קרשקש על מורה נבוכים· רבנו אשר קרשקש
חלק א
הקדמה
סבות הסתירה וההפך. סתירה נקראת כשיניח מאמר אחד ובמקום אחר יסתור המאמר ההוא לא כולו וההפך נקרא כשהניח מאמר מה ואחר כך למקום אחר יניח הפכו. משל לסתירה אמרנו כל אדם לבן ואין כל אדם לבן שהוא מסיר הלובן מקצת האדם לא מכולו, וההפך הוא באמרו כל אדם לבן יהיה הפכו אין אדם אחד לבן שהוא מהפך כל מה שהניח במאמר ויש דרך הפכים אחרים כמו השחור שהוא הפך הלבן והחם הפך הקר והוא מנמצא אל נמצא והחיוב והשלילה אשר הם סבות הסתירה והם חולקים האמת והשקר בכל החמרים הוא מבלתי נמצא אל נמצא או מנמצא אל בלתי נמצא שזה הוא מהעדר אל מציאות או ממציאות אל העדר והוא חזק ההפכיות יותר מהפכיות אשר הוא מנמצא אל נמצא שכל אחד מהם יש להם מציאות כאלו תאמר שאיננו טוב שהיא שוללת יותר הפכי לטוב מאשר הוא מעלה הטוב לגמרי ושוללו ממנו יותר ממה שיאמר בטוב שהוא רע כמו שהתבאר בספר המליצה:
הסבה החמישית צורך הלימוד והבנה והוא שיהיה שם ענין סתום קשה לציירו יצטרך לזכרו או ללקחו הקדמה בביאור ענין קל. ירצה בזה שענין מה בזולת מקומו אשר מקומו מיוחד לו לבארו על אמתתו ולהבינו בביאור רחב ולתת גדרו המבאר אותו ויקרה בחכמה האחרת שאין החכמה ההיא מיוחדת לו בביאור הענין ההוא שיזכר הענין ההוא נפרד או שיעשה באותו המקום הקדמה שתהיה הקדמה מן ההקדמות שהיא בנושא ונשוא או שהוא מן ההכרח שיזכור הענין ההוא מוקדם לו, כאלו תאמר שכל או נפש או חומר ראשון או טבע שיזכרו במקומות רבים בזולת מקומם ואי אפשר למלמד שיבאר הענין ההוא לתלמיד בתכלית הביאור המחוייב לאותו הענין אם לא באורך גדול ובהצעות ארוכות ויצטרך המלמד לתת לו דמויים והמשלים באותו הענין אחר שאינו יכול לבארו ולתת גדרו, וכן התלמיד אם ירצה המלמד לבארו לא יוכל לקבל מצד שהוא חסר ההצעות ולכן צריך שיבארנו בביאור קל ואע"פ שאין זה ביאורו המיוחד לו הנקרא ראשון ועצמי לדבר ההוא וכשיגיע אל מקומו הראוי לו יבינהו אז הביאור המיוחד לו אשר הביאור ההוא מורה על עצם הענין ההוא כפי אמתתו. ולשון חריזי הוא כן צורך הלימוד ופירושו כשהוא עיון עמוק וקשה להשכיל ולהבין לתלמידים ויכריח הצורך לזכרו או לעשות ממנו הקדמה וימצא ענין נקל להבין וע"כ צריך להקדים הענין הנקל תחלה על הראשון בעבור כי התחלה תהיה לעולם מן הדברים הקלים ויצטרך המלמד להעלים עינו בלמוד הענין הראשון כפי מה שיוכל ובעיון הגס. ואל ירצה לדקדק אמתת הענין אך יניחהו לפי שכל השומע עד אשר יבונן מה שירצה לבוננהו ואח"כ ישוב לדקדק לו הענין העמוק ההוא ויתבאר על אמתתו במקומו הראוי לו. ואמר הר"ם כי אחד מסבות הסתירה או ההפך הנמצא בספר המורה הוא זה שיבאר דבר מה תחלה בביאור אחר והוא עיון גס. ויבארהו במקום אחר כפי אמתתו ונראה שהוא הפך או סותר. וקצת מן הגדולים פירשו כי הענין הסתום בא לבאר ענין קל וזה מן הפלא ראה אמרו צורך הלמוד וההבנה ומה צורך הלמוד וההבנה לענין הקל שיהיה סבת הסתירה או ההפך ועוד איך יבא הענין הסתום לבאר ענין קל והוא בלתי מבואר בעצמו וצריך ביאור ואיך יתבאר זולתו בו והוא הקל, ועוד אסרו בביאור ענין קל לפי דעתם היה ראוי לומר לבאר ענין קל ועוד איך קרא הענין הסתום ראשון הקל הוא הראשון לפי הנחתם, ועוד אמרו צריך שיוקדם בלמוד על הראשון ההוא אם כן הראשון לא בא לבאר זה הקל הקודם, ואין הפרש בין דעת רבי יהודה חריזי ובין דעת רבי שמואל ן' תבון שניהם כונה אחת נתכונו אלא שרבי יהודה חריז"י הרחיב הבאור עד שלא יפול בו הספק אפי' למי שאין עיניו בראשו ואומר הר"ם שזאת אחת מסבות הסתירה או ההפך שהם בספר המורה וזה שהוא יזכור ענין סתום במקום מה להכרח מה בארו בבאור קל ובמקום אחר ידקדק הענין ויבאר אותו על אמתתו כמו שעשה באמרו ותמונת ה' יביט ואמתת השם ובשהגיע לפסוק ופני לא יראו פירשו ואמתת מציאותי לא תושג וזה הוא הפך מה שאמר ותמונת ה' יביט, ואמר הפילוסוף רבי יוסף אבן כספי כי מה שאמר ותמונת ה' יביט הוא ענין גם ומה שפירש ופני לא יראו הוא ענין אמתי, וכן עשה ארסטו שאמר שהתנועה נמצאת בעצם ובכמה ובאיך ובאנה ובמאמר הששי משמע (שביעי) דקדק שאין בעצם תנועה שהצורות הוות ונפסדות בלי זמן:
פרק א
אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית. אמר זה להבדילו מן הצורה המלאכותית אשר היא התמונה והתואר:
הענין אשר בו נתעצם והיה מה שהוא, אין ספק שהר"ם רצה בזה הענין לבאר מהות הצורה ואפשר שייבן ממאמרו העצם האישי המורכב מהחומר והצורה אשר בהם נתעצם הדבר והעצם יוחלט אל שניהם שהצורה לבדה איננה עומדת וכן החומר לבדו אינו עומר ולזה ביאר עוד ואמר והוא אמתתו מאשר הוא הנמצא ההוא שהצורה לבדה היא אמתת הדבר ושלמותו הנה ביאר עצם כל צורה בכלל איזה צורה שתהיה ובעבור זה ביאר עור ואמר שמלת צלם שמורה על מהות איננה נאמרת כי אם על צורת הארם וזהו אמרו אשר הענין ההוא באדם והוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית:
כי הבזיון דבק בנפש שהוא הצורה המינית. ירצה בזה כי צלמם היא נפשם והשם ביזה אותה מצד הפחיתות שיש לה אשר לא הושלמה לא בתורה ולא בחכמה ואינו רוצה בצלמם צורת פניהם שהוא התמונה והתואר כי זה לא יצוייר בשכל שהשם יבזה האדם מצד תמונתו אם הוא שלם בשכלו:
בענין שבו זר מאוד, פי' הוא השכל וקראו זר בעבור שלא נמצא לזולתו מן הנמצאות של מטה והוא המשיג הדבר כמו שהוא מבלתי שיחובר אליו דבר זר כהשיעור המצב והמראה וכו' ובו ישיג האדם המושכלות באמצעות הגבול האמצעי באיכותם ובאמצעות הגדר והרושם בציורם וזה שהוא ישיג גדר האדם שהוא החיות והדבור בלתי אמצעות שיעור מצב ומראה מה שאין כן לכח הדמיון שהוא לא ישיג האדם אלא א"כ עומד או יושב או קרוב או רחוק או ערום או לבוש וכיוצא באלו הענינים אחרים:
פרק ב
שינו בריאתו לרע. רוצה בו כאלו תאמר ראו רעה שגמלהו שהושם כוכב בשמים:
האמת מן השקר, ואמר פירוש שהוא הידיעה בענינים האמתיים ההכרחיים:
וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו, פי' כאשר התחיל לנטות אחר התאוה ולהפרד מהשכל קרא זה מרי שהוא ממרה בנכבד שבחלקיו בהפרדה ממנו ושוללות השגה שכלית ממנו קרא עונש וההשתקעות אחר כן במפורסמות אשר היה סבתו שלילת ההשגה ממנו קרא זה מרה במצוה אשר בעבור שכלו צווה בו שנאמר לו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כל דברי הר"ם ז"ל מעולים ושלמים בתכלית השלמות אמנם לרוב חסרוני אני מסופק ותמה אם הוא היה שכלי גמור כמו שנראה מענינו אם נטה לפעמים אל המפורסם יותר מדאי איך נפרדו ממנו המושכלות שהרי ראינו כמה חכמים מחוכמים משכילים בכל מדע ימשכו אחר התאוות במאכל ובמשתה ובמשגל ואעפ"כ יהיו מושכליהם רבים עמהם וחכמתם נובעת כמקור מים חיים מלבם על לשונם בכל עת שירצו, ועוד איך היה זה האדם הנכבד שקוע במפורסמות ולא הותר לו לאכול בשר רק מפרי עץ הגן היה מזונו וכן בענין המשגל הותרה לו האשה ולא היו נשים אחרות בעולם שימשך אחריהם וישתקע בחוש המשוש, ומה יש הפסד בזה אם נאמר שהדבר הוא כמשמעו שהיה שם עץ אחד הוזהר שלא לאכול מפריו מפני שיש בטבע אותו הפרי להרבות תאוות המשגל וכן בטבעו כי מי שיאכל ממנו יבחן בין המגונה והנאה שהנה נראה כי יש סמים רבים מי שירגיל בם תוסיף תאותו תמיד בחוש המביא להולדה וגם אם הגיע לאדם מחלה שלא היה לו המלאך הממונה על התאוה אם ירגיל בסמים או במאכלים או בשמנים מיוחדים ישיבוהו לאיתנו כאשר היה בתחלה, ונוכל לומר שצוהו שלא לאכול מאותו הפרי שאולי היה בטבעו שהאוכל ממנו יגיע לתאוה עצומה באותו החוש והסיתו דמיונו או כח המתעורר העירהו לאכול ממנו. וכן נוכל לומר כי עץ החיים אשר היה בתוך הגן הוא כמשמעו ויש בטבעו שהאוכלו יחיה לעולם כמו שראינו שהיה בטבע הראשונים שחיו תשע מאות שנה ויותר, ואין זה נמנע בחוק האל כי כמו שברא הגלגלים וכל אשר בהם מהעדר גמור אחר שלא היו כן נוכל לומר שבארץ מקום מיוחד נכבד והוא גן עדן ובו מיני אילנות נכבדים וסמים נפלאים כמו שנראה מאבנים טובות ומרגליות יש להם סגולות נפלאות נעלמות בלתי מושגות בדרך הקשי יקראוהו טבע נעלם שאילו לא ראינו פעולתם לא נאמין בזה בשום פנים וכן בבריאות אשר בים ראינו ענינים מופלאים אילו לא הרגשנו אותם בחושנו לא היינו מאמינים בזה כמו דג הנקרא בלינא שהוא גדול בתכלית הגודל וכמו כן אמרו הפילוסופים שיש דג בים שארכו ל' פרסאות וכמו דג אחד שהושם בטבעו שכל ערב שבת בין השמשות אינו שט בים אבל הוא מקריב עצמו לצד היבשה ואינו זז ממקומו כל השבת ואפי' אם יכוהו בחרבות וברמחים לא יזוז ממקומו, ורבים כמו אלה הענינים נמצאים בעולם שאם יגיד המגיד למי שלא ראה אותם יחשבם לנמנע גמור. וראה אמרו בלדת נח זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' שמורה שהארירה שאמר הכתוב ארורה האדמה בעבורך היא כמשמעה על עברו המצוה אשר נצטוה, ותראה כמה מצות בתורה מבוארות בתכלית הביאור למנוע האדם מהמשך אחר התאוה ר"ל חוש המשוש אשר המכוון בו חוש הטעם וחוש המביא להולדה וזהו הכונה כאיסור העריות ואיסור המאכלים. וממה שנראה בחוש במקצת החכמים שאפי' יהיו נמשכים בהנאות הגשמיות ביותר מן ההכרחי לא יפרדו מהם המושכלות כל עת חפצם בלימוד אם לא שישתדלו בסחורות ובענין מותרי המחיה ויסתלקו מן הלימוד סלוק גמור ימים רבים ואז יפרד המושכל מהם פרידה גמורה מצד השתקעם במפורסם, ואדם הראשון לא היה צריך לכל זה שיהיה סבה לו שיפרדו מושכליו ממנו ואפי' היה נמשך בחוש הטעם ובחוש המשגל:
ואין בהכרחי טוב ורע, פי' ההכרחי האמתי הוא ענין מתמיד קיים בלתי משתנה בעת מן העתים ואי אפשר שיהיה בחלוף מה שהוא עליו לאמת ולשקר וכן הרצון בזה ידיעת המושכלות כולם על אמתתם. ויש להקשות בזה המזון הוא הכרחי לאדם והוא טוב לו כי בו יתקיים מציאותו וכל כחות הגוף יגיע להם השלמות בו וכן יאמר מציאות השמים טוב וכן מציאות השמש או הירח וכן מציאות היסודות הוא טוב וכן מציאות האדם הוא טוב לו. התשובה כזה כשתעיין בהם מצד הציור והאמור יאמר בהם אמת ושקר מצד האמת וכשתעיין בהם מצד מציאותם או מצד הטובות המגיעות מהם לזולתם יאמר בהם טוב ורע ואם אפשר שהרע יגיע במקרה, והמשל כי כשנאמר השמים כדוריים יש בזה שני ציורים ציור המלה המורה על השמים וציור המלה המורה על הכדוריות וכשיודע במופת שהוא כדורי ונאמר שהשמים כדוריים הוא אמת וכשיעיין בהם מצד מציאותם או מצד הטובות שיגיעו מהם לזולתם יאמר שמציאות השמים טוב, וכן היסודות כשנעיין בהם מצד מציאותם יאמר בהם טוב שבהתערבות קצתם בקצתם יתהוו מהם הנמצאות והרע יגיע מהם במקרה כגשם שוטף והברד או השקעת מקומות, וכן המזון יאמר בו אמת ושקר כמו שנחקור אם הוא הכרחי לאדם אם אין ואחר החקירה שהוא הכרחי ויתאמת זה נוכל לומר שמציאותו הוא טוב לו והרע המגיע הוא במקרה והוא מצד לקיחתו בזולת שווי. והאמת כי ההכרח יאמר על ג' פנים האחד בהכרח הנשימה לחי או הכרח המזון לכל נזון ונאמר בענין האונס לאנוס ונאמר על הענין המתמיד הקיים שאי אפשר שיהיה בחלוף מה שהוא עליו, וההפרש ביניהם מבואר כי הנשימה אם היא הכרחית משתנה פעמים באה בארוכה ופעמים באה בקצרה לפי תנועה הארוכה המהירה או בלתי מהירה תשתנה הנשימה וכן המזון אם הוא הכרחי הוא משתנה וישוב בבשר בשר ובעצם עצם. והמין השני אין צריך בו משל. והמין השלישי הוא ההכרחי האמתי שאי אפשר שיגיע לו השנוי בשום צד:
פקוח אזנים ולא ישמע, ר"ל וזה ראיה כי פקח אינו נאמר על ראות עינים אבל הוא פקיחת הלב וזהו אמרו אשר עינים להם לראות ולא יראו וסוף הפסוק כי בני מרי המה מורה שהוא אומר זה על ראות הלב וכן פקוח אזנים על אזני הלב:
אבל אמרו באדם משנה פניו ותשלחהו. ר"ל זה הפסוק דרשוהו רז"ל ואמרו תתקפהו לנצח ויהלך משנה פניו ותשלחהו תוקף שהיה לו לאדם הראשון לנצח ויהלך כאשר הניח עצתו של הקב"ה והלך אחר עצת הנחש וזהו אמרו משנה פניו שנטה אחר דמיונו ותאותו, והר"ם נמשך אחר הדרש ואמר פירושו וביאורו כאשר שנה פנותו שולח כאלו אמר מה שאמר משנה פניו אין זה סתירה למה שאמרתי לא היה שם אלא גלות יריעה כי אמרו משנה פניו אין זה שנוי פנים ממש אבל שנוי בכונה וזהו אמרו כי פנים שם נגזר מפנה והאדם יכוון למה שירצה כונתו:
פרק ג
ותמונת י"י יביט ענינו ופירושו ואמתת השם ישיג. יש מתמיהים על הרב באמרו ולפ"ז הענין השלישי נאמר ותמונת י"י יביט ולא זכר שום פסוק יראה מפשוטו שמלת תמונה נאמרת על הענין המושג בשכל האדם, והוא לא הפסיד בזה כלום כי אחר שתמונה שם מונח על הצורה הדמיונית אחר העלמו מן החושים והוא מצד זה רוחנית במקצת אחר שהוא בלתי מוחשת הוא מסתפק בזה ואינו צריך לפסוק אחר שהשכל מקבלה מן הדמיון ואם הוא באופן יותר פשוט וגם כן מדרך השכל, להשיב הצורה הפרטית כוללת וענין הכולל אשר ישיגהו השכל כאלו תאמר שהוא קבל צורת האדם פרטית ובענין כוללת לפי שיחסה אל כל בני אדם היה והוה ויהיה יחס אחד כי איזה שיקדים אצל השכל יגיע ממנו צורה וזה הפרט האחרון לא יוסיף עליו וענין הכללות שאותה הצורה המושגת אצל השכל ישוה לכלם השואה גמורה תמה למי שאומר שמה שפירש ותמונת י"י יביט ואמתת י"י ישיג הוא עיון גס ואיננו מדוקדק אחר שפירש במקום אחר פרק ל"ז באמרו ופני לא יראו ואמתת מציאותו כפי שהיא לא תושג ואמר שכן דרך החכמים שיפרשו הענין בעיון גס ואחר בך ידקדקהו ויראה מזה שמה שפירש בשם תמונה הוא בלתי אמתי ויש לתמוה על זה אם כן מה הועיל בזה הפרק שנראה שהיה תכליתו לבאר שם תמונה הנאמר בשם ית' ויש לפרש כי כבר ביארו במשליו בתארי השלילה ואמר זה האחרון כמעט שהגיע לציור הספינה ובאלו הושוה למי שציירה לתארי החיוב ואמר כן יקרבוך תארי השלילה והשגת השם ית' ואמר במקום אחר בפרק ס"ב ואין ספק שהמלות ההם מורות על ענינים יקרבו לאמתת ציור עצמו ית' בפנים אשר אמרנו אחר ששוה תארי השלילה לתארי החיוב אם כן המשיגו בשלילות הנעשית במופת הוא המשיגו באמת והקרוב ממנו, ומה שאמר ופני לא יראו ואמתת מציאותו כפי מה שהוא לא תושג הוא על דרך החיוב ואין ספק שנבואת מרע"ה וחכמתו לא השיגה להשגתו אדם לפניו ולאחריו ואם היתה השגתו השם ית' בשלילה לבד במה פילוסופים ידעו זה הסוד והוא השגתו בשלילה מופתית בהרחקת הגשמות והסרת הראוי וההפעלות ממנו אם כן מה היתה השגתו גדולה יותר מכל שאר הנביאים. התשובה בזה כי הוא השיג השגה שלימה טבע המציאות כלו ומה שבעולם השפל ועולם הגלגלים השיג תמונתו ואמתתו וידע מהותו והוא מה שלא נודע לשום פילוסוף שהם לא ידעו מספר הגלגלים על אמתתם ותכונתם אך הניחו תכונה אפשרית שיראו ממנה כמו אלה התנועות וכן השיג לשכלים האלהים כאשר הם וכל הפילוסופים לא דברו ברוב בדברים אלהים אלא כדמות סברא ואין להם מופת ברוב הדברים ואולי ברובם הם משובשים אבל משה רבינו השיג הכל השגה שלימה וזהו השגה אשר אין למעלה ממנו בהשגת אמתת הבורא וזהו מה שאמר בתורה בכל ביתי נאמן הוא ר"ל הוא הבין מציאות עולמי הבנה אמתית קיימת:
פרק ה
אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו והשיגו אבל השגה בלתי שלימה. יש מפרשים שההריסה היא חשבם שהשם ית' רוח הגלגל או שהשם מניע החומר בלי אמצעי ואם היתה מחשבתם שעצם הגלגל הוא השם איך יאמרו ויראו את אלהי ישראל אין זה אלהי ישראל אבל אלהי האומות אבל באמת הם השיגו הנפרד ולא שמו הבדל בנפרדים וזהו אמרו השגה בלתי שלמה כי מי שהוא חכם בחכמה מן החכמות ואינו יודע כלם יאמר בו שהוא בלתי שלם ואמרו אשר כללה מן הגשמות מה שכללה שיחסו לו הפחות שבגשמים והוא החומר הראשון כאלו אמר המלך עומר על כסא מלכותו ועטרת זהב בראשו ושפחתו אצלו וזה הפך מאמר מיכה כשאמר ראיתי את ה' יחד לו הנכבדים מן הגשמיים והוא אמרו כל צבא השמים עומדים מימינו ומשמאלו, כך פי' הפילוסוף אבן כספי ענין אצילי בני ישראל כמו שפירשנו ואם דעת הרב החכם הוא נכבד וחשוב מאוד לפי המשכו אחר הדרש הנעשה באצילי בני ישראל ואמרו ז"ל מכלל שהיו ראוים לשליחות יד ואמרו שבעבור זה נשרפו נדב ואביהוא באהל מועד בתורה מבואר החטא אשר בעבורו נשרפו והוא אמרו בהקריבם אש זרה לפני ה' אשר לא צוה אותם. וכן אמרו רז"ל לא מתו נדב ואביהוא אלא על שהורו הוראה לפני משה רבן כאלו אמרו שעשו זה מעצמם בלי צואת משה, ועוד אמרו שתויי יין נכנסו למקדש ואותה השתיה גרם להם שלא השתדלו ההשתדלות הראוי ועשו אותו החטא. יש לפרש לפי הפשט שהשגתם נכבדת ושלימה ומה שאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו הוא בעבור שאמר למרע"ה וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בהם ה' ביאר בזה הפסוק כי הם עמדו בקדושה ובטהרה ובזכות הלב והדבקות בשם כמו שאמר ויראו עד שלא הוצרכו לשליחות יד, ומה שאמר ויאכלו וישתו שנראה מזה שנטו לדברים הגופיים ואותה אכילה היא אכילה ממש והיא היתה מצוה כמו שאמר למעלה ויעלו עולות שהם כלל ואמר אחר כך ויזבחו זבחים שלמים שיש בהם חלק לגבוה וחלק למקריבים ואכילתו מצוה וזהו שנראה לפי פשט הכתוב. ואמרו ותחת רגליו הרצון בו התבוננו בפעולותיו כלומר בנמצאות אשר הוא סבתם וראו בעין הלב שהפעולות ההם הם בתכלית היושר והטוב ודמו פעולותיו בלבנת הספיר ולעצם השמי' שהם בתכלית הספיריות והזכות והבהירות. ועוד שהרי משה נכלל בהשגה ויראו ולא נכלל באמרו ואל אצילי בני ישראל שהם נצטוו להתקדש אבל משה לא נצטוה שיתקדש שהוא מקודש ועומד:
לא בתאר איך ראו, פי' לא שתהיה השגתם אמתית אבל כאלו אמר בדרך פחיתה השיגו שאינו כמו כן כמו שחשבנו:
פרק ו
איש ואשה שני שמות. רמז לנו הרב השלם בזה השתוף רמזים נכבדים ואם העלים ממנו הענין אשר בעבורו זכר זה השיתוף וזה שהוא כיון בכאן להודיענו סדר הנמצא והקשרו קצתו בקצתו, ובאמרו איש ואשה רומז אל החומר והצורה ובאמרו אח רומז אל הכרובים אשר הם השכלים הנאמר בהם ופניהם איש אל אחיו ובאמרו אשה אל אחותה רומז אל הגלגלים המכוונים בארבע חיות שנא' בהם חוברות אשה אל אחותה אמר בכרובים ופניהם איש אל אחיו רומז שהאחד נאצל מהשני ומושפע ממנו כי מלת פנים מורה על המציאות וכאלו אמר שמציאות האחד הוא מושפע ממציאות חברו אחר שהוא עלה לו ופועלו ברצון האל ואמר איש אל אחיו מפני ששניהם שכל והפועל יתן לפעול בסבתו דומה למה שבעצמו ואין ביניהם הפרש ולא יושכל בהם מנין אלא מצד שהאחד עלה והאחד עלול לפי קצת דעות או האחד פועל והאחד פעול לפי דעת קצת מבעלי אמונתנו. וארבע חיות הם הגלגלים אשר סדרם הרב כאלו הם ארבע כדורים והם אחד תוך שני וכאלו הם נקשרים זה בזה אחר שהגלגל המקיף הוא המניע את כלם בתנועתו. ושתוף איש ואשה המכוון בהם עצם החומר והצורה הוא העולם השפל שכל הנמצאות של מטה הם מורכבות מחומר וצורה וכאלו הם נקשרים קצתם שחומר הראשון קבל צורת ארבע יסודות ובאמצעותם צורת המחצבים ואחר צורת הצמחים ובאמצעותם צורת ב"ח ואחר צורת ב"ח המדברים והיסודות אחר תוך שני והם בתוך אשר האחר תוך חברו וחבירו בחברו עד הגלגל המקיף המניע את כלם והשכלים הם מניעים אותה בכונה ברצון האל ויתן כח התשוקה והציור בגלגלים להדמות להם בתנועה ההיא הקיום וההתמדה והשפעת הטוב לזולתם אשר הוא העולם השפל:
פרק ז
ובזה נקראו תלמידי הנביאים בני הנביאים כמו שאבאר בשתוף שם בן. ר"ל הוא כאלו הוא הפוך בשתוף שם בן כמו שאבאר. וביאורו בסוף הפרק אמר ויולד בדמותו כצלמו כאשר למדהו והבינהו אם כן נקרא ילד מצד הלמידה וילד ובן שמות נרדפים וכן המוליד נקרא אב ולזה אמר למעלה על ובילדי נכרים ישפיקו שרוצה בו לימוד, ולזה הענין נקראו תלמידי הנביאים בנים מצד שהילד והבן ענין אחד:
פרק ט
ואמנם מה שהרחיב הלשון באמרו כי יד על כס יה הוא תואר עצמותו וגדולתו, רוצה בו הכס הסמוך לשמו מאחר שאמר כי יד על כס יה שהוא לשון שבועה והקב"ה נשבע בעצמו לא בדבר יוצא חוץ מעצמו אם כן כס הוא תואר גדולתו ועצמותו, ואין טענה עלינו מן כי אשא אל שמים ידי כי אין זה לשון שבועה והוא שתרגם ארי אתקינית בשמיא בית שכינתי, כאלו אמר השמים מורים על מציאותו ועצמותו ואין צריך שידומה דבר יוצא חוץ מעצמו ר"ל תואר מתאריו ויהיו אלו התוארים נוספים על העצם לפי שאין לו תואר חיוב נוסף על עצמו כמו שהתבאר בהרחקת התארים:
ויהיה נמצא עם כסא אחר הבריאה ובלתי כסא קודם הבריאה. ואפשר לאומר שיאמר כי כמו שיחס הנצחית לשם כן יחס הנצחות לשמים אחר שהוא כסא מיוחס לו ומורה עליו כמ"ש השמים כסאי אחר שיחס אותו כסא לשם ולא בעת בלתי עת הם קיימים מתמידים בהתמדתו שאם יעדר לא יהיה כסא לו, או הנרצה באמרו השמים כסאי שהם יורו מציאותו ועצמותו ולנצח הם מתמידים בעשות זאת ההוראה שאם יפסדו נפסדה ההוראה וכבר ראינו שהכתוב יחס הנצחות לשם ולשמים בדרך אחד אמר לעולם ה' דברך נצב בשמים שהרצון בו שהם מורים עליו לעולם וכמו שהכתוב יחס הנצחות לשם באמרו ה' ימלוך לעולם ועד כן יחס הנצחות לארץ באמרו בל תמוט עולם ועד ואם הארץ שהיא כנקודה בתוך העגולה ואישיה נפסדים יחס לה הנצחות מה נאמר בעגולה עצמה שהיא השמים שאישיה קיימים כ"ש שיחוייב לו הנצחות, וכמו שיחס הכתוב נצחות המלכות והאלהות לשם כן יחס הנצחות ביחס ההוא בעצמו לעדה היושבת כציון שיהיה מלכה ואלהיה ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון, וכמו שיחס הנצחות לשם המהולל כן יחס הנצחות למהללים אמר לדור ודור הללויה, כמו כן נוכל לומר באמרו כסאך נרצה בו השמים ויחס הנצחות לו כמו שייחס הנצחות לשם, ונוכל לומר כמו שיחס הישיבה לשם על דרך משל ויחס לו הנצחות להיותו קיים עומד מתמיד כן יחס לו הכסא אשר הוא השמים לפי שלא תובן ישיבה בלא כסא ויחסה הנצחות לכסא לפי שהוא יושב בו ויתמידהו לנצח ברצונו אחר שהוא מורה עליו, וכן תמצא בכל מקום שיחס לבורא ישיבה יחס לו המקום המיוחד ליושב אמר יושב בשמים ישחק ואמר היושבי בשמים יושב על כסא רם ונשא, אתה תשמע השמים מכון שבתך וכן בשמים הכין כסאו, לא יצא מזה הכלל ואם פורש בו פירוש אחר ואם נמצא ישיבה מיוחדת לו בלי זכר כסא הרי כאלו נזכר בו כסא וכן תראה שיחס הארץ להדום רגליו על דרך לשון בני אדם כן יחס לו הכסא על דרך משל באמרו השמים כסאי:
וכבר ביאר ואמר ואתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור. ויחסה נצחות לכסא כמו שיחס לו ית' וכן חיוב המציאות לכסא כמו שחיוב המציאות לו וא"כ הוא תואר גדולתו ועצמותו שאם היה נברא מנבראיו היה הוא אפשר המציאות לא מחויב אם לא בבחינת סבתו:
פרק יא
ולא שנוי עצם, כלומר עצמו אינו משתנה לשאר העצמים, הרצון בו לא יתכן לומר שנוי אלא בשני ענינים שיש להם יחס מה והם מתחלפים בשאר הדברים אבל מי שמעצמו אין לו יחס מה וערך עם דבר מבריאותיו אין ראוי שיאמר בו שעצמו משתנה:
ואין לו ענין זולת עצמו שישתנה בו כי אילו אמר האומר אמת אין לו שנוי עצם אבל מצד תאריו הוא משתנה שהוא חכם ויכול ורוצה וכן אנחנו יש לנו החכמה והרצון והיכולת והשנוי בינינו ובינו בין רב למעט לזה אמר אין לו ענין זולת עצמו שישתנה בו כי היכולת והרצון אינם מקרים אבל הם עצמו, וכבר ביאר ואמר שאין לו שנוי עצם אם כי אין לו שנוי בדבר מהדברים אחר שאין לו זולת עצמו:
פרק טו
הסולם. רומז לכל המציאות שהשיג את המציאות כלו וראה שהוא נקשר קצתו בקצתו, ואמר ה' נצב עליו על ראש הסולם והראש הוא הגלגל העליון המקיף בכל ובתנועתו יתנועעו כל הגלגלים כי כלם חלקים בו, ואמר עליו על דרך שאמר רוכב שמים בעזרך סולו לרוכב בערבות, והרצון בו שהוא השליט והמושל עליו והוא נפרד ממנו ומניעו בכחו הגדול תנועה שאין לה הפסק לא שיהיה תנועתו מצד הציור לבד כמו שחשב הפילוסוף, כי תנועתו מצד ציור החשוק כי ברוב תהיה הנעת החשוק לחושק בלתי ידיעת החשוק כמו שהחושק אשר יתנועע ממקום למקום בעבור חשוקו אבל הוא אין לו כונה בזה, והשם יתב' הוא מניע הגלגל בכונתו ורצונו בשפע אשר ישפיע ממנו תמיד או זה שם בטבעו בתחלת הבריאה. וכאשר יתבונן האדם בזה הסולם שהוא רמז אל המציאות וידע הנמצאות ובפרט ידיעת הכוכבים והגלגלים על דרך מה שאמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה אז ישיג מי שעליו שהוא השם ית' שהוא ברא העולם והוציאו מאין ליש לעליונית מעלתו ורוממותו:
אמר ומבואר הוא שמאמר הנה ה' נצב עליו הוא כפי זה המשל הנשוא. פי' ולא נאמר על דרך האמת כי הוא אינו גשם ואיך יהיה לו התיחסות עם גשם ואמנם לפי הפשט נראה כי אמרו והנה ה' נצב עליו הוא כמו ויעל אלהים מעליו שהוא ענין הסתלקות הנבואה ממנו ובעת שתחול בו יאמר שהשם נצב עליו:
פרק טז
שהוא המבוא אשר תגיע ממנו אליו כמו שביארנו הנה מקום אתי, הרצון בו במלת אליו ההשגה בו וזה אמרו הנה מקום אתי שביאר בו במדרגת עיון והשקפת שכל שהיא השגה:
פרק יז
מסתירים הדברים בהתחלות, הרצון בו הדברים שהם התחלות והם החומר והצורה וההעדר, ואמר ומדברים בחידות מצד קראם הצורה זכר והחומר נקבה:
החומר והצורה. ר"ל החומר והצודה הם התהלות לדבר בעצם וההעדר במקרה מצד שהחומר נעדר מן הצודה המוכנת לקבלה, כמו שתאמר בחלמון שיש לו קבלת צורת האפרוח ככח ובהגיעה סר אותו ההעדר והגיע בפועל מה שהיה עודר ושב נעדר מה שהיה נמצא והוא צורת החלמון אשר היתה בפועל:
פרק יח
אמר הר"ם ונגש משה לבדו אל ה' והם לא יגשו שזה קריבת מדע ואי אפשר בו שיאמר שהוא קריבת מקום, ונראה לפי הענין שאין זה קריבת מדע אבל משה מצד שלימותו ויתרון מעלתו על כל בני דורו אמר שהוא יקרב למקום מיוחד מן ההר, שאם רצה בו קריבת מדע איך יתכן לומר והם לא יגשו אם היו מוכנים להגעת השלמות והדבקות בו אשר הוא המבוקש ממנו ית' כמו שאמר הכתוב השכל וידוע אותי, אבל נראה שהרצון בו הקריבה במקום מצד שלא הגיע שלמותם והדבקותם בשם כמשה. וארחיב פה המאמר שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק כשאמר הכתוב עלה אל ה' כאלו אמר עלה אלי וכן ונגש משה לבדו כאלו אמר ונגשת וכל אותו הפסוק הוא בלשון צוואה ואם ירצה באמרו ונגש שהוא קריבת מדע יהיה אמרו עלה אל ה' אתה ואהרן ירצה בו ג"כ קריבת מדע וכשאמר והם לא יגשו צוה בדבר והפכו שהרי הרשם כלם לאותה עליה וא"כ איך יאמר והם לא יגשו, ועוד נעשה חלוקה הכרחית אותה ההגשה או היתה אפשרית בטבעה או בלתי אפשרית ואם היתה אפשרית השגתו היא המבוקשת ואיך יצוה ויאמר והם לא יגשו ואם היתה בלתי אפשרית הצווי היה לבטלה. הנה נראה מזה כי ההגשה היתה במקום והרשם כלם לעלות אמנם המקום המיוחד אשר שכן שם האור והאש הבוערת לא הרשה רק משה לבדו למעלות שלמותו להיות אותו המקום יותר מקודש מכל ההר וכן אמר בלוחות שניות ונצבת לי שם על ראש ההר שהוא המקום המכובד והקדוש, וכן מצינו במקדש מקומות מיוחדים שהם מקודשים יותר מהשאר כמו בית קדשי הקדשים שלא נכנס שם אלא כהן גדול ביוה"כ:
וכן הנגיעה ומה ששמשו ממנה בלשון תפרשה בכל מקום כפי ענינו. פי' בעבור שהזכיר למעלה הנגיעה בענין הדבק המדע והוא אמרו כי נגע אל השמים משפטה והמשפט אינו גשם ולא דבר שיש בו ממשות שיתכן בו נגיעה. ואחר פירש גע בהרים ויעשנו שעם היות מלת גע נסמכת אל גשם אינו נגיעה ממש, אמר אחר כן וכן הנגיעה אם תמצאה נאמרת בשם ית' ונסמכת אל גשם תפרשה בכל מקום כפי ענינה:
פרק כא
והנה תנור עשן ולפיד אש כו' ולפי זאת ההשאלה נאמר ועברתי בארץ מצרים, הרצון בו לפי זאת ההשאלה שהושאל למה שיראה בבח הנבואה מביאת האור הושאל להגלות כח האל וגזרתו וזהו שתרגם ואתגלי. אמנם נראה לפי דעת קצת המפרשים שמלת ועברתי הוא ביאת האור והנבואה בלילה ההוא למשיגים ונעזרו בזה הפירוש מתרגום אונקלוס שתרגם ואתגלי, ולא יכולנו לעמוד על עומק דעתם בזה הענין כי אם מלת ועברתי מורה על ענין אחר והוא ביאת הנבואה למוכנים לה, אשיב מלת ועברתי נאמרה דרך משל כמלך העובר ממקום למקום לכלות הפושעים בו והוא כאלו אמר ועברתי להכותם, ועוד אם מלת ועברתי מורה על השגה מה ענין לסמוך לה בארץ מצרים, ואם תאמר ואם הוא דוחק גדול וענין זר כי מלת ועברתי מורה על השגה ומלת והכיתי מורה על הגזרה מה תאמר במלת ועבר ה' לנגוף את מצרים שהוא ספור משה לעם כמה שנאמר לו והוא ועברתי בארץ מצרים, נראה מזה תכלית ההראות שההעברה ההיא לעבור גזרת האל עליהם או על דרך משל כמלך העובר ממקום למקום להנקם מהמורדים, ואין טענה למלת תרגום אונקלוס שתרגם ואיתגלי כי כמו כן תרגם ועבר ה' לנגוף ואיתגלי ה' לממחי ית מצראי והרצון בזה ההגלות וההראות עד שלא יפול בו שום ספק שאותה המכה היא מכת בכורים וגזרה באה עליהם מהש"י בעבור ישראל. ואם תנור עשן ולפיד אש ראה במראה הנבואה והם דברים מוחשים יתכן לומר בזה עבר לפי ההנחה הראשונה שכן דרך כורתי ברית כמו שאמר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו א"כ אין בזה השאלה, וכן נראה במקום אחר שפירש הר"ם ויגע ע"פ נגיעה ממש ואם היה במראה הנבואה והוא אמרו ובידו רצפה שהוא ענין מוחש ואמר ויגע על פי אמר שהוא נגיעה ממש, ועל דרך האמת אם תנור עשן ולפיד אש הם דברים מוחשים לא יתכן לומר בהם אשר עבר בין הגזרים אלא מצד ההשאלה ואינו דומה לויגע על פי, ויש לומר שהעשן אחר שנעתק מלמטה למעלה ולצדדין וכן האש הנאחז בלפידים יתכן שיאמר בהם עבר לפי ההנחה הראשונה:
לכל מי שיעשה. הרצון בו במלת מי שהוא כמו מה כמו שמצינו מי במות יהודה הלא ירושלים שהוא כמו מה, והוא שב אל היין שהוא המעביר כמו שפירש החכם הפילוסוף אבן כספי, וי"ל שמי שב אל האדם שהוא המפליג בשתיה ויעבור החוק והגבול עד שהיין פועל בו, אבל באמת הוא הסבה הפועלת א"כ ראוי ליחס הפועל אל האדם וכאלו אמר שהגבר עבר חק שתיית היין:
והוא ירה החצי להעבירו. באמת נראה שהוא כמו פירוש הר"ם שהרצון בו עברת כונה כי מאחר שהנער הגיע אל המקום והוא אמר לו החצי ממך והלאה הוא להעביר כונת הנער, ואף אם הנער יעבור מקום החצי י"ל שהרצון במלת להעבירו העברת כונתו אחר שהנער הגיע אל מקום החצי והוא אמר לו החצי ממך והלאה:
אמר הר"ם ולפי זאת ההשאלה נאמר ויעבור ה' על פניו, וירצה בו העברת ההשגה המכונה בראיית פנים, ואני נפלא מאד על זה שהרי שלל ממנו אותה ההשגה ב' פעמים והוא אמרו לא תוכל לראות את פני ואמר עוד ופני לא יראו ולא היה צריך עוד לשלול אותה ההשגה ממנו, ועוד שהוא מבואר מן הפסוק בתכלית הביאור הענין הנרצה במלת ויעבור והוא שהש"י הבטיח למשה שתי הבטחות והוא אמרו אני אעביר כל טובי על פניך והוא אור כבודו אשר הוא האור הנברא והעבירו על פניו וקבלו פניו ממנו הזוהר הגדול והוא קרון עור פנים והוא אשר רצה באמרו והיה בעבור כבודי. וההבטחה שהבטיח והיא השניה שיודיעהו דרכיו כמו שבקש וזהו אמרו וקראתי בשם ה' לפניך וכשעלה משה בהר עם הלוחות השניות ואמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ספר הכתוב שהוא קיים מה שהבטיחו ואמר ויעבור ה' על פניו שהוא כנוי לטובו ואור כבודו ואחר אמר ויקרא ה' ה' והוא הודעת דרכיו כמו שהבטיחו באמרו וקראתי, וזה הוא הפירוש האמתי ואינו סובל פירוש אחר כלל, ואל זה הביאור נמשך אונקלוס השלם ואמר ואעבר ה' שכינתיה על אפוהי ושבחו הר"ם מאד מצד שראה בעין שכלו שהוא העקר, כי כמו שפניך פני משה כן על פניו פני משה, שאם היה הנרצה בו העביר דבר ממנו א"כ אעביר כל טובי העברת טובו ממנו אבל הוא העברת האור באמרו עד עברי כאלו השם הוא העובר אחר שהאור ההוא נאצל ממנו, ואמר ושכותי שלא יפסד ראותו, ולפרש פניך פנים הפנימיים כגון פני הלב או פני השכל וההעברה השגה שכלית זה אין ענין לו, כי לא מצינו השגה נבואיית או השגה שכלית מיוחסת מהשם בלשון העברה על פנים רק היא בלשון ראיה והזיה והבטה דבור ושמיעה, וההשגה אשר לו יעדה הוא אמרו וראית את אחורי שהוא השגת כל הנמצאות כלם כמו שאמר הר"ם מורנו ופירוש בכל ביתי נאמן הוא הבין מציאות עולמי הבנה אמתית קיימת, ועוד אם אעביר כל טובי היא השפעת השגה על פני שכלו מה לו לשומו בנקרת הצור ולהגין עליו שלא ינזק כמו שאמר ושכותי כפי. ועוד עד עברי מורה הסתלקות הענין א"כ נסתלקה ההשגה ולא הועיל כלום:
פרק כד
אמנם אמרו ויחר אף ה' בם וילך יש בו שני ענינים יחד. מורנו ז"ל כמלאך אלהים ולבו כאולם של היכל אלפים בת יכיל התבונה והמדע אמנם דעתנו קצרה מלהשיג עומק מאמריו כי היה נראה לפי הפשט כי מלת וילך שב אל השם הנכבד הנזכר הנראה להם בעמוד ענן והוא על דרך משל כאדם הכועס בחבירו והלך לו ונאמר בזה מלת וילך כמו שנאמר בסור הנבואה מהנביא ויעל מעליו אלהים ואמר וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם וזהו אמרו והענן סר מעל האהל וחרון אף הוא היותה מצורעת ואיננו שב אל חרון אף ר"ל וילך, והוא זר מאד לפרש וילך שחרון נמשך אליהם כי די לו באמרו ויחר אף ה' בם והחרון היה על שניהם בדבור שדבור השם עמהם היה דרך כעס ע"צ המשל ובמרים היה החרון בדבור ובמעשה לפי שהיא היתה עקר הדבור כמו שאמר ותדבר מרים ואהרן במשה ואחר שמה שהגיע למרים הוא עונש מכוון מהשם אין לנו לפרש מלת וילך סור ההשגחה כי כבר הורנו הרב מהו ענין סור ההשגחה והוא שבהסתלק ההשגחה כמו ואנכי הסתר אסתיר פני הוא משולח למקרים ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה לא שאותה הרעה מכוונת ממנו אבל מה שקרה על מרים היה מכוון מהשם על צד העונש כמו שנראה בתורה צרות רבות באות לממרים על צד העונש מכוונת מאתו ית' ואם היה אפשר שלא יגיעו להם מצד המערכת:
פרק כז
במלת אנכי ארד עמך מצרימה. מה שפירש דבריו דברי אלהים חיים, אמנם י"ל שהרצון במלת ארד היותו נעזר בו ומושגח ממנו בתכלית ההשגחה ולא יתכן לתרגמו אנא איתגלי כמו המלות האחרים כמו ירד וירד אשר הרצון בהם הגלות והראות אורו או פעולה מפעולותיו, והראיה בזה שהרצון במלת ארד היא ההשגחה אמרו עמך ירצה בו ההעזר ממנו. ועור ראיה אחרת אמרו ואנכי אעלך גם עלה שהוא הבטיחו שיעלה ויקבר עם אבותיו במערה. או נוכל לומר והוא היותר נכון כי מה שאמר אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה היות זרעו נעזר בו ומושגח ממנו והוא שיפרו וירבו ויעצמו עד יגיע הקץ ויביאם ויעלם אל הארץ הנבחרת:
פרק כח
כי החומר כמו שידעת מקבל לעולם מתפעל ואין לו פעולה כ"א במקרה כמו שהצורה פועלת בעצמה מתפעלת במקרה. הרצון בו כי הפעולה תגיע מהצורה שהיא אמתות הדבר והחומר מקבל התפעלות ואין פעולה לו רק התיחסה לו מצד הצורה כמו שתאמר האש פועל והוא מורכב מחומר וצורה ואם הפעולה בעצם היא מצד הצורה תתיחס הפעולה לאש בכללו וא"כ החומר בכלל הפעולה אבל הוא במקרה. אמנם ההתפעלות הוא לחומר בעצם ולצורה במקרה כמו שתאמר האדם מתפעל מהחליים רוצה בו האדם בכללו אשר הוא מורכב מחומר וצורה אמנם הוא לחומר בעצם ולנפשו במקרה וזהו אמרם כי היכודות פועלים קצתם בקצתם והם פועלים מצד צורתם ומתפעלים מזולתם מצד חמרם והמשל בזה הסכין שהוא פועל מצד צורתו שהוא החדוד ומתפעל בחמרו שהוא הברזל ויוחס הפועל לסכין בכללו הרצון בו לצורתו שהוא החדוד ומתפעל לחמרו שהוא הברזל אבל זה לו במקרה רוצה לומר בחדוד והתפעל החומר שהוא הברזל מן הפגימה הוא לברזל בעצם ואל החדוד שהוא הצורה במקרה:
פרק לא
ובמציאות נמצאות וענינים אין בטבעו שישיגם בשום פנים ולא בסבה. ר"ל שתהיה סבה מונעת ואם תסיר הסבה תהיה אפשר לו ההשגה יאמר שההשגה בלתי אפשרית והוא אמרו אבל שערי השגתם נעולים לפניו.
הוא מאמר הנאמר לפי התורה. פירוש הוא אמרו לא תוכל לראות את פני ופני לא יראו:
פרק לב
אמר שהם נתלות בחומר מצד המחשבה שהוא כח גופני אבל החושים שקועים בחומר במה שלא בא מופת על סותרו כמו החדוש האמור שאריסט"ו יביא ראיות על סותרו שהוא הקדמון אבל אינו מופת כלל כמו שאמר הכוזרי וכמו שאמר הר"ם בהכרעו אמונת החדוש על אמונת הקדמות:
ולא תדקדק מלות שנאמרו בשכל. כלומר שדמיתי ההשגות השכליות לכחות החושיות בענין הליאות שזה הוא בעת עשית ההתבוננות וההתחשבות שעדין איננו שכל בפועל אבל כשהוא בפועל אינו דומה להשגות החושיות וכשנפרד מעיון אל מושכל חזק יהיה עיונו לאשר למטה ממנו יותר טוב ויותר נאות ויסכים למושג להשיגו במה שהוא:
פרק לג
דע כי ההתחלה בזאת ההכמה תזיק מאד. כי אם לא ידריכו האדם מעט מעט שאחר שהוא רגיל בקריאת התורה המיחסת לשם ית' כלים גשמיים ופעולות גשמיות והפעליות ובהפרדו ממנה תכניסהו לזאת החכמה פתאום יתבלבל באמונתו מצד שתחייבהו להאמין חלוף מה שנתפרסם בתורה והוא יחס הכלים הגשמים לו מפני שלא יעלה בדמיון האדם מציאות כי אם לגשם וכשתחייבהו להאמין חלוף זה והוא שאינו גשם ולא כח בגשם ולא ישיגהו הפעליות יחשוב זה למינות גמורה מצד שהוא חלוף מה שנאמר בתורה לכן הוא צריך הקדמות והצעות רבות עד שיאמין האמנה האמתית במה שראוי להאמין בו:
וזאת הסבה בדברה תורה כלשון בני אדם. היות הענין עמוק בתכלית העומק ולא יכלו לצייר הענינים ההם על אמתתם:
ובכל ציור מה שיישר השכל אל מציאותו. פי' כאלו תאמר מציאות השם ושהוא משיג כל הענינים ומשגיח בטובים ומשלם גמול רע לרעים לא שהתורה השתדלה בהודעת מהות השי"ת ולשלול ממנו הגשמות אם במופת כמו מציאות האלוה והיותו בלתי גשם ובלתי מתפעל שכל זה יתבאר במופת ואם בטענות חזקות במה שלא יתבאר במופת כגון אמונת החדוש שיתבאר בראיות וכן יצייר הענינים אשר היו להם דמיונות ומשלים כמו הרבה ממשלי הנבואה שאינם ענינים כפשטם:
והתחיל עמהם, פי' שלא התחיל עמהם בציור כו' שלא יהיה אלא כן. פי' שלא להתחיל בענינים כפי מה שהם:
פרק לד
והסבה הג' ואם נפש האדם תפרד כו', שאין לה מקום אחר שאינה גוף כמו שאמר החכם הידיעות עומדות בנפש לפי שאינה גשם ולא דבקה בגשם ולא תכנס במשכן ובמקום:
מטבע הענין. כמו שאמרנו בענין המספר כי האחד הוא התחלת המספר ואיננו מן המספר וממנו יצמחו כל המספרים ואם יעדר האחד יעדר המספר ואם יעדרו המספרים לא יעדר הוא כי הוא התחלתם וסבת מציאותם, וכן האחד מצד שהוא אחד לא יתחלף ולא יתרבה כי כשתכה אחד באחד לא יצא לך כ"א אחד וזו היא סגולתו האמתית ולא כן שאר המספרים כי כשתכה שנים על שנים יצא לך ארבעה וכן כולם, וכן יתבאר עוד שהוא אינו מתרבה ולא מתחלק מתבנית העגול שמקיף בו קו אחד והוא קו המסבב כי אותו הקו לא יתחלק ולא יתרבה כ"א יחלק אותו או יתרבה בפועל לא היה קו מסבב ויבטל אחדותו ואין כן הקו האחד הישר כי יחולק ויתרבה ולא יבטל אחדותו אלא הנשאר ממנו יהיה קו אחד ישר, וציור אלה הדברים על אמתתה הם סיוע גדול להשיג האמת כל שכן חקירת הנמצאים כי ידיעתם הצעה לעמוד על האמת בדברים האלהיים, ועל כן אמר מורינו ז"ל כי יתחייב בהכרח לבחון הנמצאים כלם כי השי"ת התחלת הנמצאות וסבתם ואלו יעלה על הדעת העדרו יעדרו הנמצאות כלם ואלו יעדרו הנמצאות לא יבטל הוא לבטולם:
ומה שיחבר בעבור זה להפסד הדעות. פי' בעבור הספק שיש בהכרת ענינים עצמיים מהמקריים. עוד בסבה שלישית יתחדשו לו ספקות בעת הדרישה, כאלו תאמר שיעיין בחכמת הטבע ויראה ראיות אריסט"ו בקדמות העולם יתחדשו לו ספקות בענין החדוש, ויבין גם כן הקושיות שהוא מניח אותם לכל מי שירצה בחדוש, אמנם קיים מאמרי אריסט"ו כאלו תאמר שהוא הניח שהחומר הראשון לא הווה ולא נפסד וכן הניח כי כל תנועה אפשרית חדושה קודמת על חדושה בזמן ואלו הנמצאים כולם סותרים אמונת החדוש ויש לו ראיות רבות לקיים מאמריו, והרב מורינו ז"ל קיים המאמרים והתיר הספקות העומדות נגד אמונת החדוש, ופירש כי כשאמר אריסט"ו כי החומר הראשון לא הווה ולא נפסד הוא אמת שאחר המצא החומר הראשון לא ידומה הויתו הויה ולא הפסדו הפסד, וכן יאמר בגשם הכדורי המתנועע בסבתו אחר המצאו לא יצוייר לתנועתו התחלה כמו שיפרש הר"ס בחלק שני:
?סבה רביעית כי זה רחוק שיהיה ירא חטא, כלומר שלא יהיה שתוף בזה החוש והמותר לו. אבל בדבר האסור לו כמו העריות אם אי אפשר לו בשום פנים שיוכל לשמור עצמו מלחטוא בהם איך יענש לפי דין תורתנו השופט כל הארץ לא יעשה משפט, אכן יש לנו לומר שבידו לכבוש יצרו דלהשמר מן אסור לו אם הוא אדם ירא שמים ובמותר לו ילך אחר תאות יצרו:
אי אפשר שיפורש. כלומר אי אפשר לבאר רוע מזגם ורוב קלקולם:
פרק לה
כי החזק והחלוש מתרמים במין בהכרח ויקבצם גדר אחד, החזק והחלוש הוא מין אחד ממיני האיכות והוא או כח טבעי או לא כח טבעי, והנה גם ממאמר המצטרף שהחזק נאמר בערך אל החלוש והחזק הוא חלוש בערך שלמעלה ממנו בחוזק וכן החלוש הוא חזק בערך אל שלמטה ממנו בחולשה והם מתדמים בזה הצד ואם כן יקבצם גדר אחר:
אמנם הדברים בתארים אשר יתואר בהם השם יתעלה אשר מהם עצמיים כמו החי ומהם מקריים כמו חכם יכול שהיכולת מקרה וכן החכמה מקרים בנו, ומה ענין התארים המיוחסים לו אשר מהם תארו פעולות כמו חנון ורחום ומהם תארי שלמות כמו חכם יכול רוצה ואיך ירוחקו ממנו שאין לו תואר מושג על עצמו, אבל אם נאמר חי שמורה על נשוא ועל נושא נאמר שהתואר הוא המתואר והוא עצם החיות לא שיהיה דבר מורכב מנושא ונשוא ושאין לנו דרך לתארו בתארי החיוב כי אם בשלילות:
ומה הם ענין שמותיו המורים על אחד, כאלו תאמר שם בן ארבע אותיות אשר הוא שמו המיוחד לו וכן שאר השמות האחרים וכן שם בן שתים עשרה אותיות ושם בן ארבעים ושתים אותיות:
והבנת השווי בשם אם התחלפות בענין כמו צלם ותמונה וראיה והבטה וחזיה האמורים בשם ית' והם שמות משותפים ויקחום במשמעם:
פרק לו
אמנם עשו ספרי הנבואה זה החזוק להיות זה דעת בטל נתלה בו. אמר נתלה בו כי הקדמונים היו מאמינים מציאות השם האמנה גמורה. ובימי דור אנוש טעו קצתם טעות גדולה ואמרו אחר שהשי"ת ברא הכוכבים והגלגלים אשר הם אדונים לכל גוף זולתם והם מתמידים קיימים לעולם רצון הבורא הוא שיעבדום בני אדם ויכבדום תכלית הכבוד שזה תפארת והדור לבוראם כמו שהרצון המלך שיהיו עבדיו ומשרתיו מכובדים מבני אדם, ועשו היכלות ועבודות לגלגלים ולכוכבים עד שבהמשך הימים מציאות השם ועבודתו נשכחו, ומתוך כך אמר ואמנם עשו ספרי הנבואה זה החיזוק להיות זה דעת בטל נתלה בו, שאומרים המאמינים בגלגלים ובכוכבים שזה הוא ענין רצונו שיעבדו אחר שהם משרתיו הקרובים אליו. או אפשר שנאמר באמרו דעת בטל נתלה בו האמנת השי"ת והאמנת ע"ז להיותה מטיבה ומריעה להיותה אמצעית בין בני אדם ובין הש"י כי מי שיאמין שראובן עומד בעת שהוא יושב אין נטיתו מן האמת כי זה כזב אפשר כי ראובן אפשר שיעמוד אמנם מי שיאמין שהאש תחת האויר הוא כזב נמנע כי הוא בלתי אפשר:
פרק לז
עצם הצורה והחמר. הוא רוצה בזה כל הנמצאות שכולם מורכבים מחומר וצורה זולת השכלים הנפרדים. והנה תשמע פירושו במה שבקש משה רבינו ע"ה, הפירוש הוא בפרק כ"ד נסחת חריזי:
ויהיה פנים גם כן הדור וכבוד לא תשא פני דל ונשוא פנים:
פרק לח
נסחת חריזי לכת בדרכי זולתו ולנהוג על מנהגו כו' :
תשיג מה שנמשך אחרי והתדמה לי ונתחייב מרצוני כו'. הרצון בזה כי השם הטוב אשר מאתו יושפע המציאות ברצונו הוא פועל טוב תמיד ויושפעו טובותיו על השכלים הנפרדים והם מתדמים לו יושפעו מהם טובות אל הגלגלים ומן הגלגלים יושפעו טובות אל עולם השפל, ואמר ונתחייב מרצוני על הנמצאות כלם בכלל, ואפשר לפרש פירוש אחר תשיג מה שנמשך אחרי, ר"ל הטבע המונח להם כפי רצוני, וזהו שאמר ונתחייב מרצונו כמו שאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ענינו הנמשכים אחריך ונתדמה לי ר"ל ההדמות הוא לזה הנמצאות כלם כי הגלגל נתדמה לו בהשפיע הטוב ובתנועתו לעולם השפל על הכונה השנית כי תנועתו על הכונה הראשונה קיום עצמו וכל מה שבזה העולם השפל מתדמה לו כפי רצונו הקדום אין לך כל מין ומין מלמטה שלא יהיה שמור קיים מצד הטבע המונח להם בעשיית ההויות והתולדות ובזה יתדמו לו שהם עושים תמיד ובוראים זולתם והוא המכוון מאתו יתברך, וזה הוא אמרו אשר ברא אלהים לעשות ר"ל הנבראים יהיו עושים וזה נתחייב מרצונו:
פרק לט
כי התחלת הכל מן הלב. ר"ל התחלת האבדים ומעמדם הוא הלב שהוא שולח להם בעורקים היוצאים ממנו הדם שהוא מזונם והרוח שהוא מעמידם:
פרק מ
רוח הוא שם משותף, והוא שם האויר, ורוח אלהים מרחפת על פני המים, לא ירדנו לסוף דעת הר"ם השלם בזה, כי היה נראה כי אמרו מרחפת על פני המים הוא שם הרוח המנשבת כי לשון מרחפת נדנוד ותנועה כאמרו רחפו כל עצמותי וכמו אמרו על גוזליו ירחף וסמכה לשם להיותה מתנועעת, וכן אמר הוא שאלו היה רוח שם היסוד איך סמכו לשם יותר משאר היסודות, ונראה שזכר הדברים האפשריים להיותם מורגשים כי החשך יראה שהוא חשך ממש כמו שנבאר בפרק ל' משני:
פרק מב
שאלו אמר וימת היה סובל שהיה חליו חזק מאד, הפלא על הרב השלם שלא מצאנו וימת בכל המקרא בלי התחברות עם ענין אחר שלא יהיה הרצון בו מיתה ממש אבל וימת לבו בקרבו דומה לאומרו ויפג לבו:
פרק מג
שסבת מציאותו, ר"ל המלאך, נסתרת ונעלמת מאד והוא פניו, כבר התבארנו כי פנים שם מציאות האיש ומעמדו:
תנועת ההתעופפות למלאכים. רוצה בו כי להורות על שהם חיים ושהם יראו במראה הנבואה ואח"כ יעלמו בדמיון העוף שיראה ואח"כ יתעלם:
פרק מו
עם שהיה המאמר ההוא במראה הנבואה. פי' אולי רצה בזה אל שמיעת הקול אשר בו נשמעו עשרת הדברות כי שמיעת הקולות האחרים קול השופר וברקים וענן כבד על ההר והאש בוערת בראש ההר, יראה שהר"ם ירצה בזה ענין מושג בחושים כמ"ש בפרק ל"ג מזה המאמר משני וכן נראה לפי פשט הכתוב, ואמר ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני כל ישראל, ואמר וההר בוער באש עד לב השמים חושך ענן וערפל, ואמר וינועו ויעמדו מרחוק נראה מאלו הפסוקים כלם ענינים נראים מושגים בחושים וכן הוא אמת והקול אשר בו נשמעו עשרת הדברות נראה לפי פשט הכתוב שהוא קול מושג בחוש השמע לא על דרך מראה הנבואה:
אמנם הם כחות שנו בהם השם, הרצון בו הכחות והתארים בענין זה הם כמו שמות נרדפים ואין בהם הפרש רק בשנוי השם:
שהם מדמים הצורה ליוצרה. רוצה בו היוצר לצורה כמו שאמר אחר כן שמודים על עצמו בדברים הנבראים, ואמר כמראה אדם אין הרצון בזה תמונה ותאר רק הדמיון מצד השכל כי דמות שם משותף והוא כמו דמות הכסא:
כי כל צורה מדומה היא ברואה. פי' כל צורה היא ברואה במראה הנבואה בעבור שהשפע השכלי הנבואיי הוא השופע על הכח הדברי ומן הדברי אל הדמיוני והדמיוני הוא כח גופני, והכללות המגיע אליו מן השכלי ידמה אותו בענינים מוחשים פרטיים כמו מקל שקד וסיר נפוח אשר ראה ירמיהו שהיו המשלים לעניני הקורים:
פרק מז
או אי אפשר לציירו. ירצה בו אע"פ שלא עלה בלב ההמון לדמותו נשמרו ספרי הנבואה ממנו:
בבחינת השגה. רוצה בו אפשר שירצה בזה השגת החושים שיגיעם הליאות מצד כליהם. או הרצון בו בבחינת השכל, וכן אמר יהודה חריזי:
ולא נראה חסרון ההשתכלות וההתבוננות, רוצה בו ובאמת יש בו חסרון בחק השם כי ההשתכלות בדבר והתמיד מחשבה בו עד שישיגהו אין זה ראוי לומר בחוק השם אבל מצד שהוא שלמות לנו הושאלו לו:
פרק מח
וזה כולו נמשך ונראה בו והבט אל עמל לא תוכל, פירוש זה הכלל אשר הזכיר מן הפסוקים שתרגמם גלא או גלי נמשך, ונראה בזה הכלל מה שאמר בכתוב והבט אל עמל לא תובל, שהבטה גוזרת השגה וידיעת הדבר המושג כפי מה שהושג, ור' יהודה חריזי זה לשונו וכל זה היה נוהג מנהגם נכון כפי מה שאמר והבט אל עמל לא תוכל:
פרק מט
ובבראשית רבה אמרו להט החרב המתהפכת. פי' יתחדש הלהט בהתהפך החרב, כי מצד שהענין הכולל הנבואיי יגיע אל הכח הדברי בכללות והדמיוני לוקח אותם לפרטים מתחלפים כפי הענינים אשר יורו עליהם כמ"ש בהם שהם מתהפכים, מדמה אותם ללהט החרב:
ולכובד זה גם כן. רוצה בו לכובד השגת הנקי מן החומר שהוא המלאך הביאו ספרי הנבואה זה החיזוק:
ועוד כי העוף יראה ואחר כך יעלם ויקרב ואח"כ ירחק. רוצה בו וכן ענין הנבואה לנביא אשר היא באמצעות מלאך פעם תראה יום אחד או יומים ואחר כך תתעלם זמן או זמנים ואח"כ תראה ואח"כ תתעלם:
שזה פי' אחר תשמעהו. הרצון בו שנראה מזה שהמלאכים יש להם תמונות אחרות כי יש לזה פי' אחר תשמעהו כלו' שהם פני אדם נוטות אל אלו הצורות. ועוד שהוא לא תאר רק החיות, ירצה בו בא לשלול עתה שאין זה נאמר במלאכים רק בחיות והוא רמז אל הגלגלים:
ודע כי כל מתנועע תנועה ממהרת מאד יתואר בעופפות. פי' אחר שביאר לנו למה יחסו תנועת העופפות למלאכים העיר אותנו ברמיזותיו הערה נכבדת וביאר לנו ענינים נעלמים, והרצון בתנועה הממהרת תנועת הגלגל ואחר שייחס לו העופפות מצד מהירות תנועתו יוחסו לו כנפים אחר שהם סבת העופפות, לזה אמר עוד כי הכנפים הם סבת העופפות, ולזה יהיו הכנפים אשר יראו כו'. הרצון בזה אשר יראו בחיות והוא אמרו ארבע כנפים לאחד מהם הם על מספר סבות תנועת המתנועע כי ארבע סבות יש לתנועת הגלגל והוא כדורותו ונפשו ושכלו ?והי?בל הנבדל אשר הוא חשוקו אשר השם יתברך בראו בזאת ?התכונה הנכבדת והיא העגול אשר בה תתכן זאת התנועה המתמדת בלי הפסק, והננו כנפש והשכל אשר בו הציור והוא ההדמות אליו אשר הוא החשוק עם השפע השופע מאתו בכונה אליו להתמיד זאת התנועה אשר בזאת התנועה בה קיומו וקיום כל הנמצאות:
פרק נ
מבלתי שתציירם. פי' מלת מבלתי מושכת עצמה ואחרת עמה והוא כאלו אמר ומבלתי שתבקש בהם:
כאלו כונתנו וחפושנו איך נאמר לא איך נאמין, הוא שב למה שלמעלה כן נאמר מאמר האומר הוא אחד אבל הוא בעל תוארים:
פרק נא
או ממי שכיון זה לענין אחר, כמו המדברים שכוונו לאמת החדוש בהקדמותיהם וקיימו העצם הפרדיי אשר התבאר בטולו והלכו כנגד המורגש:
ויביא מופת על בטול החלק שאינו מתחלק, הרצון בו העצם הפרדיי שהם חשבו שכל הנמצאים מעצמיים לא יקבלו החלוקה לדקותם וקבוצם בכל נמצא הוא הויתו ופרידתם ממנו הוא הפסדו:
ואין שם ענין שלישי. הרצון בו שתוכל לבאר מלת האדם ויהיה גדר מיוחד לו. ואחר שכן הוא פירוש שם שזה התואר איננו כמו התואר שהוא בלתי המתואר שתוכל לתאר המתאר בתאר אחר שהוא הפכו או מתחלף לו, כאלו תאמר ראובן חכם שיש בכאן ענין שלישי שתוכל לתארו ולשלול ממנו החכמה ותאמר שהוא טפש או תוכל לתארו בתואר אחר דומה לחכמה כאלו תאמר יודע או בעל שכל אבל החי המדבר הוא ביאור שם האדם ואמתתו ולא לפרשו פירוש אחר ולשלול ממנו החיות והדבור כי אם תשלול אותם ממנו איננו אדם, אם כן הוא פירוש שם האדם וגדרו וביאורו על השלמות:
ולא בשלילת שם המקרה מתארי הבורא ישולל ענינו, אחד שהם תארים נוספים על העצם הם משיגי העצם והם באמת מקריים:
ואמנם הצריך לזה, הרצון בו לזה הטעות שהוא האמנת התארים לשם יתברך:
מה שאמרנו. רוצה בו מה שאמרנו בהרבה מקומות כי לא יציירו ההמון בתחלת המחשבה מציאות כי אם לגשם וכל שאינו נופל ברשת הדמיון הוא בלתי נמצא אצלם, וזהו אמרו משמירת הדמיונות שהם שומרים מה שעולה בדמיונם לא זולתו והעולה בדמיון הוא ציור הגשם באמת, וזהו אמרו והיות המצוייר תמיד מכל גשם שהוא עצם בעל תארים:
פרק נב
החלק הראשון כו'. כי השם לא יגדר לפי שאין לו סבות קודמות והדבר נגדר בסבותיו הקודמות. אמר החכם חלקי הגדר קודמים על המוגדר או מאוחרים ממנו, ומי שחלקיו קודמים על המוגדר הם המודיעים עצם הדבר מפורק מזולתו בדברים הם מציאות אותו הנגדר בעצם ואם יש דבר מן הנמצאים שאי אפשר שימצא דבר קודם לו אי אפשר לגדרו אלא בדברים המאוחרים ממנו והדברים המאוחרים הם כמו תנועת הגלגל המורה על מציאותו או שאר פעולותיו המורים עליו על דרך שאמר שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה:
והחלק השני כו' וזה ענינו החיוב. רוצה בו חיוב התואר למתואר.
והחלק השלישי כו' וכל תואר שיתואר לעצם אחד. פי' הנה כבר ידעת כי התואר יהיה על איכיות ארבע ואפילו הענין המקיים לעצם שהם סבת המהות אין אנו יכולים ליחס אל השם יתברך שאין לו סבות קודמות כמו שביארתי א"כ איך ייחסו לו תואר וישללו ממנו האיכיות ויאמרו שאינו בעל איכות:
והחלק הרביעי כו' כי הזמן מקרה נמשך לתנועה כשיביטו בה ענין הקדימה והאיחור ותהיה נספרת. ירצה בו כי התנועה מקרה במתנועע שהוא הגלגל והזמן מקרה נמשך לתנועה והוא ספירת הקודם והמתאחר אשר בתנועה כי כשתתנועע השמש בגלגלו שיעור מה נספור אותה התנועה ונאמר כבר עברו ב' שעות או ג' מן היום ועדין יש לו להתנועע שיעור מה ואותו השיעור נשערהו בזמן מתאחר שנאמר עדין יש מן הזמן או מן היום חמש שעות או ו' תראה בזה שהיא ספירת הקודם והמתאחר אשר בתנועה:
כי מסגולות שני המצטרפים ההתהפך בשווי. רוצה בו זה המשל והוא כעבד ואדון מצד שהוא עבד מחוייב שיש לו אדון ומצד שהוא אדון מחוייב שיש לו עבר ואין לאחד קדימה על חברו מצד ההצטרפות, והשם יתברך אין הצטרפות בינו ובין זולתו כי הוא מחוייב מציאות וכל מה שזולתו אפשר ואין הצטרפות בין המחוייב ובין האפשר:
מפני שלא יחייב רבוי הקדמון. אמר הר"ם מפני שלא יחייב רבוי הקדמון. זאת המלה עיינתי בה והפכתי בענינה ולא יכולתי לישבה על אופן שלמות התקנה באיזה פירוש שיעשה בה בדרך שלא יקשה בה דבר ואין מלה בספר המורה שלא מיושבת על הסדר הטוב מבלתי שנוכל לעשות תלונה במלה ההיא מצדה, והייתי סבור בתחלת העיון כי יהיה זה פירושו והוא שזה המין מן התארים לא יחייב רבוי בקדמות שהוא הבורא יתברך ולא יזכר בכאן קדמון מצד יחסו אל הזמן, וראיתי במורה רבי יהודה חריזי שאמר כי זה התואר לא יחייב רבוי הקדמות והיה הנראה לי שזה מסכים לפירושי ואם כן הקושיא הוא עליו בזה הצד כי איך אמר הקדמות היה ראוי לחיות בקדמות. ועוד קושיא אחרת הקדמות מאן דכר שמה היה ראוי לומר שלא יחייב רבוי בבורא ית' *), ויש מפרשים שאמרו שהוא הפוך והוא כאלו אמר שהקדמות לא יחייב רבוי, ואין זה דרך הלשון להשיב הנשוא אל הנושא שכבר התבאר בספר המליצה כי כמו שנאמר האדם ימצא צדיק אם הומר הסדר ואמר צדיק ימצא האדם לא נחוש לזה ובלבד שישאר הנושא נושא והנשוא נשוא, ולפי הענין יראה שהקדמון הוא הנשוא וללשון חריזי היה ראוי שיאמר כי זה התואר שהוא יחסו אל הזמן לא יחייב רבוי בבורא בשנאמר בו שהוא קדמון, וכן רבי שמואל תבון היה ראוי שיאמר מפני שלא יחייב רבוי בבורא יתברך באמרנו שהוא קדמון, כי האמת שהרב מורה צדק מצד מה שעשה משל המיוחס אל הזמן הזכיר הנמשל והוא הקדמות והנמשלים מהמשלים האחרים הזכיר בכלל ובסתם והוא אמרו שלא יחייב שנוי בעצמו ית' בהשתנות המוחשים אמנם זאת המלה והוא הקדמון לא נתישבה בסדר ראוי בדרך שלא יבא בה ספק:
והחלק החמישי כו' וזה המין מן התארים רחוק מעצם המיוחס. פי' ותוכל לתאר בהם הבורא יתברך, משל זה שתאמר שהוא ברא העולם וברא הגלגלים והשכלים והארץ או פועל עושה כאמרו מי פעל ועשה קורא הדורות מראש ואמר כל פעל ה' למענהו ואמר בדבר ה' שמים נעשו, שאלו הפעולות ייוחסו אליו לא מצד תכונות כמו שאמר במשלו:
פרק נג
דומה במה שנהגוהו מעניני כל גשם בעל נפש חיה. הרצון בו וכל מה שידמו ההמון ויחשבו שהוא שלמות לכל גשם בעל נפש חיה תארוהו בו ולזה ייחסו לו ית' התארים והפעולות שהם שלמות לאדם:
ואני אמשל לך משל בכח המדבר. הביא משלו תחלה במה שפועל בטבע ואחר במה שפועל ברצון והוא כח המדבר:
לא שיש לו עצם מורכב מענינים מתחלפים, פי' לא שהם אמרו זה אבל יוצא מכלל דבריהם מאחר שייחסו לו תארים עצמיים וזהו מה שאמר הר"ם שלא בהיותם בלתי מתירים מלת ההרכבה בשם יתעלה ישולל ענינה מן העצם בעל תארים אלא שהוא מקום ספק אשר הביאם לזה והספק ההוא הוא בארבעה תארים שהם יחשבום יחסים מתחלפים והם חי וחכם ויכול ורוצה, ואי אפשר שיהיה חי תואר פעולה שאם כן יהיה פועל בעצמו ויהיה בורא עצמו, וכן חכם הוא תואר עצמי לו שהוא משיג לברואיו וההשגה בלתי נפרדת מהמשיג ואין זה תואר פעולה מגעת מאתו וכן יכול ורוצה הם תארים עצמיים כי היכולת בלתי נפרדת ממנו וכן הרצון ואין זה כמו שאמר רחום וחנון או כועס שהם תארי פעולותיו מצד גמול טוב לאנשים או התחייבם:
והם לא יביטו לזה. ר"ל שיקרא חכם מצד שהוא משיג עצמו אבל יביטו השיגו לברואיו אם כן לפי דעתם הוא תואר מתחלף וזה מה שלא יצרייהו אדם, ר"ל שיתואר ביכולת מצד שהוא יכול על עצמו וכן ברצון:
אבל אלו התארים אמנם יחשבום. רוצה בו המדברים בבחינת יחסים מתחלפים כמו שביאר ואמר שהוא יכול שיברא מה שיברא ורצה להמציא הנמצא כפי מה שהמציאו ויודע במה שהמציא, ואין אנחנו חולקים עמהם בזה שאנחנו מודים באלו הענינים אבל מצד אחר אינו בן שאנו אומרים כל משיג עצמו הוא חי וחכם בענין אחד וכן הוא משיג לברואיו מצד מה שהוא יודע עצמו, וכן היכולת והרצון אינם נמצאים בו בבחינת עצמו אמנם בבחינת הברואים, וזהו מה שאמר ר' אליעזר עד שלא נברא העולם היה הקב"ה הוא ושמו אחד, הרצון בזה שאלו התארים אשר תארוהו בו הם כולם לפי בחינת הנביאים כמו שאמר הרב במקום אחר, והוא בבחינת עצמו אין לו תואר נוסף אבל העצם ההוא ברא מה שברא לא בענין מוסף על עצמו מאמתת היחס כפי מה שאמרנו בפרק נ"ב בחלק חמישי הוא שיתואר הדבר בפעולתו וזה המין מן התארים רחוק מעצם המיוחס:
פרק נה
ושהפועל להפעליות בלתי המתפעל בלא ספק. ירצה בי כל מתפעל באיזה אופן מן ההפעליות כגון כעס וחמלה וכיוצא בהם ענינים מחוץ מגיעים לו ההפעליות:
ואם ידע אלו הדברים. הרצון בו שהוא בלתי גשם ולא בעל הפעלות ושאין לו דמיון לא העדר ולא ידע אלו הדברים במופתים אמתים לא ידע הפרטים המתחייבים מאלו הקדמות כלליות ר"ל בהאמנת אותו גשם או שהוא מתפעל או שיש לו דמיון או העדר שלמות לא ידע שהתחייב מהאמנת מהפחיתיות והבטולים:
פרק נו
כי כל שני דברים שהם ממין אחד. ר"ל שמהות שניהם אחד וא"ת מתוך המשלו נשמע שגרגר החרדל וגלגל הכוכבים מהותם אחד והלא הוא אמר בגלגל שנלאה שכלנו מהשיג מהותו ולא נוכל לתארו אלא בתארים בלתי מקיימים כאמרנו שהם לא קלים ולא כבדים ואיך יהיה מהותם אחד עם גרגיר החרדל עם ההפרש הגדול באמתת מהותם, התשובה בזה שהר"ם שאמר שמהותם אחד מצד צורת הגשמית שהגשמים כלם שוים בזאת הצורה והיא שיקבלו הנחת המשך בכח לא בפועל והם הרחקים שלשה אבל השיעור מצד שהוא בפועל מקרה שביניהם דמיון בענין אחד ר"ל כאלו תאמר האדם המצוייר בכותל והאדם החי והמת יש בהם דמיון מצד התמונה:
זה מופת חותך. הרצון בזה שמאחר שהתארים אשר לו הם עצמים הם לפי דעת בעלי העיון והתארים אשר לנו הם כלם מקריים אצל המדברים אפילו החיות והדבור א"כ אין דמיון ביניהם בשום פנים:
פרק נז
המציאות מקרה קרה לנמצא, הר"ם ז"ל נמשך אחר דעת אבן סיני שהניח המציאות מקרה היתה זאת טענתו, אם המציאות מורה על העצמות היה אמרנו העצם נמצא כאלו אמר העצם עצם, ואבן רש"ד טען עליו שהמציאו' נאמר על העצמות ועל הצודק, כאלו תאמר האדם נמצא או בלתי נמצא ועל הקשר כאלו תאמר האדם נמצא צדיק ואם כן הנמצא נאמר על העצם בעצמות ועל שאר המאמרים בקדימה ואיחור לא בשיתוף ולא בהסכמה אבל בקדימה ואיחור, ועל העצם נאמר באמתות ועל כל מאמר ומאמר משאר מאמרות לפי טבעם:
ואינו עצם קרה לו שימצא. פירוש אמר החכם כי העצם מליצה מורה על אמתות ומהות אשר כשקרה לו המציאות קרה לו בנושא וכל אחד מהנברא קרה להם המציאות או הם אפשרי המציאות להתלותם במחוייב המציאות ומציאותם בלתי מהותם, והש"י יאמר בו מציאות ולא מהות לפי שהיישות והמהות הוא אחד בו וכל מה שזולתו הוא עצם או מקרה אבל הוא איננו לא עצם ולא מקרה כמו שאמרנו כי העצם מורה על אמתות ומהות אשר כשקרה לו המציאות קרה לו בנושא ויהיה מליצה ממהות בלתי יישות והוא ית' לא קרה לו המציאות א"כ איננו עצם כל שכן שאיננו מקרה:
פרק נח
ולא נשיג אלא ישותו לבד לא מהותו. רוצה בו ואם תאמר אחר שאין ישותו חוץ למהותו איך נשיג ישותו, ואמר שמה שאמר שנשיג ישותו הוא דרך כללות ואינו מחוייב מזה שנשיג ישותו המיוחדת אשר הוא מהותו שהוא מציאות בלי מהות נוסף, וכמו שאמר אבוחמ"ד בספרו אין מציאות בלי מהות כי אם לאל א"כ לא ידע האל כ"א האל, ואם תאמר בידיעתנו שהוא מציאות בלי מהות נוסף שהוא אמתת המציאות הגמור הוא ידיעה ומה זה אשר אין בו ידיעה. אמרנו שהוא ידיעה כשהוא נמצא וזהו ענין כולל, ואמרך שאינו מלת המהות ביאור שאיננו כמותך ואם כן הוא ידיעה בהרחקת הדמיון לא באמתות המרוחק מן הדמיון כדעתך אינו פועל ונגר שאיננו ידיעה במלאכתו אך הוא ידיעה בהרחקת דבר ממנו. ודעתך ברצונו וחכמתו ישוב כולו אל ידיעתו עצמו וזולתו, וידיעתך שהוא יודע עצמו כאלו היא ידיעה במתחייב כללי ממתחייב עצמותו לא באמתות עצמותו שהוא המציאות הגמור בלי מהות נוסף. ואם תאמר איך הדרך אל ידיעת האל אמר שתדע במופת שידיעתו נמנעת ושהוא לא ידענו זולתו אשר יצוייר שיודע פעולותיו ותאריו ומציאות השלוח מאתו והרחקת ההדמות ממנו ושהבנת מציאות בלי מהות מאשר אין לו בעצמו מציאות בלי מהות שקר, ומציאות בלי מהות נוסף אינו אלא לו א"כ לא ידענו זולתו:
בכותל לא רואה, ר"ל ההעדר הנגדר בספר המאמרות הוא הפקד הדבר ממה שדרכו שימצא בו מבלתי שאפשר מציאות בעתיד וזה נקרא העדר על דרך האמת, ומכאן תתעורר שאי אפשר לומר בלתי מתנועע אלא במי שאפשר בזה ההתנועעות ולא בלתי רואה אלא במי שאפשר בו הראות, ואם מזה הצד נאמר בהשי"ת שהוא בלתי לואה או בלתי סכל יובן מזה שאפשר בו הלאות והסכלות, ולזה אמר לא תעשה גם כן אליו השלילות ולא תתירם אליו אלא בפנים שכבר ידעת, שפעמים ישולל מן הדבר מה שאין דרכו שימצא בו באמרנו לא רואה ואף על פי שאי אפשר בו הראות כן תאמר בשם יתברך בלתי לואה שאי אפשר בו הלאות בכל עת ובשום זמן:
פרק נט
ואמת הקדמותיה. אמת תהיה תולדת החכמה ההיא כלה שנשלול מהבורא יתברך ענין אחד שיודע במופת שהוא שקר. הזכיר השלשה בכלל ולא ביאר הענין ששלל האחד והענין ההוא מסופק אצל השני והענין ההוא מחוייב אצל השלישי, והאחד ביאר בפרט הענין המשולל במופת אצל האחד והוא היותו בלתי גשם והוא מסופק אצל השני והשלישי מחוייב לו הענין ההוא:
אפשר שימצאו לו, ר"ל כמו תואר שלמותו:
או יבאו מאתו כמו תארי פעולות.
כל שכן אם נאמין זה מחוייב, ר"ל אם נאמין זה מחוייב שימצאו לו אז יבואו מאתו והוא יביא מופת על ביטול זה אז יהיה האיש יותר שלם ממנו בלא ספק:
אמר שהשלמיות הם קצת קנינים, מפני שאין כל הקנינים שלמיות אמתיות כקנין הבית או קנין הבהמות או קנין עושר ונכסים. ולא כל קנין ימצא לכל בעל קנין. ירצה בו מה שאמר החכם ואולם בחכמה ובשכל ובפועל הכחות בטבע ואין הקנינים והפעולות בטבע, הרצון בו שאנחנו מוטבעים מצד הכחות על הקנינים ואין אנחנו יחד קבלנו אותם לפי שאין קבלתנו אותם בטבע אבל מצד ההרגל והלמוד יגיע לנו השלמיות שהם קנינים, ולזה אמר לא כל קנין ימצא לכל בעל קנין, רוצה הכח שיש לו על הקנין שאם אנחנו בחונים על השלמיות שהם קנינים אינו מחויב שיגיע לנו אבל אפשר שנהיה משוללים מהם אם למונעים ואם למעוט לימוד כמו שאמר הר"ם, ואין כל מי שיש לו שלמות בכח ראוי בהכרח שיצא מן הכח אל הפועל אבל אפשר שישאר על חסרונו אם למונעים אם למעט למוד. ולזה צריך להרחיק ממנו התארים משני אלו הפנים שתחייב לו שיהיו נוספים על עצמו ושיהיו שלמות בחקו כמו שהוא שלמות בחקנו ויהיה בעל כח שיהיו שלימותיו פעם בכח ופעם בפועל כמו שהוא בחוקנו וחלילה לו שהשגתו הוא הלאות כמו שאמר בכונות באלהיות בחתימת המאמר בתארים. אמר האוהב הגדול הלאות מהשגת השם השגה אך בני אדם כלם לואים בהשגתו אבל אשר ידע במופת המאומת המנע השגתו הוא יודע משיג, רוצה לומר משיג לתכלית מה שיצוייר לבני אדם שישיגוהו ומי שלא ידע שהלאות הכרחי במופת אשר זכרנוהו הוא סכל והם האנשים בכלל מלבד החסידים והנביאים וחכמים המוטבעים בחכמה:
פרק ס
מחובר חבור טבעי. ירצה בזה שלא יהיה מפועל אדם.
שאינה כדורית, רוצה בזה שיהיה מתרחבת מצד אחד ותכלה מצד האחר בחדוד עב כנקודה.
והיותך מאמין שהוא עצם אחר. הכוונה בזה אחר שאתה אומר יודע לא במדע כמדענו וכן מציאותו לא כענין המציאות בנו ולא חכמתו כחכמתנו:
ואם הוא אחד במציאות. ירצה בזה החכם שהחכמה נשואה בו וחכמתו עמו והוא אחד במציאות שנים בגדר כי גדר החכמה שהיא נשואה בלתי גדר הנושא ואם היא מתאחדת עם הנושא אינה עצם הנושא, כי השכל מטבעו שיבדיל בין הדברים המתאחרים במציאות אל הדברים אשר הורכבו מהם אם לא יובדלו במציאות, וכן יבדיל בין החומר והצורה ויפשיט הצורה מהחומר בלתי צורה:
יצייר אמתת עצם אחד כפי מה שהוא. רוצה כזה כמו שמכיר עצם הזהב ואמתתו וחייב האמתות ההוא לזולתו כמו שיראה בטבעת ממתכת הדומה לזהב ויטעה בו זולתו ויאמר שהוא מזהב או הוא יטעה בו מצד ההדמות אשר ביניהם:
וכן המשיג הדבר בחלוף מה שהוא, הרצון בזה אבל בענינים שאין דמוי ביניהם כמו השכל והמראה או החום אשר בפלפל עם המאה אמות לא יתכן לומר בהם שזה מתחלף מזה אבל מלת החלוף נאמרת בענינים שיש בהם קצת דמוי בדבר מה והם מתחלפים ברוב ענינם כמו טבעת הזהב וטבעת הנחושת שבל אחת היא מתכת ובזה הם מתדמים והם מתחלפים מצד עצמם חלוף רב, והוא יודע שהוא מתכת וכן שמע במציאות הזהב והכסף ואין לו הכרה בהם ואומר על הכסף שהוא זהב ועל זהב שהוא כסף וזה הוא המשיג דבר בחלוף מה שהוא ויש לו ידיעה במקצת כפי מה שהוא וזה שהוא מתכת: