קורא הנביא האספו ובואו אל ערי מבצר. וידוע כי כפרים נקראו בנות, כמו שכתב רש"י בנות ירושלים כו' בשיר השירים, ולכך במות שאול הצדיק המגין, אמר דוד בנות ישראל הם הכפרים יושבי פרזים, אל שאול בכינה, כי הוא היה מגין על הדור. ועוד נדבר לקמן בזה הפסוק, אבל כללו של דבר במות צדיק מגין על הדור זכאי' כשרים טהורים במותם, ראוי להתחזק ולעשות חומה ומבצרין לבל ירדוף בנו אויב פנימי וחיצון.

וראשון לכל דבר הוא עיר מבצר הב"כ, לקרוא בקול לה' בכוונה שלימה, ונהיה מכבדי' בו כראוי, וקדושת בה"כ חמור מאוד, עד שדעת המרדכי ז"ל כי יש לבה"כ קדושת היכל, וא"כ פשיטא דיש לנהוג בו כבוד, ולקום במורא, כי שם ה' נקרא עליו, ודעו לפני מי אתם עומדים, ולכן הזהרו מדברים בטלים וקול ענות בעו"ה אל תרבו לדבר גבוה, כי הלא לפני ה' אתם עומדים, אשר שם שכינת עוזו, והיא לנו לשיור בגולה, בה"כ ובה"מ אשר שם כבוד ה' נקרא, ואיך לא נירא ולא נחת מפחד הדר גאון ה':

ואמרו בירושלמי, כל ההולך לבה"כ ומתפלל, כאלו הקריב מנחה טהורה. ויש להבין מה מנחה טהורה. אבל יש להבין באמת למה נקרא קרבן עני עשירית האיפה מנחה ולא קרבן כמו קרבן עשיר, ומה הבדל יש בין קרבן עוף לקרבן סלת עד שזהו לבדו נקרא מנחה.

אבל הענין, כי עיקר הקרבן תשובה וחרטה, אך עם כל זה צריך כפרה קרבן. והנה קרוב ה' לנשברי לבב, ורוצה ה' בתקנת עני ביותר, ומאוד נתרצה לו בשברון לב לבד ובחרטה לבד תיכף נתרצה לו בכל אופן, כי ה' אוהב עניים ומקרבן. וא"כ ידוע כי מנחה לשון מתנה, ובעושר אין הקרבן למתנה כי הוא לכפרת פשע על כל פנים, אם במעשה או במחשבה עכ"פ הוא לכפרה, אבל העני תיכף בשב ומתנחם נמחל לו, א"כ עשירת האיפה שמביא אח"כ הוא רק למתנה בעלמא, ולכך נקרא מנחה. ולכך אמרו במדרש ילקוט ואל אלקינו כי ירבה לסלוח זו עשירת איפה שויתר הקב"ה משלו, הוא הכוונה, כי תיכף נרצה לו והמנחה רק למתנה.

ומזה הטעם נראה נקראת תפלת מנחה מנחה, ותמהו התו' דגם בשחרית הקריבו מנחה. ונראה, דיצחק תקן תפלת מנחה, ויצחק עליו כל עונות ישראל ואמר לקב"ה פלגא עלי ופלגא עלך, וא"כ כל עונות נמחלים והתפלה הוא רק במתנה, ולכך נקרא מנחה.

והנה ההולך לב"ה שכר הליכה בידו, ותיכף מתכפר בהליכה, וא"כ התפילה אח"כ הוא רק במתנה, וזהו אמרם ההולך לבה"כ כאלו הקריב מנחה טהורה, כי כבר נתכפר בהליכה. וכן הדבר, כי בה"כ הוא ענין גדול, וחובה עלינו להזהר בזה, כי היא חיינו, כאמרם בגמרא איכא סבא בבבל תמה, א"ל דמקדמי ומחשכי לבה"כ, א"ל היינו דאהני להו, ויש להבין למה בחר בזה דמקדמי ומחשכי לבה"כ. אבל הענין, מה בכך דנאמר על האדמה, אם גלו וכי בשביל זה ילקו בשכר מצוה, הלא עינינו תלויו' לא"י ולבהמ"ק, ורחמנא לבא בעי, והרי זה נחשב כאלו אנו יושבים על האדמה. רק ה"מ אם אנו עושין מעשים שאין גורמים גלות, אבל אם אנו עושין מעשים הגורמים ח"ו גלות, א"כ שפיר קשה זה. ואמרינן בגמ' כל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו הולך בה גורם גלות לו ולבניו אחריו, וא"כ שפיר קשה על אדמה כתי', ולכך משני דמקדמי ומחשכי לבה"כ, וא"כ לא זו שאין גורם גלות, אף גם שכר יותר טוב מעונש, וא"כ כדאי מצוה לגרום שכר קיבוץ גליות, וא"כ שפיר יתכן דרחמנא לבא בעי, ולכך מחשב על האדמה ולכך מאריכים ימים.

וא"כ בניי ואחיי, הטיבו דרככם בבה"כ ובתפלה, כי זהו שיור לנו בגולה. ויתר עלינו כעת, כי זהו עיקר הספד, שע"י מעוררין בתוכחה וזהו נייחא למת, וכל אחד יתן לו מתנה בזבזין, ואלו היו באין בצל קורתנו ידעתי שכל אחד היה מכבדו במנה לפ"כ, ובצאתם היו נותן לו שלוחי מצוה, אף אנו עלינו לכבד צדיקים וליתן להם צידה לאורחא רחיקא, והוא בקבלת כל אדם על עצמו איזה דבר טוב והנהגה טובה ומוסר ויראת חטא ע"י הספד הוא מתנה טובה לצדיקים, ובפרטות לקדושים הנ"ל אשר במותם יש להם רשות לכבוש כל מקטרג, ובזה הנערה באה אל המלך, כל אשר תאמר ינתן לה, ושאר נשמות צדיקים תוך יב"ח עולין ויורדין טרם שיוכלו להשיג אור עליון צח ובהיר, וסובלין יסורין של אהבה, זהו הנערה באה אל המלך ששה חדשים בשמן המור, כי הוא קצת יסורים נקרא מור, וששה חדשים בתמרוקין להריק הגשם ולזכזך, אבל הנהרג על קדוש השם תיכף הנשמה עולה מעלה. וזהו עלית למרום שבית שבי, כי כובש לס"א, אבל אימת, לקחת מתנות באדם, והיינו כמ"ש דכל אחד יהיב נזבזין ומתנות לנשמה הקדושה הזה, וע"י זה נתעלה עד מאוד, כי כל המזכה לחבירו זכותו הרבה מאוד.

וכמו כן המחטיא לחבירו, ובעו"ה אם אדם עושה צדקות וטובות הרבה אינם לומדים ממנו, אבל אם עושה רעות הרבה תיכף ילמדו הימנו בכל אופן, וגורם רעה לעצמו ולאחרים. אמרו חז"ל במדרש גדול המחטיא חבירו יותר מהורגו, שהרי מצרים וארם ביקשו להרוג לישראל ולא נתרחקו, ועמון ומואב גרמו לישראל לחטוא אשר נכלו בנכליהם, נתרחקו, שנאמר לא יבא עמון ומואב כו', והקשו בזה כל המפרשים דהא בתורה לא נאמר הטעם שהחטיאום רק שלא קדמו בלחם ומים, ואיך נאמר טעם הזה. אבל באמת יש ליתן טעם מה זו מדה כנגד מדה, בדבר שלא קדמו בלחם לענוש אותם לבל יבואו בקהל, אבל הענין בפשוט, כמ"ש רש"י קראן לו ויאכל לחם שמא ישא אחת מהן, והיינו כי ידוע שגזרו על פתן משום בנותיהן, כי הוא מעורר חתנות, ולכך אמרו ויאכל לחם שמא ישא אחת מהן, ולכך עמון ומואב שתעבו לבני ישראל ולא רצו לדבק ולהתחתן בהם כלל, לא הקריבו ולא קדמו בלחם ומים כדי שלא יבאו לידי קירוב וחתנות, ולכך ענשם הקב"ה מכ"מ.

והנה ידוע מ"ש בלעם איעצך את אשר יקרה לעם הזה באחרית הימים, ודרשו חז"ל שהשיאו עצה להפקיר בנות מואב, כי ידע שה' שונא זמה. ותמהו המפרשים מתורה, הלא נאמר אשר יקרא באחרית הימים ומה שייך שנתן עצה מה לעשות תיכף. אבל נראה, כי ודאי מה זו צריך לעצה לבלעם, הלא בעו"ה התחכמות יצה"ר הוא זה תמיד לפתות בזנות, ואמרו תקנו שווקים להושיב זונות. אבל הענין כך, כי ידוע כי בלק היה בקי בחכמת הקסם למאוד, כדכתיב וקסמים בידם, ובהם נתחכם לדעת עתידות ואם יגברו ישראל על מואב או לא, וכבר ידוע כי בקסם אינו בא דבר פרטי מפורש באר היטב רק כחולם חלום כנודע בכל ספרים, ולכך בא לו בקסם כי אחד מיוצאי חלצי בנות מואב והוא ישראלי יתגבר על מואב ויכניעם וישפילם ויוריד לעפר כבודם, וכן היה באמת דוד המלך היה מי"ח רות בת מלך מואב והוא הכניע למואב והשפילם עד עפר, אך הוא בלק לא ידע אימת, ולכך גדרו גדר מבלי להתערב בנות מואב בישראל ולהשמר עצמם מבני ישראל למאוד מאוד, כדי שלא יהיו מהרסים ממנו, ולכך לא רצו לפקור בנות מואב לישראל, כי פחדו פחד כי יהרו ויולדו והילד יגדל ויהיה לעם נגדם, אמנם בלעם הרשע שהיה יותר חכם, הבין שזה יהיה בזמן רב אח"כ, יותר מש' שנים אח"כ, ועדיין אין פחד מזה, ולכך נתן עצה לבלק להפקיר הבנות, כי עכשיו אין חשש בזה כלל, וזהו אמרו איעצך אשר יקרה לעם הזה, ר"ל מה שבא בקסם שיקרה לעם הזה באחרית הימים, וא"כ עתה לו שמעני להפקיר בנות מואב למכשול לעם, ובעו"ה עצתו הצליח ונפלו כ"ד אלף.

וזהו אשר בעו"ה ניבא ואנכי אקרה כ"ה, ודרש בזוהר שנתכוין להקרות מקרה רעה לישראל שנאמר כה יהי' זרעיך, אבל באמת ניבא כי קרה מקרה כ"ה לכ"ה, כי חלק כ"ה מן ת"ר אלפים הוא כ"ד אלף, וכן הי', כי כך מתו, וא"כ הקרה כ"ה לחלק כ"ה הקרה מקרה רעה, כי בעו"ה כן מתו.

ולפ"ז על אשר לא קדמו בלחם ומים היה להם תירוץ, כי פחדו לנפשם, כי ידעו כי מזרע מואב יקום שוטנם, וכמו כן על אשר הפקירו בנותם יש להם ג"כ תי', כי עשו כן כדי שיהיה להם דביקות בישראל ולא יהיו להם לאויבים, משא"כ תרתי דסתרי אהדדי, כי פה חשבו לבל יתחתנו וחשבם לתועבה ופה עשו לדבק בם, וע"כ אין זה אלא רוע לבב להכשיל ישראל, ולכך נחרצה משפטם מדה כנגד מדה לבל יבואו בקהל ה'.

ולכן בניי, ראו כמה קשה המחטיא לחבירו, וכמו כן להיפך מדה טובה מרובה, כמה יפה המזכה לחבירו, וצדיקים אלו כמה זכות רבים הגיע ע"י, וחובה עלינו ללמוד ממעשיהם ולראות לשוב לה', ולא לבד לעצמו, כי אם כל אחד יעזור חבירו, כי כל ישראל להם קשר אחד ועצם מעצמו, ומה יועיל אם היד בריא והרגלים חולים, הלא כולנו בכלל כאיש א' נחשבנו, ובעו"ה רעה חולי אצלינו, אשר כל אחד מתכבד בקלון חבירו, ולא ידע כי בנפשו דיבר, וכי יתכבד היד במה שצולע על יריכו.

ואמרו במדרש רבה בתורתו של ר' מאיר והנה טוב מאוד זה המות, ויש להבין איך רמיזא בפסוק המות, ולמה ר"מ. אבל בפשוט הענין, כי כבר אמרו בתורתו של ר"מ היה כתנת אור בא', והענין, ידוע כי בעץ חיים היה הכל טוב והכל אחד והכל אור, אמנם בעץ הדעת נעשה מן א' ע' שהם ע' בתי דינים והוא טוב ורע, ולכך ע' פנים לתורה, פנים טמא ופנים טהור, וזהו ההבדל בין א' לע', אמנם אמרו על ר' מאיר שהיה אומר על טהור טמא וטמא טהור ומראה פנים, כי הוא לא הפריד בין הדבקי' לעשות ע' טמא וטהור רק דבק בעץ חיים באור ה' להיות טהור וטמא יחד, ואין טוב ורע, לכך נשא פנים להכל, כי היה בא' ולא בע', ולכך היה בתורתו של ר"מ בא'. ולפ"ז לר"מ היה א' וע' מתחלפים, כי הם לאחדים ביד ה', ומי יתן טהור מטמא לא אחד. וידוע כי מיתת נשיקה היא המיתה הטובה, כי הנשמה נשמטת מגוף כמשחל בניתא מחלבא, וזהו הטובה, כי נשמט הנשמה מחומר העכור ונשארת כולה זך בהיר כשחקים, והוא כתנת אור באלף, אבל שאר מיתות שהוא מדובק עם חומר אינו טוב, והוא דבוק בחומר עכור כתנת אור בע', ומעד לשון השמטה, כמבואר בשרשים לרד"ק לא מעדו קרסולי, וכתוב והנה טוב מאוד דרש ר"מ מע"ד, והיינו השמטה, שהנשמה נשמטת מגוף והיא נשיקה, וא' וע' מתחלפים לר"מ. וזהו נכון.

אבל יש יותר להעמיק בו, והוא, כי ידוע מ"ש כל פילוסופי אלהות כי חלק העולם בפרטות ימצאו בו רעות ומגונות כי ימצאו נחשים ארסיים בעולם למאוד, וממש בראיה מזיקים וממיתים וסמים ארסיים מוסרחים ומעופשים, עד שיש לתמוה טוב האמתי לאיזה אופן בראו, ומטבע הטוב מבלי לפעול רע כאלה, וכמו כן הטוב לבדו ג"כ לא ייוחס ויתואר, כי רבו איכותיו והם כמעט ליתר וללא צורך, וכל מה שיתר מגונה ואינו נופל באמת תחת סוג הטוב הראוי, וכבר אמרו חז"ל כל יתר כנטול, אבל אם נצרף העולם חלקיו לאחדים הם כולם בחכמה, ובמזג הרע צריך לטוב למזגו, וטוב צריך לרע, כארס צורך למרקחת, וכ"כ לולי הטוב היה הרע בכלל גובר, וזה לעומת זה הם לאחדים במשקל ובמזג השוה, ובתכלית הטוב ורע מגין בטוב וטוב ממתק הרע, כאשר נודע בטבעיים וביחוד בעלי הרופאים בחכמת הצמחות והרכבות כי אחד חבירו יעזורו. וזהו מאמר הפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, דהיינו בצירוף הכל, והוא טוב בתכלית ורע משלים לטוב וטוב לרע.

והנה ידוע כי אומת ישראל הם עולם קטן, ואת זו לעומת זו כמו עולם גדול שברא הקב"ה כן עולם קטן ישראל, ויש בהם מאורות צדיקים, והרים גדולים ראשי הדור בעלי צורה וכדומה, וא"כ כמו שיש בעולם רעות וטובות כן יש בישראל רעים וטובים, וצריכים זה לזה כמו בחלקי עולם, ובהצטרף יחד הרעים משלימים לטובים וטובים לרעים, וזהו ג"כ בכלל את כל אשר עשה, ולכך אמרו חז"ל דפושעי ישראל יש לצרף, כמו חלבנה בקטורת, ומקבלים שלימות מכשרי ישראל כמו חלבנה משארי סמי נטף, וכמו דחלבנה מבסם ריח שארי בשמים שבל יהא ריחם נודף ועזה ביותר, וריח עזה ג"כ מזיק, ולכך בא חלבנה למתקן, וכן הדבר בישראל, שכשרים ורעים בחבור' הם צרור המור ואשכול הכופר. אך מבואר בירושלמי כי אחר כשמת והיה עשן עולה מקברו, אמר ר"מ שכבי עד בוקר והיה אם יגאלך ה' יגאלך ואם לאו שכבי עד בוקר, היינו במות ר"מ, ואגאלך, הרי כי מזכים צדיקים לרשעים היינו לאחר מיתה אבל לא בחיים, כי בחיים אין להם כח להציל עשוקים, אבל במותם הרי הם מצילים להרשעים האוחזים בנשמתם, ולכך אחר שהיה נאחז בנשמת ר"מ העלהו, וזהו ששנה ר"מ וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, ואמר זה המות, כי אז הטובים מתקנים להרעים, אבל לא בחייהם אשר יתפרדו איש מעל אחיו כל אחד לעבר פניו ילכו, אבל במותם מתקנים זה את זה, כמו ר"מ לאחר, ולכך דרש והנה טוב מאוד זה המות, כי אז נשלם הטוב בכללות הטוב ורע ממוזגים.

ובאמת זהו עיקר הטוב, להטיב לרע ולזכותו. ואמרו בגמרא על ר"מ שלמד תורה אצל אחר רמון מצא תוכו אכל קליפה זרק, ולהבין מה זה המשל הוא הענין כך, דאמרו בגמרא ממון רשע אסור לאבדו דלמא הוי לי' בנין טוב ויכין רשע וילבש צדיק. וכמו שאמרו בממון כן אמרו במצות ומ"ט, דיכין רשע וילבש צדיק ויורש בנו, והיינו כמ"ש הרמב"ם ולמדתם את בניכם היינו תלמידים הקרוים בנים בתורה, והוא יורש מצות וסגולת מעשים טובים שעשה רשע הוא יורשו, ומקיים יכין רשע וילבש צדיק. וכן אמרו באברהם שהיה דר בין דורו הרשעים ולא למד מהם, שקיבל שכר כולם, והיינו הכוונה הנ"ל, מה שהי' מגיע להם שכר חלף מעשים טובים נטל אברהם, וכן בתלמיד אצל רשע, הואיל ולא למד ממנו מעשיו נוטל הוא שכר מצותיו. וכן היה הדבר בר"מ, שלמד אצל אחר ולא השגיח במעשיו המקולקלים והיה אך טוב כל הימים, נטל שכרו במ"ט שעסק. ואמרו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון, וזהו אמרו דלכך למד ר"מ תורה מאחר, ר"מ רמון מצא, שלא סגי דהוא מלא מצות כרמון, תוכו אכל, כי הוא לקח כל תוכו שהם מלאי' מצות, וקליפה זרק, שהוא חלק רע, ומלאים מצות נטל, וזהו נכון ופשוט.

ולכך טוב לנו לאחוז בדרכים ישרים, ללמד מטובים ורעים מעשים טובים, ולהניח המגונות. אבל בעו"ה נהפך, כי ילמדו הרע בקל, איש את רעהו יעזרו, והטוב לא ילמדו, הרחק ירחיקו, וישימו על ת"ח עלילות דברים לומר טול קורה מבין עיניך, עקב בלי לשמוע בקולו קול ה' בגבורים. אוי לנו משינת האולת, הביטו וראו כמה גדולים מעשה צדיקים הללו שמתו בקדושה ובטהרה, גדולי תורה מאורי אור האבוקה, והארץ האירה מכבודם, וכמה גדלו מעשה אנשים הללו שסבלו יסורים גדולים ומתו ביחוד השם הנורא, מה רב טוב הצפון, ויש לקנאות בם מבלי לחוס על חיי עולם הזה שהוא רק כשינה.

ואמרו בירושלמי מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, ישן לא כתיב כאן אלא יאכל, יגע ר' בון בכ"ח שנים מה שלא יגע ת"ח בע' שנה. והדבר צריך ביאור, מה נ"מ אם כתיב ישן או יאכל, ואיך שייך ישן.

אבל השינה הוא על זה העולם, ועובד השלם שמת שינתו בעה"ז שהוא שינה מתוקה לו, כי ראה שכר טוב בעמלו עמל שמים, וזה הוא חדא אם שנים רבות יחיה או מעט יחיה, וא"כ כך היה סדרן של הדברים ראוים מתוקה שנת עובד אם מעט ואם הרבה ישן, בין שהיה חי מעט וישן שינה כל דהו, מכל מקום מתוקה, וא"כ למה אמר יאכל, אלא ודאי התירוץ כך כי מצינו בני אדם במעט שנותם משיגים בתורה כמו בן זקן ושבע ימים, כאמרם יגע ר' בון כו', וא"כ פשיטא מתוקה וכו', דמהכ"ת לא, כיון שעשה בקוצר ימים כמו בן ע' שנים, אך יש מי שבקוצר ימים לא השיג כ"כ כמו זקן, בזו ס"ד דלא מתוקה כ"כ, כי לא הגיע לשלימות כמו זקן, אך גם זה אינו, כיון שדעתו היה להשיג מה הוי ליה תו למעבד, כאמרם אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, וכך אמר ר"י אי משום תורה דלא אפשת וכו', וידוע כי למוד תורה קרוי אכילה, לכו אכלו בלחמי כתיב, וא"ש אלו כתיב מתוקה שנת העובד אם מעט אם הרבה ישן דמת בקוצר ימים, ה"א דקאי על ר' בון ודכוותי' דיגע בן כ"ח שנין כמו בן שבעים, ולכך אף דישן מעט מ"מ שינתו עריבה, אבל מי שלא יגע כל כך ה"א לא, ולכך כתיב אם מעט אם הרבה יאכל, הכוונה בין שאכל ולמד תורה הרבה או לא למד הרבה רק מעט מ"מ מתוקה שינתו, דאחד המרבה וכו', וטובא קמ"ל, דהכל הולך אחר כוונת הלב ורחמנא לבא בעי, וזה נכון עכ"פ.

ולכן אהובי בניי, ראו כל חיי עה"ז הוא רק שינה כחולם חלום, ובמות אדם נאמר ויערני ה' כו' כאיש יעור משנתו, ולכך אל תתנו לב אם יחלם אדם כי מתענג על תולע ואוכל למעדנים או יחבק אשפתות ויגרס בחצץ שינו, הלא הכל אחד בהקיצו, וא"כ איפוא למה זה הבל ניגע.

אשריכם צדיקים האלה שנפטרתם בשם טוב ועשיתם נחת רוח ליוצרכם, המקום יהיה להם סתרה, וכבוד ה' עליהם חופפה בנועם ה' עליון, והם יליצו בעדינו להשפיע עלינו רוח יראה ורוח טהרה, להסיר רוע שאור ורוח קנאה, כי בעו"ה הקנאה מכלה הכל.

ורעה חולי בעיני המוני עם, שמושכים ידיהם מתורה, באמרם ידענו כי אין כחנו להשיג כמו רב ומורה, וא"כ למה זה נבלה זמן בתורה, לא המלאכה עלינו, ומוטל על חכמי ישראל, וזהו שקר ועלילות ותחבולות יצה"ר בעו"ה, כולם קבלו התורה, ולא עלינו המלאכה לגמור, כל חכמי ישראל במשקל אחד אם לומדים הרבה או מעט, כמש"ל אם מעט ואם הרבה יאכל, וכל אחד מחויב לקיים וללמד התורה, וכבר כתבו אע"פ שאמרו חז"ל הקורא ק"ש שחרית וערבית מקיים והגית בו יומם ולילה, היינו שאינו עובר על מ"ע, אבל מ"מ הלומד כל יום ודאי בכל שעה ושעה עשה דת"ת איכא.

ובזה יובן מ"ש כל מי שאין מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה, דתמוה מה ה"ל לעשות, ולמה בזה דוקא מלא עברה. אבל ידוע מ"ש במדרש בשביל ביטול תורה בנים מתים, דכתיב ולמדתם וכו' למען ירבו ימיכם וימי בניכם, אבל בביטול בנים מתים, רק הא יוצא ידי ק"ש כנ"ל, וצ"ל אלו לומד היה מקיים עשה, וכשאינו לומד לא מקיים עשה, והרי זה דומה למי שאין לו מלבוש בת ד' כנפות שאין עובר על מ"ע דציצית, מ"מ מבטל ממצות ציצית, וטוב היה שהיה לו בגד כדי לקיים מצות ציצית, ואמרו בגמרא בכה"ג בביטול עשה הקב"ה לא מענש רק בעידן רתחא, וזהו הכוונה מי שאין מניח בן והיינו בשביל ביטול תורה, וע"כ שהקב"ה מלא עליו עברה ונענש בעידן ריתחא, דלולי כן לא היה נענש בביטול מצות עשה.

והנה באמת עיקר המרי והמגונה אשר מביא אדם לכל פגעי ונגעי גוף ונשמה הוא הגסות והקנאה, היא ההורגת צדיקים בעו"ה, והיא כל חלי ומחלה אשר לנו בגולה. וידוע כי ת"ח שבדור הם נקראים אם, כאמרם אביו זה הקב"ה ואם זהו כנסת ישראל, היינו ת"ח שבדור הגודרים גדרים ומנהלים עם ה' לעבודת קודש, כאם אשר מנהלת בנה בדרך ישרה, כך מנהלת הכנסת ישראל לעדת ה' ומגדלם ומלמדם זאת עשי ומזה תמנעי, כאם אשר עיניה לשלמת בני' כן הת"ח וכנסי' על עם ה'. ובעו"ה ע"י קנאת איש מרעהו בנים זרים יולדו, כי אין מנהל ונחלקה תומת ישרים. וזה מאמר שלמה בשיר השירים בני אמי נחרו בי, היינו ת"ח נקראים בני אם הם הנוחרים וגורמים שאנו בעו"ה שחרחרות וקודרנית, כי מכח מחלוקת נתהוה הכל. וזהו הכל בעו"ה מכח רמות רוח וקנאה.

והנה אמרו בגמ' למה נסמכה מיתת צדיקים לפרה אדומה, כשם שפרה אדומה מכפרת כך מיתת צדיקים מכפרת. וי"ל למה נסמך לפרה שהיא בעצם אינה כפרה, רק כתיב בה חטאת כקדשים, ולא נסמכה לקרבנות גמורים קדשי קדשים. אמנם הא דצדיקים נתפסין בעון הדור, ואדרבה לכאורה מבואר דצדיקים מגינים, כדאמרינן בגמרא בשיבבותיה דרב לא הוי מותא, סברי בזכותי' דרב, אחזי בחילמא מילתא דא זוטרתי' לרב, אלא האי גברא דמושיל מרא וכו' לקיברא הוא דאגין, ויש להבין סוף כל סוף איכא רב בהך שכונה ומגין, ומה בכך דהוי זוטרי' מ"מ זכותי' מגין, ואיך שייך דהך דמושיל כלים לבי קברי מגין. אבל נראה, כי הענין דצדיק מגין משום דכיון דניתן רשות למשחית שוב אין מבחין בין טוב לרע, ולכך חס הקב"ה לבל יתן רשות למשחית כלל, וזהו מאמרו של אברהם אבינו חלילה לך וכו', דלכאורא קשה מה זה טענה הרשעים יאבדו וצדיקים חיו יחיו, אבל לפמ"ש ניחא, דכיון דנתן רשות למשחית שוב אין הבחנה, כי כך המדה דאין מבחין, וא"כ אף צדיקים יאבדו, וח"ו לך להמית צדיק עם רשע, ולכן טוב מבלי להשחית כלל. אך זהו ידוע כי אמרינן דשוב אין מבחין היינו בצדיק בינוני, אבל בצדיק גמור למאוד לא שייך אינו מבחין, ואין רשות למשחית לשלוט בו, אדרבה נהפוך הוא, הצדיק שולט בו, כדמצינו באהרן ופנחס שדחפוהו למלאך המשחית, ולכך רב דנפיש זכותו לא הגין, כי אף דיהא הרשות למשחית לא יפגע בו, משא"כ הך דמושיל לבי קברא דלא נפיש זכותיה כ"כ, ואלו ניתן רשות למשחית אך בו היה פוגע דאינו מבחין, גלל כן הגין זכותי' דלא ניתן רשות כלל וא"ש. עכ"פ ראינו דצדיקים מגינים, ואיך נאמר מפני הרעה נאסף הצדיק דמכפר.

אבל באמת אם צדיקים מוחים בדור הם מגינים, אבל אם אין מוחים אינן מגינים, רק עליהם יהיה העונש לכפר בעד העם, כי האם סובלת חטא הבן כדכתיב בן כסיל תוגת אמו, כי על האם לייסר, ולכך אמרה רבקה ליעקב עלי קללתך בני, דאם יחשבו יצחק למתעתע עליה הקלון והעונש, וצדיקים הם האם, ולכך הם מכפרים. וזהו ענין פרה אדומה כמ"ש רש"י ומדרש תבא אמה ותקנח צואת בנה, והיא היא, ולכך נסמך מיתת צדיקים לפרה אדומה, כי ענין שניהם שווין, כמו זה שאם סובלת עון בניה כן בזה, והדברים אחדי' וא"ש. וא"כ דצדיקים מתים בגין דלא מיחו, ואם קטגורים בין ת"ח אין בידיהם למחות, כי על ידי כן העם פרועים לשמצה בקמיהם בעו"ה:

ואמרו במדרש כי עץ הדעת היה אתרוג, כי האילן צווח אל תבאני רגל גאוה, ר"ת אתר"ג, כי ידע באכילתו ילבש גאוה ויהיה הארס בעו"ה להתנשא, ולכך אמרו בגמרא כי האומר אתרונג"א תלתי ברמות רוחא, כי הוא מפריד בין התיבות באות נון שלא יהיה ר"ת כנ"ל, ומפריד הכוונה, כי באמת לבו מלא גסות, וזהו אמרם תילתי ברמות רוחא, ודי.

ולכך על מצוה קלה שעבר אדה"ר נענש, כמבואר במדרש, שאלו מה"ש מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר, ואמר מצוה קלה צויתי עליו ועבר עליה. ויש להבין מה זהו שאלה, וכי לא ידעו דאכל מהעץ, וגם מה השיב מצוה קלה וכו', אדרבה אלו היה מצוה חמורה יותר ראוי לעונש.

אבל הענין, ידוע כי אדה"ר שב בתשובה שלימה, כמבואר דישב במי גיחון עד שנעשה בשרו ככברה, רק הטעם דלא נתכפר לו העון לגמרי, כי הוא כמו אחר דידע רבונו ומרד, וכן הדבר באדה"ר דידע כח ה' ומרד, רק גם זה היה בישראל במדבר כי הכירו כח ה' במ"ת ופנים אל פנים נראה ה' עמם וסרו מהר להמיר כבודו בתבנית שור אוכל עשב, ומ"מ נתקבלה תשובתם, רק כבר אמרו כי באמת לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה רק להורות לבעלי תשובה אחרים, ולכך נתקבלה תשובתם, אך לפי זה קשה אם כן אף תשובת אדם הראשון היה ראוי להתקבל להורות לבעלי תשובה, רק המפרשים הקשו מה צורך להורות לב"ת, הלא מקרא מלא כתיב ושבת עד ה' וכו', ותירצו דה"א בעון קל ולא בעון חמור כזה, ולכך קמ"ל, וא"כ א"ש דמה"ש שאלו מ"מ קנסת מיתה לאד"הר, דהא שב, ואי דידע רבונו מ"מ בשביל להורות לב"ת היה לך לקבל תשובתו, והשיב הקב"ה מצוה קלה צויתי לו ועבר, בשלמא אלו היה מצוה חמורה י"ל להורות לב"ת, כי זהו לא נלמוד מקרא, אבל מצוה קלה כבר נלמוד מקרא וא"צ להורות לתשובה. ולכן בני, ראו הוו זהירים בקלה כמו בחמורה.

אבל הכל בעו"ה הגסות ורדיפת הכבוד המדומה. אמת יש להבין במ"ש בגמרא הספדא יקרא דחיי או דשכבי וכו', ואמרינן ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, וכי בשביל יקרא דאברהם משהי לי לשרה, ומשני שרה גופא ניחא לה דלתייקר בה אברהם, ויש להבין מה נ"מ בעלמא דקשוט אם בעלה יהיה לו כבוד בעיני בני חת או לא, והלא כל כבוד עה"ז הוא ריק ותוהו ושטות, ואין זכרון במעט זמן, ומכ"ש בעיני בריות כאלה, וכי בשביל זה יהיה שרה מושהת, אשר הוא עיכוב למנוחתה וקנין שלימותא, כי כל זמן שאין הגוף נקבר נפשה יאבל רצוא ושוב כנודע.

אבל הענין, בלא"ה יש להבין במ"ש רש"י וכן במדרש כי שרה מתה מחמת חרדה, שאמרו לה שאברהם ביקש להעלות ליצחק לקרבן וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה, ויש להבין, צדקת כזאת עד שאברהם טפל לה בנביאות תחרד עד למיתה בשמעה כי פרי בטנה ירצה לקרבן ה', הלא זהו תכלית שלימות, ולכך נוצרנו לעשות נחת ליוצרנו, והנבחר לאדם השלם יותר מזה שירצה לה' לקחת מי"ח לקרבן ריח ניחוח, ומה זו חרדה, וביחוד שאמרו לה שלא נשחט, וא"כ מה זהו חרדה על ס"ד, ואין זהו חרדה כ"כ כדאי למות. אבל הענין, כי ודאי עיקר מעלות נסיון העקידה לא היה אשר ה' צוה לעקוד ליצחק ולשוחטו בהחלט, פשיטא, מהכ"ת לעבור פי ה', ומי מוחה בלא"ה אשר נפשו עליו יאסף וכמה שלוחים למקום להמיתו ברגע, ושטות יהיה מזה שימרה פיו, רק ה' אמר לאברהם לא בתורת צווי רק בתורת בקשה, אם תרצה להעלות בנך יחידך לעולה יהיה לי לנחת, אבל לא שאני מצוך, ואם אינך רוצה גם בזה לא יקרך עון, כי בנך הוא אשר הבטחתי לך עליו, וזהו קח נא את בנך וכו', אין נא אלא לשון בקשה, הדבר תלוי ברצון, ואברהם אבינו ע"ה לא חס על בנו ומהר לעשות נחת לקונו ולא חס על בנו, וזהו היה בעיני ההמון לפלא, שלא יחמול על פרי בטנו לעת זקנתו, מה שהיה בידו אם להרוג או לחמול, וכבר ידוע מה שאמרו ליצני הדור מאבימלך נתעברה שרה ולא מאברהם כלל, וחשבוה לשרה לזונה, וא"כ עכשיו בשמעם שאברהם רצה לשוחטו, יתחזק הקול ולעז שלהם, ויאמרו הוא הדבר אשר דברנו כי לא אביו הוא, וידע בנפשו כי לא ממנו הרה וילדה, ולכך לא חס לשוחטו ורץ בשמחה לעשות רצון ה', כי מה איכפת לו בבן זר אשר לא יצא מחלציו, וזהו החרדה שחרדה הצדיקת שרה, כי על ידי כן יתחזק הקול ולעז עליה ועל בנה זרע כשר להחזיקו בחזקת ממזר והיא בחזקת זונה, וגדל כאבה עד שמתה, לכך השהו לשרה כדי שיספוד אברהם, כי אם לא יספדה יאמרו לצני הדור כי הואיל ידע כי סוררה היא וזנתה עם אבימלך וילדה לזנונים לכך לא בא ושהה בדרך כדי שלא לבכות ולספוד עליה, כי רע עליו מעשיה וסטיא דא מבעלה עד שבנה רצה לשחוט, ולכך שהו עד שבא אברהם והרבה הספד ובכיה לאשת נעורים הכשירה, ומזו הכירו כי שקר ענו בה, וכי יודע הוא כי נאמנת היא לו ולא עבר עליה רוח זרה ח"ו, ולולי שידע כן בנפש מה זה קול הבכי והספד ומה לה ולו הלא בגדה בו, וא"כ ההספד מורה על צדקת שרה ועל כשרות יצחק וזרעו כי הם זרע אמונים וכשירים ממחצב אברהם הוחצבו, ולכך אמרו חז"ל שרה גופא ניחא לה דלתייקר בה אברהם, כי זה מורה על כשרותה וכשרות בנה, כי לולי כן אי כבוד בה הלא כזבה בו.

ולכן בניי, כמה גדלה עקדת יצחק, והנה קדושי' אלו אשר אנו עוסקים בהספדם בעו"ה ראו כמה מזבחות ערכו לה', ומנחה מרחשת לזכרון בהיכל ה' תמיד אל דומיה לו, ונחנו נתחזק לקנא בהם, צאו ולמדו מסדרא דיומא פרש' פנחס, אשר פנחס בקנאתו לה' כמה יקר ועיטרן קדישין דנחיל ליה ולבני' עד עולם, ובאמת כל חטא זמרי היה בעו"ה מחמת קנאה וגסות, כאמרם בגמרא דסנהדרין נתקבצו שבט שמעון לזמרי, ואמרו משה הושיב סנהדרין ודן דיני נפשות ואתה שותק, לקח עמו שבטו והלך אצל כזבי ואמר השמעי לי, כי אף שצוה אביך מבלי להשמע רק לגדול אני גדול ממשה, ותפשהו בבלוריה ואמר זו אסורה או מותרת, ואת"ל אסירה בת יתרו מי התיר לך וכו', ויש להבין, הלא משה דהושיב סנהדרין לדון לא על שבעלו וזנו את בנות מואב דנו אותם, כי מלבד שהא נתעלמה ממנו הלכה לגמרי, אף גם אין לזה משפט מות בב"ד, רק קנאים פוגעים בו כנודע, רק על שנצמדו לפעור, וא"כ מה יתקן זה בלקחו לכזבי והורה דמותר לבעול בנות מואב, מ"מ לא יצדקו במה שעבדו לפעור ועל זה חייבין מיתה, ולא יועיל בזה התנצלותו כלל.

אבל הענין, כאשר אמרתי ואח"כ ראה מצאתיו להרב ר"א קונקי בספרו דברי חכם חן, כי אמרו בגמרא העובד עכו"ם מאהבה ויראה ס"ל לרבא פטור, והכי קיי"ל, ופירש"י מאהבת אדם עובד ולא חשבהו בלבו לעכו"ם ע"ש, כי כן דעת רוב מחברים, ולפ"ז הם לא עבדו לפעור רק לאהבת בנות מואב, כי בערה בם אש אהבתם, והם ביקשו ממנו לעבוד, ולכך עבדו, והרי זה מאהבה גמורה, ולכאורה אין כאן משפט מות להאנשים האלה, אך באמת יש הבדל ה"מ באהבה המותרת כי אוהב לאיש ומותר, ואם אח"כ אהבתו עזה שעובד עכו"ם הרי זה כמו אונס, משא"כ לאהוב בת אל נכר וזו בעצם אסורה, והתורה צווחה פן יסיר בנך מאחריך, ולכך אסרה התורה האהבה ודיבוק בבנות עכו"ם, כי ירדה תורה לסוף דעתנו שיסירו לעכו"ם, א"כ ההתחלה היא תיכף התחלת עכו"ם ואיבזרי' דעכו"ם, כי זה גורם זה וזהו ודאי אסור, וא"כ א"ש דזמרי ביקש להתנצל בעד העובדים, ולכך התחבל לומר דמותר לדבק ולבעול בנות עכו"ם, כמו משה דלקח צפרה, וא"כ הרי זה דומה לשארי אהבת אדם, כיון דמותר לעשות כך הרי זה מאהבה בהחלט ופוטר ממיתה. וכמה עמקו תחבולת ומחשבת יצה"ר, ופושט טלפיו לש"ש והכל כד"ת, ועל זה נאמר מה לך לספר חוקי, בעו"ה התורה לרעה, וזהו כוונת זמרי. ובשביל גסות רוח וקנאה, היא מתחילות עולם מרקד בנו, ועוד היום בעו"ה היא הגורמת רעות רבות וישסה אוצר כל כלי חמדה:

תוכן העניינים

קשת יהונתן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה