קרן אורה על מנחות· רבי יצחק מינקובסקי
דף נא:
משנה לא מיני כהן אחר תחתיו כו' ר"ש אומר בשל צבור ר"י אומר משל יורשין. ופריך הש"ס ממשנה שקלים דאמר ר"ש דבתנאי ב"ד הוא דבאה מתרומת הלישכה לא מן התורה ומשני דשתי תקנות הוי תקנה ראשונה שיבא משל יורשין משום דמידחק' לישכה. ונראה דהיורשין צריך שימסרם לצבור כיון דמה"ת הם אינן מחוייבין אלא חובת צבור הוא אם אין כ"ג כי באה נמי משל יורשים צריך מסירה לציבור דאל"ה לא הוי משל עולם כיון דחזו דפשעי חזרו ותקנו כדין תורה לבא משל צבור ובירושלמי שקלים פריך נמי להאי פירכא ומשני התם דתקנה הי' שלא יגבו בתחלה משום דין הדין תרומת הלשכה לא באה אלא לצורך חובת ציבור הוקבע להם זמן כמו תמידין ומוספין אבל חביתין אין חובה על הצבור כ"כ מן הדין הי' צריך לגבות בתחלה אבל משום פשיעה תקנו שיבא מתרומת הלשכה כן נראה מלשון הירושלמי שם בשקלים וכן פי' הק"ע אבל בשקלים אשר בתלמודין הגירסא כמו הכא בתלמודין ע"ש ור"י פליג התם ג"כ ואומר דמשל יורשים היא באה לטעמיה אזיל דאמר הכא דחובה היא על היורשים ד"ת ולא על הציבור א"כ ליכא למיחש לפשיעה ולתקוני דיבא משל ציבור כיון דאינה חובה על הצבור כלל ועי' תוס' לקמן דף נ"ב בד"ה דשמעינן ליה לר"ש כו' שכתב דר"י נמי חושש לפשיעה דס"ל משל יורשין ולא אשכחן דנפלוג אתקנות והוא פלאי דהא ר"י פליג שם במתניתין וכנ"ל ועי' תוי"ט בשקלים דמסתבר ליה למ"ד משל יורשים דאין חייבים אלא מירושתם מכ"ג אבל לא משל עצמן ולדידי לא נראה דא"כ אם לא ירשו מכ"ג אביהם בטל מצות חביתין ולא כן אמרינן לקמן דכ' סלת מנחה תמיד הרי היא לך כמנחת תמידין שאינו בטל לעולם עכ"פ פשטא דמתניתין כולן ודשקלים נראה דר"י ור"ש לטעמייהו אזלי וכנ"ל דלר"ש דהחוב הוא על הציבור מה"ת א"ש תקנתא אחרניתא מיורשין לצבור ואוקמוה אדאורייתא כדאמרינן בגמרא אבל לר"י דליכא חוב על הציבור לא שייך תקנתא זו להטיל על הציבור כיון דאין מחוייבין בדבר וחובת יחיד הוא ודוקא בעכו"ם וגר שמת הוא דתקינו להביא הנסכי' משל צבור דא"א בענין אחר אבל משום חשש פשיעה של יחיד אין להטיל על הצבור ועוד כיון דמחוייבים הם נראה דיכולין למשכן אותו ע"ז כמו חייבי עולות אבל הרמב"ם ז"ל פסק הכא כר' יהודה בפ"ג מהל' תו"מ דמשל יורשין היא באה ובפ"ד מה' שקלים כתב להא דר"ש דבתנאי ב"ד באה משל צבור והכ"מ ז"ל כתב שם דאגב גררא נסבא והוא דחוק ונראין בזה ד' הלח"מ ז"ל בפ"ג הנ"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלאו חד פלוגתא היא אלא הכי פליגי בדאורייתא והתם בחוששין לפשיעה פליגי וכדאמרינן לקמן בשמעתין דר"ש חייש לפשיעה משמע דר' יהודה לא חייש לפשיעה אבל אי הוי חייש לפשיעה הי' צריך לתקוני לבא משל צבור אע"ג דמדאורייתא משל יורשים אלא דא"כ קשה קצת למה פסק כר' יהודה בפר העלם כו' דמתחלה מגבין להם כיון דפסק כר"ש דחייש לפשיעה ור"י לא חייש לפשיעה. ועי' בכ"מ ז"ל פ"ד מה' שקלים שלא כ' מוצא דין זה וצ"ל דלמסקנא משמע דטעמא דר"ש לאו משום פשיעה היא דבמילתא דאית להו כפרה לא שייך פשיעה אלא טעמיה דר"ש מקרא הוא ור"י פליג ולא דריש לקרא והלכה כר"י לגבי יורש בכללא דתלמודין בינייהו כתב דמתחלה מגבין להם ועי' תוי"ט ז"ל שם שכ' לסיוע לדברי הכ"מ דאגב גררא נקטא מהא דעכו"ם ששלח עולתו ולא הביא דמי נסכים יביאו משל צבור משמע דאם שלח בא משלו והוא ז"ל פסק דאין עכו"ם מביא נסכים ילפי הנוסחא אשר לפנינו בדברי הרמב"ם ז"ל וכן מי ששלח עולתו ממדינת הים כו' נראה דל"ד עכו"ם קאמר אלא ה"ה ישראל אם שלח מארץ רחוקה עולתו מביא נסכים משל צבור אין כאן קושיא ודו"ק:
שם גמרא כליל תקטר שתהא כולה בהקטרה. ופירש"י ז"ל לחד לישנא שלא יעשה לה שיריים. ופי' התוס' ז"ל דלר"ש דאמר משל עולם היא דנצרכה אבל לר"י דאמר משל יורשין לא איצטריך דבכלל כל מנחת כהן כליל כו' הוא ודינו דבעי לקמן לר"י כליל תקטר מאי עביד ליה. ולפ"ז אינו מובן הא דאמרינן לקמן אין לי אלא תחתונה בלא תאכל עליונה מנ"ל אלמא דאי לא כתיב כליל תקטר לא הוי ידעינן מנחת כ"ג ממנחת כהן הדיוט וא"כ שפיר איצטריך כליל תקטר לגופיה והיכי כ' ז"ל כיון דהוי מנחת כהנים פשיטא דכולה כליל וי"ל דליורשים שהם כהנים הדיוטים לא איצטריך קרא דכליל תקטר דבכלל כל מנחת כהן הוא ולקמן דאמרינן לר"י דאיצטריך כליל לגז"ש ליתן את האמור של זה בזה היינו לכ"ג גופיה דלא שמעי' מכל מנחת כהן דמיירי בהדיוט אלא דא"כ אמאי לא אמרינן לקמן דאיצטריך כליל תקטר לר"י לגופיה דמנחת כ"ג כולה בהקטרה כיון דלא ילפינן מכהן הדיוט ע"כ נראה יותר כלישנא אחרינא שאינה קריבה לחצאין ושפיר פריך לר"י למה לי דהא יליף לה מאותה ולא חציו:
ואכתי איכא למידק בקושית הש"ס לר"י כליל תקטר למה לי משמע דמיותר הוא ואמאי הא איצטריך לגופי' לחביתי כ"ג שיהי' כולן בהקטרה ואי משום דהוי שמעינן לה מכל מנחת כהן כו' א"כ מאי משני ליתן את האמור כו' לא לכתבי' כלל ויהי' הכל בכלל כל מנחת כהן וצ"ל דכליל תקטר איצטריך למצוה להקטיר כולה מזה לא שמעינן מכל מנחת כהן כליל תהי' דלא אלא שיהי' נשרף ולא יאכל אבל לא ידעינן דמצותה בהקטרה על המזבח והיינו דקאמר מנין ליתן את האמור כו' כיון דגבי מנחת כ"ג כתיב עשה דהקטרה ובמנחת כהן הדיוט לא נאמר אלא לאו דלא יאכל אע"ג דכתיב נמי כליל תהי' היינו דנשרפת אבל לא נאמר עשה דהקטרה מנין ליתן את האמור של זה בזה ת"ל כליל לגז"ש ועיקר שינויא הוא דאיצטריך למצוה בהקטרה. ועפ"ז יש ליישב קושיית התוס' ז"ל בד"ה אף כאן כו' אמאי לא שמעינן לאו אליבא דר"י ולאמר דדריש לאו אמור. ולפי הנ"ל ניחא דע"כ לא אמר ר"י לאו אמור אלא בלאו הבא מכלל עשה דלא נאמר העשה אלא בשביל הלאו כמו נדבה תעשה אותו ולא בע"מ בכה"ג אהני קרא דלאמר לאו אמור וכמ"ש התוס' ז"ל בפסחים שם אבל הכא דהעשה איצטריך לאפיה דמצוה להקטיר כולה אין בה בכלל לאו אמור אלא דלא משמע הכי בפסחים שם דאמרינן דלר"י איכא לאו בצלי מבעוד יום דכ' ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא וכתיב לאמר לאו אמור אלמא דאפילו איצטריך העשה לגופיה הוי בכלל זה דהא עשה דואכלו את הבשר איצטריך לגופיה. ועוד קשה לר"י למה כתב רחמנא גבי מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל הא בכליל תהי' לחוד ג"כ שמעינן דאיכא ל"ת מלאמר לאו אמור ועי' צ"ק ואין דבריו ז"ל מובנים:
שם תוס' בד"ה חטאת היא וכו' ותימא הא קדשי ב"ה היא ופשיטא דמועלין בה ותי' דאיצטריך דיש בה מועל אחר מועל דאינו אלא בבהמה וכ"ש ויש לדקדק דטעמא מאי יש מועל אחר מועל בבהמה משום דקדושת הגוף היא ולא יצאה לחולין ע"י מעילה אבל פרה דאינה אלא קדושת דמים וכל שכן דקיימינן הכא לר"ש דאמר פרה נפדית ע"ג מערכתה אמאי יהי' בה מעילה אחר מעילה כיון דליכא עלי' אלא קדושת דמים והיכי ילפינן מחטאת היא דיש בה מועל אחר מועל כיון דאית לה פדיון ולא דמי לחטאת והא בהא תליא כיון דאית לה פדיון ואין עלי' אלא קדושת דמים ממילא להא נמי לא דמי לחטאת ואין בה מועל אחר מועל דכל קדושת דמים נפקא לחולין על ידי מעילה ונראין בזה דברי הכ"מ ז"ל שכתב על לשון הרמב"ם ז"ל שכ' דיש בה מעילה אע"פ דקדשי ב"ה היא דקשה אטו קדשי בדה"ב אין בהן מעילה אלא דגם לקדשי בדה"ב לא דמיא לגמרי ואיצטריך קרא למעילה עצמה ע"ש וכן מבואר בד' הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פרה אע"פ שהיא כקדשי בד"ה ע"ש ועי' בה"ז ז"ל: