קרן אורה על סוטה· רבי יצחק מינקובסקי
דף מה.
גמ' אלא מעתה ויצאו שנים ומדדו שנים כו' יש לדקדק הא איצטריך ויצאו ומדדו לגופיה כדאמרינן התם בסנהדרין פ"ק לענין סמיכת זקנים על הפר דדריש ר' יהודה וסמכו שנים זקני שנים ור"ש האי וסמכו איצטריך לגופי' ור"י יליף ראש ראש ומצי למיכתב את ידיהם על ראשו אבל הכא וודאי צריך לגופיה ונהי דויצאו מצינן למימר דמיותר הוא דהוי מצי למיכתב ומדדו זקניך כו' אבל תרווייהו ויצאו ומדדו לאו יתורא הוא ובירושלמי אמר רבי נראין דברי ר"ש בסמיכה דלא דריש וסמכו ונראין דברי ר' יהודה בערופה דלא דריש ויצאו אלא מזקניך ושופטיך יליף ה דאין תימר דר' יהודה דריש ויצאו א"כ ויצאו ב' זקניך ב' שופטיך ב' הרי כאן ז' אלא ודאי ר"י לא דריש הכא ויצאו משמע מד' הירושלמי דליכא למידרש אלא ויצאו אבל לא תרווייהו ויצאו ומדדו וצ"ל דאיכא איזה יתורא בתרווייהו:
והא דהן ולא שלוחן. לא כתב הרמב"ם ז"ל בביאור אלא כ' סתם דזקני סנהדרין יוצאין וי"ל דהא דדריש הן ולא שלוחן היינו הך דאיצטריך לגופיה שיצאו הב"ד עצמן ואי הוי כתב ומדדו זקניך ה"א ע"י שלוחן וכן הא דדרשינן מומדדו שאפילו נמצאו בעליל כו' היינו נמי דאפי' אי לא כתב רחמנא ויצאו זקניך והיה העיר הקרובה כו' ממילא שמעינן דצריך למדוד ולראות העיר הקרובה ולהכי כתב ומדדו שמצוה לעסוק במדידה ועיין ירושלמי פרק בן סורר דדריש ויצאו פרט לחגרים ואמרו פרט לאלמים ידינו פרט לקטעים ועינינו פרט לסומים ומשמע דיליף מינה דסנהדרין לא יהיה בהם מים ע"ש:
גמ' אמר רבא הכא מענינא דקרא כו' לפ"ז משמע דבאדמה אין לו משמעות לא לריבוי ולא למיעוט דאי משמעו לריבוי א"כ לא הוי ליה למימר מענינא דקרא אלא הכא בעגלה ערופה כיון דכי ימצא משמע ריבוי ע"כ באדמה דרשינן למיעוט וכן איפכא אי משמעו למיעוט א"צ לומר מענינא דקרא אלא גבי פאה אבל בירושלמי דשמעתין אמרינן דמשמעות באדמה ובשדה הוי למעוטי טמון וגבי פאה לרבנן הוי מיעוט אחר מיעוט קצירך בגלוי ושדך בגלוי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אבל הכא אע"ג דכתיב תרתי באדמה ובשדה חדא איצטריך למעט טמון וחד איצטריך למעט צף על פני המים ועי' תוסי"ט ז"ל במסכת פאה פ"ו:
גמ' בעי ר' ירמיה צפו עומרין לתוך שדהו מהו אויר שדה כשדה דמי או לא ויש לדקדק א"כ הא איצטריך בשדה למעוטי צף כמו בעגלה ערופה דתנן בשדה ולא צף ומנ"ל לרבנן לרבות טמון וצ"ל דאי אמרינן שדה לאו כשדה דמי שמעינן תרווייהו משדך לא שדה חבירו ולא באויר ולכאורה משמע ממתניתין דלא ממעטינן מבשדה אלא צף על פני המים אבל לא צף באויר מדאיצטריך למעוטי תלוי באילן מדכתב נופל ולא תלוי ולא אימעיט מבשדה ולא תלוי אבל לא משמע הכי לקמן גבי בעיא דב' חללים וכמו שיתבאר:
עומר שהחזיק בו כו' והניחו ע"ג חבירו לת"ק התחתון שכחה והעליון אינו שכחה ולר"ש התחתון ג"כ אינו שכחה מפני שהוא טמון ומסיק דהעליון לכ"ע אינו שכחה משום שהחזיק בו ובתחתון פליגי ובעי הש"ס למימר לקמן דכ"ע ס"ל כר"י דטמון פטור משכחה וטעמיה דת"ק דהתחתון שכחה משום דמין במינו לא הוי טמון ומסיק דת"ק ס"ל כרבנן דטמון חייב בשכחה וא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דטמון חייב פשיטא דהתחתון שכחה לכ"ע והרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מתנות עניים כתב דין חדש בזה וז"ל נטל עומר להוליכו לעיר ונתנו על גבי חבירו ושכח שניהם אם זכר את העליון קודם שיפגע בו התחתון אינו שכחה ואם לאו התחתון שכחה והוא מד' הירושלמי דאמרינן התם והוא שזוכר את העליון והשיג עליו הראב"ד ז"ל שם דהירושלמי לא קאמר אלא לר"ש דאמר התחתון אינו שכחה היינו דוקא שזוכר את העליון דהוי כמכוסה בבגדים או אבנים שאין עליהם תורת שכחה והוי טמון אבל אם אינו זוכר את העליון התחתון שכחה דמין במינו לא הוי טמון ולפי דברי הראב"ד ז"ל פליג סוגית הירושלמי אסוגיא דילן דאמרינן דלר"ש פשיטא דמין במינו הוי טמון ועוד לשיטתו דכשהוא זוכר את העליון התחתון אינו שכחה משום דהוי טמון ממין שלא במינו כיון דליכא גבי עליון שכחה א"כ גבי חיפוהו בקש דאמרינן נמי בירושלמי דהא דלא הוי שכחה היינו דווקא כשזוכר את הקש וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שם לדעת הראב"ד ז"ל נמי הוי טעמא משום דכשהוא זוכר את הקש הוי טמון כו' וא"כ אטו סתמא דמתניתין בחיפוהו בקש דאינו שכחה אתיא כר' יהודה דווקא דפטר את הטמון ועי' בר"ש ז"ל שהביא שם במתניתין דחיפוהו בקש כו' פלוגתא דר"י ורבנן אבל לא משמע הכי דא"כ סתרי אהדדי סתמא דמתניתין דבפ"ה משנ' ז' וסתמא דמתניתין דחיפוהו בקש אינו שכחה והיינו כר"י דטמון פטור. ובפ"ז משנה י' תני בשם חכמים דטמון חייב:
ולדעת הרמב"ם ז"ל כ' הכ"מ ז"ל דמפרש להא דאמרינן בירושלמי והוא שזוכר העליון אתאן לת"ק דע"כ לא פליג ת"ק אר"ש ואמר דהתחתון שכחה אלא כשאינו זוכר העליון אבל כשהוא זוכר את העליון מודה דלא הוי שכחה ואין לשון הירושלמי והוא שזוכר את העליון משמע כדבריו ועוד טעמא מאי לא הוי שכחה כשהוא זוכר את העליון כיון דטמון חייב וצ"ל דהרמב"ם ז"ל הוכרח לפרש כן מהא דחיפוהו בקש דתנן סתמא דלא הוי שכחה ואם נפרש דאדר"ש קאי והוא שזוכר את העליון א"כ לת"ק אפי' כשזוכר העליון הוי שכחה וצריך לומר דמתניתין דחיפוהו בקש אתיא כר"ש ולא כת"ק וזה דוחק ע"כ מפרש דאת"ק קאי ולכ"ע לא הוי שכחה אם זוכר העליון כמו בחיפוהו בקש אם זוכר את הקש דלכ"ע לא הוי שכחה ולאו משום דהוי טמון אלא כיון שזוכר העליון הוי כאילו זוכר גם התחתון ולאו שכוח הוא כלל וא"כ לא פליגין אהדדי סוגית הירושלמי וסוגית תלמודין דפלוגתייהו וודאי בטמון הוא אבל אם זוכר העליון לכ"ע לאו שכחה היא מטעמא אחרינא וע"כ צ"ל דמילתא באפי נפשה היא ולא קאי אפלוגתא דת"ק ור"ש דהא הם מיירי בשוכח גם העליון דאי בזוכר העליון מאי איצטריך לאשמעינן דהעליון אינו שכחה כיון דזכר אותו כשפגע בו:
גמ' מין במינו הוי טמון ולא הוי צף ומעליון מודד או דילמא כו' ופשיט הש"ס מהא דעומר כו' דלת"ק התחתון שכחה וס"ד משום דמין במינו לא הוי טמון ור"ש ס"ל דהוי טמון וגם התחתון אינו שכחה ודחי הש"ס דלכ"ע מין במינו הוי טמון ות"ק כרבנן ס"ל דטמון חייב בשכחה והרמב"ם ז"ל פסק דמעליון מודד ומשמע דס"ל דמין במינו לא הוי צף והוי טמון והשיג עליו הראב"ד ז"ל דהא לא איפשיטא בגמרא ובתרתי יש לדקדק על דברי הרמב"ם ז"ל חדא מה שכ' בפשיטות דמין במינו הוי טמון ובגמ' בעי למימר דת"ק דר"ש ס"ל דלא הוי טמון אבל אין זה קושיא כ"כ כיון דאשכחן לר"ש דס"ל מין במינו הוי טמון ומת"ק לא שמעינן דפליג עליה בהא דדילמא ס"ל לת"ק כרבנן דכל הטמונים יש להם שכחה ממילא דהכי הילכתא דהוי טמון וכדמסיק הש"ס אבל מה שכתב בפשיטות דמין במינו לא הוי צף וודאי קשה מנ"ל הא כיון דלא איפשיטא בגמרא כלל והכ"מ ז"ל כתב דס"ל להרמב"ם ז"ל דלא ממעטינן אלא צף על פני המים לחוד ולעיל כתבתי סיוע לסברא זו מהא דאיצטריך למעוטי תלוי באילן מנופל ולא תלוי באילן ולא אמעיט מפני שהוא כצף אבל מנ"ל לדחות סתמא דהש"ס דמשמע דצף על שאינו מינו לא היו עורפים ועוד דצף על שאינו מינו נראה דהוי בכלל תלוי באילן כיון דאינו נופל באדמה וגם שיש לחלק בזה מ"מ כיון דסתמי דתרי תלמודא הכא ובירושלמי ס"ל דבכה"ג נמי הוי צף מנ"ל לחדושי הילכתא דלא כוותייהו:
והפ"מ ז"ל בירושלמי כ' לסיועי להרמב"ם ז"ל מהא דעומר שהחזיק בו כו' דת"ק ור"ש אמרי דהעליון אינו שכחה ומשמע דווקא משום שהחזיק בו אבל משום צף לא וכן איתא בירושלמי פאה להדיא בדברי ר"ש העליון אינו שכחה מפני שזכה בו מזה משמע דמין במינו לא הוי צף ומכאן לא מוכח מידי דהא בשכחה אפילו צף באויר הוי שכחה וכדמוכח מסתימות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' מת"ע דצפו לתוך שדהו הוי שכחה משמע אפי' צפין באויר שדהו היינו ע"ג אבן או עמוד הוי שכחה אע"ג דהא נמי קשה קצת הא לא איפשיטא בגמרא אי אויר שדה כשדה דמי אי לא מ"מ הא לא קשיא דבירושלמי נמי מוכח דלא איכפת לן גבי שכחה בצף מדמשני הא דממעטי רבנן הכא טמון וגבי שכחה לא מיעטו. משום דגבי שכחה איכא מיעוט אחר מיעוט והכא ליכא מיעוט אחר מיעוט דבאדמה איצטריך למעוטי צף. ש"מ דגבי שכחה לא ממעטינן צף דאל"ה מנ"ל למידרש במיעוט אחר מיעוט לטמון דילמא חד אתי למעוטי צף וכמו שכ' לעיל ואפ"ל כיון דקי"ל בעלמא לכל מילי דמין במינו אינו חוצץ ה"נ לא הוי כצף אלא כמונח באדמה ועדיין צ"ע:
ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' נמצאו חללים הרבה זה בצד זה מודדים מכל אחד ועיין בירושלמי דאמר רבי על האי בעיא דב' חללים זע"ז דיאות אמר האי סבא דאין מודדים לא מעליון ולא מתחתון משום דכתיב כי ימצא ולא כי ימצאו חללים משמע קצת דס"ל דבב' חללים לא היו עורפין כלל דשני מדידות כאחד לא כתב רחמנא וי"ל דתלמודין נמי הכי ס"ל ומש"ה לא קאמר האי צד דאו דילמא משניהם מודדים כמו שכ' רש"י ז"ל משום דאי שניהם ראוין למדידה אין מודדין כלל אבל הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דתלמודין לא ס"ל להך דרשא דרבי למעוטי ב' חללים וצריך למדוד לכל אחד ודו"ק: