אור ברסלב

קרן אורה על מועד קטן· רבי יצחק מינקובסקי

דף כב:

דף כב.

שם גמרא רשב"ג נשיא הוי וכ"ע מחייבי למחלץ קשיא ותיובתא לא הוי כדאיתא באבל רבתי דאם אין ראוי לחלוץ היינו שאין זה לפ"כ אין צריך לחלוץ אפילו על אביו ואמו ומביא התם מעשה בר"ע שמת אביו ולא חלץ ובדברי התוספות גירסת הברייתא דא"ר אינה מיושבת:

שם גמרא על כל המתים כולם כו' על אביו ואמו עד שיגערו בו חביריו וכ' התוס' דרגל אינו מבטל דבר זה כדאמרי' בירושלמי ר"ש ב"א מנה תלתין יומין כו' וכן פסקו כל הראשונים והנה לגירסת הירושלמי לענין גיהוץ נמי באביו ואמו כל י"ב י"ל כדברי התוס' אבל לפ"מ שפסקו הראשונים בגיהוץ עד שמגיע הרגל או יגערו בו חביריו וכדתנא בא"ר וא"כ מ"ש לענין גיהוץ הרגל מבטל ולענין תספורת אין הרגל מבטל ועוד דמלישנא דהירושלמי משמע דכל שאינו תלוי בז' ול' אין הרגל מפסיק הרי מוכח מזה דה"ה לענין גיהוץ ועוד נראה מדברי הירושלמי דגיהוץ חמיר מתספורת דלא נאמר שם בגיהוץ היתר דיגערו בו חביריו אלא כל י"ב חודש אבל הנוסחא בירושלמי לפנינו ר"ש מנה תמניא יומא כו' ולפ"ז י"ל דאחר ל' הרגל מבטל כמו בגיהוץ ועיין בנימוק"י שכתב כן בשם י"א דאחר שלשים הרגל מפסיק בתספורת. שוב ראיתי בדברי הטור ז"ל דבגיהוץ תרתי בעינן שיגיע הרגל ויגערו בו חביריו לך לבוש לכבוד הרגל וא"כ ה"ה לענין תספורת נמי אם גערו בו חביריו בשביל כבוד הרגל מותר וכן משמע מד' הרא"ש ז"ל ואדרבה בתספורת שייך גערת חביריו אף קודם הרגל אלא דאכתי קשה לי לשיטת הרא"ש ז"ל לעיל דמותר ללבוש כלים מגוהצים אפילו תוך ז' כשמת לו מת וא"כ אטו לאחר ל' באביו ואמו חמור הוא מתוך ז' בשאר מתים וא"כ אמאי יאסר להסתפר בחוה"מ נהי דאינו מפסיק אבל ברגל גופא אמאי ינהוג אבילות והא דהביאו ראי' מדאמרינן לענין שמחה באביו ואמו עד י"ב חודש ויש בהם כמה רגלים אלמא דאין רגל מבטל ג"כ אינה מוכרחת לענין רגל עצמו ונהי דאינו מבטל לגמרי אבל ברגל גופא למה ינהוג אבילות וצ"ע והרמב"ם ז"ל לא חילק בגיהוץ בין אביו ואמו לשאר קרובים מדלא אמרו כן בש"ס דילן ולקמן יתבאר הטעם שכ' לחלק בהליכה לסחורה בין קרובים לאב ואם וסמך בזה על הירושלמי אע"פ דלא הוזכר בש"ס דילן:

שם גמרא אמר רבב"ח ולשמחת מריעים פירש"י אבל סעודה דשמחה לא יאסור גם לאחר ל' וקשה לי דלא מצינו שום חומרא בשאר קרובים לאחר שלשים ולענ"ד נראה לפרש איפכא דסעודת מריעות הוא דאסור כל שלשים אבל סעודה של שמחת מצוה מותר אפילו בתוך שלשים ופריך עלי' מברייתא דשמחה של מצוה נמי אסור כל ל' וללישנא דאמימר סעודת מריעות דפורענותא קיל ומותר אפילו תוך ל'. שוב ראיתי בריטב"א ז"ל שפי' כן ולפ"ז הי' נראה דהא דאמרינן בירושלמי אם היתה חבורת מצוה או קידוש החודש מותר היינו כלישנא קמא דרבב"ח דלצורך מצוה מותר אבל למאי דמותבינן עלי' מברייתא דלשמחה נמי אסור תוך ל' אסור בכל מיני שמחה אבל הראב"ד ז"ל כ' דהא דשרינן חבורת מצוה בירושלמי היינו לאחר שלשים באביו ואמו וכן נראה דהיינו מעין הא דאמרינן לענין סחורה עד שיגערו בו חביריו ויאמרו לו לך עמנו דהכוונה דהא מעצמו לא ילך לסחורה אבל אם גערו בו חביריו ואמרו לו לך עמנו מותר לילך עמהם שלא גזרו עליו לישב בדד כל י"ב חדש וכן לענין שמחה לא ילך מעצמו אבל לחבורת מצוה מותר להמנות עמהם והשתא בכל אלו הדינים הכל תלוי בגערת חביריו אלא דלפ"ז יש לדקדק קצת מאי פריך הש"ס עלה דרבב"ח דאמר ולשמחת מריעות מברייתא דתני לשמחה ולמריעות ל' יום דילמא רבב"ח לא קאי אלא אלאחר שלשים באביו ואמו בזה קאמר דלא נאסר אלא בשמחת מריעות אבל בסעודת מצוה מותר אבל בתוך שלשים מודה דאסור אפילו בשמחת של מצוה ולפירש"י ז"ל ניחא אבל לפמש"כ וכפי' הריטב"א ז"ל אין שום הכרח לחלק בסעודת מצוה בין סעודת נישואין לסעודת קידוש החדש ולשון זה חבורת מצוה וקידוש החדש מצינו נמי גבי בן סורר ומורה והתם ודאי גם סעודת חתן בכלל חבורת מצוה ועיין בגמרא שם גבי הא דאמרינן לאתויי תנחומי אבלים ובפי' רש"י שם ודו"ק ודברי התוס' ז"ל בד"ה ולשמחת כו' אינן מדוקדקים קצת בלשונם מש"כ וי"מ ולשמחת מריעות כו' וק"ל:

שם גמרא רצה מבדיל קמי שפה רצה אינו מבדיל ונראה מפירש"י ז"ל דמבדיל קמי שפה הוא שקורע למטה מן השפה ולא בתוך השפה אבל מדברי הראשונים ז"ל נראה להיפך דמבדיל קמי שפה היינו שקורע בתוך השפה וכן כתב רש"י ברי"ף ז"ל והכי נראה מסוגיא דהוריות דמבדיל קמי שפה היינו למעלה ואינו מבדיל היינו למטה:

שם גמרא לא השוו לאביו ולאמו אלא לאיחוי בלבד כו' הנה הרמב"ם ז"ל כל אלו הקרעים דתניא בברייתא לקמן לקרע של אביו ואמו לכל דבריהם עד שיגלה את לבו ולהבדיל קמי שפה וכבר תמה עליו הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל מהאי ברייתא דלא השוו אלא לאיחוי בלבד אבל מדברי הירושלמי נראה דצריך להבדיל בהן קמי שפה דהכי איתא התם הרואה את ירושלים מן הצפון חייב לקרוע אית תנוי תני ומוסיף על הקרע נראה דקאי אהא דתניא וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים ופליגי התם כמה שיעור התוס' אבל בשיעור הקרע לא פליגי ולכ"ע בעי טפח וסגי בטפח ובעי התם מהו להבדיל קמי שפה ר"ח בשם רשב"ל ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ויחזק דוד בבגדיו אין אחיזה פחות מטפח ויקרעם מכאן שהוא צריך להבדיל קמי שפה אלמא דצריך להבדיל קמי שפה בכל אלו הקרעים דברייתא לקמן אבל סגי בטפח ונמצא דברי הרמב"ם ז"ל מסתייעין בחדא בהבדלה קמי שפה וקשין בחדא בהא דמצריך בהו עד שיגלה את לבו ואי תיקשי הא רבנן לא דרשו מקרא דצריך להבדיל ור' יהודה הוא דדריש הכי לקמן י"ל דר' יהודה יליף מקרא דאלישע דכל שאינו מבדיל לא מקרע קרע כלל מדכתיב לשניהם מיותר ומש"ה ס"ל דבכל קרובים צריך להבדיל אבל רבנן סברי דכל היכא דלא נאמר אלא קריעה לחוד אין צריך להבדיל ויצא ידי קריעה אבל באלו הקרעים השנוין בברייתא צריך להבדיל משום שנ' ויחזק ויקרעם והא דלא ילפי מיתורא דלשנים דאין זה קרע כלל משום דאיצטריך יתירא דלשנים שלא יתאחו לעולם וכדדרשי' לקמן וכ"ת ר"י מנ"ל דאין מתאחין י"ל דר"י דריש מלשנים דצריך להבדיל ומקרעים שיהי' קרועים ועומדין וכהא דגרסינן בפרק ד' מיתות ולפ"ז א"ש קושיית הלח"מ היכא יליף ר' יהודה דכל שאינו מבדיל לאו קרע מקרא דאלישע הא התם רבו הוי ולפמש"כ ניחא דלשנים מיותר הוא דאי הוי כתב ויאחז כו' ויקרעם נמי הוי שמעינן דצריך להבדיל ולשנים למה לי אלא לאשמעינן דלא הוי קרע כלל אפי' בעלמא ולענין לקרוע ביד ולא בכלי נראה נמי בדברי הרמב"ם ז"ל דלשון המקרא ויחזק בבגדיו משמע ביד מדילפינן מינה אחיזה טפח וכן משמע לישנא דבגדיו לשון רבים דצריך לקרוע את כולן אבל בכל קרובים סגי בעליון כדכתיב גבי איוב ויקרע את מעילו אלא דקרא דדוד קשה הא דכתיב גבי מיתת הילד ויקם ויקרע את בגדיו וי"ל דמילתא יתירתא עבוד בהא וא"כ הי' נראה דקריעה ביד וכל בגדיו ולהבדיל קמי שפה כל הני מילי מקרא ילפינן דגם באלו קרעים השנוים בברייתא צריך לעשות כן אבל לגלות את לבו לא ילפינן מקרא אלא סגי בטפח כדי אחיזה ובאביו ואמו לחוד הוא דבעינן הכי מפני הטעם שאמרו בירושלמי שבטלה ממנו מצות כיבוד וכן לענין קריעה מבחוץ לא השוו לבר מנשיא דכולי עלמא צריכין לקרוע עליו ואצטריך לפרסומי מילתא אבל לכ"ז תיקשי ברייתא דלא השוו כו' אלא לאיחוי בלבד דמשמע בהדיא דלשארי דברים לא השוו אלא דצריך לדקדק מ"ש דלענין איחוי השוו ולשאר דברים לא השוו. וצ"ל דוודאי בעיקר מעשה הקריעה אב ואם חמור מכולן ואבילות יוכיח אבל לענין איחוי שפיר השוו דדווקא בשאר קרובים דיש זמן לאבלן ז' ושלשים התירו לחות אחר ל' אבל בכל אלו הקרעים אין זמן להם ואסור לאחותן לעולם דלא מסתבר להתיר לו איחוי תיכף אחר קריעה וכיון דלא הותר לו מיד לא הותר לו לעולם ויש לדקדק עוד על דברי הרמב"ם ז"ל שכ' דכל קרעים אלו עד שיגלה את לבו מהא דאמרינן העומד בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף ובשעת יציאת נשמה כ' דאין צריך לקרוע אלא טפח משמע דבס"ת נמי כן הוא וי"ל דע"כ לא דמיין לגמרי דבס"ת אסור באיחוי לעולם והכא מותר לאחות ועיין במרדכי שפסק כר' יהודה לענין קמי שפה ונראה שטעמו משום דשמואל ס"ל הכי בהוריות אבל משמע התם דרב ס"ל כרבנן וא"כ הלכה כרב באיסורי:

ודרך אגב אדבר כאן קצת במש"כ הטור בסי' שע"ד דעל נשיא מותר לכהנים להטמא לו וכן כתבו כל הראשונים ז"ל והוא מדברי הירושלמי בפ' כה"ג כמו שהביאו הראשונים ז"ל ומבואר שם הטעם דזה הוי מת מצוה כיון דאין שיעור לכדי צרכו והכל מחוייבים בכבודו ומיבעי לי' התם מהו שיטמא לכבוד רבו אפילו אם יש לו שיעור וקשה לי מהא דאמרינן בנזיר דאינו מטמא לאביו אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ופריך התם אלא מעתה פסקי גנבי לרישי' דאבוה ה"נ דאין מטמא לו ומשני מת מצוה קאמרת ופריך איזהו מת מצוה כל שאין לו קוברין ומשני כיון דקאזיל באורחא כמי שאין לו קוברין דמי ואי כשיטת הירושלמי דלכבוד רבו נמי מיטמא וא"כ אטו כבוד אביו גרע מכבוד רבו ואמאי לא יטמא לו אפילו בזמן שהוא חסר מטעם מת מצוה כיון דמצוה הוא לעסוק בכבודו ועוד כה"ג ונזיר אמאי נאסרו לטמאות לקרובים הא בכלל מת מצוה הם ועוד אטו מה שנ' לאביו ולאמו לא יטמא מיירי דווקא באביו דלא מתני דאי מתני הא ליכא שיעורא והוי כמת מצוה ועל היתירא דנשיא יש לחלק דהתם דווקא הותר לכהנים לטמאות כיון דכל ישראל חייבים בכבודו הוי כמת מצוה ועדיף מיני' דכבוד המלך ונשיא י"ל דעדיף מכבוד הבריות משום דמצוה מה"ת לכבדו וכיון שהתירה תורה לצורך מת מצוה כש"כ לכבוד הנשיא אבל מאי דמיבעי להו מהו שיטמא לכבוד רבו והיינו משום דהוא מצוה לכבדו יחשב כמת מצוה א"כ אביו נמי מצווה לכבדו יחשב כמת מצוה ועיין בב"י בסי' הנ"ל שכ' דדבר חידוש הוא לומר כן דכל שאין כדי צרכו יחשב מת מצוה אפילו אם הוא בעיר ועיין בלח"מ פ' שצידד לומר דלא התירו באין בו כדי צרכו אלא בנמצא בדרך אבל בעיר לא יטמאו לו אפילו אין לו כדי צרכו אבל הא דאיבעי לן בירושלמי כבוד רבו מהו ודאי משמע אפילו בעיר וכדמייתי התם עובדא דר' ינאי זעירא וי"ל דכבוד רבו עדיף מכבוד אביו כדתנן בפ' אלו מציאות. אבל ל"נ דהירושלמי לשיטתי' דס"ל דכהן מטמא לתלמוד תורה אפי' בטומאה דאורייתא כדאיתא בירושלמי פ' מי שמתו והובאו בתה"א להרמב"ן ז"ל בשער הוצאה א"כ כש"כ דמותר להטמאות למת שאין בו כדי צרכו דהא מבטלין ת"ת בשביל מת שאין בו כדי צרכו אבל לשיטת הש"ס דילן דאינו מטמא ללמוד תורה אלא בטומאה של דבריהם ה"ה דלמת שאין בו כדי צרכו אינו מטמא אלא בטומאה של דבריהם וראיתי בירושלמי פ' מי שמתו דהא דמיבעי להו מהו שיטמא לכבוד רבו לאו משום דהוי כמת מצוה אלא משום דהוי כקרובו דאיתא התם ר' יוסי נטמאו לו תלמידיו ואכלו בשר ושתו יין אמר להם ר' מנא חדא מן תרתי לא פלטי לכון אם אבילים אתם למה אכלתם בשר ואם אין אתם מתאבלין למה נטמאתם שמעינן מזה דמ"ד דמותר לטמאות לרבו היינו משום דאבילות עליו ולפ"ז ודאי מהראוי היה לטמאות לאביו אפילו הי' חסר כיון דמתאבל עליו וכיון דאמרינן בש"ס דילן דאינו מטמא לאביו כשהוא חסר כש"כ דאינו מטמא לרבו ותו מיבעי לן התם מהו שנטמא לת"ת ומייתי התם דפליגי אמוראי בזה ומייתי התם נמי ברייתא דמטמא כהן ויוצא ח"ל ללמוד תורה ולישא אשה ולמאן דשרי אפילו בטומאה דאורייתא כעובדא דר' יוסי צ"ל דח"ל לאו דווקא ומיבעי לי' עוד מהו שיטמא לנשיאת כפים משום דאיכא עשה לישא כפיו ודילמא אתי עשה ודחי ל"ת ומסיק התם דאסור ואמר ר' ינאי מטמא כהן לראות המלך משום דמצוה לראותן ובעי מהו שיטמא כהן לכבוד נשיא כד דמך ר' יודן נשיאה אכריז ר' ינאי למר אין כהונה היום כד דמכת נהוראי אחתי' דר' יודן נשיאה שלח ר' חנינא בתר ר' מנא ולא סלק א"ל אם בחייהון אינן מטמא להם מפני כבודן כ"ש במיתתן וס"ל לר' מנא דאין לטמאות להם מפני כבודן אמר ר' נסא במיתתן עשו אותן כמת מצוה ונהי דבחייהן אסור להטמאות מפני כבוד נשיא אבל במיתתן הרי הוא כמת מצוה ותו בעי מהו שיטמא כהן לכבוד אביו ואמו ומייתי עובדא דר' יוחנן שרי לר' יסא לצאת לבצרה לכבוד אביו ואמו ובעי תו מהו שיטמא כהן לכבוד רבים ופשיט מברייתא דאם היו באים בטמאה הולך עמהם בטמאה אלמא דמותר לטמאות מפני כבוד הרבים עד כדין בטומאה של דבריהם בטומאה שהוא מה"ת מהו מן מה דמר ר' זעירא גדול כבוד הרבים שדוחה ל"ת שבתורה הדא אמרה אפילו בטמאה שהוא מד"ת זו היא סוגיית הירושלמי והנה מכל הני מילי דמיבעי להו שמעינן דשיטת הירושלמי דאפילו בטומאה של תורה י"ל דנדחית מפני כל הני מילי ומיבעי לי' ברישא כבוד רבו מהו שידחה טומאת כהן בשבילו ומסקנת ר' מנא דמפני הכבוד לחוד אינה נדחית אם לא מפני אבילות ובתר הכי קמיבעי לי' אם נדחית טומאת כהן מפני ת"ת וכן בשביל נשיאות כפים ולת"ת איכא פלוגתא ולנשיאת כפים המסקנא דאסור ולראות המלך פשיטא לי' דמותר משום דכבוד המלך עדיף ובתר הכי מיבעי לי' מפני כבוד הנשיא מהו דכבוד הנשיא לא חשיב כ"כ ככבוד המלך ופשט דאכרז ר' ינאי אין כהונה היום וס"ד דר' מנא דמשום כבודו הוא דשרי ולזה קאמר בחייהון אין מטמא להם במיתתן לא כ"ש ומשני ר' נסא דלאו משום כבודו הוא דשרי אלא בשעת מיתתו חשיב כמת מצוה ומיבעי לי' מהו שיטמא לכבוד אביו בחייו דהא דמטמא להם במותם לאו משום כבודם הוא אלא משום דהוא אונן ומתאבל עליהם ע"כ מטמא להם אבל בחייהון מהו שיטמא לכבודן ופשיט מעובדא דר' יוחנן שרי לר' נסא לצאת לבצרה ומשמע מזה דכבוד אביו עדיף מכבוד רבו דלכבוד רבו בחיים ודאי אסור לטמאות ק"ו מנשיא ומסיק תו לכבוד רבים נמי מותר לטמאות אפי' בטומאה של תורה. ונראה הטעם דמקילין בל"ת זו לכבודן של כל הני לשיטת הירושלמי משום דילפינן מהא דשרי רחמנא לטמאות למת מצוה והשתא כיון דבש"ס דילן לא ס"ל הכי ולהדיא אמרינן דאין לטמאות ללמוד תורה אלא בטומאה של דבריהם וכן לכבוד המלך ולכבוד רבים מסקינן בברכות דלא שרי אלא בטומאה של דבריהם ולכבוד אביו ואמו נמי לא שרו טומאה של תורה כדתניא בהדיא יכול אמר לי אביו היטמא או שאמר לי' אל תחזור יכול ישמע לו ת"ל איש אמו ואביו ונראה דלהכי נקט הני תרתי משום דמצינו בהם שהותרו מפני הכבוד טומאה מפני מת מצוה וחזרת אבידה בזקן ואינו לפי כבודו וה"א שיודחו מפני כבוד אביו קמ"ל ועיין בקידושין פ"ק דמייתי האי עובדא דלקראת אמא מהו ולענין לבא בטמאה נמי מסקינן בטומאה דרבנן וא"כ מנ"ל דאין הש"ס דילן חולק על התירא דכבוד נשיא כיון דאפילו לכבוד מלך לא הותר אלא בשל דבריהם והא דאמרינן דעשאוהו כמת מצוה היינו לענין זה דאף דמחיים אין מטמאין לכבודו אבל במותו מטמאין לכבודו אבל לא דדמי לגמרי למת מצוה וא"כ בשאר מתים אפילו אין בהם כדי צרכן אינן בכלל מת מצוה לשיטת הש"ס דילן ואסור לטמאות לו ולא הותר אלא במת שאין לו קוברין כלל ואפילו לשיטת הירושלמי נראה דלכה"ג לא הותר לטמאות לנשיא דלאו מת מצוה גמור הוא כי היכא דלא הותר לכה"ג לטמאות לאשתו לשיטת הרמב"ם ז"ל דטומאתה הוא משום דעשאוהו כמת מצוה וכן באשתו קטנה לכ"ע וא"ש הא דלא הותר לכה"ג לטמאות לאב ואם אפילו לשיטת הירושלמי דמותר לטמאות לכבוד אלו המבוארים דכ"ז בכהן הדיוט אבל כה"ג לא הותר לאחת מאלו כיון דלא הותר אפי' לקרוביו והנה רש"י ז"ל בברכות הקשה אהא דמשני הש"ס בברכות שב ואל תעשה שאני ומש"ה לא ילפינן מהא דמת מצוה דוחה פסח ואמאי לא ילפינן מהא דהותר לכה"ג ונזיר לטמאות למת מצוה אלמא דכבוד הבריות דוחה ל"ת אפילו בקום ועשה ולא הקשה מטומאת כהן הדיוט לקרוביו משום דאין זה בכלל כבוד הבריות אלא מצוה שעליו מוטל להתאונן ולהתאבל ולעסוק בקבורתו אבל מת מצוה דלא הותר אלא מפני כבוד הבריות כיון שהוא מוטל בשדה ואין לו קוברין שפיר יקשה אמאי לא ילפינן מינה לכל כבוד הבריות ותי' רש"י ז"ל דלענין מת מצוה לא נאסר כלל להטמאות ואין זה דיחוי וביאר הרמב"ן ז"ל דבריו בס' תה"א דזה דומה למצות יבום דלא ילפינן מינה דרשה דוחה ל"ת שיש בו כרת משום דעיקר מצוה בכך וא"א לקיים מצות יבום בלא דחי' הל"ת דאשת אחיו וה"נ א"א לקיים קבורת מת מצוה אם לא שיטמא לו והיינו משום דס"ל להש"ס דילן דלא הותר אלא באין לו קוברין כלל והוי דבר שא"א להתקיים בלתי דחיית הל"ת א"כ ליכא למילף מינה לשאר כבוד הבריות אבל לשיטת הירושלמי דמת מצוה היינו כדי צרכו של כל או"א וע"כ משום כבודו של מת הותר לו להכי שפיר ילפינן מינה לכל הני דברים המבוארים בירושלמי דמותר לכהן לטמאות להם מפני כבודן. והי' אפשר ליישב קושיית רש"י בע"א דוודאי ליכא למילף כבוד הבריות ממת מצוה דבמת מצוה איכא עשה לעסוק בקבור' כמש"כ והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה וכיון דליכא אחר לקיימה אתי עשה ודחי ל"ת ונהי דאי לאו קרא לא דחיא העשה ל"ת ועשה דטומאת כהן מ"מ לבתר דגלי רחמנא דדחי ליכא למילף מינה לכבוד הבריות דעלמא דליכא מצוה כמו המוצא כלאים בבגדו אבל מפסח שפיר הוי בעי למילף דע"כ לא מטעם מצוה שעליו נדחית עשה דפסח דהוי עשה שיש בו כרת אלא עיקר הדחי' משום כבודו של מת שלא יהי' מוטל בבזיון אלמא דכבוד הבריות לחוד דוחה ל"ת של תורה ומשני שב ואל תעשה שאני אלא דהרמב"ם ז"ל קרי להו להני מצות ביקור חולים ותנחומי אבלים וכדומה להם עשה של דבריהם והדברים ארוכים בזה ואני באתי בקצרה ועי' בש"ע א"ח בסי' תרפ"ז בהגהת רמ"א ז"ל כדי צרכו ובד' האחרונים ז"ל שם על דברי הכלבו ז"ל:

עוד הערה אחת אכתוב כאן למאי דכתיבנא דעיקר הדחיי' הוא משום כבודו של מת מצוה שלא יהא מוטל בבזיון א"כ מה פריך הש"ס בסנהדרין ותהא קבורת מת מצוה דוחה שבת מק"ו מעבודה דילמא עבודה שאני כיון דצריך להטמאות לו להביאו לעיר מש"ה מותר לעסוק בקבורתו כיון דכבר נטמא לו אבל בשבת למה ידחה קבורתו את השבת הא אפשר להביאו לעיר ולא יהא מוטל בבזיון ויקברנו אחר השבת. ויש ליישב ואין כאן מקומו להאריך יותר ועיין באבל רבתי בדין מת מצוה ובלשון הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

תוכן העניינים

קרן אורה על מועד קטן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה