אור ברסלב

קרן אורה על מנחות· רבי יצחק מינקובסקי

דף כד:

דף כד.

גמרא עשרון שחילקו ואבד א' מהן והפריש אחר תחתיו כו' ואמר רבא דבתר הראשון שניהם גרירי האבד והמופרש ומש"ה אם נטמא שניהם מצטרפין וכולן טמאין אבל האבד והמופרש לא גריר חד בתר חבריה ומש"ה נטמא האבוד אין המופרש מצטרף וכן איפכא ולענין קמיצה ג"כ הדין כן אם קמץ מן האבוד הקמיצה מתרת שירי' וכל הראשון אבל המופרש אין לו שייכות עם האבוד וכן אם קמץ מן המופרש הוא והראשון נאכל והאבוד אינו נאכל אבל אם קמץ מן הראשון שירי הראשון לבד נאכל והאבוד והמופרש אינן נאכלין דלא ידעינן הי מינייהו התיר הקומץ כיון דתרוייהו בתר ראשון גרירי ואביי אמר דכולהו בני חד ביקתא נינהו ובטומאה מצטרפין כולן באיזה מהן שנגע ובקומץ ג"כ אינו נאכל אלא שירי זה שקמץ ממנו אבל לא השני חצאין האחרים דלא ידעינן הי מינייהו התיר הקומץ. ומתקיף ר"פ שירי' ג"כ היאך נאכלין הא הקומץ חסר שליש ומטי שתות לחצי זה ושירי' ג"כ לא הותרו ומשמע מל' רש"י ז"ל בד"ה ושירי' דידי' דר"פ לרבא נמי פריך אם קמץ מן הראשון דשניהם אין הקומץ מעורב מכולן ורב יצחק פריך קומץ היכי קריב ומסיק רב אשי דקומץ בדעתיה דכהן תליא כו'. ויש לדקדק אמאי אין הכהן יכול לברר לו איזה ב' חצאי עשרונים בשביל עשרון המנחה ושאר יהי' מותרות וכמו בשאר קרבנות דבאיזה שירצה מתכפר לבד מחטאת ואשם ומאיזה מהן שקמץ יצרף לו עוד חצי עשרון אחד ויהי' לעשרון שלם והמותר יפדה או ישלימו למנחה אחרת ונהי דפדיון לא שייך הכא כיון דכבר נתקדש בכלי שרת והא דאמר הא איכא תלתא חולין הוא לאו דוקא אבל לצרפו למנחה אחרת אמאי אינו יכול. והי' נראה דבאמת יכול הכהן לעשות כן ואם עירב ב' חצאין מהם מאיזה מהם שיהי' יוכל לקמוץ מהם והשירים נאכלין והחצי הג' הוי מותר אבל הכא מיירי כולם מונחים בביסא ג' חצאים מחולקים ולא נתברר מי הוא למנחה ומי למותרות בהא אמר רבא דאם קמץ מן האבוד אין המופרש בכלל ושירי האבוד והראשון נאכלין והמופרש אינו נאכל וכן לענין צירוף ואם קמץ המופרש אין האבוד בכלל אבל אם קמץ מן הראשון שניהם נמשכין אחריו ולא נתברר מי הוא למנחה ומי למותר להכי שניהם אינן נאכלין. וקצת קשה מכאן לשיטת הרמב"ם ז"ל לעיל דדבר אחר שאין צריך לכלי חוצץ בפני הצירוף וכמש"כ לעיל א"כ הכא היכי קאמר בפשיטות אבוד וראשון מצטרף ומופרש אין מצטרף אם המופרש חוצץ בין אבוד לראשון גם הראשון לא יצטרף. וי"ל דזה אינו חשוב אינו ראוי לכלי כ"כ כיון שהי' ראוי לכלי בשעה שנאבד הראשון והא דמשמע הכא דהאבוד אחר שנמצא ראוי הוא למנחה לכאורה אמאי אינו נפסל בהיסח הדעת דהוי פסול הגוף או פסול טומאה צ"ל דנאבד בכה"ג דלא הי' בו היסח הדעת ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ט מהלכות פהמ"ק ובמשנל"מ ז"ל גבי בשר הנמצא. וראיתי להרמב"ם ז"ל בפי"א מה' הנ"ל שפסק כרבא וכ' שם בהני תרי דינא בצירוף וקמיצה דהחלקים אינם נוגעים זה בזה ע"ש וגבי צירוף י"ל דהוכרח לזה לר"י דאי נוגעים זב"ז בלא"ה הי' אחד מטמא את חבירו אלא דאינו מוכרח דהא בטומאת טבול יום מיירי שמעתין דאינו אלא פוסל ולא מטמא וכמש"כ רש"י ז"ל לעיל ואפילו נגעי אהדדי צריכין לצירוף כלי אבל מש"כ גם בקמיצה דאין החלקים נוגעים זב"ז נראה מלשונו ז"ל שם דהוצרך לזה כיון דתלוי בדעת כהן ואין דעתו אלא על העשרון והיינו כשהם חלוקים ואינן נוגעים זב"ז אבל אם היו נוגעים זב"ז הרי הם כמעורבים ולא הי' יכול להקריב הקומץ דמנחה יתירה היא עשרון ומחצה ע"ש בדבריו ז"ל אבל לפ"ז קשה היכי קמיץ מחד אחבריה כיון דאין נוגעין זב"ז והא בעיא דלא איפשיטא היא אי צירוף דאורייתא וכן פסק הוא ז"ל גופא דספיקא הוא ולא יקמוץ ואם קמץ שירי' אסורים באכילה ע"כ דבריו ז"ל צ"ע ומפרשי דבריו לא ביארו כלל בזה:

תוכן העניינים

קרן אורה על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה