קרן אורה על מנחות· רבי יצחק מינקובסקי
דף נ:
תוס' בד"ה תלמוד לומר כו'. תימא למה לי קרא דלא תעלו עליו כו' ע"ש מה שתי' והאחרון הוא דמכל אשר צויתיך לא שמעינן דלא מהדר אלא אקטרת סמים כו' עי' ביאור ד' ז"ל בבה"ז ובצ"ק ז"ל ודברי שניהם ז"ל אינן מובנים דהגהת הצ"ק וה"א דעל המזבח החיצון מביא וודאי אינו מובן דעיקר מיעוטא דככל אשר צוויתיך אתי למעוטי מזבח החיצון אלא נראה בכוונתם דככל אשר צוויתיך לא מהדר אלא אמזבח הקטרת היינו דלא אתי אלא שלא יקריב קטרת על מזבח החיצון אלא כאשר צוה על מזבח הפנימי אבל במזבח הפנימי עצמו לא אימעיט להכי איצטריך לא תעלו עליו למעוטי מזבח הפנימי ג"כ מנדבת יחיד וציבור ובלא"ה איצטריך לא תעלו למלקות וק"ל:
שם משנה חביתי כה"ג לא היו באין חצאין אלא מביא שלם וחוצהו ומקריב כו'. וילפינן בגמרא מדכתיב מחציתה כו' מחצה משלם הוא מביא ונראה מפירש"י ז"ל דהי' חוציהו בחצי עשרון כשהוא סולת ואופה החצי עשרון בבוקר ומקריבו והחצי עשרון השני יכול לאפותו בערב ולהקריבו ומקריב שש חלות בבקר ושש חלות בערב והא דילפינן דחביתין באין י"ב חלות היינו בעשרון השלם בצרוף החצי בבקר והחצי בערב אבל הרמב"ם ז"ל כתב במעשי חביתין סדר אחר דמקדשו בעשרון ואח"כ חולק לשני חצאי עשרון ועושה ששה חלות מכל חצי ואופה ומטגן את כל הי"ב חלות ואח"כ חולק הי"ב חלות באומד ומקריב חצי הי"ב בבקר וחציין בערב. וכבר עמד הראב"ד ז"ל ע"ז דאין זה במשמעות פשטא דמתניתין והאריכו בזה נושאי כליו הכ"מ ז"ל והלח"מ ז"ל והמשנל"מ ז"ל ע"ש ויפלא בעיני שלא הביאו דבריו ז"ל בפי' המשנה פרק שתי מדות שביאר שם מאין הוציא הסדר הזה ע"ש הדברים מבוארים היטיב ועי' בדברי הרע"ב ז"ל שם אלא דהא קשיא ליה לשיטתו הא דאמר ר"נ בגמרא על הא דתניא מחצה ראשון ושני תעובר צורתן כו' בשלמא ראשון איחזי להקרבה אלא שני מעיקרא לאיבוד אתי והשתא לשיטת רש"י והראב"ד ז"ל דמחצה היינו חצי עשרון וא"כ אתי שפיר הא דמעיקרא לאיבוד אזיל דאינו עושה אלא חצי עשרון והשני נשאר בסלתו ולא איחזי להקרבה כלל אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דאופה כל העשרון ומחצה חלות הוא מקריב א"כ השני נמי איחזי להקרבה נהי דלא דמי לראשון דהי' עומד להקרבה והכא בשני אינו עומד להקרבה אלא מחצה אחת מ"מ שניהם חזו להקרבה ולא נודע מי נדחה עד אחר הקרבה ואמאי לא מסתבר ליה כר' אשי. והתוס' ז"ל בד"ה ומחצה אבד דקדקו לר"א דאמר לעיל בריש מכילתין דקדושה לחצאין א"כ המחצה השני' לא איקדיש קדושת הגוף ואמאי אבד הא יכול לפדותן. ולפי דברי הרמב"ם ז"ל א"ש כיון דכבר נאפו כל הי"ב חלות וודאי כולן נתקדשו קדושת הגוף דהא משני חצי עשרונות הוא מקריב אע"ג דדברי התוס' ז"ל ג' כצ"ע דלר"א נמי היכי מצי פריך לה הא כבר קידשה העשרון דלמצוה עכ"פ צריך להביא עשרון שלם וכן לאחר שחילקו בחצי עשרון גם כן נתקדשו. ועוד מ"ש בסוף דבריהם מיהו משום הכי קרי לה אבד ופי' הבה"ז ז"ל הואיל ויכול לפדותו ג"כ אינו מובן דא"כ תקשי לר"א מברייתא דתני תעובר צורתו ויצא לבית השריפה אבל באמת מבוארין הדברים בירושלמי שקלים דמייתי התם פלוגתא דר"י ור"ל ר"י אמר חוציהו ואח"כ מקדשה ור"ל אמר מקדשה ואח"כ חוציהו מתניתין פליג על ר"י מקריב מחצה ומחצה אבד ולר"י דלא נתקדש קודם חלוקה המחצה השני אמאי אבד הא לא נתקדשו עדיין דלא קידש אלא מחצה ראשון שצריך להקריב אבל השני אינו מקדש עד שעת הקרבתה וכיון דנפסלה שוב אינה מקדשה אי אפשר אפילו כבר נתקדשה כיון דנדחית ולא חזיא להקרבה אין קידושה כלום ואמאי אבד ומשני דמותר עשירית האיפה של כה"ג אפילו מעות ירקבו ותו קאמר מתניתין פליגא על ר"י ותני עלה מחצה ראשון ושני תעובר צורתן ויצא לבית השריפה ונראה בגי' הק"ע מתניתא פליגא על ר"י דאמאי יצא לבית השריפה כיון דלא נתקדש נהי דירקב אבל בית השריפה למה ומשני פתר לה כר"ש דאמר עשרון מקדש. ובירושלמי גרס פתר לה כר' ישמעאל דאמר עשרון מקדש הרי מבואר דפדיון וודאי ליכא אלא דלא נתברר לי הך פלוגתא דעשרון מקדש אי לא מה היא אי הך פלוגתא דמדת יבש אי נתקדשה אי לא א"כ חצי עשרון ג"כ אינו מקדש וגם לא מצאתי כעת מקום דברי ר"ש דאמר עשרון מקדש אי אפשר הא דפליגי אי עשרון מקדש היינו אי כלי שרת מקדשין שלא מדעת דהכא מחצה השני דבא מתחלה לאיבוד לא רצה לקדש כלל ועוד יתבאר דינים אלו לקמן במכילתין ברצות ה'. עכ"פ דשרי התוס' ז"ל צ"ע ואחר כל הנ"ל מדברי הירושלמי המבוארים תיקשי לדברי הרמב"ם ז"ל דלשיטתו ז"ל שהי' אופה ומטגנן כאחת וחלוקת ההקרבה היא בחלות א"כ פשיטא דכבר נתקדשו כולן קדושת הגוף מאי פריך מינה לר' יוחנן דמיירי בשעת חלוקת הסלת נהי דאז לא נתקדש החצי השני אבל אח"כ כשנאפו במחבת כולם וודאי נתקדשו קדושה גמורה. ויש לדקדק עוד דשיטת הירושלמי אליבא דר"י הוא דלא כשיטת תלמודין לעיל דר' יוחנן דאמר דאינו קדוש לחצאין:
שם גמרא ר"י אמר אופה ואח"כ מטגנה ואמרינן בטעמיה דדריש תופיני תאפנה נאה ואחר טיגון אינו נאה ור' חנינא אמר מטגנה ואח"כ אופה דדריש תאפנה נא היינו דבשעת אפיה תהי' מבושלת קצת כמו נא דפסח ומייתי הש"ס תנאי דפליגי גם כן בהא ור' יוסי הוא דעת שלישית ואמר תאפנה רבה לחד גירסא ופירש רש"י ז"ל דדריש נא ונאה ואופה ומטגנה ואופה כדאמרינן בגמרא ולהאי פירושא מוכרח לומר דר"י נא ונאה דריש ועוד פירש"י ז"ל תרתי לישני רבה היינו גדולה ומרוקעת וס"ל דרשא דנא דמטגנה תחלה אלא דמקיים נמי דרשא דנאה היינו גדולה ומרוקעת וכן לגיר' דרבה היינו הר"י ס"ל מטגנה ואח"כ אופה כדרשא דנא אבל נאה ג"כ היא ולהני לישני אין מוכרח כ"כ דר"י אית ליה נא ונאה דילמא לא ס"ל נא כלל ואיזה שירצה יקדים אלא דדריש נאה לחוד שתהי' רבה בשמן או גדולה ומרוקעת דזהו נויה אלא דלא מסתבר לי' להש"ס לומר לר"י איזה שירצה יקדים אלא דריש נמי נא ומטגנה תחלה ובירושלמי שקלים שם מייתי להך פלוגתא דאמוראי ומייתי נמי תנאי רבי אומר תופיני רבה ר' הונא אומר תופיני נויי אתיא אינון פלוגתא כהנך פלגוותא מ"ד תופיני נוי כמ"ד מטגנה ואח"כ אופה ומ"ד תופיני רבה כמ"ד אופה ואח"כ מטגנה וזה איפכא מסוגית תלמודין ועי' ק"ע שם. והרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד אופה ואח"כ מטגנה אבל כתב עוד ואינו מבטלה הרבה שנאמר תופיני בין בשל ונא ועי' בלח"מ ז"ל באורך בזה וכתב דהרמב"ם ז"ל מפרש דלא כפרש"י ז"ל ואין זה מוכרח אלא לשיטת רש"י ז"ל ג"כ אתי שפיר דפסק כר' יוחנן דאופה ואח"כ מטגנה והיינו נאה ותופיני נא דריש על גמר הבישול שלא יהי' הרבה אלא סמוך לנא ולהאי דינא דאופה ואח"כ מטגנה כתב הרמב"ם ז"ל בכל המנחות של רבוכה בפ"ט שם ולהא שלא יהי' מבושל הרבה לא כתב שם ואם לאפיה וטיגון ילפינן לשאר מנחות להא נמי נלמוד לשאר מנחות וצ"ע:
שם גמרא תנן התם חבית כו' לישתן ועריכתן בפנים ודוחות את השבת מנה"מ כו'. לבאר סוגיא דשמעתין צריך לפרש פשטא דמתניתין מאי אתי לאשמעינן ונראה מסיפא דמתניתין דאתי לאשמעינן דכל הני לישה כו' אע"ג דאינו אלא מכשירי מצוה כיון דא"א לעשותן מערב שבת מותר לעשותן בשבת וכדתנן התם כלל אר"ע כל מלאכה כו' ומשמע דהיינו טעמא דא"א לעשותן מע"ש דמעשיהם בפנים ואם יעשה מאתמול בין הלישה בין האפיה ונפסל בלינה דכבר נתקדשו בכ"ש כן נראה מפשטא דמתני' ועיקר המצוה היינו הקרבת החביתין בשבת משמע דפשיטא ליה אלא דאתי לאשמעי' דמכשירי' ג"כ דוחין את השבת כיון דא"א מע"ש ולא צריך קרא להכי דממילא שמעינן לה כמו שחיטת התמיד ושאר מלאכות שא"א לעשותן מע"ש וכדתנן בפסחים אלא דתנן התם בשתי הלחם ולחה"פ דלישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת לא הלישה ולא האפיה וכבר רמי התם אהדדי מ"ש דלישה בחוץ ואפיה בפנים ובעי למימר דעשרון לא מקדש ויכול ללוש בחוץ אבל תנור מקדש להכי אופה בפנים. וכבר הקשו התוספ' ז"ל ממתניתין דילן דבחביתין הלישה ועריכה גם כן בפנים אלמא דעשרון נתקדש ותי' שם דע"י תערובות השמן נתקדשו דהוי ככלי לח ורמי התם עוד אם אפייתן בפנים אלמא דתנור מקדש א"כ אמאי אין דוחות את השבת הא איפסיל בלינה ונשאר בקושיא וקאמר הש"ס תברא כו' עכ"פ מהא נמי משמע דדחיית שבת תליא באפיה בפנים דכיון דנאפית בכ"ש מתקדשת ואי אפו לה מע"ש מיפסיל בלינה והשתא מאי קבעי הש"ס מה"מ הא סברא הוא כיון דכל מעשי' בפנים ומקודש הוא ע"כ א"א לעשות מע"ש לא ללוש ולא לאפות וכיון דקי"ל בהקטרת חביתין דוחה שבת ממילא כו' מעשי' דוחין שבת וצ"ל דקאי אשיטתא דמתני' דתני התם ברישא דשתי הלחם ג"כ אפייתן בפנים ואפ"ה אין דוחין את השבת ואופין מע"ש אלמא דלאו הא בהא תליא א"כ ה"נ בחביתין מנ"ל דדחי שבת ואמאי לא אפו לה מאתמול וסייעתא מכאן לשיטת הרמב"ם ז"ל דפסק למתניתין דשתי הלחם אף על גב דאמרינן התם תברא מי ששנה זו לא שנה זו לא קי"ל הכי אלא הדין אמת דאפייתן בפנים ואפ"ה יכול לאפותה מע"ש אע"ג דנתקשו בטעמו של דבר וכמ"ש בפי' המשנה שם ומשני רב הונא דאינו יכול לאפות מאתמול דאינשפה לה וכיון דאפי' א"א מאתמול לישה ועריכה וודאי א"א מאתמול דהא באות מצה. ויש לדקדק קצת לדברי הרמב"ם ז"ל שכ' לעיל דילפינן מחביתין לכל המנחות דאופה ומטגנה א"כ נילף נמי להא דתאפנה נאה ולחה"פ ושתי הלחם מ"ט מותר לאפות מאתמול וצ"ל דדוקא רבוכה הוא דילפינן מהדדי אבל לא לחה"פ וב' הלחם דנאפין יבש ומשמע מדברי ר"ה דלפסול לינה לא חיישינן וקשיא טובא הא תנן במעילה המנחות קידשו בכלי הוכשרו ליפסל בלינה ונהי דמדת יבש לא נתקדשה הא המחבת וודאי כלי שרת היא ונתקדשה ואי עושה אותה במחבת שלא נתקדשה א"כ לא נתקדשה קדושת הגוף כלל והיכי מקטיר לה וע"כ צ"ל לר"ה דהי' אופה אותה בכלי חול מע"ש כדי שלא לחדות שבת ובשבת יקדשנה בכלי שרת להכי קאמר דא"א בהכי דאינשפה לה או י"ל דס"ל לר"ה דכ"ש אין מקדשין אלא בזמנן ולהכי לא מיפסיל בלינה אפילו אופה אותה מע"ש והוי מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אי לאו דתופיני תאפנה נאה ופריך עלה רב יוסף אפשר דכביש ליה בירקא ואכתי אפשר לעשותה מע"ש ומנ"ל דדוחה שבת ומשני דבי ר"י תנא תעשה אפילו בשבת כו' אביי אמר סלת מנחה תמיד הרי היא לך כמנחת תמידין ולהאי שינוייא ג"כ קשה מאי משני מקרא דתעשה אפילו בשבת אי קרא דאביי הא הני קראי צריכי לעיקר מצוה להקטרת החביתין דדוחה שבת אע"ג דלאו קרבן צבור הוא אבל מנ"ל דהלישה ואפיה דוחה שבת ואי מסברא פשיטא ליה דאינו יכול לעשות מאתמול משום פסול לינה א"כ היינו הך דרבא וע"כ צ"ל דהש"ס דבעי מה"מ תרתי קבעי מנ"ל דמצות חביתין דוחה שבת ומ"ט דלישה ואפיה דחי' שבת הא אפשר לעשותו מאתמול כמו לחה"פ וב' הלחם ושינויא דר"ה ורבא קאי אהא דלישה ואפיה דחי' שבת משום דא"א לעשותן מאתמול ותנא דבי ר"י ואביי קאי אעיקר מילתא מנ"ל דדוחה שבת היינו משום דכתיב תעשה כו' אי משום דאיתקש לתמיד ועפ"ז לא הבנתי תמיהת התוס' ז"ל בד"ה אפו לה כו' דהכא אמר רבא דסברא היא דדחיא שבת משום דאי אפו לה מאתמול איפסיל בלינה לקמן גבי שתי הלחם בעי קרא להכי ומאי קושיא התם איצטריך קרא לעיקר מילתא דשתי הלחם ועומר דוחין שבת כדאמרינן התם מנין לעומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמהם אלא דקאי התם בשיטת ר"ע דדבר שאפשר לעשותה מע"ש לא דחי שבת וא"כ שתי הלחם לענין מאי דוחה שבת ע"כ לטחינה והרקדה אלמא דאפילו מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש דוחה שבת ומשני לא לאפי' וס"ל תנור מקדש וא"א לעשותה מע"ש ובהא יליף דדחי שבת והיינו הך דהכא ומה שתי' ז"ל דה"א דאפו לה בתנור חול להכי בעי קרא ג"כ אינו מובן דאטו קרא יתירא איכא לשתי הלחם לחוד דנימא דגלי קרא שיאפנה בתנור קודש וידחה שבת הא קרא דוידבר כו' מועדי ה' כו' אתי לרבות עומר והקרב עמו ב' הלחם והקרב עמהם והשתא אי אפשר לאפות שתי הלחם מע"ש מנ"ל מהאי קרא דדוחה שבת וצריך לאפותן בתנור קודש דילמא באמת יאפנו בכלי חול ואין צורך לדחיית שבת אלא הדבר ברור כמ"ש וכדאמרינן הכא האי סברא למימר דאינו יכול לעשותה מע"ש ושפיר שמעינן מקרא דמועדי ה' דאפייתן דוחה שבת:
ורבא אמר על מחבת מלמד שטעונה כלי ואי אפי לה מאתמול איפסיל בלינה פירש"י ז"ל נהי דמדידיה יכול למודדו בכלי חול היינו חצי עשרון שלנו נמשך אבל אפי' ע"כ במחבת כ"ש היא ואינו יכול לאפותה מע"ש והקשו התוס' ז"ל הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן ותי' כיון דכ' קרא על מחבת ע"כ בעי קידוש כלי משמע דבעי למימר דהכא שפיר נתקדשה אפי' שלא בזמנה כיון דכלי כתבה בקרא ולהכי הקשו משתי הלחם דלא כתיב תנור אמאי מתקדש מאתמול ותי' כיון דלא דחי שבת מאתמול נמי זמנן ולפ"ז לא הוי צריכי לחלק בין חביתין דכתיב על מחבת ע"כ בעי קידוש כלי אלא ג"כ משום דאתמול נמי זמנן ועיקר סברתם דמשום דכתב כלי מקדש אפי' שלא בזמנו אינו מובן דמנלן הא והכי הוי לי' למימר כיון דבעי קידוש כלי א"א לאפות מאתמול דהא אינו מתקדש שלא בזמנו והתורה אמרה שיעשנה בקדושת כלי אבל מנ"ל למילף מהא דמתקדש שלא בזמנו ול"נ דע"כ לא אמרינן דאין כ"ש מקדש שלא בזמנו דדוקא בדבר שיש לו זמן כמו סידור הלחם על השולחן בזמנו נאמר בתורה להעריכו בשבת כי מעריכו שלא בזמנו אינו קדוש וכן חזרת הקומץ בלילה דמצותו ביום אינו מקדש שלא בזמנו היינו בלילה אי לאו דלילה אינו מחוסר זמן אבל אפית חביתין ושתי הלחם דאינן גוף המצוה אלא הכשירה ואין לה זמן כלל שפיר מתקדשת בכל עת שיאפנה וכן שאיבת מים לחג אין השאיבה גוף המצוה ואין לה זמן מתקדשת אפי' שאבה בערב שבת:
אלא דתו איכא למידק לפי משמעות סוגיא דסוכה דלמ"ד כ"ש אין מקדשין אלא מדעת הי' יכול מלאות גם במוקדשת בע"ש אדעתא שלא יתקדש מעט א"כ ה"נ היכא פשיטא ליה לרבא דאי אפי לה מאתמול איפסיל בלינה יאפנה על דעת שלא יתקדש כיון דבדעתו הדבר תלוי וכן לקמן גבי שתי הלחם דמסקינן לרבי דתנור מקדש א"א לאפותה מאתמול וא"כ ע"כ רבי ס"ל דכ"ש מקדש שלא לדעת ותיקשי למ"ד אין מקדשין אלא מדעת והכא לענין חביתין יש לומר כיון דכ' על מחבת שטעונה כלי ומצותה בכך מתקדשת אפילו שלא מדעתו וכמו שכתבו התוס' ז"ל לענין שלא בזמנו אבל בשתי הלחם דלא נאמר כלי הא איכא תקנתא שיאפנה ע"ד שלא יקדשנה התנור ואכתי אפשר לעשותה מע"ש והא לא תיקשי יאפנה בתנור של חול אי נימא דלא בעינן שיהי' מקודש בשעת אפיה ואכתי אמאי דוחה שבת הא אפשר לעשותה מאתמול די"ל כיון דבמקדש לא הי' תנור של חול ומצות אפייתה בפנים כדתנן לקמן מאיזה טעם שהוא חשיב לא אפשר לעשותה מאתמול אבל הא תיקשי יאפנה ע"ד שלא לקדשה ולא תיפסיל בלינה וכ"ש לפי מש"כ התוס' ז"ל לעיל דף ז' דשלא בזמנו לכ"ע אינו מקדש אלא מדעת וכ"כ התוס' ז"ל בסוכה שם ה"נ הרי שלא בזמנו הוא והי' נראה גם בזה דהך פלוגתא אי מקדש שלא לדעת אי אינו אלא מדעת היינו דוקא לענין הנחה בכ"ש דקי"ל כשם שהמזבח מקדש כך כ"ש מקדשין בהא פליגי ואיכא מאן דס"ל דאינו מקדש אלא מדעת. ובירושלמי סוכה אמרינן דיליף לה ממזבח מה מזבח אינו מקדש אלא מדעת כך כ"ש אינן מקדשין אלא מדעת והא דפשיטא ליה במזבח דאין מקדש אלא מדעת עי' ק"ע מה שפי' דאם העלה חולין למזבח אינו קדוש אין זה מובן דמה ענין זה לקידוש שלא מדעת אלא נראה בהעלאת מזבח וודאי לדעת היא דלענין מאי העלהו למזבח אם לא להקטירו ה"נ בכ"ש אינו מקדש אלא אם דעתו לקדש אבל אם נתנו בכלי שלא להתקדש וכן אם שאב המים שלא ע"ד קידוש אינו מקדש אבל שתי הלחם דנעש' בו מעשה בכ"ש דנאפה בו וכן חביתי' במחבת לא מהני דעתו בזה ואפילו דעתו שלא יתקדש מתקדש שלא מדעתו כן הי' נראה לומר ומסתבר הוא אבל התוס' ז"ל לעיל דף מ"ח בד"ה לעולם כרבי כו' כ' דהא דאין התנור מקדש משום דאתיא כמ"ד דכ"ש אין מקדשין אלא מדעת מבואר מדבריהם ז"ל דבאפיית התנור ג"כ פליגי ואיכא למ"ד דאין מקדש אלא מדעת וכבר הבאתי לעיל דברי הבה"ז ז"ל מה שנתוכח בזה עם הגאון הקדוש מוהר"י ז"ל כאשר מבואר דבריהם ז"ל ומה שיש לי להעיר בדבריהם ז"ל:
והגאון הקדוש מוהר"י ז"ל כתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בקצירת העומר דכתב דנקצר ביום כשר ודוחה שבת וזה דלא כמשמעותא דשמעתין סוף פרק ר"י דא"כ אפשר לקצור מע"ש ואינו דוחה את השבת וכתב הגאון ז"ל דהש"ס פריך התם מהא דאמר רבי מועדי ה' לרבות עומר יקרב עמו ב' הלחם יקרב עמהם ובב' הלחם ליכא הקרבה וע"כ אפילו טחינה והרקדה ג"כ קאמר רבי דדוחה שבת וה"ה קצירה בעומר אע"ג דאפשר לעשות מע"ש והיכי אמרת דלרבי אין קצירת העומר דוחה שבת משום דאפשר לקצור בע"ש ומשני דמיירי באפייה דשתי הלחם ותנור מקדש וא"א לאפותו מע"ש ובעומר להקטרה והיינו אי נימא דכשמקדשין שלא לדעת אבל אי אין מקדשין אלא לדעת ע"כ ס"ל לרבי דאפילו אפשר לעשות מע"ש דוחה שבת דהא אפשר לאפות מאתמול ע"ד שלא יתקדש ור"ח ס"ל אליבא דרבי אין מקדשין אלא מדעת לפי דברי התוס' ז"ל לעיל כד"ד לעולם כרבי א"כ ע"כ לרבי דוחה שבת אע"ג דאפשר לעשותה מע"ש ונהי דגבי ב' הלחם לא פסק כוותיה דרבי וכסתמא דמתניתין לקמן פרק ב' הלחם אבל בעומר דכתב קרא דבחריש ובקציר פסק כוותיה דדוחה שבת אפילו אפשר לעשות מע"ש יעשה מחלוקת בין רבא דהכא דס"ל אי לא אפשר מאתמול לא צריך קרא ולר' יוחנן דלקמן צריך קרא אפילו אם לא אפשר מע"ש ע"פ תמיהת התוס' ז"ל וכבר כתבתי דלענ"ד אין כאן קושיא והא דהכא לא בעי קרא היינו משום דכתב קרא דעיקר מצות חביתין דוחה שבת מתעשה כו' וממילא כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש דוחה שבת והתם בעיקרא ועיקר מילתא דשתי הלחם והקרב עמו דוחה שבת ובעי התם להוכיח דלרבי אפילו מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש דוחה שבת בלא אשכחן בב' הלחם מלאכה שאי אפשר לעשותה מע"ש וש"מ דס"ל כר"א דאמר כל מכשירים שאפשר לעשותם דוחה שבת ומשני דאפי' בב' הלחם הוי מלאכה שא"א לעשותה מע"ש ושפיר ס"ל כר"ע והשתא אי נימא כסברא זו דיכול לאפותה ע"ד שלא יקדש ע"כ רבי ס"ל כר"א דאפילו אפשר לעשותן מע"ש דוחה שבת כמו בכל דוכתי דליכא למימר דגבי שתי הלחם לחוד הוא דס"ל הכי דמנ"ל הכי דהא ליכא קרא יתירה לשתי הלחם לחוד ועוד דלא כרבי ממועדי ה' אלא דגם שתי הלחם יהיה בכלל כל קרבנות צבור וכמש"כ התוס' ז"ל בפסחים וא"כ לא עדיף ב' הלחם מכל קרבנות ציבור וכי היכי דבכל קרבנות צבור מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש לא דחי שבת לר"ע ה"נ בשתי הלחם אלא וודאי כר"א ס"ל דבכל קרבנות אפילו אפשר לעשותן מע"ש דוחין את השבת והשתא היכי מצינן למימר דהרמב"ם ז"ל פסק כרבי בהא כיון דפסק בכל הקרבנות כר"ע אטו עומר ע"ד מכל הקרבנות אלא ודאי העיקר כמ"ש בריש מ"ק בדברי הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג דנקצר ביום כשר מ"מ כיון דלכתחלה מצוה לקצור בלילה שפיר דוחה שבת ע"ש שהארכתי בשיטתו ז"ל ומלאכת העומר כולן דוחין את השבת כיון דזמן קצירה בו ביום וממילא הותרו כל המלאכות טחינה והרקדה אע"ג דנקצר מע"ש וכשר בדיעבד ויכול לטחון ג"כ מע"ש מ"מ כיון דאם הי' אפשר לו לקצור בשבת מותר גם בטחינה להכי אפילו אם אין לו מה לקצור בשבת מותר לטחון בשבת ג"כ אע"ג דאפשר מע"ש וחביתי כ"ג כיון דא"א לאפייתן מע"ש משום קדושת כלי כדרבא כל המלאכות דחי שבת גם הלישה ועריכה ובהא וודאי ליכא למימר דיאפנה ע"ד שלא לקדשה כיון דאמרה תורה על מחבת שטעונה כלי היינו שצריך לקדשה בכלי ואינו יכול לאפותה ע"מ שלא לקדשה כמו שאינו יכול לאפות בכלי חול ועי' מ"ש הבה"ז ז"ל שם:
ושתי הלחם תליא בפלוגתא אי תנור מקדש ורבי ס"ל דתנור מקדש ואינו יכול לאפות מאתמול ועוד נראה דלמ"ד תנור מקדש עיקר מצותו בתנור המקודש ויליף מתנור ב' פעמים אחד שיהא הקדישו בתנור וכדאיתא בסוף פרק כל המנחות ואף על גב דזה כתיב במאפה תנור ילפינן מינה לכל הנאפות בתנור דכן הוא מצותן לאפות בתנור מקודש כדי שיתקדשו ועי' תוס' ז"ל שם וא"כ אליבא דמ"ד תנור מקדש אין לאפות בכלי חול ולא לאפות עד שלא לקדש ולא תקשי כנ"ל למ"ד אין מקדש אלא מדעת יאפנה ע"מ שלא לקדש דזה הוא דלא כמצותו והרמב"ם ז"ל פסק כסתמי דלקמן דאין התנור מקדש ויכול לאפותן בע"ש. ומ"ש הבה"ז ז"ל דהא דאפייתה בפנים הוא מקרא דמועדי ה' לא הבנתי כיון דלא קי"ל כרבי באפיית שתי הלחם א"כ לא הוי בכלל דרשא דמועדי ה' ועי' תוס' סוכה שם שצידדו לומר דבמנחה הבאה עם הזבח גם לענין לינה אינה מתקדשת בכלי אלא בשחיטת הזבח וכבר דחו התוס' ז"ל סברא זו לעיל דף ט"ו בד"ה אפשר כו' מהא דסוף פרק ר"י ועי' מ"ש בזה בח"ל סוטה דף י"ד בדין קידוש שלא מדעת:
ואחר כל הנ"ל אכתי קשה לי רב הונא דאמר דטעמא דאינו יכול לאפותה משום דאינשפה לה אטו לא ס"ל דמחבת הוי כ"ש וטעונה כלי והדתנן סתמא במעילה המנחות כו' קידשו בכלי הוכשרו ליפסל בט"י כו' ובלינה והי' נראה דכל הני שינויי דשמעתין צריכי אהדדי ומר אמר חדא כו' דקרא דתנא דבי ר"י וקרא דאביי איצטריך לעיקר מצות חביתין דדחי שבת ואכתי איכא מכשירי' לישה ועריכה ואפיה וטיגון דר"ע קרי להו מלאכה שא"א לעשות מע"ש ור"ה ס"ל דאופה ואח"כ מטגנה וא"כ נהי דטיגון במחבת א"א מאתמול משום פסול לינה אבל האפיה בתנור יאפנה מע"ש וגם הלישה ועריכה יהי' מע"ש דתו ליכא חשש חימוץ כיון דנאפת היא להכי קאמר טעמא משום דאינשפא לה ורבא ס"ל מטגנה ואח"כ אופה וסבירא ליה משום פסול לינה לחוד ויש ליישב בזה קצת דברי הרמב"ם ז"ל שכתב לשני הטעמים לטעמי' דר"ה ולטעמי' דרבא (וכמבואר בדבריו בהל' מעשה קרבנות פרק י"ב) ועי' לח"מ ז"ל ולפי הנ"ל ניחא דתרווייהו צריכי טעמיה דר"ה איצטריך לאפיה בתנור דקדם לטיגון דאין בזה פסול לינה מדרבא לטיגון דעיקר מצוה היא וכיון דעיקר מצוה דחי שבת להכי לא עבדינן לאפיה ג"כ שום תקנתא היינו כבישא בירקא:
ואיכא למידק עוד בהאי ענינא מאי דכתיבנא דתנור אינו מקדש לדברי הרמב"ם ז"ל א"כ הא דתנן במעילה שתי הלחם ולחה"פ מועלין משהוקדשו קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמח"כ ובלינה ולא גרס רש"י ז"ל התם ובלינה מסתמא דלקמן שתי הלחם נאכל לא' ולב' כו' לחה"פ נאכל לשמונה ולתשעה ולא כ' בי' לינה והתוס' ז"ל כתבו שם דגרסינן שפיר ובלינה כיון דאהני קרימת תנור ליפסל בטבול יום ומח"כ אלמא דס"ל דתנור מקדש א"כ ה"ה דנפסל בלינה וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל קשין אהדדי דמהאי פיסקא דאין דוחין את השבת ע"כ נראה דס"ל דאין התנור מקדש ואלו בפ' י"א מאבות הטומאה דטומאת קדש לא שייכא אלא בקדש המקודש כמו בשר הקרבנות והמנחות משקדשו בכלי ולחם הפנים וב' הלחם משקרמו בתנור משמע דע"י קרימת תנור חלה עלייהו קדושת הגוף והתנור מקדש וא"כ אמאי לא יפסל בלינה כיון דחל עלייהו קדושת הגוף ועי' פ"ה מה' תמידין מ"ש הלח"מ ז"ל שם דהתנור מקדש קצת ומש"ה אפייתן בפנים אבל אינו מקדש לגמרי ליפסל בלינה וע"כ צ"ל כן גם לענין זה דנהי דתנור מקדש לחול עלייהו קדושת הגוף ולהיות קודש מקודש מ"מ אינו קדוש לגמרי ליפסל בלינה ומשמע ליה הכי כי היכי דלא תיקשי סתמי אהדדי דבמכילתין תנן הנאכלין לכמה ימים ולא פסיל בהו לינה ובמעילה תנן קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בט"י ובמח"כ וקשיין אהדדי אלא ודאי לענין חלות קדושת הגוף לכ"ע דתנור מקדש ולענין פסול לינה הוא דפליגי אע"ג דלא נתבאר טעמא דהאי מילתא מש"כ דחל עלי' קדושת הגוף ע"י קרימה דבתנור לכ"ע ולענין לינה הוא דפליגי וכן משמע בזבחים דף צ"ו דלכ"ע תנור כלי שרת היא ועבדינן ליה של מתכת משום לחה"פ וב' הלחם דאפייתן בפנים ועי' תוס' ז"ל שם ולפ"ז יקשה הא דאמר אביי לעיל דלרבי קדוש ואינו גמור ותפיס פדיונו אפילו לאחר שחיטה ואמאי תופס פדיונו כיון דקדיש קדושת הגוף כתנור לכ"ע דמיקרי קודש המקודש היכי שייך ביה פדיון הן אמת דבלא"ה תקשי לאביי היכי תפיס פדיונו לרבי הא ס"ל דתנור מקדש סוף פרק ר"י וכבר האריכו בזה התוס' ז"ל לעיל דף מ"ז בד"ה ואיזו היא כו' ונראה מד' דנהי דאין לו פדיון לצאת לחולין אבל פדיונו יתפס ע"ש באריכות ולא שמענו כן בשאר דברים המקודשים בכלי למימר דאם פדה אותן נתפס הפדיון והדברים ארוכים בזה עוד יתבארו במכילתין בס"ד לקמן בפרק כל המנחות דף נ"ז:
שם תוס' בד"ה תעשה אפילו בשבת כו' היינו משום דגלי רחמנא כו'. ונראה דהי מינייהו מפקא ולא דמו לפסח עכ"ל ולא ביארו אמאי לא דמו לפסח ועי' בה"ז ז"ל שפי' משום דכבר גלי רחמנא בפסח אבל דברי התוס' ז"ל מגומגמין קצת שכ' דשקולים הם והי מינייהו מפקת והרי בפסח איצטריך קרא אחרינא לטומאה אלמא דלאו שקולים הם והי' נראה דלא דמי לפסח דאיצטריך קרא אחרינא לטומאה משום דבפסח איכא נמי אכילה בטומאה והא דטומאה אינה נדחית אבל בכל קרבנות דאין בהן אלא עבודה לחוד שקולין הם ויבאו שניהם דהי מינייהו מפקת ועי' תוס' פסחים דף ס"ו שהאריכו קצת בזה וכתבו שם דלקמן סוף פרק ר"י מרבינן מקר' שבת וטומאה ושתי הלחם והתם בפרק ר"י בעומר מיירי וכן איתא לעיל לענין מלח תקריב אפילו בשבת וטומאה ועי' תוס' לקמן סוף פ' ר"י ובאמת צריך לדקדק בזה למאי דאמרינן ביומא דשבת הותרה בציבור וטומאה דחויה א"כ לאו שקלים הם והיכן מצינן למילף לתרווייהו מחד קרא והתוס' בפסחים דף ס"ו כתבו דתנאי הוא איכא תנא דיליף טומאה מפסח דכתב אש נדחה כו' וילפינן תמיד מינה בגז"ש דמועדו ושבת כתיב בתמיד על עולת התמיד וילפינן פסח מתמיד ואם כן דמתרי קראי נפקא שפיר איכא למימר דשבת הותרה וטומאה דחויה אבל רבי דלקמן פ' ר"י ס"ל דילפינן תרווייהו מחד קרא במועדו אפילו בשבת וטומאה ואליביה הי' נראה דאין לחלק בין שבת לטומאה ושניהם הותרו כן הי' נראה אבל ביומא דף מ"ו משמע דאפי' למאן דיליף מבמועדו לתרווייהו ג"כ שבת הותרה וטומאה דחויה ע"ש ועי' תוס' ישינים שם: