קרן אורה על סוטה· רבי יצחק מינקובסקי
דף ה:
תוס' בד"ה הא גופא קשיא והקשו אמאי לא פריך כיצד אין מקנא לה איבעי ליה ועי' מהרש"א ומהרש"ל ז"ל ול"נ דהתם שפיר פריך כיצד אין העדים נעשים זוממין מיבעי ליה דחידוש הוא אע"פ שהוזמו אין מקיימין בהם הזמה אבל הכא לא שייך למיתני כיצד אין מקנא לה דזה פשוט הוא דאם לא מיחה בידה הסתירה אין כאן קינוי וק"ל:
בא"ד דבר כו' אין סתירתה כלום בתמיה ול"נ לפרש בניחותא סוף דבר שתדברי עמו דלא קאמר לה אלא אל תדברי וא"כ אם נסתרה עמו ולא דברה אין סתירתה כלום ואמאי תני בסיפא נכנסה לבית הסתר אסורה לבעלה ומשני דיבורה אתא מימר לך דאפי' דברה עמו אם לא נכנסה לבית הסתר מותרת אבל אם נסתרה אסורה דלשון נקי קאמר אל תדברי היינו אל תתיחדי. ועיקר כוונתו לסתירה אבל תלמודין ס"ל דצריך שיקנא לה בפירוש על סתירה ולא בלשון נקי דיכולה היא לומר דלא מיחה בה אלא הדיבור ולא הוי קינוי:
בד"ה לאחר ולא ליבם כו' אבל קשיא מפרק האומר כו' דלא תפסי קדושין באחות אשה אימא דאיצטריך קרא דוקא ליבם משום דרמיא עליה ליבומי עי' מהרש"א ז"ל שכתב דאיצטרכו להכי דמש"ה ניחא טפי למעוטי יבם מקרובים דלא תפסי בהו קדושין וגם לזה לא הוי צריכי דבלא"ה קושיא אלימתא היא דמנ"ל למעוטי קרובים ולאשמעינן דיעבד דלא תפסי קדושין כיון דאיצטריך לאחר למעוטי יבם דלכתחלה לא ומנ"ל למידרש תרתי וי"ל דלזה נתכוונו ג"כ ונראה לישב דרב יוסף דיליף יבם מלאחר ס"ל כרב אחא בר יעקב שם בקדושין דיליף לה בק"ו מיבמה דלא תפסי בה קדושין ודלא כמ"ש התוס' ז"ל דלראב"י ג"כ צריך להיקשא דאחות אשה ורבא יליף מהאי טעמא הכא וגם מק"ו משום דס"ל דרשא דלאחר ולא לקרובים וליבם לא איצטריך דיליף בק"ו אם במותר לה כו' או מאינך טעמי ועיין בקדושין דר' יוחנן אמר לדרשא דלאחר ולא לקרובים וביבמות פ"ק לחד לישנא מספקא ליה אי אלים ק"ו במקום מצוה:
בא"ד ועוד תיקשי דהכא ממעטינן יבם אע"ג דכתיב איש אחר ובערכין מרבינן מאיש יבם היינו אח ומאחר ממעט בן דוקא ולדידי הא לא קשיא כלל דהתם בערכין שפיר דרשינן תרווייהו לאיש לרבויי אח ולאחר למעוטי משום דהוי מצי למכתב חדא מינייהו ומכר את השדה לאיש או ומכר כו' לאחר דאי כתיב לאיש לא הוי ממעטינן אפילו בן ואי כתיב לאחר הוי ממעטינן אפי' אח והשתא דכתיב תרווייהו על כרחך מלאיש מרבינן אח ומלאחר אימעוט בן אבל הכא לאיש אינו מיותר כלל דגבי נשואי אשה אורחיה דקרא למכתב הכי והיתה לאיש ולא מייתרי אלא אחר שפיר ממעטינן אפי' יבם היינו אח דגם הוא לא מיקרי אחר:
בד"ה לאחר כו' אי קשיא כו' תריץ דלאחר לא איצטריך אלא לסוטה ספק דסוטה ודאי נפקא מטומאה דכתיב בה ובירושלמי ריש מכילתין יליף מגז"ש דדבר דבר לקינוי וסתירה דבעינן שנים ע"ש ולא מדרשא דבה ואיכא למימר דרב יוסף ס"ל הכי ועיין תוס' יבמות דף י"א שהקשו מאי קאמר הכא ותתייבם יבומי. כיון דסוטה ודאי פטורה גם מן החליצה כערוה סוטה ספק דין הוא שתהיה חולצת ולא מתיבמת ועי' מש"כ שם בחי' בד' הרא"ש והראב"ד ז"ל באריכות ועי' מל"מ ז"ל בפ"ו מהל' יבום שהאריך בזה ועי' בד' הרמב"ם ז"ל שם שכתב טומאה דכתיב בסוטה היינו ונסתרה והיא נטמאה וביבמות שם לא משמע כן ועי' במש"כ בחי' נזיר ריש פ' ב' נזירים לענין ספק טומאה ברה"י אי הוי כוודאי טמא ומהכא משמע דסוטה ספק לאו כוודאי היא לכל מילי מדאיצטריך לאתויי מקרא או מסברא דאינה מתיבמת וה"ה ספק טומאה ברה"י דמינה גמרינן דלאו כודאי טומאה היא ולקמן במכילתין יתבאר יותר בס"ד:
אילו איתא לבעל כו' עיין תוס' ז"ל שהקשו מסוטה וודאי. והראב"ד ז"ל כ' דבאמת פליגא הך סוגיא אסוגיא דיבמות והתוס' ז"ל חילקו בין סוטה וודאי דהוה כערוה ובין סוטה ספק. ובהרא"ש ז"ל ביבמות ביאר הדברים יותר דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו הוי כערוה ע"ש ומ"מ קשה לי' בתחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר כיון דפריך אלא מעתה חליצה לא תיבעי ע"כ מסתברא ליה ממיעוטא דלא ליבם לפוטרה לגמרי ומאי משני ליה אילו איתא לבעל כו' הא אין זה הכרח כיון דאשכחן דכוותה בסוטה ודאי. אע"ג דאי איתא לבעל צריכה גט מ"מ מיבם אפי' חליצה לא בעיא ה"נ בספק סוטה וי"ל דהא דפריך אלא כו' חליצה נמי לא תיבעי היינו מסברא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ולהך סברא שפיר אהני הא דאילו איתא לבעל כו' ומסתברא דליבעי עכ"פ חליצה מיבם משא"כ סוטה וודאי דהוי כערוה ומדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה נראה דדרשינן לדרשא דלאחר ולא ליבם גם בסוטה וודאי שכ' שם לפי שאמרה תורה באיש שמצא באשתו ערות דבר דמורה לזה הענין והיתה לאיש אחר ולא ליבם ומש"ה לא תתיבם משמע דאיצטריך הך דרשא גם בסוטה ודאי וי"ל דעיקר איסור ליבם מהאי קרא דלאחר ולא ליבם שמעינן אפי' בסוטה ודאי אלא לפוטרה מחליצה אמר רב להך סברא דטומאה כתיב בה כעריות אבל אי לאו האי קרא דלאחר גם סוטה ודאי לא היתה אסורה ליבם וע"כ צ"ל הכי דמסוטה וודאי ילפינן לסוטה ספק לאידך שינויא דרב יוסף רחמנא אמר ויצאה מביתו דלא ליסתריה לביתיה וזה נאמר בסוטה וודאי וסוטה ספק מנ"ל דהא לאו מיתורא דקרא דריש אלא סברא בעלמא מדאמר רחמנא להוציאה מביתו אלא ש"מ דסוטה ספק ג"כ בכלל זה וכן לאידך שינויא הכתוב קראו אחר כו' דכ"ז מיירי בסוטה וודאי משמע דכל הני קראי וסברא גם לסוטה וודאי איצטריכו וממילא שמעינן נמי סוטה ספק וביבמות שם הארכתי בזה: