קרן אורה על שבת· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שמונה שרצים
ובעז"ה נתחיל לפרש פרק שמונה שרצים.
דף קז.
גמ' מ"ת כו' עי' בתוס' בזה בד"ה אמר ובד"ה ע"כ לא פליגי כו' והיותר נראה בזה דרב לטעמיה דתני תנשמת בהדי הני דעורותיהן כבשרן וכמש"כ התוס' ז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל אלא דבשיטת הרמב"ם ז"ל א"א לומר כן דהוא ז"ל כתב דבכולהו יש להן עור לענין שבת ולענין טומאה כתב במתניתין דד' אין להם עורות והיינו כשיטת ר' יהודא דאזיל בתר גישתא וא"כ ה"ה לענין שבת דאין להם עור אבל נראה בזה לומר דהתוס' ז"ל כתבו אליבא דשמואל דלא דמי לעור עגל הרך דהתם משום דרכיך דראוי לאכילה אבל עור ח' שרצים לא רכיך כולי האי אלא משום דאין להם עור וא"כ אפשר לגמרי דלענין מלקות לא הוי עור כבשר אלא לפי מאי דפסק הרמב"ם ז"ל בהל' מאכלות אסורות דכל הני דעורותיהן כבשרן לענין טומאה ה"ה נמי לענין מלקות אלמא משום דרכיך הוא וחזי לאכילה וא"כ הין כמו עור עגל הרך ויכול להיות דלענין שבת יש להם עור והוא שיטת ר' יוחנן דמדמי טומאה לאכילה בזה וקאמר דמתניתין אתיא כיחידאה הוא ר"ש דאמר דעור הפרסות ועור עגל הרך הוי אכילה לענין מחשבת קרבן וריש לקיש דמיבעיא ליה התם בעור הפרסות ובעור עגל הרך ס"ל דיש לחלק בין אכילה לטומאה והוי ס"ד דמתניתין אתיא ככ"ע אפי' ת"ק דר"ש. ובזה יש ליישב מה שדקדקו התוס' מאי קמיבעיא ליה לריש לקיש הא איהו גופא מותיב לר' יוחנן ממתניתין ולפמש"כ ניחא דזה גופא קמיבעי' ליה אי פליגי נמי בטומאה כמו דפליגי לענין מחשבה או בטומאה כ"ע מודו דעורותיהן כבשרן ולפ"ז הך ברייתא דאיתמר בה דלענין שבת נמי יש שרצים שעורן חלוק מבשרן א"כ ה"ה דלענין מלקות לא הוי עור כבשר דלאו רכוכא הם אלא דקים הם אבל באמת הקשה מנ"ל להרמב"ם ז"ל דבשרצים נמי עור כבשר לענין אכילה דילמא דווקא בעור עגל ועור חזיר ודכוותייהו דלטעמייהו משום דרכיכי שפיר ילפינן אכילה מטומאה אבל גבי שרצים דטעמייהו משום גישתא הוא ולאו משום דרכיכי וכמש"כ התוס' דילמא דווקא לענין טומאה הוי עור כבשר אבל לא לענין מלקות דאכילה וי"ל דרבויא דהטמאים אתי נמי לאיסור אכילה כי היכי דילפינן מינה לאסור צירן ורוטבן לפירש"י. והנה בירושלמי דפירקין מצאתי דפליגי ר' יוחנן ור"ל בעור חזיר לענין מלקות וקאמר התם דר"י ס"ל דאין לוקין עליו דלענין מלקות הוי עור ור"ל ס"ל דמשנה שלימה שנה רבי דעורותיהן כבשרן לכל מילי אפילו למלקות והוא איפכא מש"ס דילן דשיטת הש"ס דילן היא דר' יוחנן מדמי אכילה לטומאה כר"ל מיבעי לי' כמש"כ לעיל ובירושלמי אמרינן איפכא וקאמרינן תו התם בירושלמי דלר"י דהוי עור לענין מלקות א"כ מתניתין אתיא ככ"ע כיון דעור היא ולריש לקיש דאמר דגם לענין מלקות לאו עור היא ולקי ה"ה לענין שבת לאו עור הוא ומתניתין במחלוקת שנוי' ור' יוחנן בן נורי היא וע"ז יש לדקדק כקושיית התוס' ז"ל דהא עור חזיר דאמר עלי' ר"ל דחייב מלקות ואפ"ה לענין שבת חייב החובל בהן ואין לומר דלשיטת הירושלמי הטעם דחובל חייב הוא משום צובע ובהני שרצים לא שייך צביעה וכמש"כ הק"ע בריש פרק דא"כ מה ענין זה למחלוקת ר"י ור"ל לענין אכילה וגם בעיקר האי מילתא שפרש"י ז"ל משום צובע כבר הקשה הרשב"א ז"ל מה צורך לו הצביעה בזה ועיין בק"ע מה שהביא בפ' כלל גדול בשם א' מן החכמים. ועוד אי טעמא משום צביעה הוא א"כ היכי דייק הש"ס לקמן הא הורגן חייב מנ"ל הא דילמא הורגן פטור והכא איצטריך לאשמעינן דאין בהם משום צובע עכ"פ שיטת הירושלמי לא נתבררה לי כל הצורך ואיתא התם דרב נמי ס"ל כר' יוחנן דלענין מלקות עור הוא ואין לוקין והיינו הך דקאמר רב הכא עד כאן לא קאמרי רבנן אלא לענין טומאה כו' והדברים ארוכים לא הי' פנאי לבאר כעת. והנה במה שפירש"י משום צובע כבר כתבתי בפ' אלו טריפות בזה דהיכא דיצא דם מודה רש"י ז"ל דהוי משום נטילת נשמה ועיין בתוס' ריש כתובות בסוגיא דמהו לבעול בתולה בשבת ע"ש שהאריכו בזה אבל הרמב"ם ז"ל כתב עוד טעם אחר בזה משום מפרק דהוי תולדה דדש וכבר דברו בזה הראשונים ז"ל וע"ד ז"ל נמי קשיא הך דוקא הא הורגן חייב וכמש"כ לעיל ועוד א"כ אמאי קרי לה מקלקל בחבורה כיון דתולדה דדש הוא א"כ בדישה נמי יתחייב המקלקל. ועוד מאי קאמר הש"ס בכתובות גבי בתולה אי מיפקיד פקיד לית ביה משום חבורה הלא סוחט זיתים וענבים חייב משום מפרק אף דמיפקיד פקיד וכן החובל אך קושית התוס' לעיל גבי פציעת חלזון מסייע לדברי הרמב"ם ז"ל מה שהקשו שם מ"מ ע"י נטילת הדם ליחייב ועוד יש לדקדק על שיטת הרמב"ם ז"ל כיון דהך דמקלקל בחבורה לא שמעינן אלא ממילה א"כ לא שמעינן אלא לענין מפרק אבל לענין נטילת נשמה לא שמעינן דיתחייב מקלקל ובפסחים משמע לה להדיא דגם בשוחט שייך פלוגתא דמקלקל דפריך התם שחטו שלא לאוכליו מה תיקן ובשוחט ודאי ליכא משום מפרק כדמשמע בפלוגתא דרב ושמואל גבי שוחט משום מאי מחייב ובאמת גם זה יש להבין אמאי לית בה משום מפרק וכ"ז צ"ע גדול וחיפוש בים התלמוד ועיין בפני יהושע בזה בכתובות ובביצה ועי' בזה בירושלמי פ' במה מדליקין דפליגי מה הוא עיקר המלאכה אי שחיטה או חבורה:
דף קז:
בגמרא הא הורגן חייב אמר ר' ירמיה מ"ת ר"א היא יש להבין סברת ר' ירמיה ומ"ט דר' יהושע דפטר בשאר שרצים. ונראה דר' ירמיה ס"ל כסברת הירושלמי בפ"ק גבי לפלה כליו דבעינן בריה שיש בה גידין ועצמות דומיא דחלזון וע"ש בק"ע שפי' להיפך דבחלזון אין בו משום נטילת נשמה והוא תמוה דבפרק כלל גדול איתא בהדיא בירושלמי דלכ"ע חייב בחלזון משום נטילת נשמה ובצידתו הוא דפליגי כאשר יבואר אי"ה לקמן ורב יוסף מסיק דלא פטר ר' יהושע אלא בדבר שאינו פרה ורבה היינו שאין בהם לידה מזכר ונקיבה. ולפי פשט הסוגיא אין לנו לפטור אלא כינה שנעשית מזיעת אדם ואין בהם לידה כלל אבל שאר מינין שמתהווין מעיפושי האויר אפשר יש בהם פרה ורבה אח"כ אבל שיטת הרמב"ם ז"ל בזה הוא דכל שתחילת ברייתו אינו מזכר ונקבה שוב אינו פרה ורבה כמו עכבר שחציו אדמה דצורתו מן האדמה אבל יש חילוק אם יצירתו הוא מן העפר יש בו חיות וחייב עליו אפילו אינו פרה ורבה ולא פטרינן אלא בריות אשר מתהוין מעיפושין כמו תולעים שבבשר ובפירות ולפ"ז אינו מובן מאי פריך והרי פרעוש דילמא באמת פטור לר' יהושע אליבא דרב יוסף גם בפרעוש כיון דאינו פרה ורבה וכי תימא עכבר הנוצר מן האדמה יוכיח דילמא עכבר שאני שיש בו גידין ועצמות. ויש עוד דעת שלישית דפרעוש הוא מין אחר דפרה ורבה. והנה לפי דעת המקשה שוין הן צידה והריגה ובתרווייהו בעינן דוקא בריה שיש בה גידין ועצמות ומסיק דצידה קילא יותר ובעינן דבר שבמינו ניצוד ג"כ עכ"פ שמעינן מינה דלמ"ד דחייב אף בדבר שאין במינו ניצוד כמו ר"מ לעיל בפ' האורג יכול להיות דמודה בכינה דלא שייך בה צידה כיון דאין בה הריגה אליבא דר' יהושע וצידה לא עדיף מהריגה והנה רש"י ז"ל פי' לעיל דחגבים וגיזין חשיבי מינן ניצוד דלצורך (הם וצרעין ויתושין אין בהם צורך ומשמע מדבריו דגיזין הם מין מהיתר ובבכורות מבואר דמין אסור הם ותנאי פליגי בדובשן וכי תימא דאתיא כמ"ד דדובשן מותר וא"כ צידתן לצורך הוא בשביל הדבש א"כ צרעין נמי ובאלפסי איתא חגוזין ואולי מין אחר הוא, ועוד דבסוף ביצה מוכח דאפילו דבורים לא חשיבי במינן ניצוד ע"ש אם לא שנאמר דהא דמסיק שם קמ"ל היינו דקמ"ל דדבורים הוי במינן ניצוד ויש ליישב בזה דברי הכ"מ שהביא מהרש"א ז"ל שם ע"ש אבל הרמב"ם ז"ל כתב דחכמים פליגי אחגבים ג"כ ונראה דיצא לו מהך סוגיא דביצה דחשיב לדבורים אין במינן ניצוד והוא ברור:
והנה התוס' בפ' כלל גדול הביאו דברי הירושלמי דבחלזון אינו חייב משום צידה ופלוגתא היא שם בירושלמי ומסיק התם בירושלמי כהא דאמר ר"א ב"ר יוסי ר' אבהו בשם ר"מ שנזדמנה לו למשה חיה למלאכת המשכן ונראה לפרש שכמו שנזדמן למשה חיה טהורה ה"נ נזדמן להם חלזון ולא הוצרכו לצודו וא"כ אין לנו מאין ללמוד דשייך צידה בחלזון ועיין בילקוט פ' וזאת הברכה על פסוק ושפוני טמוני חול. והנה התוס' דקדקו לעיל אמאי אינו חייב משום נטילת נשמה על העלאתו מן המים כמו בשולה דג מן הספל ולי ] נראה דעלייתו מן המים הוא מאילי' אחת לע' שנה:
שם גמרא אמר שמואל השולה דג מן הים כיון שיבש בו כסלע חייב פירש"י ז"ל משום נטילת נשמה ומספקא לי אם אדם אחר קירב מיתתו אם חייב אי לא מי אמרינן דיבש בו כסלע חשיב כמת ופטור השני או דילמא סופו למות קאמרינן ועדיין חי הוא ע"כ אם קירב השני גם הוא חייב. והנה לענין טומאת אוכלין ס"ל כב"ה בפ"ג דעוקצין דאין מטמאין עד שימותו ממש משמע דעדיין חי הוא אבל יש לחלק ובירושלמי איתא דחייב משום קוצר כיון דעקר דבר מגידולו וכתב הק"ע לפרש גם בש"ס דילן האי טעמא אבל אין נראה חדא דא"כ ל"ל שיבש בו כסלע כמו שהקשה הוא בעצמו ועוד א"כ אמאי לא קאמר שמואל דחייב שתים משום נטילת נשמה ומשום קוצר ובאמת יש להבין לשיטת הירושלמי גופא בצידת חלזון נהי דלית בה משום צידה עכ"פ ליחייב משום קוצר דהא מין דג הוא. ועוד הא לשיטת הירושלמי קצירה אסורה בי"ט מה"ת וא"כ אסור ליטול דגים מן המצודה בי"ט עוד נראה כי היכא דאין דישה לשיטת הש"ס דילן אלא לגידולי קרקע ה"נ קצירה אינה אלא בג"ק וכי תימא א"כ אמאי חייב אדלדל עובר במעי בהמה משום עוקר דבר מגידולו והוא תולדה דקוצר הא לא קשיא דבהמה חשיבא גידולי קרקע כמבואר בשיטת הרמב"ם ז"ל ואפ"ל דהירושלמי אזיל לשיטתיה דמחייב בחולב נמי משום קוצר אף דאין החלב מחובר לבהמה וה"נ בדג מן המים אבל שיטת הש"ס דילן דחולב חייב משום מפרק ולא משום קוצר וכפירש"י ז"ל בפרק המצניע דלאו מחובר הוא ה"נ דגים בים לאו מחוברים הם ואין לנו בזה אלא משום נטילת נשמה. והנה בהא דדלדל עובר במעי בהמה נחלקו הראשונים ז"ל רש"י ז"ל פי' דחייב משום עוקר דבר מגידולו והרמב"ם ז"ל פי' דחייב משום נטילת נשמה וצריך להבין מאי נטילת נשמה שייך בעובר לכאורה אפילו הרג עובר במעי בהמה אינו חייב משום נטילת נשמה כי היכא דפטור אם הרג עובר אדם ויש לחלק דלענין שבת שאני דהעובר חשיב כגוף הבהמה דעובר ירך אמו הוא והוי כמו החובל באבר אחד דחייב משום נטילת נשמה אבל עדיין לא דמי כיון דחיות העובר לא חשיב חיות כלל א"כ לא שייך בו נמי נטילת נשמה ועי' בסנהדרין ר"פ הנחנקים:
ורש"י ז"ל פי' דחייב משום עוקר דבר מגידולו כפשטי' דהש"ס דמייתי ראיה ממאן דתלש כשיתא דחייב אף דאין יונק מן הקרקע אלא משום עוקר דבר מגידולו ה"נ דלדל עובר במעי בהמה עוקרו ממקום גידולו ומשמע דהוי תולדה דקוצר כמו כשיתא. ובזה לא אבין תמיהת התוס' בבכורות ד' ד"ה ואמר ר"ל תולש חייב משום גוזז מאי פריך מר"ל דילמא תולש לאו היינו גוזז והא דאמר ר"ל תולש חייב משום גוזז היינו משום עוקר דבר מגידולו דהוי תולדה דגוזז והביאו ראיה מהא דדלדל עובר במעי בהמה דהוי תולדה דגוזז ומכאן משמע להדיא דהוי תולדה דקוצר וא"ת מ"ש דמחייבינן לעוקר דבר מגידולו משום קוצר ולא משום גוזז י"ל דגוזז חייב אפי' לאחר מיתה אלמא דאין חיובו משום עוקר דבר מגידולו אלא מלאכה אחריתא היא דהואי במשכן אבל קצירה אינו חייב אלא במקום גדילתה דבאילן יבש אין בו משום קוצר ע"כ כל העוקר דבר מחיבורו הוי תולדה דקוצר ונראה דהתוס' לא ניחא להו בזה דאזלי לשיטתייהו דבהמה לא חשיבא גידולי קרקע וא"כ אין לחייבו משום תולדה דקוצר אלא משום תולדה דגוזז ועוד הוי קשיא להו אי נימא דתולדה דקוצר הוא א"כ ליחייב בכל גוזז תרתי אחת משום גוזז ואחת משום קוצר אלא ש"מ דתולדה דגוזז הוא בעוקר דבר מגידולי בהמה. וראיתי לרשב"א ז"ל שהביא בשם הרמב"ן ז"ל שהקשה כן ליחייב אגוזז תרתי ע"כ דעתו ז"ל דלא שייך עוקר דבר מגידולו בבהמה ובשאר בע"ח והביא ראיה לזה מבכורות דאמרינן תולש לאו היינו גוזז לענין בכור וכנגדו בי"ט מותר אלמא דלא שייך בזה עוקר דבר מגידולו והוא תמוה דאדרבה איפכא אמרינן התם אי תולש לאו היינו גוזז כנגדו בי"ט אסור משום עוקר דבר מגידולו ואפילו למסקנא דהתם לא שרינן אלא דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד משמע דשייך עוקר דבר מגידולו בבע"ח ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל אמאי אינו חייב תרתי אגוזז יש לומר כיון דעיקרה היא מלאכת גזיזה לא מחייב אלא חדא וכדאיפליגו רבה ורב יוסף בריש מ"ק והכא עדיפא דשני המלאכות מענין אחד הוא ע"כ הולכין אחר העובר. ובזה יש להעיר קצת אפסק הרמב"ן ז"ל שהתיר לתלוש נוצות העוף קודם שחיטה כיון דסופו ליתלש אחר שחיטה ולפי הנ"ל קודם שחיטה אית בה תרתי גוזז ועוקר דבר מגידולו ולאחר שחיטה אין בה אלא משום גוזז ולא משום עוקר דבר מגידולו דלאחר שחיטה פסקה גידולו ועי' ברמב"ם ז"ל בפ' מה' י"ט שאסור לתלוש הנוצה קודם שחיטה ועי' ברא"ש ז"ל בבכורות שהאריך בזה והדברים מונחים עד יבא המורה צדק ויורה לנו צדק. שוב ראיתי לישב קצת דברי הרמב"ן ז"ל מההיא דבכורות דמפרש לה הכי מי אמרינן תולש לאו היינו גוזז היינו לענין בכור דנאמר לא תגוז אבל בי"ט חייב משום עוקר דבר מגידולו היינו דלענין שבת וי"ט אין חילוק בין תלישה לגזיזה כו'. ומסיק דבי"ט נמי מותר משום דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד וא"כ אינה בכלל גיזה גם לענין י"ט והשתא אם נחייב בדלדל עובר משום עוקר דבר מגידולו וזה אין ענין לגזיזה אלא ע"כ משום תולדה דקוצר הוא א"כ לענין זה לא הוי מלאכה כלאחר יד אלא ודאי דהא דאמרינן התם דהוי עוקר דבר מגידולו קרי הכי למלאכת הגיזה ולא משום תולדה דקוצר. ובזה יש לפרש הא דפריך ותולש לאו היינו גוזז והאמר ר"ל כו' היינו היכי אמרת דגם לענין שבת תולש לאו היינו גוזז והאמר ר"ל כי קודם שחידש דהוי עוקר כלאחר יד הוי ס"ד דתולש היינו גוזז ממש לענין שבת וי"ט כן נראה לישב בדוחק. ויש לדון בזה עוד דאפילו לשיטת הירושל' דמפרש דבר מחיותו חייבין משום קוצר היינו דוקא בצומח או בעובר ממעי בהמה שעיקר חיותן תלוי בשרשן אבל שער אין יונקים כ"כ משרשן אין בהם משום עוקר דבר מגידולו וצ"ע בזה ויש לעיין קצת בפלוגתא דרודה חלת דבש אמאי אינו חייב אפילו לרבנן כיון דחשיב עוקר דבר מגידולו ואפילו חשיב כתלוש ואי משום דהדבש אינו מחובר אל הכוורת א"כ לר"א נמי ליפטר ויש לחלק. ושיטת הירושלמי באמת כן הוא דפירשו שם דחולב ג"כ דברי ר' אליעזר והוא ענין אחד עם הרודה חלות דבש ובתרווייהו חייב משום קוצר וכבר נחלקו הראשונים בחולב ומחבץ ומגבן אי מודו בה רבנן או הכל דברי ר"א הם עי' בהרב המגיד פ"ח מה' שבת ודו"ק. ויש להבין מה שהביא הר"ש ז"ל וכן פי' הרע"ב ז"ל דבחיברה בטיט כ"ע מודים דהוי כקרקע והוא מתוספתא ומסוגית הש"ס דילן לא משמע כן אלא יליף מקרא ולר"א הכל כמחובר הוא ולרבנן הכל כתלוש הוא ועיין בב"ב דף ס"ו ודו"ק:
שם גמרא ומי שרי והתניא כו'. עד סוף ההלכה עי' במהרש"א ז"ל בד"ה בזקינה ועקרה שנראה מדבריו דהתוספ' הכריחו מהא דמשני בעקרה דאין סירוס באשה וזה אינו מובן אפילו אם יש סירוס מ"מ בעקרה לא שייך סירוס כמו בזקינה אלא נראה דהתוס' פשיטא להו מהא דמשני הש"ס באשה ואי שייך סירוס באשה א"כ מאי משני וכי משום דלא מיפקדי אפריה ורביה גריעא מבע"ח דאסור לסרס אלא ש"מ דבאשה לא שייך סירוס ולא פריך הש"ס אלא לריב"ב דאמר דמצווה על פו"ר א"כ אסורה לשתות כוס עיקרים מחמת ביטול פו"ר ובת"כ פ' אמור באמת איכא פלוגתא בזה אי אסור סירוס בנקבה והנה הרמב"ם ז"ל כתב בפט"ז מא"ב דאין לוקין על שתיית כוס עיקרים וכתב הרב המגיד דהכי משמע מסוגיא דילן ולא ידענא משמעותו ואי משום דבעי הש"ס למימר ה"מ היכא דקא מכוין הכא לא מכוין ולא ניחא ליה לפרש הכא לא מכוין היינו משום דמכוין לרפואה דהא הוי פסיק רישיה אלא הכא לא מכוין היינו דממילא מיעקר ואינו משחית אברי הזרע אבל זה לא קאי במסקנא דהא דר' יוחנן אין ראיה. וי"ל דהרמב"ם ז"ל כתב עוד דבנקבה ליכא מלקות בסירוס אבל איסורא איכא וא"כ אי נימא דשתיית כוס עיקרין הוי ממש דומא דסירוס בידים אמאי שרי בנקבה אלא ש"מ דכוס עיקרים אין בו איסורא כ"כ ובאשה שריא לגמרי אלא דאכתי יש להסתפק אם יש בזה אסור מה"ת ומה שאינו לוקה משום דהוי כלאו שאין בו מעשה והוי גרמא בעלמא או דילמא אין בזה אלא איסור דרבנן דהא גבי מום איצטריך קרא לגרמא בעלמא והכא ליכא קרא ואיפשיטא לי האי מילתא מהא דפריך הש"ס כי משני אלא בסריס מהא דא"ר יוחנן הכל מודים במסרס אחר מסרס שחייב ואי אין בזה אלא איסור דרבנן א"כ מאי פריך דילמא בסרוס לא גזרו אלא ש"מ דיש בזה איסור מה"ת אלא דלפ"ז צ"ל דלא הוי בכלל גרמא דגרמא בעלמא ודאי אין בזה איסור תורה דמנ"ל כיון דליכא קרא אם לא שנדרוש טעמא דקרא שאסור לבטל רביית כל המינים וא"כ אפילו גרמא אסור ומה שאינו לוקה עליו הוא משום דהוא עצמו לא עביד מעשה ועי' ברמב"ם ז"ל שכתב שם גבי דינא דגרמא. ויראה עוד דאפילו בגרמא דמום נמי אינו לוקה כיון דלא עביד בעצמו ועיין בפ"א מה' איסורי מזבח שלא כתב הרמב"ם ז"ל להאי דינא דגרמא בדין מלקות בפ"ב מה' בכורות כתבו לענין שלא לשחוט עליו ודו"ק היטיב ועי' בחשן משפט ובב"ש סי' ה' באבה"ע:
דף קיא.
תוס' בד"ה למימרא דרב כר"ש ס"ל והי' נראה ליתן תבלין לפירושים ז"ל כי האי טעמא דר"ש משום הכי הוא דמ"ש בני מלכים דשרו לסוך בשמן וורד משום דדרכן בכך לתענוג ושאר כל אדם נמי יש לו מכוין בו לתענוג ולא לרפואה ומה שאין מכוין בו הוא מחמת שאין להם אבל כל ישראל דרכן בכך וא"כ הרי אזלינן לר"ש בתר כוונה אף דעל הרוב אין משתמשין בו אלא לרפואה מ"מ בתר הכוונה אזלינן והוי בכלל דבר שאין מתכוין ועי' בירושלמי:
הדרן עלך פרק שמונה שרצים