קרן אורה על מנחות· רבי יצחק מינקובסקי
דף נד.
תוס' בד"ה תפוח שריסקו כו'. הביאו דברי הירושלמי דר' יוסי מתיר משום דאין חימוצו ברור משמע דס"ל דנוקשה לא כלום הוא ולעיל אמר ר' יוסי שראן בחומץ מותר שהחומץ צומתן משמע דבשאר מי פירות אסור וי"ל דלענין פסח מודה דאפילו נוקשה אסור דמ"מ חמץ הוא אבל לאסור בתרומה משום מחמץ ס"ל דאין לאסור כיון דאין חימוצו ברור ולרבנן הוי איפכא דלענין פסח לא הוי חמץ ולענין תרומה מ"מ ריח איסור יש בו כמו מתבל דאוסרין בכ"ש דעבידי לטעמא ודו"ק:
שם גמרא לימא בהא קמיפלגי מר סבר כמו שהן משערינן כו'. פרש"י ז"ל דאקומץ קאי אם עבה היא חסר נפחה והוי יתר דיש בקומץ הזה יותר מאלו הי' קומץ סולת ואם רך הוא נתרבה נפחו וחסר סולת בהקומץ ולכאורה הוי מצי לפרש במנחה עצמה אי מגבלה במים נמצאו חסר או יתר העשרון אלא דא"כ בכל המנחות הנילושות בפושרין וגם עם שמן ע"כ מודד תחלה עשרון סלת ואח"כ נותנה בכלי גדול ונותן השמן עם הסולת ומגבלה במים וה"נ במנחת חוטא הוא עושה כן אבל בקומץ שפיר איכא למיתלי בהא אי כמות שהן משערינן דבשלמא כל המנחות האפויות דמצות קמיצה היא לאחר אפיה כך אמרה תורה ולא איכפת לן אפילו אם הי' הקומץ סולת הי' בו יתר או חסר אבל קומץ מנחת חוטא דהוי כמו מנחת סולת צריך שיקמוץ סולת ואי לכמות שהן משערינן הוי הקומץ חסר או יתר אם יקבלה במים והיינו דקאמר לימא בהא קמיפלגי אבל בלא זה מסתברא ליה להש"ס דמותר לגבלה במים דחריבה ושמן קאמר רחמנא ומסיק דכ"ע כמות שהן משערינן וליכא למיחש משום חסר או יתר ומאן דאסר ליתן מים הוא משום דס"ל חריבה מכל דבר וכיון דמסתברא ליה להש"ס למאי דקאמר לימא כו' דלכ"ע חריבה משמן קאמר פסק הרמב"ם ז"ל כהאי מ"ד אפילו להתר דמסיק דפליגי בזה ועי' בה"ז ז"ל:
שם גמרא תנן התם בשר העגל כו' משתערין לכמות שהן. ופליגי בזה אי לכמות שהן כמו שהי' מתחלה ובשר העגל טהור ובשר זקינה טמא או כמות שהן עתה והוי איפכא ופריך מברייתא בבשר העגל שיתפח טהור לשעבר וטמא להבא אלמא דמשערין כמות שהן השתא אע"ג דבתחלה לא הוי בו כשיעור ומשני דמודו שמואל ורשב"ר ור"ל דלחומרא משערינן כמות שהן מדרבנן ופריך מברייתא דבשר זקינה שנתמעט דטהור להבא אלמא דלקולא נמי משערינן כמות שהן ומסיק רבה היכא דמעיקרא הוי ביה והשתא לית ביה ר"ע מוד' דכמות שהן משערינן וטהור היכא דמעיקרא לא הוי ביה והשתא הוי בי' שנתפח משערינן ג"כ כמות שהן אבל מדרבנן ופירש"י ז"ל דלאו איסור הוא אלא מיא בעלמא שיתפח ע"י והקשו התוס' ז"ל בד"ה מעיקרא לא הוי ביה כו' מהא דפרק המצניע דאמרינן פחות מגרוגרות שתפחה ונמלך לאכילה חייב ואמאי הא מדאורייתא לכמות שהן משערינן ולפי פירש"י ז"ל אין כאן תימה כ"כ דהכא לאו איסור הוא אלא מיא וליכא איסורא אלא פחות מכשיעור אבל לענין שבת הא איכא כגרוגרות בהדי הדדי אלא דלענין טומאת אוכלין משמע נמי דלא הוי אלא מדרבנן ואמאי לא יצטרפם המים לשיעור כביצה אלא נראה (דהתרמחה) ל"ד ממיא אלא כך דרך בשר עגל לתפוח ונעשה ספוגי כמו עיסה דמתני' אם רכה היא גדול' יותר מאם הי' סולת ובכה"ג ליכא באמת אלא פחות מכשיעור אלא שנתפח ע"כ גם לענין טומא' לא הוי כשיעור מה"ת ומ"מ לענין שבת חשיב שפיר שיעור הוצאה כיון דאיכא כגרוגרו' השת' ואזלי' בתר דעת ב"א דהוי שיעור חשיב ואין כאן תימ' כ"כ. והנה התם בעוקצין תנן כה"ג על בצים אם יש בהן ריר משערין כמו' שהן ואם יש חלל ממעך את חללן פת ספוגנית משערין כמות שהוא ואם יש חלל ממעך את חללו ובתר הכי תנן בשר העגל כו' וא"כ משמע דהני נמי דמשתערין כמות שהן אינו אלא מדרבנן דבחד בבא תנא להו אבל בני בצלים שיש בהן ריר משמע דשיעורן הוא מדאורייתא וכן פת ספוגנית כיון דאין בו חלל אלא שהוא ספוגי ונפ"מ לענין איסור אם אכל כזית חמץ פת ספוגי אטו לא לקי משום דאין בו שיעור וכן לענין אכילת מצוה כמו כזית מצה דליכא כזית קמח בכזית אפוי דלישתו רכה נימא דלא יצא בו ידי מצוה זו לא שמענו אלא וודאי כיון דאין בו חלל רק שהוא ספוגי חשיב כזית פת דבר תורה ועיין בא"ח סימן תפ"ו בדברי רמ"א שם ובדברי המ"א שנראה מדבריהם דאין צריך אלא למעך חללו כמתניתין דעוקצין ואפילו במצה דאורייתא ועי' באהי"ט שם שהביא לספק לענין כזית מרור אם הניח בגשמים ונתפח בשם יד אהרן ונראה דלא מספקא ליה אלא לענין מרור דרבנן וכיון דמדרבנן משערין כמות שהן אפשר דיוצא בו ידי כזית ותשובה זו אינה אתי לעיין בה עכ"פ נראה מדברי הרמ"א ז"ל ומדברי המ"א ז"ל דפת ספוגנית מדאור' משערינן כמות שהוא וא"כ מתניתין דעוקצין לאו בחד גוונא מתני' דבפת ספוגנית משערין כמות שהוא מדאורייתא ובשר העגל שנתפח משערין כמות שהוא רק מדרבנן (שהי' אפ"ל דכמתניתין). ויתבאר לקמן מה שנראה לחלק בזה והא דלא ניחא ליה לרבה למימר דכלא הוי ביה ונתפח פליגי רב כו' ס"ל משתערין כמות שהן מדאורייתא ושמואל כו' ס"ל משתערין כמות שהן ומדאורי' אין בו שיעור דמשמע דפליגי בתרווייהו בבשר עגל ובשר זקינה. ומסיק דכי פליגי כגון שהי' בו כשיעור וצמק וחזר ונתפח רב כו' ס"ל דחזר לשיעורו אע"ג דנתמעט בנתיים ושמואל כו' ס"ל כיון דשעה אחת לא הי' בו כשיעור ע"י שנתפח אח"כ אינו חוזר לשיעורו אע"ג דנחסר שיעורו ע"י צמיקה אינו חוזר לשיעורו הראשון והוי כמו שלא הי' בו שיעור מעולם דהשלמת התפיחה אינו משלים והא דקאמר הש"ס לישנא דיש דיחוי באיסורין נראה דלאו מתורת דיחוי דעלמא קאמר כמו דיחוי בקדשים ומצות דמהיכי תיתי לן דין דיחוי באיסורים כיון דהשתא איכא שיעורא אלא בסברא פליגי כיון דכבר נתמעט מנצמק ס"ל לשמואל דשוב אינו חוזר לשיעורו הראשון ומה שנתפח לאו כלום ורב כו' ס"ל כיון דהי' בו כשיעור ונתמעט יכול לחזור לשיעורו הראשון ועיין בפ"ד מה' אבוה"ט שדקדק הר"י קורקוס ז"ל מהא דלענין הוצאת שבת מיבעי' לן אם נתמעט בין עקירה להנחה וסלקא בתיקו והכא קי"ל דאין דיחוי ע"ש. ולפי הנ"ל אין ענין זל"ז כלל דהתם שייך שפיר דחוי דהי' שעת פטור על הוצאה זו אבל הכא לאו משום דחיה אתיין עלה ודרך אגב ראיתי שם בפ' המצניע לדרשא זו שדקדק אמאי לא מיבעי' להך בעיא דיש דיחוי בבעיא קמייתא שם הוציא חצי גרוגרות לזריעה ונמך לאכילה ואח"כ תפחה אי יש דיחוי וכ' משום דאין דרך לימלך לאכילה בפחות מגרוגרת אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שם בה' שבת לא משמע הכי שכ' שם להאי דינא הוציא חצי גרוגרות לזריעה ונמלך לאכילה פטור ואם תפחה ואח"כ נמלך לאכילה חייב ולא כתב דאם נמלך קודם שתפחה הוי ספק משמע דס"ל דהתם ג"כ פטור הוא כיון דנמלך לאכילה בטלה מחשבתו הראשונ' וליכא עקירה כלל ודוקא בצמק מאילי' הוא דמיבעי' ליה אי יש דיחוי אי לא ואין כאן מקומו להאריך בזה. ופירש"י ז"ל דבשר העגל שנפתח אסיפא קאי שחזר לכמות שהי' ובשר זקינה שנתמעט אמיצעי' קאי הכריחו לזה דמשמע דאמתני' פליגי וצריך לפרש מתניתין בכה"ג ועלה פליגי ושמואל כו' אמר משתערים לכמות שהן לענין טומאה דאורייתא. וקשה לפ"ז מאי קמ"ל בתרתי דקתני בשר עגל ובשר זקינה הא בחדא נמי הוי אשמע לן האי דינא ונראה דלמסקנא באמת לאו אמתני' פליגי ומתניתין אתיא כפשטי' ומשערין כמות שהן ופלוגתייהו הוא מילתא אחריתי ביש דיחוי אי לא ופריך הש"ס ממתניתין טהרות דתנן בפירוש דאם חזר ונפתחו חזרו לשיעורן מדאורייתא ומסיק בתיובתא ויפלגו קצת אמאי לא עמדו התוס' ז"ל הכא כמו שעמדו התוס' ז"ל לעיל ד' ט' כי מותיב לר"ל ממתניתין והכא נמי תקשי על שמואל וחברייהו הא מתניתין הוא אלא דהש"ס שקיל וטרי עוד ובעי למידק מברייתא דתורמין תאנים על גרוגרות דבצמקו לחוד ג"כ לכמות שהן משערינן אע"ג דבהדיא תנן במתניתין דטהרות הניחן בחמה ונתמעטו כמות שהן משערינן וכן תני לעיל בשר זקינה שנתמעט טהור מכאן ולהבא ע"כ י"ל דהש"ס שקל וטרי בהא עד דמסיק דפליגי תנאי בהך פלוגתא דרב ושמואל אי יש דיחוי דר' יוסי דהי' נוטל עשר גרורגות על תשעים תאנים ומסיק טעמא הואיל ויכול לשולקן ולהחזירן כמות שהן אלמא דאין דיחוי דאי יש דיחוי גם אם יחזרו לכמות שהן לא מהני כמו אם לא הי' בהן כשיעור ותפחו אלא ודאי אין דיחוי ונהי דלענין אכילת איסור כ"ז שלא חזרו כמות שהן משערינן ופטור אבל לענין תרומה לא הוי ממעט במעשר כיון דיכול לשולקן ות"ק דאמר דתורם דוקא במודה ולא מהני הא דיכול לשולקן כו' ס"ל דיש דיחוי ולא מהני אפילו יחזרו לכמות שהי' ושמואל וחברוהי כת"ק ס"ל ולא תקשי להו ממתני' אבל רב מצי אמר אנא דאמרי אפילו כת"ק ואע"ג דאין דיחוי ויכול לחזור כמות שהי' מ"מ השתא נצמק והוי ממעט במעשר. וראיתי בירושלמי פ"ב דתרומות כל סוגיא דשמעתין אך בסגנון אחר כמו שאבאר דמייתי התם הא דר"א בר"י אבא הי' נוטל עשר גרוגרות על תשעים תאנים ר' ירמי' סבר מימר את רואה את הצמק כאלו תפח ונסב סלין כמה דאינון דלא איכפת לן במת שנצמקו רואין אותן כאלו תפח ר' יונה ור' יוסי אמרין דרך התפוח לצמוק ואין דרך הצמק לתפוח ונסב סלין רברבין כתאניא אבל אין ליקח מן הצמוקים כי משערין אותן כמו שהן כיון דאין דרכן לתפוח תמן תנינן כביצה אוכלין שהניחן בחמה כו' הרי אלו טהורין ירדו עליהם גשמים ונתפחו טמאים דרומאי אמרי והוא שיהא כזית מעיקרו וסיפא חזרו ונתפחו ארישא דוקא קאי שהי' בהן כזית מעיקרו ר' יוחנן ורשב"ל תרוויהון אמרי ואע"פ שאין כזית מעיקרו כיון דנתפחו ויש בו כשיעור אזלינן בתר השתא משמע דמוקי פלוגתייהו לחומרא אי מעיקרא לא הוי ביה והשתא יש בו דרומאי אמרי דמשערין כמו שהי' ור"י ורשב"ל אמרי דמשערין כמות שהן מדאו' וכמ"ש לעיל תמן תנינן אמרו לו אף היא היתה חסירה או יתרה פעמים שהשאור יפה ואלו סולת היתה צמוקה ועכשיו הוא תפוח ואת רואה התפוח כאלו צמק ונראית חסירה פעמים שהשאור רע והוא צמק ואת רואה את הצמק כאלו תפוח ונראית יתירה ע"ד דר' ירמי' דאמר את רואה הצמק כאלו תפח ברומאי ור"י ורשב"ל שלשתן אמרו דבר אחד ביתירה וכולהו מודו בזה דנראית יתירה ע"ד דר"י ור' יוסי דאמרי איפכא רואין את התפח כאלו צמק שלשתן אמרו דא' בחסירה כולהו מודו בהם חששא דנראית חסירה דהותפח רואין כאלו צמק ולא תיקשי ר' יוחנן אמאי מחייב אפילו לא הי' כזית מעיקרו כיון דרואין הקפח כאלו צמק דלר"י ור' יוסי אפי' הי' כזית מעיקרו לא אהני כ"כ כיון דכבר נצמק ואין דרך הצמק לתפוח ואפ"ה כי חזר ותפס חייב אע"פ שדרכו לצמוק ה"ה כשלא הי' בו כזית מעיקרו דחייב דלענין אכילה מ"מ איכא כזית ושיטה זו הוא דלא כשיטת תלמודין דלשיטת תלמודין כשלא הי' בו כזית מעיקרו כ"ע מודו דלא חשיב שיעור מה"ת משום דדרך התפח לצמוק ולחזור לכמות שהי' ומבואר משיטת הירושלמי דאמרו לו דמתניתין שייכי לפלוגתא זו אלא דיש לחלק בין חסר ליתר ואיכא מאן דס"ל חששא דחסרון משום דדרך התפח לצמוק ואיכא מאן דס"ל חששא דיתרון דדרך הצמק לתפוח ועיין תוס' ז"ל בד"ה בשר זקינה כו'. והרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' טומאת אוכלין כתב להאי דבשר עגל שנתפח משתערין כמות שהן בסתם דומיא דפת ספוגנית ולא ביאר דאין זה אלא מדרבנן אבל בפ"ד מה' אבות הטומאה לענין טומאה חמורה כתב להאי דינא דנתפח אינו מטמא אלא מדרבנן וכ"כ לענין איסורים בפי"ד מה' מאכא"ס דאם נתפח אסור ואין לוקין עליו וצ"ע קצת מאי קמ"ל דאסור הא ר"ש ג"כ אסר וי"ל דנפ"מ לענין דבר שצריך להאכיל פחות מכשיעור טוב יותר להאכיל ח"ש מכזית שנתפח אבל פת ספוגנית נראה דחשיב בכזית אכילה מה"ת וכמש"כ לעיל לענין אכילת מצוה אבל לענין איסור כמו חדש יש להסתפק דהא ליכא כזית איסור חדש אם לישתו רכה ומשום דטועם טעם איסור בכזית הא אין לוקין על טעם לחוד וצ"ע בזה בדברי הראשונים ז"ל ועי' בפ"ה מה' תרומות מש"כ הרמב"ם ז"ל דאין תורמין פת על החטים לפי חשבון ובכ"מ הביא נוסחת התוספת' אלא לפי חשבון ועי' בר"ש ז"ל בעוקצין שם שכ' במתני' דבשר העגל כו' דפליגי במנחות אי כמות שהן אי לכמות שהן ולמסקנא דהכא ליכא פלוגתא בהא ולכ"ע כמות שהן משערינן ולא פליגי אלא ביש דיחוי וגם זה איתותב ממתניתין דטהרות: