אור ברסלב
קרן אורה על שבת פרק יציאות השבת

קרן אורה על שבת· רבי יצחק מינקובסקי

פרק יציאות השבת

דף ב.

התוס' ז"ל חקרו כאן על מה שנא' ב' פסוקים בהוצאה ויכלא העם מהביא ואל יצא איש ממקומו קרי' בי' אל יוציא וכתבו בזה דחד לעני וחד לעשיר אבל אין שום סברא לחלק ביניהם כי ידו בתר גופו גרירא שייך בשניהם. והיה נראה לומר דתרוייהו צריכא דמאל יוציא לחוד לא שמעינן אלא לאו לחוד איצטריך קרא דויכלא העם ללמד דמיקריא מלאכה וכמו שפי' התוס' ז"ל בריש הזורק אלא דאכתי תיקשי איפכא ל"ל קרא דאל יוציא כיון דשמעינן מויכלא דהוי מלאכה א"כ הוא בכלל לא תעשה מלאכה ועוד אמאי לא מצינו בזה פלוגתא אי ללאו יצא או לחלק ולכאורה היה אפשר לומר ע"פ מאי דפליגי בפ' במה טומנין במלאכת שבת אי סמכום על עבודת המשכן או כנגד מלאכה מלאכתו שכתוב בתורה ועיין בתוס' שם שנראה מדבריהם דלמ"ד כנגד מלאכה שכתוב בתורה לא ילפינן ממשכן כלל וא"כ ר' יונתן דדריש לאל יוצא אל יוציא בספ"ק דעירובין לטעמיה דאיהו ס"ל בירושלמי פ' כלל גדול דהם כנגד מלאכה שכתוב בתורה ולא ילפינן ממשכן כלל ע"כ איצטריך אל יוציא אבל לפי האמת לא נראה כן דפשטא דתלמודא בכולי' דוכתא דמלאכת שבת ממשכן גמרינן וא"כ ע"כ אל יצא בתחומין איירי ואנן קיימא לן דתחומין דרבנן אם לא שנאמר כדעת הרמב"ם ז"ל די"ב מיל מה"ת וגם התוס' בעירובין הוכיחו מהא דהמוציא בשר פסח מחבורה לחבורה דכ"ע מודים דאל יצא איירי נמי בהוצאה ע"כ נראה בפשיטות דקרא דאל יצא נאמר בשעת ירידת המן ועדיין לא נאמר להם לא תעשה כל מלאכה וכי תימא הא במרה איפקדו לרבא אהוצאה כדאיתא בפ' ר"ע י"ל דאיצטריך ללאו והנה התוס' לקמן דף פ"ז הקשו למ"ד אהוצאה לא איפקידו במרה וששי למסען הא כבר נצטוו על ההוצאה בפרשת המן ותירצו דקרא דאל יצא נאמר אחר מתן תורה אלא דמשה כתבו בפ' המן והוא נגד פשטא דקרא דבאותו שבת שיצאו ללקוט ע"ז אמר ה' לישראל שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו וכתבו עוד ולמ"ד איפקד אע"פ שבמרה נאמר כתבי' התם כדפי' עכ"ל משמע מד' דהך אזהרה דאל יצא נאמרה במרה וא"כ פשיטא דלא קשיא תרי קראי למה לי כיון דקרא דאל יצא במרה נאמר אבל באמת היה נראה לפרש שם דדוקא בתחומין פליגי אי אפקדי במרה אבל הוצאה ודאי איפקדו בכלל שאר מלאכות וכן ראיתי בפני יהושע ומוכח מזה דאל יצא איירי בהוצאה דאי בתחומין א"כ כבר נצטוו בירידת המן ותיקשי מזה לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דעל י"ב מיל לוקה מה"ת מקרא דאל יצא כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל להדיא. וצ"ל דהם תפשו עיקר סוגיין דעירובין דמסיק התם רב אשי מי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ועוד דקשיא להו למאי דדרשינן כאשר צוך במרה א"כ ל"ל קרא דאל יצא להוצאה אלא ש"מ דאתחומין נאמר ואתחומין לא איפקידו במרה וה"ה דהוי מצי למימר הכי הש"ס בפרק ר"ע ובירושלמי אפכוה דר' יוחנן אמרה להא דלוקין על ע"ת ור' חייא הוא דפריך וכי לוקין על לאו שבאל ומסיק התם מר קאים בדעתי' ומר קאים בדעתיה. ונראה לשיטת הירושלמי דאל יצא לא איירי כלל בהוצאה כשיטת הרמב"ם ז"ל ואי תיקשי מה שהוכיחו התוס' מהא דמוציא בשר הפסח מחבורה לחבורה דילפינן מהוצאה דשבת והיכן כתיב הוצאה בשבת אם לא אל יצא. וי"ל דבאמת לא ילפותא היא אלא ר' אמי קאמר לה מסברא כי היכא דבהוצאת שבת בעינן הנחה ובלא"ה לא מיקרי הוצאה לחיובי ה"נ לענין הוצאה מחבורה לחבורה ועוד אפ"ל דר' אמי דריש ליה לקרא דאל יצא להוצאה ע"כ נאמר הוצאה כתיב בי' בשבת אבל לדידן מסברא ילפינן מהדדי. ובזה יש ליישב קצת מה שלא כתב הרמב"ם ז"ל גבי פרים הנשרפים דאיירי בנגררים כדמוקי לה ר' אמי ולפי הנ"ל ניחא דר' אמי לשיטתיה דהוצאה כתיבה בשבת א"כ ילפינן הוצאה הוצאה מש"ה פריך מפרים הנשרפים אף דלא דמיין להדדי דהני לחיוב מלקות והוצאה דפרים הוא לענין טומאה מ"מ ילפינן מהדדי ע"כ מפרק לה בנגררים אבל למאן דדריש אל יצא לתחומין ובשבת מסברא ידעינן דאינו חייב אלא ע"י עקירה והנחה א"כ אין לנו לדמות אלא הוצאת בשר הפסח מחבורה לחבורה דאיירי ג"כ לחיוב מלקות אבל לא פרים הנשרפים דאיירי לענין טומאת המוציאין. ועדיין צ"ע בזה יותר. ומה שחילקו התוס' בין תולדה דהוצאה לשאר תולדות משום דמלאכה גרועה היא לענ"ד בלא"ה לא דמי לשאר תולדות דשאר תולדות הם מעין האב אבל ד' אמות ברה"ר אין זה מעין הוצאה מרשות לרשות. ומה שהקשו מהכנסה דבפ' הזורק אמרינן בה סברא ובפ' במה טומנין אמרינן דהוי במשכן נראה דר' יוחנן בהזורק לא ס"ל האי ברייתא דבעי למילף דמיקרייא מלאכה ומהא דהכניסו קרשים לא שמעינן דמיקרייא מלאכה. והך ברייתא ס"ל כמ"ד דנגד מלאכתו שבתורה אמרו ותרוייהו איצטריך כמש"כ התוס' ועדיין צ"ע בזה ובירושלמי יליף גם הכנסה מנדבת המשכן וקרי להכנסה והושטה אב:

דף יג.

גמרא איבעי' להו נדה מהו שתישן עם בעלה הוא בבגדו כו'. נראה דעיקר האיבעי' הוא מהא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה משום הרגל עבירה ומיבעי ליה כי היכא דעבדו הרחקה באכילה אי עשו כמו כן הרחקה בשינה ובקירוב בשר ודאי אסור כמו בכל העריות משום לא תקרב וכדאיתא בספרא וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל בה' א"ב וכי קמיבעי ליה בהוא בבגדו והיא בבגדה ובשאר עריות ודאי לא קא מיבעי לי' דאסור כמו שפי' רש"י ז"ל כיון דאסרה תורה אפילו יחוד בעלמא כש"כ קריבות כזו אפילו ע"י הפסקת בגדים אבל בנדה דקירוב בשר אסור בה ויחוד מותר מיבעי' ליה ע"י שינוי בגדים אי אסרו חכמים משום סייג או לא כיון דיש שינוי ע"י הבגדים ופשיט רב יוסף מהא דהעוף אינו עולה עם הגבינה על השולחן אלמא דעבדו הרחקה בכל האיסורין וה"נ עבדו הרחקה וקאמר שאני התם דליכא דיעות אבל היכא דאיכא דיעות אפשר לא עבדו הרחקה כ"כ והא דלא קאמר שאני התם דליכא שינוי אבל היכא דאיכא שינוי משום דאי ס"ל דצריך למעבד הרחקה אף באיכא דעות שינוי לא מהני הכא כיון דבקירוב בשר אסור מה"ת צריך לעשות סייג אף בהפסקת בגדים אלא צ"ל דבדיעות א"צ סייג וקאמר ה"נ מסתברא מהא דשני אכסנאין אלמא היכא דאיכא דעות לא גזרו ופריך מהא דבעינן דוקא אין מכירין זא"ז אבל מכירין אסור אלמא דאפילו בדיעות עבדינן הרחקה ומסיק דדיעות המקורבות לאו דיעות הם ועבדינן הרחקה אבל הכא ע"י שינוי אף דמכירין זא"ז הוי כדיעות מרוחקות ולא עבדינן הרחקה כמו באכסנאים ובעי מיפשט לאיסורא מלא יאכל הזב עם הזבה אלמא דעבדינן הרחקה אפילו באכילה משום הרגל עבירה א"כ פשיטא דיש לאסור שינה אפילו בבגדים ומסיק דשינוי בגדים עדיף ואכילה יחד מרגיל יותר לעבירה ומסקנא מקרא דיחזקאל דאיתקיש אשה נדה לא"א לענין קריבות וכל קריבות שאסור בא"א אסורה נמי בנדה ולפ"ז שינוי לאו כלום הוא בדיעות מקורבות וא"כ באכילה ג"כ לא מהני שינוי ודעת הראשונים דמהני שינוי באכילה וילפינן לה מבשר וחלב דמותר ע"י שינוי לחד פירושא בחפיסה אחת עיין בחולין בד' התוס' שם ולפי דבריהם צ"ל דדווקא הכא בשינה אסרינן הוא בבגדו כו' משום דהוי בכלל לא תקרבו כדמקשינן לאשת איש אבל באכילה שפיר מהני שינוי וקאמר הש"ס ופליגא דר' פדת כו' עיין בתוס' ז"ל שצידדו לומר דלר' פדת אפילו בא"א מותר הוא בבגדו כו' והוא פלאי דממתני' דקדושין דאיתמר התירא דהוא בכסותו בבתו גדולה דווקא משמע דבכל עריות וודאי אסור אפילו הוא בכסותו. וכן בדין דלא גרע מיחוד בעלמא דאסור בעריות ולישן במטה אחת וודאי פריצותא יותר מיחוד אפילו בפתח לר"ה ונראה פשוט דהכי פירושא בשלמא אי נימא דקריבות ערוה אפילו שאינה של גילוי עריות אסרה רחמנא בין בנדה בין בשאר עריות מש"ה שפיר מצינן לאקושי נדה לא"א לענין הוא בבגדו דגם זה בכלל לא תקרבו אבל לר' פדת דקריבות שאינה של גילוי עריות לא אסרה תורה ולדידיה יחוד חמיר וא"כ היכי מצינן למילף נדה מא"א דילמא א"א שאני דיחוד אסור בה ע"כ אסור בה כל קריבות אבל נדה דמותרת ביחוד מותר נמי לישן הוא בבגדו כו' כמו האב עם בתו ועיין תוס' בע"ז דף י"ז שכתבו שם וכי לית ליה לר' פדת דנדה אסורה היא בבגדו כו' הא תנן לא יאכל הזב עם הזבה ואין זה מובן הא משנינן הכא שאני התם דליכא שינוי ובעובדא דעולא יש להסתפק אי דווקא באחותו וס"ל דמותר להתייחד עם אחותו או משום דס"ל כר' פדת דלא אסרה תורה שאר קריבות ואין אסור אלא מדרבנן למי שלבו נוקפו ונ"מ למעשה פלטי בן ליש דמשום אימת מלכות עשה זאת ואיסורא לא עביד אבל מד' הרמב"ם נראה דדוקא באחותו והדומה לה איתמר הא דעולא וגם ע"ז סיים דדרך טפשים הוא ואין להאריך בזה. ובירושלמי איתא דמצורע עם מצורעת ג"כ אסורין באכילה יחד ותמה הק"ע על הרמב"ם ז"ל למה השמיט לזה ונראה דדעתו דלא החמירו בזה דאין איסורו חמיר כ"כ אלא עשה בלבד מפני שהוא כמנודה ע"כ לא החמירו בזה ודו"ק היטב. ויש לדקדק לפי מאי דמשמע מסוגיא זו דאכילת הזב עם הזבה חמיר מלישן הוא בבגדו וא"כ אמאי לא גזרו לאכול הזב עם הזבה אלא ע"ד י"ח דבר והוא בבגדו כו' אסור מימי יחזקאל עכ"פ ועוד מ"ש דגבי עוף וגבינה ב"ש לקולא וב"ה לחומרא וגבי אכילת זב וזבה הוא איפכא כמו בכל י"ח דבר:

דף טו:

גמרא אתו אינהו גזור כו' נראה דלישנא דגזרו טומאה משמע דגזרו טומאה מחדש ע"כ לא מסתבר לומר דלא הוסיפו אלא לשרוף בלבד אלא צריך לומר דגזרו טומאה על אוירא ובזה יתיישב כמה קושיות המפרשים ז"ל עיין עליהם:

עוד שם שלא דנו דיני נפשות עיין תוס' ועיין פני יהושע ז"ל מ"ש בזה ויפלא בעיני כי בע"ז איתא בהדיא שני הטעמים ביחד עיי"ש:

דף יח.

סוגיא דאין שורין דיו דף יח תוס' בד"ה ולימא מר משום שבית' כלים עי' שיטת התוס' בזה ולענד"נ דרבה ורב יוסף בהא נחלקו רבה מוקים להא דפורסין מצודות אפילו באלו דעביד מעשה וע"כ ברייתא דשביתת כלים ב"ש היא ע"כ מוקי לברייתא דרחיים כב"ה ומשום השמעת קול וטעמא דב"ש בהנך דעביד מעשה משום שביתת כלים ובהנך דלא עביד מעשה טעמייהו משום גזירה ולרב יוסף משמע דכל הני דמתני' חד טעמא להו והכל משום גזירה ואי איירי מתניתין במצודות דעבדי מעשה א"כ פליגי בדאורייתא ועוד מאי איריא דפליגי בע"ש סמוך לחשיכה דלא מוכח מזה דב"ש ס"ל שביתת כלים דהא בלא"ה אסור משום גזירה ליפליגי בעלמא לשאולי כליו לעכו"ם אלא ש"מ דמתניתין איירי במצודות דלא עבדי מעשה ומשום גזירה וברייתא דשביתת כלים אתיא לכ"ע בהנך דעביד מעשה והשתא דאמר הש"ס מ"ת שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ומנ"ל הא אלא ע"כ משום דמפרש לטעמא דמתניתין משום שביתת כלים א"כ לב"ש בין דעביד מעשה בין דלא עביד מעשה אסור משום שביתת כלים ולב"ה הכל שרי תדע דלרב יוסף ג"כ טעמא משום גזירה דהא רב יוסף אמר לעיל מ"ת נתינת מים לדיו זהו גידולו רבי דאי ריבר"י הא אמר עד שיגבל ואי טעמא משום שביתת כלים עכ"פ הכלי עביד מלאכה דבו נשרה הדיו ועוד דילמא אפילו בדרבנן אסרו משום שביתת כלים כנראה מד' התוס' דלא ניחא להו אליבא דרב יוסף הא דאמרי' לקמן הנך דאי עביד להו בשבת חייב חטאת כו' ועיין בר"ן ז"ל ועוד ראיה גדולה מהא דאמר ליה לעיל אביי לרב יוסף אלו תנן וקאי אאין שורין דיו או ואלו תנן ואי לרב יוסף טעמייהו דב"ש הוא משום שביתת כלים א"כ איך אפשר למנותן בכלל י"ח דבר שהם גזירות דרבנן כמשאז"ל וי"ח דבר גזרו ב"ב ושביתת כלים דאורייתא היא ולכאורה קושיא גדולה היא לשיטת התוס' ז"ל אם לא שנאמר דהא דאסרינן לב"ש כלים דלא עבדי מעשה הוא רק מדרבנן גזירה משום כלים דעבדי מעשה עכ"פ לענ"ד נראה דרב יוסף ס"ל דבשביתת כלים דעבדי מעשה כ"ע מודים דאסור ומתניתין איירי בכלים דלא עבדי מעשה ומשום גזירה ואפשר עוד לדון בזה דלרבה ורב יוסף זה הדרש בכל אשר אמרתי לכם תשמרו לרבות שביתת כלים אינו אלא אסמכתא ומדרבנן ורבה מפרש לרבות שביתת כלים היינו דעת ב"ש דאוסר להניח לגמור המלאכה בכלי משום גזירה ורב יוסף מפרש שביתת כלים היינו שישבתו הכלים מצד עצמן וע"כ היינו בכלים דעבדי מעשה ולכ"ע ורב אושעיא הוא דקאמר דשביתת כלים דאורייתא אליבא דב"ש מדאסרי אפילו בכלים דלא עבדי מעשה ש"מ דבכלים דעבדי מעשה מה"ת אסורין במלאכה. והנה יש לי לדקדק מהא דאיתא בתוספתא ובירושלמי דב"ש השיבו לב"ה אי אתם מודים לנו דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום משמע דבהאי שניהם שוין וא"כ תיקשי לרב אסי דאמר לקמן דשיעור כדי שיצולו הוא כמאכל בן דרוסאי ולדידיה הא לב"ש אכתי אסור עד שיצולו לגמרי כיון דאחר מאכל בן דרוסאי ג"כ חייב משום מבשל הא יש בו משום שביתת כלים נמצא דפליגי ב"ש וב"ה גם בהא דאין צולין וצריך אני בשביל זה להביא שיטת הירושלמי בטעמייהו דב"ש וב"ה בכל הני מילי דב"ש דרשי כל מלאכתך שתהא כל מלאכתך עשוי' קודם שבת אבל אסור להתחיל עם השמש והמלאכה תגמר בשבת אפילו מאליו וב"ה דרשי ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי וקאמר התם דב"ש מקיימין קרא דב"ה פותקין מים לגינה ומוגמר וגפרית וקילורית ורטי' דמודו ב"ש בזה דמותר דלא אסרי ב"ש אלא להתחיל מלאכה וגמרה יהי' בשבת משום שנא' ועשית כל מלאכתך אבל בכל אלו כבר נגמר כל המלאכה מבעוד יום כמו במוגמר וגפרית מלאכת ההבערה או אפשר במוגמר וגפרית לא חיישינן כלל להבערתן דההבערה היתה מבעוד יום הרבה. ובזה יש ליישב קצת מה שהקשו על המ"א במש"כ בד' התוס' ד"ה ולימא וקאמר עוד התם אבל אין נותנין חטים לרחיים של מים אמר ר' חגי מפני שמשמעת קול משמע דאפי' לב"ש איצטריך טעמא דמשמעת קול וזה משום דכבר התחיל לטחון מבעוד יום כדמסיים התם כר' יהודא דשפופרת ע"ש ומכאן משמע דבשבת איכא איסורא דאורייתא ליתן לתוך הרחיים דומיא דשמן שבשפופרת ומביא התם דב"ה השיבו לב"ש מקירות בית הבד דמודו בזה דמותר ומשני משום דכבר נעקרה כל טיפה ע"י הטעינה ואין עוד מלאכה בזה וב"ש השיבו לב"ה מהא דמודו דאין צולין בשר בצל כו' והשיבו ב"ה תמן דרכו להתהפך אמר ר' יודן נצלו כמאכל בן דרוסאי אסרו דדבר שדרכו להתהפך עד שיצלה כל צרכו אמר ר' מנא לא מסתברא דלא מותר דאינון יכלין למימר להון היאך אתם משיבין לנו מדבר שדרכו לצלות כל צרכו מבע"י לדבר שאין דרכו לשרות כל צרכו ונראה הכוונה דאי נימא דעד שיצולו היינו כל צרכו דווקא א"כ ע"כ לב"ש נמי טעמא משום דדרכו להתהפך דאי משום ועשית כל מלאכתך כמאכל בן דרוסאי סגי כדאיתא להדיא שם הלכה יו"ד דנצלה כמאכל ב"ד מותר להחזירו על גבי כירה קטומה ואין בו משום בישול עוד מאי השיבו לב"ה אלא ש"מ דכדי שיצולו היינו כמאכל ב"ד ועיין בק"ע. בזה יש לדקדק לשיטת הירושלמי תיקשי מגיגית נר וקדירה ושפוד לב"ש מאי איכא למימר וצ"ל דגיגית כבר נעשית מלאכתו בימי החול ואין זה בכלל ועשית כל מלאכתך וכן נר וקדירה פירש"י ז"ל שאי אפשר שלא תצטמק וזה לשיטתו דיש בישול אחר בישול אבל לפי מה שהוכחתי לשיטת הירושלמי דאחר מאכל בן דרוסאי שוב אין בו משום בישול א"כ אין קושיא מקדירה ושפוד פירש"י ז"ל מדלא פליג ב"ש אהא דמשלשלין את הפסח ולכאורה אמאי לא פריך מתנור שהפסח נצלה בו וי"ל דהתנור הוא בשל קדירה אבל לשיטת הירושלמי קשה אמאי מודו ב"ש בפסח אם לא שנאמר דקרא דועשית כל מלאכתך אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן הוא ועיין בהלכה דמשלשלין את הפסח בירושלמי שם ועפ"ז היה נראה לפרש גם שיטת הש"ס דילן לרבה דהגזירה היא שלא לגמור המלאכה בשבת ולא משום דילמא אתי למיעבד משחשיכה וירווח לן בזה קושיית הרשב"א ז"ל לרבה נמי תיקשי גיגית וקדירה וכן משמע לי מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג הלכה א' שלא נאסר לנו מלאכה אלא בעצומו של יום ויצמח לנו מזה ישוב נכון לשיטת הרי"ף ז"ל דבהא דאין צולין פסק דדי כמאכל ב"ד ולענין לשהות אוסר אפילו מצטמק ויפה לו והוא כנ"ל דע"כ ב"ש וב"ה שוין בהא דאין צולין כמש"כ לעיל ולפמ"ש לכולהו טעמי דב"ש בין לרבה בין לרב יוסף אינו אסור אלא עד שיצולו כמאכל ב"ד דיותר אין בו משום מלאכה וע"כ לב"ה נמי די בהאי שיעורא והשתא תיקשי דב"ש אב"ש דגבי שהי' אסרי תבשיל שבשל כל צרכו לכ"ע אלא ע"כ צריך לחלק בין בשר בצל וביצה לתבשיל דבשר בצל מצטמק ורע לו וכדאיתא להדיא בירושלמי בהלכה יו"ד ולפי שבש"ס דילן אמרו דביצים הוי מצטמק ויפה לו ע"כ צריך לומר דלא שייך בהו חיתוי מחמת שיתקלקל וכמש"כ הרמב"ם ז"ל ועיין פני יהושע בכירה שכתב דהך דאין צולין איירי בגרוף וקטום לשיטת הירושלמי ותמיהני שלא הביא דברי הירושלמי גופא בהלכה יו"ד שמחלק כנ"ל וכ"ז אפשר לומר לדעת הרי"ף ז"ל אבל לפי מה שכ' הרמב"ם ז"ל דשייך בישול אפילו אחר מאכל ב"ד כמו שפירש"י דבריו ז"ל כל הראשונים הדק"ל דאדרבה מדב"ש נשמע לב"ה דהא לב"ש ע"כ עד שיצולו היינו כל צרכו וא"כ ה"ה לב"ה בעינן כל צרכו. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמה שכתב הרמב"ם ז"ל גבי בשר בצל וביצה עד שיהיו ראויים לאכילה היינו באמת כל צרכו אלא דלא חיישינן למצטמק ויפה לו אבל מה אעשה שהראשונים פירשו דבריו כשיטת הרי"ף רבו וצריך לעיין בד' הראשונים בזה ואכתי תיקשי על דבריו מהא דבפת סגי עד שיקרמו פני' בתנור ומשמע דאפילו לב"ש סגי בהכי דהא ר' אליעזר מתלמידי ב"ש הוא והוא מיקל עוד אלא דלפי שיטת הירושלמי דר"א לא אמר אלא לענין שבת אבל לענין לחם הפנים בעינן שיקרמו עליון ותחתון אלמא דלא מיקרי לחם עד שיקרום כל פניו ואפ"ה סגי לענין שבת בפנים המדובקים בתנור לפ"ז ע"כ צ"ל דל"ל לר"א טעמייהו דב"ש אלא שמא יחתה לבד והרמב"ם ז"ל פסק דבחד פנים סגי ועיין בפי' המשניות שלו ובט"ז סי' רנ"ד וכן פסק הטור ונחלקו בזה המפרשים אי כת"ק וכפי' רש"י או כר"א וכפי' התוס'. והנה מיבעי לי לפירושו דקרמו פניה משמע חד פנים כלחם תודה ולחה"פ מאי שאמרו במשנה קרמו פניה אי סגי בחד פנים או בעינן כל הפנים ומלשון התוס' במנחות דף נ"ז משמע דבכל הני פליגי ר"א וחכמים והכא הביאו התוס' ד' הירושלמי דבלחה"פ מודה ר"א דבעינן כל פני' ואפשר לומר דלכאורה לשיטת רש"י ז"ל אדרבה איפכא דבכל הני אפילו ר"א מודה דסגי בחד דבכולהו תני קרמו פני' סתמא כמו הכא בד' ת"ק וא"כ הא דאמרינן בד' ע"ח במנחות דקרימת פנים חד שיעורא הוא עם כל שפירסה ואין חוטין נמשכין היינו לענין לחמי תודה ולחה"פ אבל לענין שבת לא סגי בהכי לר"א ולשיטת התוס' הוי איפכא דת"ק מצריך כל פנים ור"א אומר דסגי בפנים המדובקים בתנור ואיתמר בירושלמי דבלחה"פ ר"א מודה וא"כ לענין שבת לא בעינן האי שיעורא דכל שפירסה דזה נאמר דווקא גבי לחמי תודה ועיין בהג"מ פ"ג מהל' שבת ובמחבר ורמ"א סי' רנ"ג ותראה שיש קצת עיון שם. עוד יש להעיר בזה במאי דמשמע שם במנחות דמצה נא היינו שיעור קרימת פנים וכל שפורסה ואין חוטין נמשכין והוא ראוי לאכילה מדיוצא בו ידי חובת מצה ובשיעור נא דפסח כתב הרמב"ם ז"ל דלא חזי לאכילת אדם כלל משמע הא חזיא לאכילה וכשיעור מאכל ב"ד שיקרא ראוי לאכילה לפי דעת המפרשים לא הוי נא ומנ"ל הא ומירושלמי דמכילתין משמע דבעינן דווקא נצלה כל צרכו. נחזור לראשית דבר דעתי נוטה דלרבה נמי טעמייהו דב"ש מפני שהמלאכה נעשית בשבת ולא משום דילמא אתי למיעבד משחשיכה וארוח לן בזה הא דתנן ושוין שטעונין קורת בית הבד דהוצרך רש"י לפרש דמרסקין אותן קודם הטעינה וזה לא מצינו בש"ס אבל לפי הנ"ל ניחא דאנן לא חיישינן אלא אמה שנעשה בשבת וע"ז קאמר מ"ת דכל מידי דאתי ממילא ש"ד וזה הוא שאמרו בירושלמי כבר נעקרה כל טיפה וטיפה וכיון דאתי ממילא בטעינת הקורה פ"ר תו לית בה משום מלאכה אפילו אם הקורה ממהרת סחיטתה כל השבת כיון דבלא"ה אתי ממילא וקאמר ר' ישמעאל הוא דמתיר לגמור ביד משתחשך בשום ובוסר שרסקן ומודה ר' יוסי ב"ח דשום ובוסר אינו מתיר ר' ישמעאל לגמור ביד אלא במחוסר שחיקה ולא דיכה משום דהתם בלא דיכה אינו נעקר כל המים שבתוכן אבל בזיתים וענבים דהמשקה כנוס בתוכן כבר נעקר כל המשקה בטעינה ראשונה ושפיר חשיב אתי ממילא ור"א לא מוקי לה כר' ישמעאל משום דהני כמחוסרין דיכה דמו דאפשר עדיין לא נעקרו הטיפות בטעינה ראשונה ע"כ מוקי לה כר' אלעזר דחלות דבש שרסקן ויצאו מעצמן מותרין וכן בזיתים וענבים ובזיתים וענבים אין בהם אלא ריחוק בלבד ואפ"ה לא גזרינן שמא יסחוט כיון דבלא"ה אתי ממילא אבל בידים לא שרינן אלא בשום אחר דיכה ועיין במלחמות ובר"ן בזה ובד' הרמב"ם ז"ל ונושאי כליו. עוד ראיתי לדבר לפי מש"כ לעיל דרב יוסף ס"ל דכלים דעבדי מעשה אפילו לב"ה מצווה על שביתתן א"כ הא דתנן בביצה מצודות חיה ועוף ודגים לא יטול מהם אלא א"כ יודע שניצוד מערב יו"ט משמע דהמצודה מותר לפרוס אפילו אם אפשר שיצודו בי"ט ולא חיישינן לשביתת כלים וי"ל דמיירי בלחי וקוקרי או אפשר אינו מצווה על שביתת כלים בי"ט כדעת י"א בשביתת בהמה או לפרש"י ז"ל דצידה גופא אינה אסורה בי"ט אלא מדרבנן א"כ בכלים לא גזרו וצ"ע יותר בכל הנ"ל:

תוכן העניינים

קרן אורה על שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה