קרן אורה על שבת· רבי יצחק מינקובסקי
פרק כירה
דף מ:
גמרא ת"ר מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפוג צינתו ר' יהודא אומר יביא פך שמן כו' אלא בשביל שיפשר כו'. הנה שיטת רש"י ז"ל בזה דאפילו במקום שיוכל להתחמם היינו כנגד המדורה ממש מותר להפשיר כמו שפירש"י ז"ל לפי גירסתו ש"מ הפשירו זהו בישולו גבי עובדא דרבי והראשונים ז"ל נחלקו עליו והוא לגירסת הרי"ף ש"מ הפשירו לא זהו בישולו דאי הוי בישולו אפילו בכ"ש אסור והשתא דלא הוי בישולו בכלי ראשון אסור ובכ"ש מותר אלמא דאסור להפשיר במקום שיוכל להתחמם והביאו ראיה לזה מדברי הירושלמי במתניתין דמיחם שפינוהו במקום שהיד סולדת בו אסור וקרי ליה התם במקום שאין היד שולטת דבמקום שהיד שולטת מותר אלמא דתלוי במקום וקשה לי דאדרבה מד' הירושלמי איכא סייעתא לפרש"י ז"ל דהכי איתא התם תני ריב"נ אומר מניח אדם קיתון של מים כדי שתפוג צינתו יורד אדם וטובל בצונן ובא ומתחמם כנגד המדורה דברי ר' מאיר וחכמים אוסרין אית אמר ר"מ מ"ט דרבנן דמר רב יהודא אסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו דגזרינן הפשר אטו בישול גמור ומש"ה אסרו חכמים להתחמם כנגד המדורה אפילו להפשיר בלבד אלמא דכנגד המדורה היינו כנגד ממש מקום שיוכל להתחמם וא"כ בש"ס דילן דמתיר כנגד המדורה היינו כר"מ בירושלמי ואפילו במקום שאין היד שולטת מותר. והנה התוס' בד"ה מפני שמפשיר מים שעליו כתבו דטעמא משום דהוי כרוחץ בחמים בשבת ובירושלמי משמע להדיא דטעמא משום הפשר במקום שאין היד שולטת אלא דפליגי בזה ר"מ וחכמים אלא דלפי שיטת הש"ס דילן צ"ל כפי' התוס' דהא לש"ס דילן לא גזרינן הפשר אטו בישול כדתניא מביא אדם קיתון של מים כו' מביאה אשה פך של שמן כו' והתוס' ז"ל הביאו ראיה דבמים הפשירן לא זהו בישולו מהא דלקמן במיחם שפינוהו ואמאי לא הביאו מהא דמביא אדם קיתון של מים כו' והי' נראה דבשביל שתפוג צינתן לאו היינו הפשר וא"כ אין ראיה מדברי הת"ק דברייתא בקיתון של מים אלא דלפ"ז למה ליה לרב נחמן בר יצחק למימר אליבא דת"ק גבי שמן הפשירו זהו בישולו ואמאי לא קאמר דת"ק גזר הפשר אטו בישול. ולשיטת הרי"ף דלא שרינן להפשיר אלא במקום שלא יוכל להתחמם אתי שפיר דלא שייך למגזר. אבל לשיטת רש"י ז"ל הוי מצי למימר דטעמא דת"ק משום גזירה הוא וכשיטת הירושלמי ונראה דבאמת היינו הך דקאמר הפשירו זהו בישולו דמדרבנן הפשר הוא כבישול במקום שאין היד שולטת בו ובזה ניחא מה שמתיר רשב"ג כלאחר יד ואי הפשר הוא כבישול גמור בשמן א"כ אמאי שרי כלאחר יד ועפ"ז אפ"ל הא דרב יהודא יד סולדת בו אסור היינו במקום וכרשב"ג ות"ק דלא מתיר במקום שהיד סולדת דהיינו כנגד המדורה אלא כדי שתפוג צינתו וגם הגירסא עיקר כגירסת רש"י דהפשירו זהו בישולו גבי עובדא דרבי ול"ד שמן אלא בכל מילי הפשר הוא כבישול במקום שהיד סולדת בו כמו כנגד המדורה או בכלי ראשון אבל בכ"ש לא הוי הפשר כבישול והכי איתא להדיא בירושלמי דבכלי שני לכ"ע מותר להפשיר ולא משום דכ"ש אין היד סולדת בו דהא ההוא פינכא דאורזא אפילו בכ"ש יד סולדת בו אלא דלא עשו הרחקה לכ"ש ועשו הרחקה לכ"ש אלא דלפי משמעות הירושלמי משמע דלא הקילו בכ"ש אלא בהפשר אבל בבישול גמור יכול להיות דאסור לחמם אפי' בכ"ש כדי שיהו' היד סולדת בו אבל מלשון הש"ס דילן דאמר ש"מ כ"ש אינו מבשל משמע דאינו מבשל כלל ע"כ הצריכו התוס' לחלק משום דמתקרר מהר ולפ"ז יש מקום לומר דבפינכא דאורזא דחם הוא אפי' בכ"ש מבשל וכשיטת מהרש"ל ז"ל. ועיין בק"ע בירושלמי דמכילתין ובמש"כ דכדי שתפוג צינתן אין זה כדי הפשר מוכח כן מד' הירושלמי דאיתא התם אמתניתין דמיחם שפינוהו אמר ר' יוחנן לא שנו אלא לתוך הכוס אבל לתוכו לא ופריך עליו מסיפא דמתניתין ומרישא דתני לא יתן לתוכו כדי שיחומו אבל להפשיר מותר אפילו לתוכו ר' חייא בר אשי בשם רב לחממן אסור להפשיר מותר ומביא הך ברייתא דלקמן דבאמבטי חם לתוך צונן מותר צונן לתוך חמין אסור ור"ש מתיר וקאמר רב דמתיר להפשיר אפילו בכלי ראשון כר"ש דמתיר אפילו צונן לתוך חמין ור"י כר' יוחנן בן נורי דתני ר' יוחנן בן נורי אומר מביא אדם קיתון של מים כו' אלא כדי שתפוג צינתן ומאי שמעינן מר' יוחנן ב"נ אלא ע"כ מדלא התיר אלא כדי שתפוג צינתן ש"מ דלהפשיר אסור אלא דאכתי דברי הירושלמי בזה לא ברירין לי דאמאי לא קאמר דר' יוחנן אתיא כת"ק דר"ש באמבטי דאוסר צונן לתוך חם וצריך אני להתלמד בסוגיית הירושלמי הזו כי סתום הוא ולא אשכחנא בה פתרי כעת באמת לאמיתה. והנה לפי הנ"ל סלקא שמעתא להלכה כדעת הראשונים החולקים על רש"י ז"ל ואסור להפשיר במקום שיוכל להתבשל. ולכאורה מוכח כן גם מסוגיא דלקמן במיחם שפינוהו דבין לראב"א בין לאביי לא שרינן לתוך המיחם אלא מים מרובים דא"א שיחמו אבל מים מועטים אסור אפילו כדי הפשר בלבד ובאמבטי כ' הר"ן ז"ל דאסור אפילו מים מרובים מתוך שהוא חם הרבה ולשיטת רש"י ז"ל צריך לחלק בין כנגד המדורה לתוך כלי ראשון דבכלי ראשון מבשל תיכף בנתינת המים לתוכו אבל במדורה כדי שיפשיר אין בזה משום בישול אלא דלפ"ז מאי קאמרינן על עובדא דרבי ש"מ הפשירו זהו בישולו לגירסת רש"י ז"ל הא בתוך כלי ראשון לכ"ע אסור אפילו להפשיר כדתניא באמבטי צונן לתוך חמין אסור וצ"ל דהיכא דמפסיק כלי הוי כמו נגד המדורה דמותר להפשיר לשיטת רש"י ז"ל. וכבר הבאתי לעיל שיטת הירושלמי דמדמי להדדי כנגד המדורה. וכלי ראשון ומוקי לה בפלוגתא דתנאי כמו שכתבתי לעיל וגם בזה מחולק שיטת הירושלמי עם הש"ס דילן דבירושלמי גריס ר"ש מתיר באמבטי אפילו צונן לתוך חמין ובש"ס דילן ר"ש ב"מ לחומרא דאפילו חם לתוך צונן אסור אי קאי אסיפא. ועיין בריש במה טומנין בתוס' ד"ה מ"ש ממיחם ע"ג מיחם שהאריכו בזה ולא ידענא אמאי לא הביאו שם מעובדא דרבי דדמיא להא:
והנה לקמן בעי רב יוסף למימר ספל הרי הוא כאמבטי משום דלרחיצה בעי לה וניחא לי' שיחומו הרבה ומסיק הש"ס אליבי' דרשב"מ ארישא קאי דבכוס נמי אסור צונן לתוך חם והקשו התוס' לפ"ז מאי קאמר רב יוסף ספל הרי הוא כאמבטי אפי' כוס נמי הוא כאמבטי אליבא דרשב"מ דהלכה כוותיה והיה נראה לומר לפי מה שכתב הר"ן דבאמבטי אפילו מים מרובים אסורין יש לומר דאפילו לב"ש ורשב"מ יש חילוק בין כוס לאמבטי דבכוס אינו אסור אלא מים מועטים אבל מים מרובים מותר דהוי כמו גזירה לגזירה וב"ה מתירין בכוס אפילו מים מועטין וכדי שיחומו כמו שכ' הר"ן ז"ל אבל באמבטי לכ"ע אפילו מים מרובים אסור וא"כ לענין זה קאמר רב יוסף דספל הרי הוא כאמבטי דאפילו מים מרובים אסור ואפשר דלא ניחא להו להתוס' לחלק כן כיון דב"ש גזרי כ"ש אטו כ"ר ומסיק הש"ס דספל אינו כאמבטי ולפ"ז לא ידעינן רשב"מ אהיכא קאי אי אסיפא לאסור באמבטי בכל ענין או ארישא לאסור בכוס צונן לתוך חמין וכתבו התוס' ז"ל דמסתבר דרשב"מ אסיפא קאי לאסור באמבטי אפילו חמין לתוך צונן. ובתוס' ז"ל כב"ה ואתיא מתני' דשרי לתוך הכוס כוותי' ויש לדקדק דאכתי לא אתיא מתניתין דשרי במיחם מים מרובים כוותי' כיון דהוא אוסר דאמבטי אפילו חם לתוך צונן דוודאי אין בזה אלא כדי להפשיר כש"כ צונן לתוך חמין אפילו מים מרובין וי"ל דהתוס' מחלקין בין אמבטי דלרחיצה קבעי להו בזה אסור אפילו חם לתוך צונן אפילו בכלי שני ומיחם דלשתי' הוא מותר כדי להפשיר אף דהוא כלי ראשון אבל דעת הרי"ף ז"ל דלפי המסקנא רשב"מ ארישא קאי ולית הלכתא כוותי' אלא כב"ה דשרי בכלי שני בכל גווני ונראה דשרש דבר מאלו ההלכות אינן אלא בהפשר לבד אלא דבכלי ראשון אסרו חכמים אפילו הפשר משום בישול גמור ובכ"ש לא גזרו וכ"ז תערובות מים אבל כנגד המדורה או היכא דמפסיק כלי אפילו בכלי ראשון בזה נחלקו רש"י והראשונים ז"ל לדעת רש"י ז"ל מותר להפשיר אפילו אם יוכל לבוא באופן זה לידי בישול גמור ולדעת הראשונים ז"ל אסור אלא א"כ לא יוכל לבא לידי בישול והיינו טעמא דמחלקינן בכלי ראשון בין צונן לתוך חמין ובין חמין לתוך צונן דחמין לתוך צונן ודאי אין בהם אלא כדי הפשר ע"כ לא גזרינן אפי' בכלי ראשון ועיין פכ"ב מהל' שבת בדברי הרמב"ם ז"ל וכ"מ שם שהאריך בזה אבל לחמם שיעור שתהא היד סולדת אפילו בכ"ש שהיא רותחת כמו פינכא דאורזא נראה דאסור דהחמימות במים זהו בישולן כמו דלגירסת הרי"ף ז"ל אי הפשירו זהו בישול בשמן הוי אסור אפילו בכ"ש ה"נ אם נתחמם כדי שהיד סולדת בכ"ש ג"כ אסור אבל לשיטת רש"י ז"ל דאפילו אי הפשירו זהו בישולו מ"מ מותר בכ"ש אלמא דאין בכ"ש בישול כלל א"כ לחממן כ"צ ג"כ אפשר דמותר הן אמת דבדבר הצריך בישול להוציא טעם כמו תבלין ודאי לכ"ע אין בכ"ש משום בישול כדתנן אבל נותן לתוך הקערה אבל מים דעיקר בישולן הוא לחממן לכאורה תליא בפלוגתא דשמן אליבא דמ"ד הפשירו זהו בישולו אי מותר בכ"ש אי לא אבל באמת אי אפשר לומר דלדעת רש"י ז"ל אין בישול כלל בכ"ש דהא לחד לישנא לקמן מלח אסור אפילו בכ"ש ודבר זה מישך שייך בחקירה אחרת וגדולה היא אי הך בישול דכ"ר אחר שהעבירו מן האש אי בישול מה"ת לחיובי חטאת בתולדות האור וא"כ כ"ש נמי תולדות האור הוא ודבר המתבשל בו כמו מלח ללישנא קמא הוי בישול גמור או עיקר הדבר של כ"ר אינו אלא הרחקה לבישול גמור וא"כ בכ"ש לא החמירו כלל:
ונאריך קצת בזו המשנה האלפס והקדירה כו' לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה ר' יהודא אומר לכל הוא נותן כו' ומיבעי לן ר' יהודא ארישא קאי ולקולא דאפילו בכלי ראשון מותר ליתן כל שהעבירוהו מן האש חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ג"כ דוקא בכלי ראשון וזה שדייק ולקולא ומסיק הש"ס דלקולא פליג דאפילו כלי ראשון אינו מבשל בלא חומץ וציר וזה לא מסתבר להש"ס דילמא התירא דר' יהודא אפילו בכ"ר ואיסורא אפילו בכ"ש. והנה לכאורה נראה דרבנן ור' יהודא בהא פליגי דרבנן סברי דכ"ר מבשל שפיר אף כשהעבירוהו מעל האש ור' יהודא סבר דאין משום בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו אבל מדלא פליג ר' יהודא אהא דמיחם שפינוהו לא יתן לתוכו מים ועוד דלאביי אתיא מתניתין כר' יהודא אלמא דמודה ר' יהודא במים שמתבשלין בכלי ראשון וכן כ' התוס' דדווקא בתבלין קאמר ר' יהודא דאין כ"ר מבשל אבל שאר דברים מודה ר' יהודא דכלי ראשון מבשל. אלא דיש להקשות מהא דתנן בפ"א ממעשרות לענין שמן של מעשר דמתיר ר' יהודא ליתן לתוך אלפס וקדירה ולא חשיב בישול לקבוע במעשר אלמא דאפילו בשמן קאמר ר' יהודא דכלי ראשון אינו מבשל ושמן נראה דקל להתבשל יותר מתבלין דהא איכא מ"ד דהפשירו זהו בישולו הן אמת דלרנב"י דמפרש לעיל אליבא דת"ק דברייתא לאיסורא דשמן הפשירו זהו בישולו תיקשי אליבא סתמא דמתניתין דמעשרות דמתיר לתת שמן בכלי שני וכן תיקשי איפכא לרבה ורב יוסף דאמרי שמן אין בו משום בישול אמאי אסור ליתן בכלי ראשון אלא ע"כ דבישול שבת ובישול לקבוע למעשר לא דמיא להדדי דאפילו אם לענין שבת אין בישול בשמן מ"מ הוא קבע למעשר ואם לענין שבת הפשירו זהו בישולו מ"מ לא הוי קבע לענין מעשר ולגירסת רש"י ז"ל ולעיל בלא"ה ניחא עכ"פ נראה דשמן קל הוא להתבשל יותר מתבלין והיה נראה דר' יהודא לכל מילי קאמר דאין כלי ראשון מבשל נהי דלענין בליעה ופליטה ודאי מודה דמבליע ומפליט אבל בישול שאני דצריך להשהות זמן מה כדי שיתבשל וכל שהעבירוהו מתוך האש אין בו כח לבשל ודוקא בחמין מודה ר' יהודא דעיקר בישולן אינו אלא החמימות וע"כ צ"ל דהכא מיירי בנשתהא בתוך האלפס דאל"כ תיקשי מכאן לרב דאמר עילאה גבר וצונן לתוך חם אין צריך אלא קליפה והכא תנן המבשל אלא ש"מ דהתם מיירי שלא נשתהא הצונן בתוך החם והא דסכו בשמן של תרומה בפ' כיצד צולין דאמרינן בה עילאה גבר אליבא דרב התם השמן אינו מעורב עם הפסח ועיין בר"ש מה שפירש על הא דנותן לחמיטה במשנה דמעשרות ולפ"ז אפ"ל דלענין להבליע ולהפליט אפילו כלי שני שהיד סולדת בו מבליע ומפליט ולא אמרינן מבישול דשבת ועיין בטור יו"ד סי' ק"ד מש"כ בשם הרשב"א ז"ל ובב"י שם. והנה התוס' דקדקו ממתני' לענין עירוי עי' בד' ולפי הנ"ל דלענין בישול בעינן שהות א"כ ודאי אין עירוי מבשל דעירוי נפסק מהר ואין בו כדי לבשל ורציתי לחלק עוד אליבא דרב דאמר עילאה גבר דזה אינו אלא אם האיסור וההיתר שוין בכמות אבל אם התחתון מרובה על העליון לא אמרינן עילאה גבר ע"כ במתני' לכ"ע מבשל אבל אין נראה כן מסוגיא דפסחים והתוס' ז"ל האריכו במחלוקת רשב"ם ור"ת ז"ל אי עירוי מבשל ולמאי דכתיבנא נראה דאינו מבשל אבל מבליע ומפליט מהא דאחד שעירה לתוכו רותח דאי כשיטת ר"ת דזה מיקרי בישול א"כ לר' יהודא דאמר דאפילו כ"ר אינו מבשל א"כ כ"ש עירוי ואמאי צריך אליבי' בעירה לתוכו רותח שבירה בכ"ח או מריקה ושטיפה בכלי נחשת אלא ש"מ דמשום בליעה לבד הוא וכדקרי לה הש"ס בזבחים בליעה בלא בישול. והנה התוס' הביאו ד' הירושלמי דבעי לה מהו לערות על התבלין ופליגי בה ר' יונה ור' יוסי ר' יונה אמר עירוי ככלי ראשון וחילי' ממתניתין דאחד שעירה לתוכו רותח ודחי ר' יוסי תמן כ"ח בולע התיב ר' יוסי מכלי נחושת אית לך למימר דכלי נחושת בולע משמע דמסקנא דעירוי ככלי ראשון הרי לפניך דהירושלמי מדמי שבירת כלי חרס לבישול דשבת ואפ"ל דלשיטת הירושלמי הך דעירה לתוכו רותח דטעון שבירה לאו משום בולע הוא אלא משום בישול הוא דכתיב אשר תבושל בו וא"כ שפיר ילפינן מינה לענין שבת אלא דיש לדקדק דבירושלמי גופא מסיק שם דבישול דאורייתא לא הוי אלא כשהאור מהלך תחתיו לענין שבת ובשר בחלב וא"כ אמאי צריך שבירה על עירוי כיון דלא הוי בישול ע"כ נראה דאדרבה הא דטעון שבירה הוא משום בולע לחוד והיינו טעמא דמחמרינן גבי שבת בכלי ראשון משום דנהי דאין בו כח לבשל יש בו כח להבליע ולהפליט והשתא שפיר יליף הירושלמי מעירה לתוכו רותח דעירוי ככלי ראשון. והנה לא מצינו מפורש בש"ס דילן דבכלי ראשון הוי בישול דאורייתא וכבר העיר בזה בעל ק"ע בירושלמי מהא דאמרינן גלגל בצד המיחם חייב חטאת וכן בהדחת קולית האספנין אם הדיח חייב חטאת והנה בהך מילתא דאיתמר בירושלמי דאין בישול מה"ת אלא כשהאור מהלך תחתיו איכא למימר בה תרי טעמא או משום דתולדות האור אינן כאור מה"ת ועיקר בישול האמור בתורה הוא ע"י האור ממש ולפ"ז נראה מש"ס דילן דלא כשיטת הירושלמי מהא דדג מליח וקולית האספנין וכן מדגזרינן תולדות חמה אטו תולדות האור ש"מ דבתולדות האור איכא איסורא דאורייתא. אבל אם נאמר דהא דלא מיקרי בישול מה"ת בכלי ראשון הוא משום דאין בו כח לבשל כל צרכו וא"כ אין ראיה מדג מלוח דהתם היינו גמר מלאכתו. והנה שיטת הירושלמי הוא ודאי מחמת דתולדות האור לא חשיב בישול מדקאמר דלענין בשר בחלב נמי לא הוי בישול ואי משום דאין בו כח לבשל כל צרכו הא בבשר בחלב לא בעינן שיעורא ובש"ס דילן משמע להדיא דלענין בב"ח בכלי ראשון הוי בישול מה"ת בחולין ריש פ' כל הבשר דאמרינן התם גזירה שמא יעלה באלפס ראשון ע"ש וא"כ לענין שבת נמי הוי תולדות האור דאורייתא והדבר תלוי במינים יש מין שמתבשל אפילו בהדחה בעלמא ויש מין שאינו מתבשל אפילו בכלי ראשון כמו מלח ובישרא דתורא ויש מין שמתבשל אפי' בכלי שני כמו מלח ללישנא קמא ורוב המינים בכלי ראשון מתבשל ובכ"ש אינו מתבשל ואפילו בעירוי אינו מתבשל כדתנן מדיחין אותו בחמין דההדחה אינו גמר מלאכתן ור' יהודא ס"ל דאפילו כלי ראשון אינו מבשל בלי חומץ וציר בישול גמור לגמור מלאכתן. והתוס' לשיטתייהו כתבו דהא דמדיחין אותן בחמין היינו בחמין דכ"ש אבל מכלי ראשון אסור משום עירוי ובכ"ש נמי אסור לשרות וחילקו בין זו לתבלין וכ"ז אינו במשמעות פשט הסוגיא וגם בדברי הרמב"ם ז"ל לא נמצא רמז מזה ועיין במהרש"א ז"ל דף ל"ט ד"ה כל שכח בחמין אלא דמה שמבליע כדי קליפה לא חשיב בישול דומה למה דאמרינן מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לאו כלום הוא וכש"כ הכא דאינו מבליע אלא כדי קליפה וע"כ צ"ל כן לדעת הסוברים דכ"ש ג"כ מבליע כדי קליפה ואפ"ה אין בכ"ש בישול,. ואגב יש להעיר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהלכות מעה"ק שנראה מדבריו ז"ל שיש חילוק בין מריקה שאמרו בכל הכלים דמריקה שאמרו בכל הכלים הוא כמריקת הכוס משמע ששופך חמים לתוכו ובפי' המשניות ביאר יותר ומשמע שם דאין צריך אלא למרק מה שבחוץ ובשפוד ואסכלה כתב דצריך להגעיל שיפלוט מה שבלוע בתוכו ע"כ צריך לזה חמין שעל האש ולפ"ז ליכא לאוכוחי מהא דעירה לתוכו רותח צריך מריקה דהיינו משום שמנונית בעין והדברים עתיקים אין פנאי להאריך בהם. והנה עוד אפ"ל בהא דדייקינן לעיל על רב דאמר עילאה גבר ממתני' דאוסרת ליתן בכלי ראשון דמתני' איירי תיכף שהעבירן מעל האש דאז כח הרתיחות גדול. ועפ"ז יש ליישב מה שהקשו התוס' בפסחים מה צ"ל תברא גבי פלוגתא דמעיסה וחליטה לימא דפליגי אי תתאה גבר אי עילאה גבר ולפי הנ"ל ניחא דחלוט היינו ברותחים גמורים כמו שאמרו בירושלמי איזהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו ועיין בירושלמי במכילתין ובחלה וא"כ לכ"ע תתאה גבר והתוס' ז"ל תירצו דעכ"פ מבשל כדי קליפה ומשמע לי' דמיירי אפילו בדליכא שיעור חלה אלא עם כדי קליפה וזה דוחק קצת ובירושלמי פריך להדיא מב"ש נחלטת כל צרכו מחייבין היינו חלוטה אינה נחלטת כצ"ל פוטרין. וכן נראה מחלוט של פסח. וידעתי שיש בזה הרבה בד' הראשונים ז"ל ואני לא באתי אלא לפרש קצת שרש ההלכה. עוד הערה א' אכתוב לפי דעת קצת מהראשונים ז"ל שהחמירו גבי שבת בקצת דברים אפילו ליתן בכ"ש משום דיש דברים שמתבשלים בכ"ש ג"כ וא"כ אמאי לא נחמיר נמי לענין איסורין לענין להפליט ולהבליע דנראין הדברים ק"ו אם יש כח בכ"ש לבשלן כ"ש שיש להבליע בהם ולהפליג מהם וכ"ז צ"ע השי"ת יאיר עיני ויודיע לי קושט אמרי אמת. ועיין בדברי הרשב"א ז"ל בזה באריכות גם כן בסוגיות אלו:
דף מד.
דיני מוקצה משנה מטלטלין נר חדש כו' באתי לדבר קצת בזה בדיני מוקצה ואתחיל במוקצה החמורה היא מוקצה מחמת איסור כמו נר שהדליקו בו באותו שבת ר"מ ור"י אוסרין כל השבת מחמת מיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא כו' ור"ש ס"ל דאין אסור אלא בשעה שהוא דולק ולא אמרינן מיגו דאיתקצאי וכן השמן בשעה שהוא דולק ולא מיבעי שבנר אלא אפילו שמן המטפטף אסור בשעה שהנר דולק ואחר שכבה הכל מותר ור"א בר"ש אומר דאפילו בשעה שהוא דולק מותר שמן המטפטף והנה לקמן בעי מיניה ר"ל מר"י חטין שבקרקע וביצים שתחת התרנגולת מהו לר"ש ופשיט ליה אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק הואיל והוקצה למצותה והוקצה לאיסורה ופריך והוקצה למצותו לחוד ל"ל לר"ש והתניא סיככה כהלכתה כו' וממאי דר"ש היא דתניא ושוין בסוכת החג בחג שהיא אסורה ומשני כעין שמן שבנר קאמרינן הואיל והוקצה למצותו וכתבו התוס' דע"כ אשמן המטפטף קאי דשמן שבנר בלא"ה אסור משום מכבה וא"כ משמע דבשמן המטפטף שייך ג"כ הוקצה למצותו וקשה לי א"כ ראב"ש דמתיר שמן המטפטף אטו לית ליה הך דנויי סוכה וגם בכל מקום דאמרינן הוקצה למצותו אטו ראבר"ש יחלוק ע"ז ועוד דהא מדמינן נויי סוכה לסוכה עצמה ובסוכה עצמה ודאי כ"ע מודים וצ"ל אי דראבר"ש ס"ל דלא אמרינן הוקצה למצותו בנפלו ושמן המטפטף הוי דומיא דנפל' והא דאמרינן באתרוג שנפסל כל זמן מצותו הוא דלא כראבר"ש או יאמר דהכא בשמן המטפטף דעתי' עלוי' והוי כמתנה בפירוש ובנויי סוכה ג"כ מהני תנאה וכי תימא א"כ מאי פריך אליבא דר"ש מנויי סוכה י"ל כיון דקאמר דאליבא דר"ש חשיב שמן המטפטף הוקצה למצותו א"כ ל"ל תו הוקצה לאיסורו הא בנויי סוכה אסור מחמת הוקצה למצותו לחוד והתוס' ז"ל כתבו דלא מהני תנאה לר"ש בשמן המטפטף ולפ"ז קשה מאי פריך מנויי סוכה דילמא משום הכי קאמר נמי הוקצה לאיסורו. ולא מצי למימר איני בודל מהם כל ביה"ש ומש"ה לא מהני תנאה כמו שכ' רש"י ז"ל ותוס' בביצה בטעמא דסוכה עצמה לא מהני ביה תנאה אבל באמת בלא"ה נראה דלר"ש בשמן המטפטף לא מהני תנאי דדווקא בנויי סוכה מהני תנאי משום דכי אמר איני בודל כו' לא חל עלייהו קדושה כלל אבל שמן הוי כמו סוכה דע"כ חיילו עלייהו קדושה וממילא הוקצה כ"ז מצותו ולדעת רב אלפס ז"ל דמהני תנאי בסוכה עצמה ה"נ נראה דמהני תנאי אבל לרבנן דאית להו מיגו דאיתקצאי ביה"ש כו' ודאי לא מהני תנאה אליבייהו כיון דביה"ש ע"כ איתקצאי מחמת איסור כיבוי ולא מצינו דמהני תנאי לרבנן אלא בסוכה רעועה בעלמא דלא הוי מוקצה מחמת איסור אלא מוקצה מן הדעת בזה מהני תנאי אבל במוקצה מחמת איסור כיון דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא ועיין בתוס' ביצה ד' ד"ה אמר רב מנשיא ובמהרש"ל ובמהרש"א ז"ל שם אלא דבסוכה רעועה ג"כ איכא סתירת אוהל וא"כ נראה דמהני תנאי אפילו במוקצה מחמת איסור. אבל צריך להבין דמשמע בכולי תלמודא דבביה"ש הדבר תלוי ואי הוי מוקצה ביה"ש הוי מוקצה לכל יום השבת וכן משמע בביצה דלא מצי לאוקמא הא דקתני לא יאכל עד שיזמין אלא בחזי ולא חזו ואמאי לא מוקי דאחזי באמצע השבת וביה"ש לא הוי חזו אלא ש"מ דלא מהני תנאה והזמנה בזה כיון דביה"ש מוקצה הוא ומוקצה מחמת איסור נראה דחמור ממוקצה דאסחי' לדעתי' מינה ודוחק לומר דמידי דלא חזי לאכילה ביה"ש גרוע ממוקצה מחמת איסור ביה"ש. והנה הרמב"ן ז"ל דעתו דמהני תנאה בנר שכבה והביא ראיה מדברי הירושלמי דתניא אם התנה הכל לפי תנאו אליבא דמאן אי כר"מ כל המיוחד לאיסור אסור אי כר' יהודא נר מאוס הוא אלא כר"ש ובנר גדול והוא פלאי כי בירושלמי שלפנינו הגירסא הוא להיפך דתנאי מהני הוא אליבא דר' יהודא ובמוקצה מחמת מיאוס וכיון דהתנה ולא אקצינהו מדעתו שרי לטלטולי אבל לר"ש קאמר התם דבלא תנאי מותר ובאמת לא נראה לומר דתנאה מהני בנר גדול אליבא דר"ש דהא מדרשינן טעמא שם בירושלמי דמש"ה נר גדול אסור שמא יכבה בידים וא"כ אין סברא לומר דמהני תנאי ועוד אני בא לדון דאדרבה מדברי הירושלמי נראה דלא מהני תנאי דהא אליבא דר"מ אמרינן דלא מהני דכל המיוחד לאיסור אסור אפי' ע"י תנאי. ולפענ"ד הך סברא דכל המיוחד לאיסור אסור אין זו סברא מחודשת בשיטת הירושלמי אלא הוא שוה בזה עם שיטת הש"ס דילן. ואגב אבאר קצת דברי הירושלמי בזה דפליגי התם אליבא דר"מ דאוסר נר הדולק בשבת ח"א ע"ד ר"מ כל המיוחד לאיסור אסור וח"א כל שיחדו לאיסור פי' למ"ד כל המיוחד לאיסור היינו אפילו ממילא ולא דחי' בידים ולמ"ד כל שיחדו היינו דדחי' בידים או נראה כל המיוחד לאיסור היינו שבשבת הזה מיוחד הוא לאיסור אבל אין עיקר הכלי רק לאיסור וכל שיחדו לאיסור היינו שיחדו רק לאיסור ופריך על מ"ד כל המיוחד לאיסור מהא דתניא על הא דמוכני היו עלי' מעות ונפלו נגררת ומוכני זו אינה ביחוד לאיסור אלא בשבת זו היא מיוחדת לאיסור ותניא דמותר אמר רב ששת דר"ש היא דאמר כבה מותר לטלטלו וקאמר אמאי לא מוקמינן בשוכח ומשני משום סיפא אם אינה נשמטת גוררין אותה בשבת והתם לאו דווקא בשוכח מתניתין פליגי עמ"ד כל המיוחד לאיסור אסור. האבן שע"פ החבית מטה על צדה ונופלת ומותר לטלטל החבית וה"נ לא יחדו לאיסור אלא היום מיוחד לאיסור ומשני בשוכח ופריך עוד מהא דכופין את הסל לפני אפרוחים שיעלו וירדו ותני עלה עלו מאליהם אסור לטלטלן ופירכא זו צריכה ביאור ועיין בק"ע מש"כ בזה והיה נראה דברייתא דעלו מאליהם אסור לטלטלן היינו בעודן עליו וא"כ ע"כ מיוחד הוא לאיסור ואפ"ה מותר לכפותו והיינו הך קושיא עצמה שהקשו בירושלמי ברישא דשמעתין שם התיב ר' חייא בר אחא אלא דצ"ע מה דאמרי התם הדא דר"י הוא ומשני תפתר במאוס דהא דאסור לטלטלן היינו במאוס אז הוי מיוחד לאיסור אבל באינה מאוסה אינה מיוחד לאיסור כלל ומותר לטלטלן ועדיין אין פירכא זו ברורה לי עכ"פ העולה משיטת הירושלמי דלר"מ אסור כל המיוחד לאיסור ולר"ש אין אסור אלא בשעה שהאיסור עליו אפילו ביחדו לאיסור ולר' יהודא אין אסור אלא נר ישן משום מיאוס אבל מיוחד לאיסור לית לי' מהא דאמרינן התם מעשה וטלטלו פמוט מתחת הנר היינו שהפמוט הוא כלי תשמיש לנר וקאמר כמאן לר"מ הכל אסור דפמוט נמי מיוחד לאיסור הוא אי כר"ש אפילו נר מותר אלא כר"י נר מאוס טבלא אינה מאוסה אלמא דלר"י ל"ל הך דכל המיוחד לאיסור וכס"ד דר' זירא בש"ס דילן לענין פמוט וכפירש"י ז"ל ונראה דזה הוא דעת רב אלפס ז"ל כשיטת הירושלמי דאין מדליקין בפמוט עצמו ע"כ איצטריך לאשמעינן דגם הוא הוי מוקצה מחמת איסור ומיושב בזה קושיית הר"ן ז"ל ע"ש. ואיתא תו התם נר שהוא מונח ע"ג טבלא מסלק הטבלא והנר נופל ומוקי לה בנר שכבה וכר' יהודא ונר מאוס וטבלא אינה מאוסה ונוראות נפלאתי ע"ד התוס' ז"ל דף ק"כ ד"ה מנער את הטבלה שכתבו ובירושלמי מוקי לה בנר שכבה ואתי לאשמעינן היתר טלטול ע"י ניעור לר"י דאסר נר שכבה או לר"ש דמודה בנר גדול והוא דא"כ אפילו כר"מ מצי אתיא אלא ע"כ בירושלמי לא מוקי לה בשוכח אלא במניח וא"כ לר"מ בכל נר או לר"ש בנר גדול גם הטבלה אסור ולא אתיא אלא כר"י דלא ס"ל מוקצה מחמת איסור כלל אלא מוקצה מחמת מיאוס לשיטת הירושלמי ועיין בק"ע שכתב ליישב אמאי לא מוקי לה הירושלמי כר"ש ובנר גדול ולא הבנתי כי אין צורך לזה תני אם התנה עליו יהא מותר מה אנן קיימינן אי כר"מ אפילו התנה עליו או כר"ש אפילו לא התנה אלא כן אנן קיימין כר"י כו' מה חמית מימר כר"י אנן קיימין דתני נר שהוא מונח אחורי הדלת פותח ונועל ובלבד שלא יכוין לכבות ולהבעיר ומוקי לה רב ושמואל בשוכח אבל מניח אסור לפתוח ולנעול ודלת מסתמא התנה עליו ואפ"ה אסור לר"מ משום כל המיוחד לאיסור הוי אם התנה עליו מותר כר"י כנ"ל ביאור שיטת הירושלמי גם כי סתומה היא ועדיין צ"ע כי חלופי גירסאות יש כאן והנה העולה מכל הנ"ל דלר"מ לא מהני תנאה וא"כ אנן דקי"ל בנר שהדליקו כר"מ ע"כ ס"ל נמי כל המיוחד לאיסור אסור וכן אמרינן בש"ס דילן גבי אבן או מעות דבמניח אסור אפילו לאחר שסילקו המעות והאבן וזו היא שיטת ר"מ בירושלמי ולש"ס דילן גם ר"י מודה בזה וא"כ לא מהני תנאה וכן נראה מלשון דאמרינן בש"ס דילן הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור הוי כדבר האסור והיינו כל המיוחד לאיסור ונראה דר"א דמותיב לרב יהודא דאמר אם היו עלי' ביה"ש אסור ממתניתין דמוכני ואמאי לא רמי מתניתין אהדדי מנר שהדליקו בשבת היינו דס"ד דר"א לחלק בין נר דהוי יחדו לאיסור ומטה הוי מיוחד לאיסור אבל רב יהודא לא מחלק ומיוחד לאיסור נמי אסור אלא דלפ"ז דנר הוי יחדו לאיסור הדק"ל מהא דבנר בעינן דוקא הדליקו ובמטה אפילו הניח עלי' מעות בחול אסור וכקושיית התוס' והיה נראה לומר ולחלק בין מוקצה מחמת מיאוס ובין מוקצה דנר שהדליקו בו בשבת דמוקצה מחמת מיאוס מותר לצורך מקומו ונר שהדליקו אסור אפילו לצורך מקומו דהוי כאיסור עצמו ומטה שיחדה למעות נמי אינה אסורה אלא ככל כלי שמלאכתו לאיסור והשתא פריך שפיר לפי מאי דס"ד דיחוד לחוד מהני מהא דמטלטלין נר חדש היינו בכל גווני ככלי שמלאכתו להיתר דהא ישן נמי אין אסור אלא ככלי שמלאכתו לאיסור סור אלמא דיחוד לא מהני אבל לפי המסקנא לא מצי למיפרך מנר של מתכת דבעינן דוקא שהדליקו בו בשבת דהיינו אפי' לאסור לצורך מקומו בזה בעינן דווקא הדליקו בו ונעשה בסיס לדבר האסור אלא דאכתי קשה הא דאמר ר' יהודא אבל לא ישן משמע דדווקא משום דישן ומאוס הוא אסור לטלטלו אבל הדליקו בו פ"א מותר ואמאי הא לא גרע ממטה שיחדה למעות ותניח עלי' מעות דאסור לטלטל וזה יקשה גם לשיטת התוס' ז"ל וכן הקשה הרשב"א ז"ל וע"ד פלפול יש לומר ע"פ גירסת הראשונים לפי מאי דס"ד אמר רב הונא אמר רב ובאלא אי איתמר גרסינן אמר רב יהודא אמר רב והוא דכלי ראשון מפנין אמרינן דרב הונא במוקצה לטלטול סבר לה כר' שמעון וא"כ הא דאוסר במטה ע"כ אפילו אליבא דר"ש או אליבא דר' יהודא ויחוד דמטה חמיר משאר מוקצה כמו חצוצרות דאסור אפילו לצורך גופו ומקומו ובמוקצה כי האי ס"ל כר' יהודא אף לענין טילטול וא"כ פריך שפיר מנר חדש דלהכי עבידא ותנן מטלטלין ע"כ מסיק דלאו ר' הונא אמרה אלא רב יהודא ואליבי' מצינן שפיר למימר דע"י יחוד והנחת מעות לא הוי אלא ככל דבר שמלאכתו לאיסור דמותר לצורך מקומו ותו לא קשיא מהא דבעינן הדליקו דווקא וגם לא תיקשי מהא דנר ישן דאמרינן בה משום מוקצה מחמת מיאוס אלא דלפ"ז לרב יהודא הוי מצי למימר דיחוד לחוד נמי משוי לה ככלי שמלאכתו לאיסור דאליבי' לא קשיא מנר לפי הנ"ל ואין זה אלא לפלפולא בעלמא עכ"פ גם מדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה דמוקצה זו מטה ביחוד והנחת מעות לא עדיף משאר מוקצות דפליגי בה ר"י ור"ש ע"כ לא כתבו להאי דינא. והנה לפום ריהטא היה נראה לפרש מש"א בירושלמי לחלק בין מיוחד לאיסור לייחדו לאיסור היינו דיחדו לאיסור הוא כשיחדו בשבת כבר לאיסור ומיוחד לאיסור הוא דמיוחד להבא לאיסור כגוונא דמטה שיחדו אבל סוגיית הירושלמי לא משמע כן עכ"פ מסקנת הסוגיא דיחוד לחוד לא מהני אפילו אם נעשה מתחלה לאיסור כל שראוי קצת גם להיתר וצריך לדקדק במה דאמרינן בירושלמי ההן ליבנא לאו מיוחד לאיסור הוא והתוס' כתבו דבחצוצרות סגי אפילו יחוד לחוד דלא חזיא אלא לתקיעה. וזה לשיטתם שכתבו לעיל בפ' במה מדליקין דמוקצה דחצוצרות חמיר משאר כלי שמלאכתו לאיסור אבל ראיתי בירושלמי ריש פ' כל הכלים שאמרו שם על הא דחצוצרות תוקע ומניחה במקומה דקודם התרת כלים נשנית ולד' התוס' כיון דלא חזיא כלל לתשמיש אחר לא הותרו כלל ואי"ה לפנינו נדבר בזה יותר. ולא הבנתי מה שראיתי בשלטי הגבורים דמדמי כלי שנתנו בע"ש לקבל השמן למטה שיחדה למעות ואם נפל שמן לכלי אפילו קודם השבת הוי כמטה שיחדה למעות והניח עליו מעות ולענ"ד לא דמי דבמטה יחדו לדבר המוקצה בשבת אבל שמן שנפל בע"ש הוא דבר המותר וא"כ הכלי ג"כ מותר וצ"ע בפוסקים ועוד צריך לדקדק אי האי יחוד הוי לעולם אי על זמן וכ"ז אין ענינם פה ועיין לקמן בפרק במה טומנין לענין יחדן להטמנה מש"כ הר"ן ז"ל בזה. נחזור לראשית דבר כי לא מצאתי כעת מחלוקת בין הירושלמי והבבלי וכיון דמבואר בירושלמי דלר"מ לא מהני תנאה ה"ה לשיטת הש"ס דילן דקי"ל כר"מ נמי לא מהני תנאה ועיין ברשב"א ז"ל גירסת הרמב"ם ז"ל בירושלמי אבל כבר כתבתי בזה ונראה להביא ראיה דלא מהני תנאה מהא דאמר רב מניחין נר ע"ג דקל בשבת ואי מהני תנאה א"כ אמאי שרינן הנחה ע"ג דילמא יתנה ויהא הנר מותר בטלטול וישתמש באילן. ולסברת הירושלמי היה אפ"ל דאפילו להך גירסא בביצה דמהני תנאה בסוכה רעועה אבל מיוחד לאיסור גרע והוי כאיסור עצמו כיון שעשאו מדעתו בסיס לדבר האסור ונראה לי לדעת הרמב"ן ז"ל לומר דע"כ שיטת הירושלמי מחולקת עם הש"ס דילן דבירושלמי נראה דאפילו הניח באמצע השבת דבר האסור אסור לכל השבת והיינו טעמא כיון דמיוחד לאיסור פ"א נעשה כאיסור ע"כ לא מהני תנאה על זה אבל לש"ס דילן דבאמצע השבת מותר אחר שנפלו המעות א"כ ע"כ לא אמרינן דנעשה כאיסור אלא דאם הי' עלי' מעות ביה"ש כיון דהקצהו מדעתו ביה"ש הוי מוקצה לכולי יומא ע"כ מהני בה תנאי. והנה התוס' כתבו לקמן דהא דתניא לקמן אסור עד מוצאי י"ט האחרון של חג לא אתיא כר"ש דלר"ש אינו אסור בזמן הקצאתו והנה בסוכה פליגי רשב"ל ור' יוחנן באתרוג מ"ס למצותה איתקצאי ומ"ס כולי יומא איתקצאי ולכאורה נראה דתליא בפלוגתא דר"י ור"ש בנר שהדליקו ור"י לטעמי' דס"ל בנר כר' יהודא ורשב"ל ס"ל כר' שמעון אלא דלפ"ז תיקשי מאי דפליגי התם ג"כ רב ורב אסי בזה ורב ורב אסי תרוייהו ס"ל כר' יהודא בנר וא"כ לכל הגירסאות שם תיקשי אמ"ד דמתיר לאלתר לאוכלו לאלתר ורש"י ז"ל בביצה פי' להדיא דפליגי במיגו דאיתקצאי לביה"ש כו' אבל באמת א"א לומר כן דהני אמוראי בפלוגתא דתנאי פליגי ועוד מדלא פליג ר"ל אהא דאמר ר' יוחנן סוכה אפילו בשמיני אסור והיינו מחמת מיגו אלא ש"מ דאפילו מאן דמתיר באתרוג לאלתר מודה בסוכה וכמש"כ הר"ן ז"ל וכעין זה כתבנו לעיל דבאתרוג לא שייך מיגו דאיתקצאי כלל דז"א אלא בשבת וי"ט וכן כתבו התוס' ז"ל דביום ראשון מודו כולהו דאסור כל היום ולא פליגי אלא בשאר הימים דר"ל ס"ל דלא איתקצאי אלא למצותה בלבד ור' יוחנן ס"ל דלכל היום איתקצאי כיון דראוי לצאת בו כל היום אלא דאכתי צריך להבין הא כ' התוס' לקמן בסוף מכילתין דדוקא בנר שהדליקו בו בשבת הלכה כר' יהודא משום דדחי' בידים אבל בשאר מוקצה אף אם איתקצאי ביה"ש לא איתקצאי לכולי יומא אפילו במוקצה מחמת חסרון כיס דמודה בה ר"ש כמש"כ התוס' ז"ל שם בד"ה והאמר ר' יוחנן ואמאי קי"ל בסוכה בשמיני דאמרינן מיגו דאיתקצאי. והנה בדבר שאינו יושב ומצפה מודה ר"ש דאסור וא"כ יכול להיות דסוכה בשמיני דאסור היינו משום דאינו יושב ומצפה וגם ר"ש מודה בה וא"כ ה"נ בנויי סוכה ג"כ אינו מצפה מתי תפול ואתי אפילו כר"ש אלא דלפ"ז בקורה שנשברה מנ"ל דמתיר ר"ש הא גם שם אינו יושב ומצפה מתי תשבר הקורה ולכאורה נראה דבזה פליגי מר בר אמימר ומר ברי' דרב יוסף משמיה דרבא אליבא דמ"ד דר"ש מתיר אפילו בע"ח שמתו אלמא דלר"ש מותר אפילו בדבר שאינו עומד ומצפה ורבה דמחלק אליבא דר"ש וכן בביצה פ' המביא היינו כמ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו אבל המ"א בסי' תק"א כ' דבקורה בריאה כ"ע מודים וכן מוכח דבבע"ח שמת כתבו הראשונים דמותר לר"ש וכוותיה קי"ל בהא ובקורה בריאה כ' הטור דמודה בה ר"ש ע"ש בסי' תק"א והדק"ל הא דאמרינן בסוף מכילתין ר' יוחנן כר' יוסי בר"י מתני לה ואמאי לא מוקים לה בקורה בריאה ומה שכתב המ"א לחלק בין בהמה בריאה לקורה בריאה היינו דבבהמה יושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו כמש"כ התוס' בחולין דף י"ד אבל לא הבנתי דהא כתבו התוס' דמתניתין דמחתכין את הנבילה איירי בהאי גוונא דיושב ומצפה אבל לא כל אדם יושב ומצפה בזה וא"כ מאי פריך לקמן על הא דמשני בדאית ביה אפרוח מת אלא למ"ד דמתיר ר"ש בבע"ח שמתו מא"ל לימא דאיירי באינו יושב ומצפה. וכן בביצה בהא דבהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה פריך אלא למ"ד חולק הי' ר"ש אף בבע"ח שמתו מא"ל לוקמי דאינו יושב ומצפה וזה יש לומר דמסתמא דעתי' עלי' לשוחטו בי"ט ומוכן לאדם הוי מוכן לכלבים אלא דלפ"ז מנ"ל דפליגי אמוראי אליבא דר"ש גבי י"ט דילמא דווקא בשבת פליגי דאינו יושב ומצפה ועוד דסברא זו דיושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו לא הבנתי דמי יימר דמיזדקק ליה חש"ו ואחרים רואין אותן שוב ראיתי שהפני יהושע ז"ל בסוגיין הרגיש בזה ע"ש באריכות אלא דבחולין שם אמרינן כיון דלשחיטה קיימא דעתי' עילוי' אבל באמת נראה קצת דלמ"ד חולק היה ר"ש בבע"ח שמתו אפילו אינו יושב ומצפה ל"ל מוקצה לר"ש ומהא דבכור לא תיקשי דטעמא אחרינא אית ביה משום אין רואין מומין בי"ט ומכוס וקערה ועששית דמודה בה ר"ש לא קשיא דאפשר טעמי' כמו שאמרו בירושלמי משום שמא יכבה מדעת וא"כ מותר לבקע עצים מקורה שנשברה אפילו מקורה בריאה דע"כ לא קי"ל כוותיה דר"י בנר שהדליקו משום דדחי' בידים הואיל והקצהו מדעת ביה"ש תו לא חזיא אבל בשארי מוקצה לא ס"ל מיגו דאיתקצאי וכן ר' יוחנן ס"ל בנר שהדליקו בו בשבת כר' יהודא ובשארי מוקצה ס"ל כר"ש כדאיתא בסוף מכילתין דפסיק כר"ש במחתכין את הנבילה לפני הכלבים ובהא דמבקעים עצים מן הקורות ועיין בתוס' שם וסוכה בשמיני הוי נמי דחי' בידים כיון דאי מיתרמי לי' סעודתא ביה"ש כו' וקינה של תרנגולים נמי הוי דחי' בידים והוי בסיס לדבר האסור והנה דעת התוס' דגם במוקצה מחמת מיאוס ס"ל לר"י כר' יהודא וגם צריך ליישב דברי התוס' דהכא עם דברי התוס' לעיל בכרכי דזוזי דלפי דברי התוס' דהכא גם ר' יוחנן מודה בכרכי דזוזי וא"כ אמאי פסיק ר"י בסוף מכילתין גבי נבילה כר"ש. ולדידי קשיא כיון דאפילו לבקע עצים מקורה שנשברה דהוי מוקצה מחמת חסרון כיס ס"ל לר' יוחנן דמותר כש"כ מוקצה מחמת מיאוס והנה בירושלמי איתא נמי להאי לישנא דשאלו לר' יוחנן כמאן הילכתא כר"מ או כר"י או כר"ש אמר לון אני אין לי אלא משנה כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת נראה מזה דפסיק כר"ש בנר שהדליקו בו וכן הי' נראה לפרש בש"ס דילן דבאמת אמוראי פליגי אליבא דר' יוחנן ורב יוסף בעי למימר דרבב"ח ור' יצחק בר' יוסף לא פליגי אליבא דר"י ואמרו וליה לא סבירא ליה ואמר לי' אביי ואת לא תסברא כו' ופשיטא דר"י כר' יהודא ס"ל והשיב לו רב יוסף דאין ראי' מזה דמנרתא שאני דרב אסי קאמר אליביה דר"י דנר מותר כר"ש ומנורה אסור הרי דלא כ"ע ס"ל אליבא דר' יוחנן דהלכה כר' יהודה ע"כ שפיר קאמינא דעכ"פ רבב"ח וריב"י תרווייהו שוין אליבי' דר' יוחנן דהלכה כר' יהודא ומאי דאמרינן התם בירושלמי דר' יוחנן אסר היינו במנורה דווקא כן היה נראה לכאורה אבל מה אעשה שהראשונים ז"ל לא פירשו כן ועוד קשיא לי לפי' התוס' ז"ל מאי פריך מסתמא דמוכני הא מתניתין נמי סתמא היא אבל לא נר ישן וכיון דאשכחינן סתמא במוקצה מחמת מיאוס כר"י כש"כ בנר שהדליקו וי"ל דזה לא חשיב סתמא דר"ש פליג עלי' וכמש"כ התוס' בסוף מכילתין אבל לפי ד' התוס' דילפי מוקצה מחמת איסור מכש"כ ממוקצה מחמת מיאוס א"כ אכתי מאי פריך מסתמא דמוכני הא איכא נמי סתם דאין משקין ושוחטין כו' דאפילו במוקצה מדעת לבד אסור כר"י ואיכא נמי סתמא דמוכני דאפילו מוקצה מחמת איסור מותר וא"כ ר' יוחנן הכריע במוקצה מחמת איסור דחמיר לחומרא ובשארי מוקצה אזיל לקולא אלא נראה דלא תליא זב"ז כלל ויש מקום לומר דשאר מוקצה חמיר מנר שהדליקו דנר שהדליקו אינו אסור אלא משום מיגו דאיתקצאי כו' ויש לומר נמי דהך מוקצה דנר שהדליקו חמיר דהוי מוקצה מחמת איסור ודחי' בידים וכן נראה בפלוגתא דרב אחא ורבינא ח"א לבר ממוקצה מחמת מיאוס משום דמוקצה מחמת מיאוס חמירא לי' ממוקצה מחמת איסור וח"א לבר ממוקצה מחמת איסור דזה חמירי ליה ולהכי פריך הש"ס כיון דסתמא דמוכני כר"י בזה אם כן תיקשי לר' יוחנן ובאמת מספקא לי' להש"ס בחולין דף י"ד מוקצה מחמת איסור דלא דחי' בידים אליבא דר' יהודא אלא דהתוס' כתבו בשם ר"ת גבי כרכי דזוזי דלפי המסקנא פשיטא ליה להש"ס לר"מ ור"י דס"ל מוקצה מחמת איסור אפילו לא דחיא בידים ופירש"י דמוקצה מחמת איסור חמיר ממוקצה מחמת מיאוס דהא לר"מ ל"ל מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור אית ליה אפילו לא דחי בידים ופרש"י ז"ל הא דדייק בסוף מכילתין דרב כר"י ס"ל בהא דמחתכין את הנבילה היינו משום דנבילה הוי מוקצה מחמת איסור ודייק במכש"כ מכרכי דזוזי דהוי מוקצה מחמת מיאוס ולא משמע כן מהא דדייק לעיל דרב כר"י ס"ל בנר שהדליקו בשבת מדאמר רב מניחין נר על גבי הדקל בשבת ופירשו התוס' עצמן דלא דייק מכרכי דזוזי משום דבעי לאוכוחי דס"ל מיגו דאיתקצאי אלמא דלא מצינן למילף מכרכי דזוזי אפילו היכא דדחי' בידים כש"כ בשאר מוקצה מחמת איסור ועוד דהא בי"ט לא שייך מוקצה מחמת איסור ומשמע בביצה דבי"ט נמי ס"ל לרב כר' יהודה וכן לוי בסוף מכילתין סובר כר"י אפילו בי"ט ע"כ נראה דכרכי דזוזי הוא סתם מוקצה והשתא דייק שפיר דרב כר' יהודא ס"ל והא דאמרינן לקמן בפ' מפנין דבמוקצה לטלטול סבר לה כר"ש אמוראי פליגי אליבא דרב ור"ה הכי ס"ל אבל רב יהודא אמר לעיל בפרק במה מדליקין דרב אפילו בטלטול ס"ל כר' יהודא גבי מטה שיחדה למעות וגבי מסיקין בשברי כלים וא"כ מוקצה מחמת איסור דלא דחי' בידים לא מצינו דחמיר משאר מוקצה וכבר נחלקו בזה הראשונים ז"ל בעה"מ ומלחמות ז"ל בחולין פרק ראשון דעת בעה"מ דשוחט לחולה שלא היה חולה מע"ש אסור לבריא מחמת מוקצה מחמת איסור דבכל מוקצה מחמת איסור הלכה כר"מ ור"י אפי' לא דחי' בידים והמלחמות ז"ל כתב דבעינן דוקא דחיא בידים אלא שכ' שם דהא דאסור לר"ש באינו יושב ומצפה היינו דוקא בדחי' בידים קשה לי לכאורה דהא בכור לאו דחי' בידים. אבל ראיתי במלחמות פ' אין צדין שכ' דשאני בכור דא"א אלא באיסור משום דאין רואין מומין ואכתי תיקשי מהא דמודה ר"ש בבע"ח שמתו אלמא אפילו בשאר מוקצה כל שאין דעתו עלוי' אסור ולדעת הרמב"ן ז"ל אפי' קורה בריאה מותר לר"ש אם נשתברה וסוכה שאני דדחי' בידים והדברים ארוכים בזה ורחבים מני ים לבאר הדברים בפרטות ורבו כמו רבו הדעות בזה בין הראשונים ואני לא באתי אלא להעיר קצת ולהתלמד בשרש ההלכה השי"ת יאיר עיני. נחזור לראשית הדבר בדין התנאי הי' נראה דלר"ש בדבר שאינו יושב ומצפה ודאי מהני תנאי כיון דעיקר טעמיה משום דאין דעתיה עלוי' והרי דעתי' עלוי' אבל לר' יהודא ואנן פסקינן כוותיה היכא דדחי' בידים דאפי' דעתו עלוי' אסור לא מהני תנאי דהא בלא"ה דעתי' עלוי' ועפ"ז אפ"ל דהא דאמרי' בסוכה דתנאה מהני במוקצה מחמת איסור היינו אליבא דר"ש ובסוכה בריאה. שוב ראיתי בב"י סי' תקי"ח שכתב כן בדעת הרמב"ם ז"ל ועיין במ"א ז"ל שכתב בדעת הב"י לחלק בין סוכה לנר ולא הבנתי כי הב"י לא כתב כן אלא בדעת הרמב"ם ז"ל אבל להלכה כבר כ' בסי' רע"ט דמהני תנאי במוקצה מחמת איסור וכדעת הרמב"ן ז"ל ועיין במלחמות פ' אין צדין באורך וע"פ כל הנ"ל צ"ל דהא דפליגי באתרוג בשמיני ופירש"י טעמא דמאן דאוסר משום מיגו דאיתקצאי לביה"ש היינו דלוי לטעמיה דאית ליה לגמרי כר' יהודא במוקצה ואתרוג בשמיני לא חשיב דחי' בידים כיון דלאחר זמן מצותו הוא ע"כ ר' יוחנן דלא ס"ל כר"י אלא היכא דדחי' בידים אמר דאתרוג בשמיני מותר ועיין בזה באורך בתוס' סוכה דף י"א הערה קטנה בזה לפי מאי דמשמע כאן בסוגייתינו דרשב"ל ס"ל כר"ש בנר א"כ אמאי לא פליג נמי בסוכה בשמיני ועוד מאי קאמרינן ובפלוגתא דרשב"ל ור"י פליגי נמי רב ורב אסי ובאמת לא דמי דלרב אסי לא שרי לאלתר אלא בחה"מ אבל לא ביום ראשון ולרשב"ל אפילו יום ראשון שרי לאלתר:
והנה צריך לדבר קצת בהך סברא דדחי' בידים דקי"ל בזה כר' יהודא א"כ תיקשי מהא דמפירין נדרים ונשאלין לנדרים שהם לצורך השבת דהא לר' יהודא אפילו יושב ומצפה הוי מוקצה וצ"ל דזה לא חשיב דחי' בידים דוודאי עומד הוא לשאול ועיין בתוס' ישנים ד"ה מי יימר דמיזדקק לה בעל. והתוס' ז"ל כתבו בזה שני מיני מוקצה או שאינו אסור אלא לה לבדה באכילה ולענין אכילה מוקצה היא או שאסרתן אכ"ע ועיין בר"ן ז"ל שדעתו אם אסרה על עצמה אסור אכ"ע ועיין בש"ג ובט"ז ובמ"א סי' ש"ח בזה והי' נ"ל לקיים דברי שניהם דהר"ן ז"ל איירי בשאלת חכם וכ"א בשלו יכול להקצות מדעתו ומיתסר אכ"ע כיון דאינו ראוי למה שהוא עומד אבל אשה לא נראה לי כלל שיהיה ביכולתה לאסור הנאתה מככר ויאסר אכ"ע דעיקר הבית היא הבעל וכיון דלדידיה חזי חזי נמי לכ"ע וא"כ בתרומה ביד ישראל כ"ע מודים דמותר בטלטול דהוא עומד ליתן לכהן ולכהן חזי ואף דלא משמע כן בדבריהם על כל פנים נכון לומר כן והנה איבעי' לן לעיל בחטין שזרען בקרקע אליבא דר"ש מהו כיון דדחי' בידים ואמר ר"י אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר והקשו התוס' אמאי לא קאמר אלא גרוגרות וצמוקים ומדברי הירושלמי למדתי ישוב ע"ז דשם אמרו אין לך דבר שהוא בעין ואסור אלא שמן שבנר ונראין הדברים דחטין שזרען בקרקע יש להם צד אחד חמור מגרוגרות וצמוקים וצ"א קל כי דחייתן הוא דחי' גדולה מגרוגרות וצמוקים שנותנן בקרקע שיפסדו לגמרי ובגרוגרות וצמוקים סופן לאכילה אבל יש ג"כ קולא בחטין כי גרוגרות משתנים ומתייבשים אבל החטה אינה משתנה כ"ז שלא השרשה והוי ממש דומיא דשמן שבנר דתחילת נתינתו הוא כדי שיכלה שם אבל בעינו הוא ע"כ ס"ד דכמו דלר"ש שמן בשעה שהוא דולק אסור משום מוקצה כן נמי מודה בחטין שזרען בקרקע ואמר ר"י שמן שבנר שאני דהוקצה למצותו והנה לפי מאי דס"ד חטין שזרען בקרקע חמירי מנר אחר שכבה כמש"כ התוס' ז"ל. ולמסקנא נר לאחר שכבה חמיר דבזה לא קי"ל כר"ש משום דביה"ש נעשה בסיס לדבר האסור ובחטין שזרען בקרקע קי"ל כר"ש ועיין לקמן גבי הטומן לפת וצנונות ודו"ק:
ועתה נדבר קצת בדיני מוקצה מחמת מיאוס. ראה זה דבר חדש ראיתי להר"ן ז"ל בביצה פרק אין צדין על הא דאמר רב יהודא אמר שמואל שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו משום דהוי מוקצה מחמת מיאוס והוכיחו מזה הראשונים דקי"ל בי"ט דמוקצה אסור וכתב הר"ן ז"ל דל"ד דע"כ לא פליגי ר"י ור"ש אלא היכא דהוקצה ביה"ש דר"י ס"ל מיגו דאיתקצאי ביה"ש אסור אפילו בשעה שרוצה להשתמש ומבטל הקצאתו ור"ש ל"ל מיגו אבל גבי שפוד לא איתקצאי אלא באמצע י"ט ע"כ צ"ל דאיסור טלטול הוא משום דבטלה דעתו נראה מדבריו ז"ל דבמוקצה מחמת מיאוס נמי פליגי במיגו דאיתקצאי וקשיא לי א"כ אמאי פשיטא להו בירושלמי שהבאתי לעיל דלא מהני תנאה במוקצה מחמת מיאוס כיון דעיקר הטעם הוא מחמת מיגו וכי אתני עלייהו לא איתקצאי כלל ועוד דר"מ ע"כ ס"ל מיגו דאיתקצאי מדאסר נר הדולק ואפ"ה פליג עלי' דר"י במוקצה מחמת מיאוס ע"כ טעמיה משום דס"ל דאין אדם מקצה מדעתו כלל לנר ישן וה"נ לר"ש אם לא שנאמר דדווקא בדחי' בידים אית ליה לר"מ מיגו דאיתקצאי תקצאי ומדברי התוס' בד"ה ה"נ מסתברא נמי לא משמע כן והנה פליגי אמוראי לקמן בשרגא דנפטא ורב יהודא אמר דאסור אפילו לר"ש והיינו משום דמאוס טפי ואפילו ר"ש מודה בזה ורבה ורב יוסף אמרי דשרי משום דחזי לכסויי ביה מנא וא"כ אפ"ל דשפוד נמי מאיס טפי וליכא עליו תורת כלי כלל ועיין בטור וב"י ז"ל בזה:
עוד הערה קטנה בדין כלי שמלאכתו לאיסור שנראה מל' רש"י ז"ל גבי קינה של תרנגולין הילכך הוי כלי שמלאכתו לאיסור ואסור משמע מלשונו דלר' יהודא דאית ליה מוקצה אסור לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו וכבר עמד ע"ז הפני יהושע דלא מצינו פלוגתא בזה בין ר"י לר"ש וכבר האריכו בזה תוס' פרק במה מדליקין בסופו ופירש הפני יהושע כאן לשון רש"י ז"ל בד"א אבל עוד משמע כן מלשון רש"י בסוף מכילתין דאמרינן אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר"ש מודה דתנן כל הכלים נטלין ופירש"י ז"ל אפילו כלי שמלאכתו לאיסור ור' שמעון הוא וזה יבואר אי"ה לקמן בפרק כל הכלים המקום יעזרני. וגם צריך לדקדק מאי דאיצטריך ליה לעולא למימר על שירים ונזמים מהטעם הואיל ואיכא עליה תורת כלי יותר מעל שאר כלים שמלאכתן לאיסור בהא דאמרינן ניצוצות אין בהם ממש יש לפרש כשיטת הרמב"ן ז"ל כיון דלא חשיבי לא בטיל הכלי לגבייהו ולשון הירוש' ניצוצות אין בהם צורך:
הדרן עלייהו סוגין דמוקצה