קרן אורה על מנחות· רבי יצחק מינקובסקי
דף פא:
תוס' בד"ה תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין וכתב ז"ל דאפילו לבית הלל לקמן גבי הרי עלי תודה בלא לחם דנדר ופתחו עמו הוא ודוקא אם אמר אלו הייתי יודע לא הייתי נודר כך אלא כך לא דמי להכא דחזרה היא וצריך לדקדק מה בין תודה בלא לחם דלא דיינינן ליה בחזרה דהא כי אמר הרי עלי תודה נתחייב בלחמה ג"כ וכי אמר בתר הכי בלא לחם הוי חזרה אלא אמרינן דמתחלה לא נדר אלא תודה לחוד ולא הוי נדר וה"נ נימא דמתחלה הי' דעתו כן להביא תודה לבד מן החולין וכיון דא"א לא ליהוי נדר דאדעתא להביא שניהם מן החולין אלא אפילו אמר איפכא הרי עלי לחם מן המעשר ותודה מן החולין דודאי לאו חזרה היא אפ"ה צריך להביא גם לחם מן החולין דהלחם נגרר אחר התודה ופתח נמי לא הוי דמ"מ כבר נתחייב בשניהם בתודה ולחמה. ובגמרא אמר ר"ה הרי עלי ליומי תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא התודה מן המעשר אע"ג דאמר לחמה החולין וכבר הקשו התוס' ז"ל מאי קושיא הא לא שייך הכא סוף מילתא נקט ותי' בדוחק ולפי הנ"ל בהאי בבא נמי ה"ה אם אמר הרי עלי לחם מן החולין ותודה מן המעשר יביא תודה מן המעשר ושפיר פריך מינה כיון דאמר הרי עלי לחם מן החולין נתחייב בתודה גם כן מן החולין ונימא דסוף מילתא נקט ומשני כיון דאמר לבסוף תודה מן המעשר גלי דעתיה דללחם לחוד קמכוין כי היכי דמצינו נדר לחם לחוד לפטור תודתו של חבירו ולא מצאתי בדברי הרמב"ם ז"ל אי לישנא דמתניתין דוקא דהתחיל בתודה ואח"כ הלחם אי לאו דוקא כנ"ל וצ"ע:
שם תוס' בד"ה טעמא כו' אבל אם פי' בהדיא בלא תודה לא עכ"ל ונראה דהכי פריך כיון דאמר ר"ה דלחם בלא תודה ליכא א"כ כי היכא דתודה בלא לחם חייב בתודה ולחם לב"ש משום דתפיס לשון ראשון וכי אמר תודה נתחייב ג"כ בלחם ה"נ כי אמר לחם בלא תודה נתחייב ע"י לשון ראשון בלחם ותודה כיון דא"א זבל"ז לב"ה באומר אלו הייתי יודע הייתי נודר כך ג"כ כי היכי דבתודה בלא לחם מהני וחייב בשניהם ה"נ בלחם בלא תודה והא דאמר רב הונא סוף מילתא נקט היינו משום דקי"ל כב"ה ואם אמר לחם בלא תודה הוי נדר ופתחו עמו ויכול לומר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר אבל אם אמר הרי עלי לחמי תודה חייב בלחם ותודה גם לב"ה דסוף מילתא נקט ותודה ולחמה קאמר ודו"ק:
שם תוס' בד"ה היא ולחמה מן המעשר כו' יש פי' כו' ונראה שזה ט"ס כו' ולא הבנתי דאיזה ט"ס הוא וקאי ארישא ופריך וכי לא סגי דיביא התודה מן המעשר וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל דקושיית הש"ס קאי ארישא ע"ש וק"ל:
שם גמרא אבל מחטים הלקוחות ממ"ש יביא וכן אמר ר' זירא ולכאורה להלכה נראה דקי"ל כר"נ ור"ח ור"ז דמחטים הלקוחות מביא ור' ירמי' יחיד הוא לגבייהו אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה דפסק כר' ירמי' דלא יביא אלא ממעות מ"ש ונראה משום דבירושלמי פ"א ממע"ש משמע דלר"ז ג"כ לא יביא אלא ממעות מע"ש דאמר התם ר"ז הא דמותר להעלות אימורים לגבי מזבח הוא משום דבלקיחת שלמים פקעה קדושת מעשר ומייתי ליה סייעתא דמתניתין מה בין מעות ומה בין חטים אלא משום שמא ישפך הדם ויפסל הלחם וכשהוא ליקחן במעות פקעה קדושת מעשר אבל בחטים עצמן לא פקעה קדושתן וחיישינן שמא יפסל הלחם וא"כ אפי' בחטים הלוקחים במעות מ"ש ג"כ לא יביא ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מה' מע"ש ובדברי הראב"ד ז"ל שם ועיין בירושלמי פ"ג דמע"ש: