קרן אורה על סנהדרין· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ד - אחד דיני ממונות
דף לג:
גמרא חייבי מלקיות אתיא רשע רשע משמע מכאן דחייבי מלקיות שוין לחייבי מיתות לכל הני מילי דמתניתין וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' סנהדרין אחד ד"נ וא' ד"מ כו' שוין לדינים אלו אלא שהמלקות בג' ובזה שוין לד"מ ועיין בלח"מ מה שתמה על לשון הזה ולא ידעתי למה כי דבריו ז"ל פשוטים הם אלא דקשיא לי כיון דסגי בג' א"כ ע"כ לא בעינן במלקות ע"פ שנים לחובה וא"כ גם בהא לא דמיא לד"נ והרמב"ם ז"ל כתב דלכל הדינים שוין דיני מלקיות לד"נ לבד דמלקות סגי בג' ועוד מ"ש דלהאי דינא מדמינן ליה לד"מ ולשאר מילי מדמינן לד"נ ובתוספתא פ"ז איתמרא הך גז"ש לענין להחזיר לזכות לבדו וכן משמע מדברי הש"ס דקבעו לאיבעי' זו בהלכה דמחזירין לזכות ודו"ק:
שם
גמרא ריבר"י אומר עונה לזכות כו' נראה דעיקר מחלקותן הוא אם לשמוע מן העד הצד זכות שהוא אומר דלרבנן אין שומעין דבריו כלל ולר"י בר"י שומעין דבריו והב"ד נושאין ונותנין בדבר אבל העד עצמו ודאי אין נמנה להיות דיין אפילו לזכות לר"י בר"י דהא בד"נ ודאי אין עד נעשה דיין והיינו דקאמר הש"ס בטעמייהו דרבנן משום דמיחזי כנוגע בעדותו להכי צותה התורה שהעד לא יפתח פיו כלל ולפ"ז הא דאחד מן התלמידים יכול ללמוד זכות י"ל דהיינו ששומעין ממנו לישא וליתן בדבר אבל לא שיעלה למנין לדון ע"פ וכן אמרו לקמן דהרב ותלמידו אין מונין אלא אחד וא"כ לא תיקשי כ"כ קושית התוס' מהא דאמרינן לעיל באומר איני יודע אי הדר ואמר טעמא לא שמעינן ליה דהתם לענין שיעלה למנין קאמר ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' סנהדרין ונראה מדבריו ז"ל גם כן כשיטת התוס' דמי שאמר איני יודע אינו יכול לחזור וללמד חובה אבל יכול לחזור וללמד זכות כמבואר בדבריו ז"ל בהלכה ב' אמרו י"ב זכאי וי"ב חייב ואחד אומר איני יודע מוסיפין וע"כ מיירי דמן השנים שהוסיפו אמר אחד איני יודע והראשון שאמר תחלה איני יודע עתה הפך דעתו לזכות דאי האי דאמר איני יודע הוא זה שאמר בתחלה איני יודע הרי כתב שם בזה דיצא זכאי וכן כתב הלח"מ שם ע"ש ואי לאו דמיסתפינא הייתי אומר דהנוסחא הנכונה בדברי הרמב"ם ז"ל אמרו י"ג זכאי וי"ב חייב ה"ז זכאי דלזכות מצטרפין גם את מי שאמר בתחלה איני יודע דלפי הנוסחא אשר לפנינו תמוה אמאי יצא זכאי ע"פ ב"ד שקול ועיין בלח"מ מש"כ בשם מהר"מ פאדווה וצ"ע עוד יש לדקדק בזה הא דאיצטריך קרא שלא יענה תלמיד לחובה ומאי נ"מ אם ילמד חובה כיון שדעתו אינה עולה למנין והמלמדין זכות אינן יכולין ללמד חובה וא"כ אין בדבריו שום תועלת וי"ל דהא מסיק הש"ס דבשעת גמר דין יכולין לחזור וללמד חובה ואולי אם שמעו צד חובה של התלמיד היו גם המזכין מטין אחריו ע"כ אמרה תורה שלא ישמעו דבריו לחובה וק"ל:
דף לד.
גמרא כדי שלא יאמרו טעם אחד משני מקראות. מפירש"י ז"ל נראה דדוקא אם אמרו טעם אחד מב' מקראות הוא דאין מונין להם אלא אחד אבל אם אמרו טעם אחד ממקרא אחד מונין להם שנים אבל מלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה משמע דכש"כ שאמרו טעם אחד ממקרא אחד דאין מונין להם אלא אחד והש"ס רבותא קמ"ל דאפי' משני מקראות אין מונין להם אלא אחד וצריך שיאמר כ"א מן המטין טעם וסברא אחרת לחיוב או לזכות ונ"מ בזה דלשיטת רש"י ז"ל יכול להיות דגם בד"מ הדין כן כיון דחד מינייהו קטעי אבל לדעת הרמב"ם ז"ל אין זה אלא בד"נ אבל בד"מ לא איכפת לן דהא סגי אם אומר גם אני אהיה כפלוני דדוקא מד"נ ועובר בל"ת משום לא תענה וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י אבל בד"מ מותר לומר כן וכמו שהביא המ"ע בשם המכילתא וצריך לפרש דברי המכילתא לאו שיסמוך ע"ד חבירו ולא יאמר דבר מדעתו דא"כ אפילו בד"מ ודאי אינו נמנה אלא ע"כ היינו דבד"נ צריך שיאמר כ"א דבר חדש מדעתו ובד"מ סגי אם יאמר גם אני מסכים לדעת פלוני ולא נמצא את ס' המכילתא לעיין בו וראיתי בש"ך סי' כ"ה שכתב דט"ס הוא כדברי הרמב"ם ז"ל אפילו מב' מקראות אלא דוקא מב' מקראות וכשיטת רש"י ז"ל ולא משמע כן מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב שכתב בהלכה ב' ואם טעו בדבר ולא ידעו מי הם שחייבו או זיכו מטעם אחד שאינן נחשבין אלא אחד כו' ולא הזכיר כלל משני מקראות אלא וודאי כל מטעם אחד שאינן אלא אחד ומה שהקשה הש"ך מהא דאם כולם אמרו דחייב משום לא תרצח לא יהיו נמנים אלא אחד אין זה מוכרח דדוקא במילתא דתליא בסברא קאמרינן דבעינן שיאמר כ"א סברא מדעתו:
דף לד:
מתניתין דלא כר"מ דמקיש ריבים לנגעים כו' עי' בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב הקישא דריבים לנגעים לענין לדון בלילה ועיין בכ"מ ובלח"מ מש"כ בזה ולדידי קשיא לי מ"ש דלענין ראיית קרובים פסק כת"ק בפ"ב דנגעים דקרוב רואה את הנגעים ואמאי לא נקיש נמי נגעים לריבים דקרוב פסול וכדאמר ר"פ ולפמ"ש הכ"מ דרבנן לא דרשו הקישא אלא לענין יום א"ש דה"נ לא דרשי רבנן לענין סומא באחת מעיניו אבל לדברי הלח"מ דרבנן דרשי נמי הקישא לכל מילי לבד מנגמר דין דילפי מקרא דושפטו דאפילו בלילה ומינה יליף לסומא באחד מעיניו דילפינן אפילו לתחלת דין וכש"כ הרי"ף ז"ל א"כ וודאי תיקשי אמאי לא ילפי נמי לקרובים וי"ל כיון דמיעטה התורה שלא נילף נגעים מריבים לענין ג' ה"נ דלא ילפינן לענין קרובים אלא דלרבנן בד"מ נמי מה"ת אפילו חד כשר ואפ"ה קרוב פסול א"כ שפיר מצינן למילף לנגעים נמי דקרוב פסול וכבר הקשה הלח"מ מהא דפרק מצות חליצה דמסיק הש"ס התם. דכ"ע לא מקשי ריבים לנגעים ועוד קשיא לדברי הרמב"ם ז"ל והיה ביום הנחילו ל"ל דהא נחלות דהוי כדין ילפינן מלחוקת משפט ודינין ילפינן מנגעים ועיין בזה בד' האחרונים ועל סברת הרי"ף ז"ל דיליף סומא באחת מעיניו מגמ"ד בלילה יש לדקדק הא חליצה לת"ק כשרה בלילה ואפ"ה סומין פסולין מלעיני וי"ל:
שם
גמרא ד"נ מה"מ א"ק והוקע אותם נגד השמש ק"ק אמאי לא ילפינן מינה דגמר דין בד"מ כשר בלילה מדאיצטריך לד"נ דדוקא נגד השמש וי"ל ולטעמיך תיקשי לר"מ נגד השמש ל"ל אלא ע"כ איצטריך לשום דרשא וק"ל:
דף לו:
גמרא משום דאין הכל כשרים וכ"ג חדא הוא כו' ק"ק הא מטין ע"פ שנים לחובה נמי דוקא בב"ד של כ"ג וא"כ אכאי ט' הוין ועיין רש"י ז"ל במתניתין שכ' דאי לאו קרא דלא תטה ה"א דבד"מ ג"כ נאמר קרא דלא תהי' אחרי רבים לרעות ועיין תוס' שם:
שם
גמרא ת"ש אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאלו חי ועומד במקומו ואמאי נימא אלו קיים כו'. ק"ק הא תלמיד אינו יכול ללמד חובה ודאי לא מצי הדר ביה ועוד מק' רואין אותו כאלו הוא חי ועומד במקומו משמע דעולה למנין ולקמן אמרינן דאין התלמיד עולה למנין וצ"ל דמיירי בתלמיד כגון רב כהנא ורב אסי והא דלא משני הש"ס דריב"ח מיירי בתלמיד גמור דאינו יכול ללמד חובה היינו משום דא"כ לא א"ש הא דאמר כאלו עומד במקומו ואכתי יש לדקדק למה נקט ריב"ח אחד מן התלמידים ולא קאמר אחד מן הדיינים שזיכה כו':
לעיל
גמרא מנין לאחד מן התלמידים כו' והרי"ף ז"ל הביא דברי הירושלמי דהוא עצמו אינו מלמד חובה על עצמו ג"כ ילפינן מהאי קרא דאחד לא יענה בנפש למות וכן תניא בתוספתא אם אמר יש לי ללמד חובה משתקין אותו ועיין בירושלמי ובק"ע ולפי גירסת הרי"ף ז"ל אתי שפיר:
שם
הכל לאתויי מאי לאתויי ממזר וכותי שנתגייר לדעת רש"י ז"ל דאפילו גר גמור מותר לדון והא דפרק החולץ היינו לענין איזה התמנות לשרשה אבל דעת התוס' והרי"ף ז"ל דלענין ד"מ בעינן אמו מישראל ולענין ד"נ עד שיהי' אביו ואמו מישראל מקרא דונשאו אתך בדומין לך. ויש לדקדק לשיטת התוס' אמאי לא קאמר לעיל אמתני' ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון לאתויי גר דכשר להעיד ופסול לדון:
הדרן עלך וסליקא לה מסכת סנהדרין
סוף הספר