קרן אורה על סוטה· רבי יצחק מינקובסקי
דף ו:
גמ' אלא אי אמרת אין המים בודקין תיגלי מילתא למפרע כו' לכאורה היה נראה דה"נ מיירי שבאו עדים אחר השקאה. וכהאי תנא דמשקה ואח"כ מקריב ואפי' קידוש כלי אחר השקאה הוא לפי סידרא דמתני' לקמן וא"ש בזה דלא מוקי לה בע"א לדברי הרמב"ם ז"ל דבע"א המים בודקין משום דאחר השקאה ע"א לא מהימן ואפי' נימא דקידוש כלי הוא קודם השקאה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל מ"מ ביאת עדים ע"כ אחר השקאה הוא דאל"ה מאי קמ"ל הא שמעינן מכ"ש מאומרת טמאה אני וא"ש נמי הא דלא מוקי לה שבאו עדים שנטמאה מאחר דבשביל זה ראויה היא להשקאה על סתירה זו ומנחה שפיר איקדיש משום דעדים אלו עדי שקר הם מדלא בדקוה המים על טומאה זו אבל מדתנן שבעלה בא עליה בדרך ואמרה איני שותה אלמא דמיירי שקידוש כלי היה קודם השקאה ומש"כ דבאו עדים ע"כ מיירי לאחר השקאה דאל"ה מאי קמ"ל ג"כ אינו מוכרח דהא למאי דמשני רב יהודה ורב אשי שזינתה אחר קידוש כלי ג"כ לאו רבותא היא וי"ל דקמ"ל בזה אע"ג דבשעת קידוש ראויה היתה למנחה דהא טהורה היתה. ה"א דיקריב מנחתה קמ"ל דכל שנאסרה לבעלה אפי' מכאן ולהבא מנחתה נשרפת והמל"מ ז"ל האריך בזה ע"ש שכתב לד' רש"י ז"ל דאם באו עדים על טומאה אחרת דמקריב את מנחתה. והא דמוקי לה שזינתה בעזרה היינו ממי שקינא לה הדבר פלאי דהא מוקי לה מפרחי כהונה המלוין אותה ולא ממי שקינא לה ועוד דעזרה לאו מקום סתירה היא ומה לי אם זינתה מזה או מאחר כל שאסורה לבעלה אין מקריבין מנחתה דלא באת אלא להזכיר עון וזו כבר נזכר ונתגלה עונה ואין הדברים ברורים עדיין וצ"ע:
גמ' נטמאה מנחתה כו' קדש הקומץ ולא הספיק להקריבו עד שמת כו' הרי היא ככל המנחות ותשרף קרב הקומץ כו' הרי היא ככל המנחות ותאכל שעל הספק באה באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת וכתבו התוס' ז"ל דקאי ג"כ אקדש הקומץ ולא הקריבו אבל אחר הקרבה הוי כמת הוא כו' וכיפרה ספיקה ותאכל והביאו ראיה לזה מחטאת העוף שנודע לה אחר מיצוי שילדה דאסורה בהנאה ואין ראיה זו מכרחת דהתם משום גזירה בעלמא אסורה בהנאה שמא יאמרו חטה"ע הבעה"ס נאכל ומן הדין היתה מותרת באכילה דמיירי התם שנודע לו אחר מליקה קודם מיצוי אבל נודע לו אחר מיצוי ליתא התם כלל ולכ"ע אסורה בהנאה. וכמ"ש התוס' ז"ל שם דף כ"ב ועדיפא הוי להו להביא מאשם תלוי שנודע לו אחר זריקה שלא חטא דהבשר יאכל וה"ה אם נודע לו שחטא ומ"מ קשה דלפי מאי דמסקינן דהא דאינו יוצא לחולין הוא משום גזירה בעלמא אבל מן הדין חולין גמורים הם א"כ הוי חולין בעזרה ואפילו קרב הקומץ לא יאכל ובתוספתא תני לה בהאי לישנא באו עדים שהיא טמאה בין כך ובין כך נשרפת משמע דאפילו קרב הקומץ נשרפת ובירושלמי פרק היה נוטל מייתי להך ברייתא דבין כך ובין כך ופליגי התם אמוראי ח"א בין כך כו' אפילו לאחר הקטרה תשרף וח"א בין קודם קמיצה בין אחר קמיצה אבל אחר הקטרה השיריים יאכלו כמו במת הוא דכיפרה ספיקה וטעמא דמ"ד דאפילו אחר הקטרה לא יאכל י"ל כנ"ל דבאו עדים דהוי הקדש טעות ומדרבנן הוא דאסירי אפילו לאחר הקטרה אסור דהוי חולין בעזרה אלא דא"כ דוקא בבאו עדים הוא דאיכא למימר הכי אבל בכל אינך דמתניתין לאחר הקטרה השיריים נאכלין ובמתניתין תני להו בהדדי משמע דחד דינא לכולהו ועוד דלמאי דמוקי לה שזינתה בעזרה ליכא שום טעם לחלק בין באו עדים שהיא טמאה לאומרת טמאה אני לך או איני שותה או שאר מילי דמתניתין וי"ל דלא נחלקו בירושלמי אלא אם באו עדים על סתירה זו דאינה ראויה למנחה כלל בהא הוא דס"ל לחד מ"ד דאפילו אחר הקטרה תשרף אבל באו עדים שזינתה אחר הקטרה לכ"ע השיריים נאכלין דכיפרה ספיקה:
ועוד נראה דלהכי לא תני בתוספתא ובירושלמי אלא באו עדים משום דבא לאשמעינן דאפי' אחר קידוש הקומץ או אחר הקטרה ג"כ תשרף וזה הוא אחר שתיה ג"כ דמשקה ואח"כ מקריב ואח"כ תו ליכא למיתני אומרת איני שותה או טמאה אני לך דלאחר השקאה אמירתה לאו כלום היא אבל בביאת עדים שפיר קמ"ל אפי' לאחר השקאה אלא דלעיל גבי קרב הקומץ ומת הוא כו' משמע דמיירי שקרב קודם השקאה וכמו שפירש"י ז"ל דאל"ה מאי קמ"ל פשיטא דהשיריים נאכלין:
והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה"ס הלכה י"ד כתב נטמאת המנחה אחר קידוש בכלי תשרף וכן אם אמרה טמאה אני קודם שתקמץ המנחה או שאמרה איני שותה או שלא רצה להשקותה או שבאו עדי טומאה או שמת הוא או היא המנחה כולה נשרפת ואם אירע אחד מכל אלו אחר שקרב הקומץ אין השיריים נאכלים ועי' כ"מ ז"ל שם וכל דבריו ז"ל אינם מובנים שם מש"כ דבאו עדים לא גרע מאומרת טמאה אני לא ידעתי למה הוצרך לזה הא בהדיא תנינן לה במתניתין והכא בברייתא וכ' עוד שם או שמת הוא כו' בירושלמי פ' היה נוטל כו' ומסקנת דבריו ז"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כת"ק דאפי' אחר הקרבה אין השיריים נאכלים והדבר תמוה דהא כתב ואם אירע אחד מכל אלו כו' וגם מת הוא או היא בכלל. ובהא תני בהדיא דאחר שקרב הקומץ השיריים נאכלין וכבר תמה ע"ז הפ"מ בירושלמי ויפה כתב דנראה להגיה בד' הרמב"ם ז"ל השיריים נאכלין ופסק כר' אילא בירושלמי ולפ"ז לכל הני מילי חד דינא להו דאחר הקרבת הקומץ השיריים נאכלין אלא דמבאו עדים שהיא טמאה קשה כיון דמסקינן דחולין היא ומשום גזירה דשמא יאמרו כו' תשרף א"כ אפי' קרב הקומץ נמי דליכא למימר בזה כיפרה ספיקה ועי' בתוי"ט פ' היה נוטל ובתוסח"ד שם אם לא שנאמר דמיירי בעדי טומאה שזינתה בעזרה דמנחה שפיר קדיש אלא דהוי ליה לבאר ולחלק בזה ועוד י"ל דלא שייך איסור חולין בעזרה בשירי מנחה ודוקא בשחיטה הוא דנאסרה בעזרה ויתבאר לקמן:
גמ' נמצאו עדיה זוממין מנחתה חולין וכתבו התוס' ז"ל דלא קאי אלא אקידשה בכלי לחוד אבל לאחר קמיצה אסור מדרבנן כמו בחטאת העוף שנמלק אע"ג דנודע לה שלא ילדה תקבר מדרבנן ובתוספתא תני בין כך ובין כך מנחתה חולין משמע דאפילו אחר קמיצה מנחתה חולין ודוחק לפרש בין כך ובין כך היינו בין שקידשה בכלי בין שלא קידשה דדומיא דבין כך ובין כך דבאו עדים קתני וכי היכי דהתם מיירי בקודם קמיצה ולאחר קמיצה ה"נ כן והא דבחטאת העוף תקבר היינו שמא יאמרו דנהנין מחטאת העוף וכמ"ש רש"י ז"ל אבל הכא בעדים זוממין דקלא אית להו אפי' לאחר קמיצה תצא לחולין ואיסור חולין בעזרה ליכא הכא וכן משמע בכריתות ריש פרק המביא דהא דאשם וודאי יקבר אם נודע לו משנשחט משום דהוי חולין בעזרה והכא דליכא חולין בעזרה תצא לחולין אלא דהא דתנן בחטאת העוף בנודע לו משנמלקה תקבר צ"ע הא התם משום חולין בעזרה ליכא כמש"כ רש"י ז"ל שם וע"כ משום גזירה דיאמרו שנהנין מחטאת העוף א"כ היה לה לישרף כיון דמשום סרך קדשים פסולים היא דאסיר ועוד מ"ש דאמרינן באשם וודאי דיקבר משום חולין בעזרה בלא"ה יקבר כמו בחטאת העוף אע"ג דליכא חולין בעזרה ועוד יש לדקדק מ"ש דבאשם וודאי וחטאת העוף יקברו אפי' נודע אחר מליקה. ולעיל גבי מנחה משום גזירה ישרף הא לא עדיף קידוש כלי דמנחה משחיטה ומליקה בזבחים דסגי להו בקבורה:
ובכריתות דף כ"ד משמע קצת כשיטת התוס' ז"ל דאינו יוצא לחולין אלא בקידשה בכלי לחוד דרב יהודה אמר רב התם דמודים חכמים באשם תלוי שהוזמו עדיו דיצא וירעה בעדר משמע דלא מודו אלא בנודע לו קודם שחיטה דבהא פליגי:
אבל לאחר שחיטה אפי' הוזמו עדיו אסור ומאן דס"ל הכי הוא משום דמדמי לה למנחת קנאות כדאיתא התם ואי במנחת קנאות אפי' לאחר קמיצה תצא לחולין היכי מדמי לה למנחת קנאות הא באשם תלוי לאחר שחיטה אפי' בהוזמו עדיו אסור אך אין זו ראיה דבאשם תלוי לאחר שחיטה אסור משום חולין בעזרה ועיין לקמן דף כ"ג בתוס' ז"ל שהביאו בשם הירושלמי דמנחה שקידשה בכלי מדמי לה לאשם תלוי שנשחט דיצא לבית השריפה וא"כ משמע דע"י עדים זוממין אפי' לאחר שחיטה יצא לחולין כמו אחר קידוש בכלי וא"כ אין ראיה מהא דנודע לה אחר שנמלקה דהא קידוש כלי דומה לאחר מליקה ואפ"ה תצא לחולין ולקמן יתבארו יותר דברי הירושלמי בזה בס"ד ועיין תוס' יו"ט ז"ל: