אור ברסלב

קרן לדוד על ביצה· רבי דוד כהן־סקלי

דף ו.

דף ה:

גמ' אמר רבא מת ביום טוב ראשון יתעסקו בו עממים וכו' משמע שאם לא נמצאו עממים יהיה מוטל בלא קבורה הגם דקי"ל (מגילה ג' ע"ב) דגדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה, אין כאן קושיא כלל חדא דדוקא כי התם כגון זקן ואינו לפי כבודו כדפירש"י שם שיש לו בזיון. אבל הכא שהוא עדיין מונח בכבודו בביתו זהו כבודו, ועוד דהכא לאו בעידנא דמעקר ללאו קא מקיים עשה וק"ל.

שם ואפי' בשני ימים טובים של ר"ה וכו'. אף דס"ל לרבא לעיל דקדושה אחת היא וכמו שהוכח מי לא מודה ריב"ז וכו' וכ"ש לפי' שם דהעיקר הוא השני ומונין ממנו, מ"מ לענין מת אזלינן בתר רוב השנים שהיו באים העדים קודם מנחה ואין כאן אלא יום אחד, אלא דהרחוקים היו חוששין שמא עשו גם בב"ד שני ימים בקדושה אחת לכך גם הם עושים שני ימים בקדושה אחת אבל אינם מונים כ"א מיום ראשון לענין המועדות דאזלינן בתר רוב השנים ולהכי לענין מת נמי אזלי' ביה הכי וק"ל.

שם נהרדעי אמרי וכו' דלמא מעברי ליה לאלול וכו' נ"ל לפרש דקיימי נהרדעי אמאי דאמרי לעיל רב אדא ורב שלמן מהרה יבנה בה"מ ותחזור תקנה ראשונה שאם יבואו העדים מן המנחה ולמעלה עושין אותו היום קדש ולמחר קדש שמקדשין בו החדש ושני ימים כיום ארוך להכי אסורה אף בזמן הזה, ומשו"ה באו להרדעי לטעון ע"ז ולו' דלזה לא חיישינן בזמן הזה אטו יבנה המקדש וכו' ויבואו העדים אחר המנחה וכו' ומשום הא לא חיישי' גם בזמן הזה לגזור גזירה זו דרחוק רחוק מי ימצאנו דהא אמר ר' חנינא מימות עזרא לא מצינו אלול מעובר ולא ס"ל כרב ושמואל דאסרי הביצה לבני בבל שהרי נהרדעי קיימי אדברי רבא דלעיל מניה דקאמר משא"כ בביצה דקאי לבני בבל דומיא דדבריו הראשונים דקאי אשני י"ש של גליות לענין מת בראשון וכו' וקאמר משא"כ בביצה ולהכי באו נהרדעי לו' דביצה נמי מותרת אף לבני בבל דמאי דעתך דלמא מעברי ליה להכי חיישינן ועבדינן שני ימים אם משום זה אינם אלא מספק דהא לא מצינו אלול מעובר ולא מצינו שעשו בב"ד שני ימים דנימא דהוי קדושה אחת שנהגו בה כבר ולכך גם אנחנו נעשה כך וזו היא סברת רש"י זל' וכוונתו במאי דפירש מאי דעתך לאוסרה לרחוקים מב"ד דלמא מעברי ליה לאלול כתקנה הראשונה למנות מיום שני וכו' אם לא באו עד אחר המנחה וא"כ אסורה הביצה כן ניחוש היום, לא חיישי' דלא מצינו אלול מעובר זו היא סברת נהרדעי אבל רב ושמואל סברי אף דלא מצינו אלול מעובר מ"מ בני בבל הוו חיישי לשמא לאותה שנה שאירע בה הקלקול שעשו שני ימים כיומא אריכתא עי' מהר"ם שיף מ"ש בתוס' ד"ה מי לא מודה וקבעום עליהם חובה משעת הקלקול לעשות שני ימים כיומא אריכתא עד היום הזה ורב ונהרדעי פליגי כמו שמוכח מפרכת הש"ס דלקמן בסמוך דפריך והא אמרי נהרדעי ביצה מותרת הרי הש"ס מפרש כדברי נהרדעי דגם לבני בבל קאמר דהביצה מותרת וק"ל:

שם אמר מר זוטרא לא אמרן אלא דאשתהי וכו' נר' לו' דר"ל דנשתהא בחוליו או משמת כגון שמת מאתמול ולא היה אפשר לקוברו ע"י עממים עי' בהגהות אשירי וברבינו אשר אלא דמספקא לי אם מת בשני וסמך לו שבת אי אמרי' כיון דעדיין לא אשתהי השתא לא חיישינן ליום אחר דמ"מ הא היום דמחללת עליו יו"ט לא אשתהי וליכא סרחון בו ביום או דלמא דטעמא הוי משום בזיון דגדול כבוד הבריות והא נמי הא קחזינן דיש לו בזיון למחר אם אין נקבר היום. ומלשון רש"י ז"ל דקאמר ומתיירא שלא יסריח נ"ל שאין ראיה דנוכל לו' דכוונתו דאשתהי ומתיירא שמא יסריח היום אבל לעולם אימא לך שאין חוששין מהיום ליומא אחרינא. אלא דראיתי בשבת קל"ט ע"ב בעובדא דבי כנישתא דמעון והובאה בהרא"ש ובהר"ן ז"ל דמשמע להדיא דגם בזה אם ישתהא למחר משום שבת יתעסקו בו ישראל בשני ע"ש ודו"ק.

רש"י בד"ה אמר רבא מת ביו"ט ראשין וכו' מת המוטל לקבור אם יו"ט ראשון הוא וכו' נ"ל לו' דרש"י ז"ל אזיל לשיטתיה דבשבת קל"ט ע"ב סי' הא דקאמר רבא מת ביו"ט א' דוקא באשתהי כגון שמת בשבת שלפניו עי' בהרא"ש סי' ה' ולהכי פירש כאן מת המוטל וכו' דהיינו שמת מקודם לזה ונשתהא בזה הוא דקא' רבא דביו"ט א' יתעסקו עממין דבזה גם רב אשי מודה למר זוטרא ולא פליג עליה אלא ביו"ט ב'. ונ"ל דלפי פירושו בשיטת רב אשי אתי שפיר הא דקא' בדברי רבא מת ביו"ט א' מת ביו"ט ב' דשני פעמים הזכיר מת ולא סגי ליה באחד משום דמת השני אינו דומיא דראשון דהראשון הוא פירושו מת המוטל ומת השני פירושו אפי' מת ביו"ט שני דלא אשתהי לדעת רב אשי שהוא בעל הש"ס. עי' להרב ב"ח א"ח סימן תקפ"ו ולהרב בני שמואל.

רש"י ד"ה דאיכא חברי אומא וכו' והאי גלימא וכו' נר' מדבריו ז"ל דנטר מלפרש זה בדברי ר אשי בעל מימרא זו עד לכאן בדברי רבינא נראה מתוך פירושו ז"ל דהא דקא' רבינא והאידנא דאיכא וכו' לא קאי אלא על הא דאמר רב אשי ואפי' למיגז ליה גלימא ולמיגז ליה אסא על זה קאמר רבינא דהאידנא דאיכא חברי חיישינן למעבד דבר דלאו לצורך כל כך והא דפירש"י בסמוך לזה וז"ל ואם יראו אותם מקברים מתיהם יכופו וכו' ר"ל שרואים אותם צרכי קבו' דהיינו לכבוד המת כדי שיקברוהו יכופו וכו' אלא דיש להתבונן דמנ"ל לרש"י לפרש כן. וי"ל דדייק ליה רש"י מדלא קאמר רבינא אמר האידנא וכו' שהרי רבינא תלמיד רש"י הוה והיו החברים בימיהם בשנים אלא ודאי לא פליג על עיקר דבריו, ועוד שאין להרחיק פלוגתם כל כך, ועוד דהו"ל לו' רבינא אמר משהינן ליה משום חברי אלא מוכרח דלא פליג על עיקר דבריו ובזה נמי אתי שפיר דלא פליג על רבא בעל המימרא ואפשר שגם רב אשי ס"ל הכי אלא דמצד הדין קאמר כחול שוויוה רבנן אפי' למיגז וכו' אבל מצד אחר גם הוא מודה דחיישינן. וראיתי להר"ן ז"ל בפי' על הרי"ף ז"ל תנא אהכא קאי דכתב דרש"י בפרק משקין פי' דדוקא הני לפי שטרחותן מזער אבל לחצוב לו קבר שטרחתו מרובה לא שרי וכו' ע"ש. ומיירי הכא שיש לו קבר כן שכן היו נוהגין לזמן לצורך מתים כדפירש"י במועד קטן ח' ע"ש ע"ב וחפשתי שם ברש"י ולא מצאתי דבר מזה כלל, והמעיין בדברי התוס' שם ד"ה אין חופרין יראה שזה דעת יש מפרשים שהביאו התוס' שם וטע' דגלימא ואסא משום שלא ימצא עשוי מערב יו"ט ע"ש ועי' מהר"ם שי"ף ומדברי רש"י בדבור זה מוכח דלא סבר לה מר להא דיש מפרשים שהרי כתב האי יתעסקו בו ישראל היינו חציבת קבר וחתוך תכריכין וכו' ע"ש.

שם למיגז ליה אסא, פירש"י אשר על הרי"ף ז"ל אסא הדף היו מניחין על מיטת המת לכבוד ע"כ. וכן איתא בפרק בנות כותים לו' ע"ב לז' ע"א במעשה דשילא ורב אשי דחזו דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא ע"ש, דנ"ל דמזה נתפשט המנהג במדינות אלו אוראן ואגפיה להניח על המטה של מת אגודות של שושנים.

תוס' מימות עזרא ואילך וכו' וא"ת והא אמרינן בעירובין דר' יוסי וכו' אע"ג דמרישא דמתני' משמע דשני קדושות הן דהא קא' ר"י ר"ה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין, אלא דחכמים דהיינו ר' יוסי לא הודו לו כדאיתא בש"ס התם מ"מ קשיא להו לתוס' לו' דהא דנהרדעי תנאי היא ולא אתיא כרבי יוסי דהיינו חכמים דלא הודו לרבי יהודה וק"ל.

יום ב' לגבי מת כחול שויוה רבנן אפי' למיגז וכו' ותימא דבמועד קטן אמרי' אין חופרין כופין במועד וכו'. קשה לי דלמה נטרו קושיא זו עד לכאן בדברי רב אשי ולא הקשו קושיא זו תכף ומיד לעיל מזה בדברי רבא דקא' ביו"ט ב' יתעסקו בו ישראל. וי"ל דלרבא לא קשיא לן מידי דנימא הא דקא' יתעסקו בו ישראל דהיינו חתוך ותכריכין ביד ולא בכלי וכיוצא בזה מדברים דלית בהו איסורא דאורייתא אבל חציבת הקבר אין הכי נמי דאין עושין לו זה. אבל אדברי רב אשי דקאמר דכחול שוויוה רבנן ועוד קאמר ואפילו למיגז וכו' דמשמע כל דבר הצריך לו כגון חציבת הקבר ודאי עבדינן ליה וכדכתב רש"י ד"ה דאיכא חברי ע"ש. ועי' תוס' מו"ק ט' ע"א ד"ה אין חופרין כוכין במועד וק"ל.

שם ד"ה והאידנא דאיכא חברי וכו'. ואין צריך מנין אחר להתירו דכיון דזה הטעם אינו אלא משים חששא ועברה החששה וכו'. עי' להרא"ש ז"ל בפסקין סי' ה' ועי' בהרב קרבן נתנאל במה שציין אות לג' ועי' פר"ח ביו"ד סי קט"ז ע"ש.

שם גמ'. רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי וכו' מי לא אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין ומתניה וכו'. יש לדקדק הא האידנא ידעינן בקביעא דירחא ועיקר הוא הראשון והא דעושין שני ימים אינו אלא משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם כדלעיל דף ע"ב וא"כ מה שייך להתנות בדבר דידעינן ביה שהיום קדש ולמחר חול אלא משום מנהגא. ואפשר לו' דודאי ידעי' דיום הראשין הוא העיקר ויום שני אינו אלא משום מנהג והא דצריך להתנות אינו אלא משום דלא ליתי לזלזולי ביה דכשרואים מבשלים ביו"ט לשבת בלא עירוב להכי הצריכו חכמים תנאי שבדבר זה יהיה ניכר שיום שני שוה לראשון, ועוד שמא נשכח סוד העיבור כדאמרינן לעיל ויהיה צריך תנאי מן הדין וק"ל.

שם גמ'. אפרוח שנולד ביו"ט רב אמר אסור וכו'. יש לדקדק לפי דבריו לפלוג במתניתין באפרוח ולשמועינן תנא דב"ה אוסרים אפי' בזה דסלקא דעתין לו' הואיל כסברת שמואל דהוי רבותא טפי. וי"ל דהא לעיל ד' ע"א אסיק תלמודא דרב אית ליה הכנה דרבה וא"כ טעמא דפלוגתא דב"ש וב"ה דמתני' תליא בהכנה וזה לא שייך באפרוח שנולד ביו"ט וק"ל.

שם ושמואל ואי תימא ר' יוחנן אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה. נ"ל לו' הגם דר' יוחנן סובר דאיסור ביצה לב"ה דקאמרי לא תאכל הוא משום גזרת משקין שזבו כדאיתא לעיל ג' ע"א אפשר לומר דגם לגבי איסור משקין שזבו מהני לן האי טע' דהואיל ומתיר עצמו לשחיטה איתקן נמי לענין איסור משקין שזבו. ועוד י"ל דבאפרוח שנולד לא שייך טעם משקין שזבו, אלא אם מהאוכל יצא מאכל דהיינו לאחר דיצא המאכל ממנו דהיינו המשקה עדיין שם אוכל עליו כגון ענבים שיצא מהן משקה ועדיין הם ראויים למאכל וכגון הביצה שיצאה מן התרנגולת אבל באפרוח שנולד מן הביצה לאחר יציאת האפרוח לא נשאר שם שום אוכל והביצה נתהוית כולה אפרוח ולהכי לא דמי למשקין שזבו ועוד שאין דמיונם עולה יפה שזה דומם וזה בעל חי ואין לאסור משום משקין שזבו אלא דוקא בדבר מאכל דומיא דמשקין שזבו וביצה אבל בעלי חיים לא וכמ"ש התוס' לקמן ואו' ע"ב ד"ה עגל שנולד ביו"ט לענין נולד ע"ש.

שם תוס' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה בא"ד ותימא וכו' אילולי דבריהם ז"ל הייתי אומר דר' יוחנן סבר לה בשבת כר' שמעין וביו"ט כר' יהודה וכדאיתא בשבת קנ"ז ע"א ר' יוחנן סתמא אשכח וסבירא ליה כרב נחמן לעיל ב' ובהכי אתי שפיר הא דמשמע הכא ובשבת מ"ה ע"ב קאמר בהדיא דר"י כרבי יהודה ובשבת קנז' סבר לה מר כר"ש וק"ל.

שם אפרוח שנולד ביו"ט. נר' לו' דאתרמי שנפתחו עיניו וכו' עי' בהר"ן ובהרא"ש ז"ל ונר' מדברי התוס' דלכ"ע בין לרב בין לשמואל ור' יוחנן אית להו כר' אליעזר ב"י משום דקי"ל משנת רבי קב ונקי ושמואל ור' יוחנן סברי דלא אסר ר' אליעזר ב"י אלא משום דלא נפתחו עיניו דאסור משום השורץ על הארץ אבל אי אתרמי דנפתתו עיניו דליכא האי טעמא מותר ולית ביה איסור מוקצה והאי דקאמר ר' אליעזר ב"י אף בחול אסור משום דתנא קמא קאמר שנולד ביו"ט אסור קאמר הוא דאף שנולד בחול אסור מטעמא אחרינא משום השרץ השורץ וכו' ואין חילוק בין יו"ט לחול מהאי טעמא אבל אי ליכא האי טעמא מותר בכל יום ולית בו איסור מוקצה. ורב סבר דביו"ט אסור משום מוקצה אף דאתרמי שנפתתו עיניו לר' אליעזר ב"י והכי דייק לישניה דקא' אף בחול אסור משמע דביו"ט אסור משום כדקא' תנא קמא אלא דפליג עליה בזה דמשמע דלתנא קמא דבחול מותר להכי קאמר דאף בחול אסור מטע' אחרינא וק"ל. (ועי' ש"ע יו"ד סי' טו' סעיף א'):

שם ד"ה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה בסו"ד א"כ אפי' לר"ש דלית ליה מוקצה מודה בהאי מוקצה דהוי כמו גרוגרות דמודה בהם ר"ש כדמוכח בשבת מ"ה ע"ש. ועי' בתוס' שם בשבת ד"ה דאית ביה ביצת אפרוח. וק' לי דא"כ מאי פרכי ליה לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד דשאני ביצת אפרוח דהוי כמו גרוגרות וצימוקים דחמירי גם לר"ש. ויש לו' דפרכי ליה הכי משים דהוו ידעי דטעמא דרב הוא משום מוקצה דפסיק כר' יהודה דאית ליה מוקצה כדאיתא בשבת קנו' ע"ב דקא' שם ואף רב סבר דהלכה כר' יהודה ע"ש ומשום הכי קא מקשו ליה שפיר דמה בין זה לעגל וכו' וכוונתם לו' דהא התם היינו טעמא דמותר משום דהואיל ומתיר עצמו בשחיטה והוא השיב להם דלא.

שם ד"ה וכי מה בין זה לעגל בסו"ד והכא מיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ וכו' הואיל ובין השמשות לא הוי חזי ע"כ. ק' לי דמאי דעתייהו של התוס' בזה שאם דעתם שהחדשים יהיו שלמים מיום אל יום ועוד היום לא אמרינן מקצת היום ככולו א"כ אמאי קא' הואיל ובין השמשות לא חזי הא אפי' היום לא חזי עד תשלום היום ואי סברי דאמרי' דמקצת היום ככולו א"כ כיון דנכנס מקצת היום הרי הוא כאלו עבר היום כולו ובאותו מקצת נמי חזי לשחיטי' וא"כ בין השמשות מאי קחשבת ליה אי מיום שעבר א"כ אין לו' בזה הואיל ואיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא דמגו לשעבר לא אמרי' כמ"ש התוס' לעיל דף ד' ע"א ד"ה ניחא קסבר רב קדושה אחת ע"ש ואי' להבא מיום של מחר הרי כיון שנכנס היום ראוי לישחט דמקצת היום ככולו. וי"ל דלעולם חיישינן לשמא הוא להבא ומקצת היום ככולו ומ"מ כיון דלא נשלם זמנו בסוף גבול היום שעבר אלא עד שיכנס מקצת מהיום שיבוא א"כ בנקודת התחלת היום הרי אינו ראוי לישחט והיינו דקאמרי התוס' ובין השמשות לא חזי דהיינו בנקודת ההתחלה של היום. והנה במ"ש יש לתרץ קושית מהרש"א ז"ל שהקשה דתקשי לי מעגל שנולד קודם יו"ט ולא כלו חדשיו ויום ח' שלו הוא ביו"ט דהשתא לא הוי מוכן דבין השמשות לא הוי חזי ע"ש דלפי מ"ש אתי שפיר דהא התם לא אסר הכתוב אלא שבעה כדכתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו וכשיושלמו שבעת ימים מיום הח' והלאה וכו'. הרי דעיקר הקפידה הוא שבעת ימים ובהתחלת נקודת יום השמיני מותר ולא בעינן מקצת יום שמיני ולהכי בין השמשות של קודם יום השמיני ממה נפשך מיום שתרצה לצרפו עמו הרי זה מותר דאי חשב' ליה מיום השביעי א"כ אין לומר בזה כיון שהוקצה לבין השמשות הוקצה לכולי יומא דמגו לשעבר לא אמרי'. ואי חשבת ליה מיום השמיני וכבר עבר וחלף הלך לו יום השביעי הרי הוא מיד בתחלת נקודה של יום השמיני הותר ולא נאסר מעולם במקצת יום שתאמר כיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא ודוק' כי נכון הוא עי' שבת קנו' בעובדא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע.

שם ד"ה השתא מוכן לאדם וכו' ותימא היכי הוי מוכן וכו' נר' מדבריהם דלא סברי מרנן להאי יש חולקים שהביא הר"ן ז"ל לעיל בפירושא דהכנה דרבה ד"ה הילכך לדידן וכו' דכתבו ז"ל דכיון דאילו אית ליה חולה בתוך ביתו חזו אפי' לבריא באומצא.

שם בא"ד על כן נראה להרר"י דגרס אם לא היתה נבלה מעיו"ט. ולא נר' וכו' אפשר ליישב דעת הר"י ז"ל דגם הוא אזיל ומודה דהא דתנן מחתכין את הדלועין וכו' בשבת קא עסיק תנא דהא בשבת מיתניא לה והוד דהכי מוכח מש"ס לעיל ב' ע"ב כאשר הוכיחו התוס' ז"ל וזה נראה בעליל ואין לטעות בזה ח"ו אלא דהוא ז"ל סובר לפי גרסתו דת"ק קאמר מחתכין את הדלועין וכו' שהוא ר' שמעון ור' שמעון ודאי סובר דמחתכין וכו' בשבת והוא הדין ביו"ט דלית ליה מוקצה אלא שהוא עסיק בשבת ועל זה קא' רבי יהודה אף ביו"ט אם לא היתה נבלה מעיו"ט אסורה וכ"ש בשבת והש"ס קא' לעיל ב' דרבי' הקדוש דסתם לן כר"ש לא סתם לן אלא במאי דקא עסיק ביה ר' שמעון דהיינו בשבת דהא לא קא' הלכה כר"ש אלא הביא מתניתין כצורתה דהיא מיתניא בשבת ובסתמא אחרינא סתם כר"י ג"כ במאי דקא עסיק ר"י דהיינו ביו"ט אע"ג דר"י לא חלק מ"מ הוא לא סתם כוותיה אלא ביו"ט דקא עסיק ביה רבי יהודה וק"ל.

שם בא"ד ותימא הא דתנן בשבת אין נותנין כלי וכו' ואין נאותין ממנו וכו' והתם וכו' לא שייך לרבות יו"ט וכו' ר"ל דבעינן שמן מ"ל שבת מ"ל יו"ט כיון דהוקצה לשעת הדלקה. ותירצו דהתם נמי מרבינן אע"פ שכבה הוא כבר אסור אחרי כן לפי שאינו מן המוכן והיינו ודאי כר' יהודה דלר"ש הא קאמר בש"ס בשבת מ"ה ע"א אין מוקצה לר' שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק ורוצה לומר שמן המטפטף מן הנר כאשר הוכיחו פירוש הזה התוס' שבת מ"ב ע"ב ד"ה ואין נאותין ממנו וא"כ אחר שכבה כבר מותר אלא על כרחך לר' יהודה אתיא וכאן מוחלפת שיטתם ממה שכתבו התם בדבור הנז' דאיכא לאוקמא להאי מתני' דקתני אין נאותין ממנו כר"ש ופי' אין נאותין ממנו בשעה שהנר דולק ע"ש. ולפי דבריהם שבכאן אתיא האי סתמא כר"י והיינו בשבת וא"כ מאי האי דקאמר לעיל ב' ע"א גבי שבת סתם לן תנא כר"ש כבר הקשו התוס' לעיל ב' ד"ה גבי שבת בכעין זה ותירצו דמ"מ האי סתמא דמחתכין את הדלועין עדיפא ליה לש"ס משום דנשנית לבסוף בפרק מי שהחשיך דף קנו' ע"ב.

גמ' אלא עם יציאתה נגמרה ומותרת ביו"ט הא במעי אמה וכו'. עי' תוס' לעיל ב' ע"ב ד"ה מלתא דלא שכיחא היא ע"ש.

שם אלא עם יציאתה נגמרה ומותרת ביו"ט וכמו שפירש"י דאסורה משום הכנה ופריך הא הניא בהפך וכי תימא קמ"ל בברייתא מאי דלא אשמועינן פירוש מה ששייר במתני' כדפירשו התוס' דקתני בנולדה מחלוקת וס"ל לב"ה שאסורה משום הכנה וב"ש מתירין ומה ששייר במתני' דהיינו נמצאו במעי אמם גמורות קתני בברייתא דנמצאו במעי אמם ג"כ אינם מותרות אלא אליבא דב"ש דמתירין בנולדה אבל לב"ה גם בזה אסורה וזהו חידוש שחידשה לנו ברייתא הנז' דאי לא קתני הכי הוה אמינא דבמעי אמן כ"ע מודו דמותר וכמ"ש התוס' לעיל ב' ד"ה מילתא דלא שכיחא ע"ש משום הכי אשמועינן תנא דברייתא דבמעי אמן נמי אין היתר אלא לדעת המתירין במתניתין והיינו שייכא דלב"ש דוקא ולא לב"ה ובכלל מחלוקת דמתני' היא. ופריך הא נמי תניא ולא חיישינן לטעות זה דתנן ביצה שנולדה וכו' ומדאפליגו בנולדה משמע דבמעי אמן כ"ע מודו דשרי. דאי לא תימא הכי לפלוג בנמצאת ולאשמוע' כחה דב"ה מאי אית לך לו' כחה דהיתירא עדיף לפלוג בתרוייהו כדפריך לעיל ב' ע"ב אלא ודאי בנמצאת כ"ע מודו דמותר וקשיא לרב דאסר. וכי תימא ב"ה אפי' במעי אמן אסרי וסברא פשוטה היא דמאי שנא נולדה משנמצאת דהכל אית ביה טעמא דהכנה דמאתמול גמרה לה ולהכי אשמועינן נולדה לאשמועינן כת דהיתירא לא כן האיסור סברא הוא ודאי לא חיישינן לטעות לומר לב"ה שיתירו בזה דסברא פשוטה היא. לפי זה מני מתניתא דהשוחט לא ב"ש דמילתא דפשיטא היא. בשלמא לעיל אמרינן דעיקר חידושיה הוא לו' דגם במעי אמן אינם מותרים אלא אליבא דמתירין בנולדה ולא ב"ה. אבל השתא דאמרת סברא פשוטה היא לב"ה דודאי אסור מכח מתני' דידן מתני' מני לא ב"ש ולא ב"ה ודוק כי נכון הוא.

שם אמר רב ביצה עם יציאתה וכו' אלא עם יציאתה נגמרה ומותרת ביו"ט וכו'. עי' פירוש רש"י ז"ל ותוס' ז"ל וגרסתם והנה אמרו רז"ל כל פשטייא בישין ופשטייא דאורייתא טבין. על כן הנני כותב לפניך קורא נעים מה שנלע"ד בפירוש השמעתתא הזאת שהיא קשה להולמה ונ"ל שכך יש לפרש הילוך השקלא וטריא בס"ד אלא עם יציאתה נגמרה ומותרת ביו"ט ור"ל משום דביצה לא נגמרה אלא עם יציאתה והיציאה היתה בי"ט להכי מותרת אם נולדה ביו"ט דדוקא אם יהיה הגמר שלה בשבת הוא דאסורה וכמו שכתב הר"ן לעיל ב' ע"ב בסו"ד ואוקמה רבה בעומדת לאכילה ע"ש ופליג רב על רבה בהא דאף דס"ל איסור הכנה דרבה היינו לו' דאית ליה הכנה דבידי שמים מיקריא הכנת ונ"מ אם נולדה בשבת אסורה ביו"ט משום הכנה. וכן נמי אם נמצאת במעי אמה ביו"ט אחר השבת דלית בה כ"א הכנת השבת דוקא דליכא יציאה ביו"ט אסורה משום הכנה. אבל נולדה ביו"ט דגמר שלה נמי ביו"ט הוה ליה כזה וזה גורם שמותר נמצא דבמעי אמה אסורה ולהכי פריך והתניא השוחט וכו' דבשלמא מתני' איכא לאוקמה בתרנגולת העומדת לגדל ביצים אבל ברייתא לא שייך לאוקמה הכי. דאי הכי היכי מצי שחיט לה ומשמע אף ביו"ט אחר השבת דסתמא קתני. ועוד דאי ביו"ט דעלמא פשיטא דמותר דהיכי סלקא דעתין לאסור הא הויא גזירה לגזירה כדכתב רש"י ותוס' לעיל ב' ע"ב ע"ש ומשני וכי תימא קמ"ל בברייתא פירוש מה דשייר במתני' דאיירי בעומדת לגדל אשמועינן בברי בברייתא דברייתא נמי בעומדת לגדל ואשמעינן ברייתא אליבא דב"ש דלית להו מוקצה ולהכי יכול לשחוט תרנגול העומדת לגדל. ועוד אשמועינן דלית להו הכנה ולהכי מותר בנמצאים הא נמי תנינא וכו'. ועד כאן לא פליגי ב"ש וב"ה אלא בנולדה ובודאי בעומדת לאכילה, דאי בעומדת לגדל ביצים לפליגו בתרנגולת גופה כדפריך הש"ש לעיל לרב נחמן אלא ודאי בעומדת לאכילה וסברי ב"ה דאסורה אפי' נולדה ביו"ט וקשיא לרב וכי תימא ב"ה אפי' במעי אמן אסרי ר"ל דלעולם מתני' בעומדת לגדל ביצים דבזה ס"ל לב"ה שאסורה ואפי' במעי אמה ר"ל אפי' בתרנגולת נמי העומדת לאכילה סברי דאסורה משום מוקצה ור"ל בין בנולדת בי"ט מתרנגולת העומדת לגדל ביצים דלית בה משום הכנה כיון דנגמרת היום בי"ט מ"מ אסורה משום נולד בין בנמצאת בתרנגולת העומדת לאכילה ששחטה היום אסורה משום הכנה דמאתמול נגמרה לה בכל ענין אסרו ב"ה והא דקתני נולדה להודיעך כחן דב"ש וכמו דלרב נחמן לעיל ב' דפריך עליו ולפלוג בתרוייהו שאין לו סתירה מזה הגם שהוא דוחק מ"מ אין לסתור דבריו מכח זה הכא נמי נימא כאן עדיין קשה מני מתניתא לא ב"ש משום דלב"ש מלתא דפשי' היא דמצי למשחט ולמיכל דהא אמרת דמתני' דקתני נולדה להודיעך כחן דב"ש דאפילו הכי מותרת וא"כ ברייתא אי לסברת ב"ש פשיטא. ועוד דנר' מהברייתא דקתני השוחט הא נולדה אסורה. ולא לב"ה דהא אמרת דלב ב"ה במעי אמן אסורה זדוק'. כן נ"ל נכון לפ' סוגיית הש"ס ועי' מהר"ם מלובלין:

שם מאי עם יציאתה נגמרה וכו' קשה נימא דה"ק דעם יציאתה נגמרה ולהכי אם אמה נטרפה שנולדה ואחר שנטרפה אסורה ולא תימא מאתמול כבר גמרה לה ולהכי קא' עם יציאתה נגמרה וא"כ נגמרה באיסור ולהכי בין אם נולדה או נשחטה ונמצאת בה ביצה גמורה אסורה משום דעם יציאתה נגמרת וכדאי' בעדיות פ"ה משנה א' עי' בפי' הראב"ד שם ועי' ש"ע י"ד סי' כו' ס"ג. ויש לומר דא"כ מאי קמ"ל רב בזה משנה היא מפורשת דגם בביצת נבילה שכיוצא בה נמכרת בשוק אוסרים ב"ה וכ"ש בנטרפה הגם שמיד נשחטה עי' ש"ך י"ד סי' הנז' ס"ק ח' או מיד נולדה עי' ב"י י"ד ס' פ"ו מ"ש משם הרשב"א בחידושיו. אלא דעדיין קשה לי נימא דבזה אשמועינן דעם יציאתה נגמרה וא"כ הגמר באיסור ואסורה מן התורה דזה לא שמעינן לה ממתני' מביצת נבילה ולשיטת התוס' לעיל ד' ע"א ד"ה אלא בהכנה דכתבו בתירוצם הא' דטעמא דנולדה בשבת אסורה בי"ט לרב משום כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה ע"ש אפשר לו' א"כ מהתם שמעי' לה מדאסר בי"ט ביצה שנולדה בשבת היינו טעמא משום דעם יציאתה נגמרה והויא הכנה וא"כ הא תו למה לי אבל לפי תי' הב' שם הדרא קושיא לדוכתה.

שם מאי עם יציאתה נגמרה וכו' קשה לי לפי מה שפירשו התוס' לעיל ד' ע"א בתירוצם הא' ד"ה אלא בהכנה דרבה וכו' וז"ל וי"ל דמ"מ כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה ע"כ ע"ש. א"כ נימא רב טעמא דידיה קמ"ל דהוה ס"ד דמשום לידה לא הוי גמר ולא הויא ביה הכנה שהרי ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ולכך ביצה עם יציאתה נגמרה ולהכי גם בשעת לידה שייך הכנה ומשום הכי אם נולדה בשבת אסור בי"ט. וי"ל דכוונת התוס' לו' הגם דכל גומרה מאתמול ולא עביד היום מידי שום גמר כלל מ"מ כיון שנולדה בו שהיתה נכסית ונגלית עתה גם בזה הויא הכנה ולפ"ז למה צריך לו עם יציאתה נגמרה דאם לאשמועינן טעמא דידיה לא צריך לזה וק"ל.

שם למאי נ"מ למקח וממכר וכו' נ"ל דהוי מצי לו' עם יציאתה נגמרה וצריבן ביצה במעי אמה אין צריבן ואפי' אמר ביעי למאן סתם ודאי אדעתא דביצים שנולדו דצריבן דהא הני דשחוטה לא שכיחי ואם יהב ליה ביעי דשחוטה צריך למיתב ליה דביני ביני אלא דעדיפא מינה נקט דפעמים מקח נמי איכא וכעובדא דרבי אמי ובזה אתנח לן מאי דקשה לן לקמן בפרכת פשיטא ומשני מהו דתימא האי לאכילה קא בעי להו והאי דאמר דשריא משום דצריבן ולמאי נ"מ למיתבא ליה ביני ביני קמ"ל דקשיא לן דבאמת נימא הכי והמוציא מחבירו עליו הראיה אבל לפמ"ש אתי שפיר דאי להכי הוא דאתא משום דצריבן אפי' אמר ביעי למאן בסתם הוי דינא הכי אלא מדאמר לישנא יתירתא מוכא דבעי להו לאפרוחים.

שם רש"י ד"ה בי"ט וה"ק יצתה ודאי מבע"י מותר כי ודאי הוא דנגמרה בחול אבל לא יצתה וכו' ואסורה משום הכנה לשונו מגומגם קצת חדא מאי קא' ודאי מבע"י הרי כל אדם חזו בו שנולדה בחול ומאי מבע"י דקא' ואי לישנא דודאי קאי אמותר הו"ל למסמכינהו ולו' מבע"י ודאי מותר עם שעם כ"ז לישנא דמבע"י עדיין עמוס הוא. ועוד מאי קא מסיים ואסורה משום הכנה וכמו שנתקשה בזה מהרש"ל בספרו חכמת שלמה ועי' להרב מהר"ם שיף. ועוד דלפי פירושו מאי מקשה ומדייק בש"ס הא במעי אמה אסורה לאכלה בי"ט נימא דהכי תידוק הא יצתה בי"ט אסורה ודוק' שיצתה בחול מבע"י הוא דמותר בי"ט. מכל זה נראה לפרש דברי רש"י ז"ל דה"ק הש"ס עם יציאתה נגמרה ומותרת וכו' ר"ל בביצה שנולדה בשבת עסקי' וקאמר דמותר לאכלה בי"ט של אחריו ולית בה איסור הכנה והיינו דקא' רש"י ז"ל בי"ט וה"ק יצתה ור"ל יצתה בשבת ודאי מבע"י ומותר ור"ל הגם שנולדה בשבת ודאי מבע"י ר"ל ודאי נגמרה מבע"י דמאתמול כמו שאמר רבה לעיל כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ולהכי בי"ט שאחריו מותר וכמ"ש התוס' לעיל ד' ע"א בד"ה אלא בהכנה דרבה ע"ש בקושייתם. ואי קשיא לך דלפי פי' זה קשיא דרב אדרב דהא רב קא' לעיל ד' נולדה בזה אסורה בזה איכא לאוקמ' היינו בעומדת לגדל ביצים דאסורה בשבת משום מוקצה ונמצא שבת מכין לי"ט כשיטת התוס' לעיל בד"ה אלא בהכנה דרבה בתרוצם השני אבל בעומדת לאכילה אם נולדה בשבת מותר בשבת וכמו דמוכח מהש"ס לעיל ב' דפריך שבת דעלמא תשתרי ומשני משום גזירה מוכח מהכא דמשום איסור שבת שהוא איסור שחיטה לא יצתה מתורת אוכל דאיסורא הוא דרביע עלויה כאריה בעלמא הילכך ביצתה לא מיתסרא משום מוקצה וכשיטת הר"ן ז"ל לעיל ב' עי' בהר"ן בפירושו על הרי"ף ד"ה ואיכא למידק ע"ש ולפיכך מותרת למחר בי"ט ומלתא דפשיטא היא כיון דבשבת שריא לגומעה חיה ודאי בי"ט שלאחריו מותר ורב דוקיא הוא דאתא לאשמועינן שאם לא יצתה בשבת ונשחטה התרנגולת בי"ע אסורה משום הכנה דמאתמול גמרה לה ואסורה משום הכנת שבת לי"ט. ופריך והא תניא יכו' ודאי מתניתא איירי בי"ט אחר השבת. דאי בי"ט דעלמא פשיטא מאי קמ"ל עי' לעיל ב' ע"ב רש"י ד"ה והתניא וכו' וא"ת הויא וכו' ועי' מה שפי' הרב מהר"ם שיף דכוונת רש"י דקא' דאסורה משום הכנה דרבה ר"ל משום גזירת הכנה דרבה ע"ש. אין להקשות לפירושו מהא דאמר בש"ס לעיל ב' ע"ב ביצים גמורות במעי אמן מלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן דזהו דפריך ליה הש"ס מברייתא דהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרות ולא גזרי' בהו וה"ט משום דמילתא דלא שכיחא היא ודוק'.

תוכן העניינים

קרן לדוד על ביצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה