קרן אורה על מועד קטן· רבי יצחק מינקובסקי
דף יא:
ובעז"ה נתחיל פרק מי שהפך פרק שני
שם משנה ואירעו אבל פירש"י בשאר ימות השנה כו' והוצרך לפרש כן משום דלרב אשי בגמרא דאמר דמותר לטעון בימי אבלו ע"כ מילתא באנפי נפשי' היא אבל ברש"י וברי"ף ז"ל נראה דמפרש כפשוטו אליבא דרב שישא היינו דאירעו אבל קודם המועד ולא הי' יכול לטעון קודם המועד וכן משמע בדברי הרא"ש ז"ל ע"ש:
שם תוס' בד"ה ר"י אומר כו' פי' בקונטרס וגף כו' נראה דקאי אמתני' לקמן וכן מי שהי' יינו בתוך הבור משום דהכא לא גרס רש"י ז"ל וגף כלל ועיין רש"י ברי"ף:
שם גמרא אלו דברים כו' זיתיו הפוכין טוענין לו בורו לגוף ויש לדקדק בזה דמרישא משמע דלא התירו אלא לטעון קורה כר' יהודה במועד ובורו לגוף אתיא כר' יוסי דאמר גוף כדרכו דלר"י עושה לימודין וברא"ש וברי"ף ז"ל איכא בזה חילופי גירסאות ברא"ש גרס זיתיו והפוכין בורו לגוף ולא גרס טוענין ויש לפרש דשרי לכ"ע בלי שום שינוי כיון דאחרים עושין לו וברי"ף ז"ל גרס זיתיו להיפך וכן הוא גירסת הרמב"ם ז"ל ועיין במ"מ ובנימוק"י אלא דמה שכ' הנימוק"י דבירושלמי משמע דבאבל אפילו לר"י מותר בלא שינוי צ"ע לענ"ד דבירושלמי מייתי הך ברייתא דאלו דברים כו' ואמר התם מאן אמרו לו ר' יוסי ופריך מחלפא שיטתי' דר' יוסי לפי הגהת ק"ע שם במתני' קאמר דאל יאבד דבר מועט ומש"ה זולף כדרכו והכא אמר אם לא תזרע בבכיר תזרע באפל אע"ג דיש לו הפסד קצת ומש"כ תמן יכול להערים גבי זריעת פשתן יכול להערים ומש"ה אסר ר' יוסי ופריך וכש"כ דקשיא דר"י אדר' יהודה תמן דרכו להערים אמר מותר גבי פשתן כש"כ במתני' דליכא למיחש להערמה ומסיק אמרו לו היינו ר' יהודה ור"י עצמו ס"ל דאם לא יזרע בבכיר חשוב הפסד עכ"פ ולפ"ז מוכח דר' יהודה גבי אבל נמי אינו מתיר הפסד מועט אבל באמת פירושו תמוה ועיקר הנוסחא כך היא מיחלפא שיטתי' דר"י תמן במועד הוא אומר יאבד דבר מועט כו' והכא אמר הכי דהפסד מועט נמי עושין בשבילו ומשני תמן במועד דרכו להערים אבל באבל אין דרכו להערים ומש"ה מותר אפילו הפסד מועט ופריך כש"כ דמחלפא שיטתי' דר' יוסי ומשני דאמרו לו היינו ר' יהודה דמועד וס"ל דמועד ואבל שוין והשתא איכא תלתא תנאי ר' יהודה ס"ל במועד לא התירו הפסד מועט ובאבל התירו גם הפסד מועט ואמרו לו ס"ל דגם באבל לא התירו הפסד מועט ור' יוסי ס"ל דאפי' במועד התירו גם הפסד מועט וא"כ דברי הנימק"י ז"ל נכונים ומוכח מדברי הירושלמי דבאבל גם ר' יהודה מודה וכן תני התם זיתיו הפוכים טוחנן כדרכן משמע דלענין אבל ע"י אחרים מודה ר' יהודה לר' יוסי אלא דלפי שיטת הירושלמי תיקשי אמאי השמיטו הרי"ף והרמב"ם ז"ל דברי ר"י דזורעין לו שדה ניר ומשמע דפסקו דלא כוותי' ואמאי כיון דקי"ל כר' יוסי לענין מועד א"כ כש"כ לענין אבל ומאמרי לו אין ראי' דהא הם אזלי בשיטת ר' יהודה במועד וגם יקשה מכאן על הרמב"ן ז"ל שהביא ראי' מכאן דאפא לשווי' חרפא לא חשיב הפסד בפ"ק בהלכה דהאי תרביצא שרי לתרבוצי ולפי הנ"ל אדרבה ראיה להיפך דחשיב הפסד לדידן דקיי"ל כר' יוסי אבל אחר העיון נראה דאין להשוות בזה גמרא דידן עם הירושלמי דע"כ לא פריך אהדדי דר"י אדר"י ודר' יוסי אדר' יוסי אלא לפי שיטת הירושלמי דטעמייהו הוא משום דר' יהודה אינו חושש להפסד מועט ור' יוסי חייש אפילו להפסד מועט וא"כ פריך שפיר אהדדי מזריעת פשתן אבל לשיטת הש"ס דילן לא פליגי כלל בהפסד מועט ומרובה אלא בשינוי פליגי ר' יהודה בעי שינוי אפילו בדבר האבד ור' יוסי לא בעי שינוי א"כ תו לא תיקשי מהא דבשדה ניר ופשתן ר' יהודה לקולא ור"י לחומרא דזה מחלוקת אחרת הוא וקי"ל בזה כאמרו לו דלא חשיב הפסד מבכור לאפל ועיין בריטב"א ז"ל שהקשה בשם התוס' מנ"ל הא דר' יהודה בעי שינוי בדבר אבד דילמא טעמי' משום דאין הפסידו מרובה ע"ש מה שתי' ול"נ דלשיטת הש"ס דילן לא אתינן להכי כלל אלא הטעם הוא משום שינוי לחוד. והנה לרב אשי דאמר לא מיבעי קאמר פשיטא לי דפליגי ר' יוסי ור"י גם באבל ולר"י בעי שינוי דאל"כ למה לי' למימר לא מיבעי קאמר אמאי לא קאמר דאתי לאשמעינן פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי ומש"ה תני מועד אלא ודאי גם באבל פליגי וא"כ יש לדקדק על רשב"ג דאמר אם אין שם אומן אלא הוא הרי זה עושה בצנעה ואמאי לא קאמר דיעשה ע"י שינוי וי"ל דרשב"ג כר' יוסי ס"ל דלא בעי שינוי והשתא דאתינן להכי אין לנו ראי' ברורה לשיטת הש"ס דילן דלר' יהודה לא בעינן שינוי באבל והדבר תלוי בנוסחת הברייתא כמש"כ לעיל ואל יקשה לך על דברינו מהא דעבדינן לקמן צריכותא דהא נפיש פסידא משמע דבפסידא פליגי הא ליתא דוודאי מודינא דע"י השינוי איכא קצת פסידא אלא דר' יהודה ס"ל דאפ"ה בעי שינוי ור"י ס"ל כיון דהותר הותר לגמרי בלי שום שינוי אפילו היכא דליכא פסידא כלל ע"י השינוי כדמוכח לעיל גבי הציר והצינור שנשברו דאמרינן התם דלר' יוסי לא בעי שינוי משום דהוי דבר האבד מפני הגנבים והתם אם יעשה ע"י שינוי לא יהי' שום פסידא דכיון דמתקנן תו אין לחייש מפני הגנבים ודוחק לומר דאין התיקון טוב כ"כ ע"י שינוי ולקמן יבואר עוד בזה אי"ה והנה הרא"ש ז"ל הביא דברי הראב"ד ז"ל דבאבל ע"י אחרים התירו אפילו טירחא מרובה כמו עשיית אמה בתחילה וכיוצא בזה והשתא אם נאמר דלר' יהודה בעי שינוי באבל ע"י אחרים והי' נראה דגם טירחא לא התירו דהא טירחא חמור משינוי לר"י דלא בעי שינוי כלל ואפ"ה לא התירו טירחא יתירא אלא דיש לחלק ודו"ק:
שם גמרא ומרביצין שדהו עיין פירש"י ובדברי הרא"ש ז"ל אבל בירושלמי תני בהדיא ומשקין בית השלחין בשהגיע זמנן לשתות:
שם גמרא רשב"ג אומר זיתיו הפוכים ואין שם אומן אלא הוא עיין בתוס' ד"ה רשב"ג שכ' ב' פירושים באין שם אומן אלא הוא או שאין שם מי שיעשה כמותו ולפ"ז ניחא בחמר גמל ספק לקמן דיעשו הם עצמן דאין אחרים יכולין לעשות כמותן או הפי' אין שם אחרים כלל ודברי התוס' יש בהם גמגום בלשונם ז"ל וצריך להגיה קצת דבריהם וקל להבין. ועיין ברא"ש ז"ל שנסתפק אי פליגי רבנן ארשב"ג אי לא ומד' הרי"ף ז"ל דפליגי ומש"ה השמיט להא דרשב"ג דהלכה כרבנן ועוד הביא ראי' ממתני' דאם איתא דרבנן נמי מודו דהוא עצמו יכול לעשות בצינעה הוי לי' כיון מלאכתו במועד והרא"ש ז"ל דחה ראי' זו והריטב"א ז"ל כתב דעיקר תניא כוותיה דרב שישא הוא מדברי ת"ק דאוסר ע"י עצמו לגמרי אפילו אין אחרים מזה שמעינן דדברים המותרים במועד אסורים כו' אבל לרשב"ג לא חמירי כלל ימי אבלו כיון דאפשר ע"י אחרים ובמועד א"א ע"י אחרים אבל הרא"ש ז"ל לא כתב כן דהוא ז"ל כ' בטעמא דרב שישא דימי אבלו חמירי היינו משום דאפשר ע"י אחרים ומטעם זה נראה לו דהלכה כרשב"ג בהא דאם אין שם אומן אלא הוא אלמא דרב שישא דווקא כרשב"ג אתי ועיין בלח"מ פ"ה מה' אבל שתמה על הרא"ש ז"ל אמאי מסתבר לי' בהא דאם אין אומן אלא הוא כרשב"ג ובהא דאם הוא ספר ובלן לרבים לא פסק כרשב"ג ולא הבנתי תמיהתו ז"ל דהא כתב הרא"ש ז"ל טעמא דמסתבר לי' בהא דאם אין שם אומן משום דוודאי לא חמירי ימי אבלו מימי המועד ולא מחמרינן בהו אלא היכא דאפשר ע"י אחרים אבל הרמב"ן ז"ל פסק בכולהו כיחידאה אפילו כר' יהודה בזריעת פשתן ודא ודאי צריכה רבה דהא קיי"ל לענין מועד דאפלא לעשותן חרפי לא מיקרי דבר האבד אבל האיר ה' עיני ועיינתי בספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל ומצאתי ראיתי בו דאדרבה מחמת זה פסק כוותיה והביא ראיה לזה מדברי הירושלמי שהבאתי לעיל דמשמע מיני' דלר' יוסי ודאי מותר אפילו בהפסד מועט ומטעם זה נראה לי לפסוק כחכמים דראב"י לעיל ולענין הרבצה בשדה לבן פסק ג"כ דמרביצין בין במועד בין באבל ופי' הרבצה דהכא היינו הרבצה דשדה לבן דלעיל ומה אעשה שבעונותי שיטתו ז"ל נפלאה היא בעיני חדא דכבר כתבתי לעיל דלשיטת הש"ס דילן דבשינוי בדבר האבד פליגי אין אנו מוכרחים לומר דר' יוסי מודה בזריעה מבכיר לאפל ואין ראי' מהירושלמי תדע דלשיטת הירושלמי דבהפסד מועט פליגי ור' יהודה לא אסר אלא היכא דיכול להערים כגון בזיתים ההפוכים שמא יהפוך לכתחילה ובבורי לגוף שמא יגוף חביותיו כמש"כ הרמב"ן ז"ל שם אבל בזריעת פשתן ליכא למיחש להערמה מותר אפילו הפסד מועט א"כ מאי קאמר הש"ס לעיל גבי צור וצינור הא ר' יהודה דבעי שינוי איזה הערמה איכא בציר וצינור אלא וודאי נראה ברור דלשיטת הש"ס דילן אין ענין פלוגתא ר"י ור' יוסי בערך פסידא כלל גם מה שהוכרח לפרש דבאבל נמי שייך הערמה מברייתא דאבל רבתי דפליגי התם ר' יהודה ור"י להדיא גם לענין אבל ור"י לא התיר אלא בזיתים לטעון קורה ראשונה ובבורו לעשות לימודים ק"ק מאי שייך הערמה באבל כיון דאחרים עושין לו ועוד דהא תניא בהדיא ברישא דברייתא בירושלמי טוחנין לו כדרכו אבל למה שפי' דבמועד שייך הערמה שיכוין מלאכתו ובאבל לא שייך הערמה א"ש וברייתא דאבל רבתי ר' יהודה דהתם היינו אמרו לו דהירושלמי וס"ל דגם באבל אין חוששין להפסד מועט אבל כ"ז הוא לשיטת הירושלמי דבהפסד פליגי אבל לשיטת הש"ס דילן לא שייכא כלל פלוגתא דר"מ ור"י בהפסד ור' יהודה אמרו לו הוא דפליגי בהפסד מועט ובזה ודאי מסתבר דהלכה כאמרו לו דלא חשיב הפסד דלא שייך למימר בזה הלכה כדברי המיקל באבל דא"כ אפילו בית הבעל לישתרי וכמאן דמיקל גם לענין מועד אלא ודאי כל דהוי דבר האבד לענין מועד הוי נמי דבר האבד לענין אבל וכל דלא הוי דבר האבד לענין מועד לא הוי דבר האבד לענין האבל וכיון דק"ל לענין מועד דאפלא לשוויא חרפא לאו פסידא הוא ה"ה נמי לענין אבל כן אלא דהרמב"ן ז"ל דעתו שם להלכה גם לענין מועד דמאפלא לחרפי פסידא הוא וכרבנן דראב"י דפ"ק ומפרש הרבצה דהכא היינו הרבצה דלעיל דפליגי בזה ראב"י ורבנן וכיון דתניא הכא סתמא דמרביצין ש"מ דהלכה כרבנן ומפני זה תמה על האלפס ז"ל כיון דפסק דאפלא לשויא חרפי לא חשיב פסידא והשמיט הא דשדה ניר ופשתן אמאי לא השמיט נמי הא דמרביצין שדהו ובעיני יפלא לשיטתו נמי יקשה אמאי לא פליגי האמרו לו נמי אהרבצה אלא ודאי נראה דכ"ע מודים בזה וצריך לפרש או כפירש"י ז"ל או כפי' הרא"ש ז"ל וכ"ע מודו בהרבצה כי האי דהוי פסידא והנה כבר כתבנו לעיל בפ"ק שיטת רש"י ז"ל שם דרבנן דראב"י דשרו אפלא לשוי' חרפא היינו משום דס"ל כר"מ דהרווחה נמי שרי לדבריו ז"ל וקשה מכאן אמאי שרי ר"י כאן בשדה ניר הא ר"י אמרינן בריש מכילתין דסתמא קמא כוותי' אתיא דלא שרינן אלא פסידא ולא הרווחה וצ"ל לשיטתו ז"ל או דר' יהודה דווקא באבל הוא דקאמר הכי משום דמלאכתו נעשה ע"י אחרים או דזה חשיב הפסד גמור אם לא יזרע עכשיו ולשיטת הרמב"ן ז"ל יש לדקדק איפכא מאי מספקא לי' להש"ס בריש מכילתין אליבא דר"י אי הרווחה שריא והוצרך להוכיח דהרווחה אסירי מטעם דמתניתין אמאן תרמי' ואמאי לא הוכיחו ממתני' דר' יהודה אפילו להפסד מועט לא חייש וכש"כ להרווחה בעלמא אלא ודאי ש"ס דילן לא נחית להכי כלל אלא דאכתי יש לדקדק מדלא התיר ר' יהודה אלא שדה ניר ושדה העומדת לפשתן משמע ודאי דלא התיר אלא משום פסידא והוי מצי לאוכוחי מהא דר"י לא התיר בית הבעל וגם זה יפלא בעיני מה שלא מצינו פלוגתא דשדה ניר לענין מועד וצ"ע לענין מאי דכתיבנא דלשיטת הש"ס דילן אין ענין מחלוקת ר"י ור"י בערך ההפסד עדיין אני נבוך בזה כי באבל רבתי אמרו בפירוש בדב' ר' יוסי שהשיב לר' יהודה והלא אובדין הם ויבואר עוד אי"ה לקמן דף י"ב:
שם גמרא יתר ע"כ אמר רשב"ג אם הי' אומן כו' והגיע שעת הרגל הא דקאמר יתר ע"כ היינו משום דההיתר הוא בשביל אחרים ומה שפי' רש"י ז"ל דאית לי' פסידא אין זה עיקר הטעם דזה לא חשיב פסידא דהוי מניעת הריוח ומכאן קצת ראיה למה שחילק הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל לעיל בסוף פירקין בין דבר דאית בי' מלאכה לפרקמטיא דהא הכא שעת הרגל ודאי פסידא הוא ואפ"ה לא שרינן לה משום הא לחוד אלא משום דהוי צרכי רבים מדקאמר יתר ע"כ ודו"ק. עיין בש"ג שכ' רבינו השמיט להא דר"י בשדה ניר כו' ולזה הסכים הרא"ש ז"ל ומיימון פסק כר"י והוא ט"ס וצ"ל ולזה הסכים הרא"ש ז"ל ומיימון והרמב"ן ז"ל פסקו כר"י דהרמב"ם ז"ל השמיט ג"כ להא דר"י:
שם גמרא האריסין כו' עיין שיטת רש"י ז"ל והרא"ש ז"ל כתב דנראה לו כשיטת הראב"ד ז"ל וכמבואר בירושלמי וה"ג האריסין והחכירים בשדה של אבל הרי אלו יעשו החמרין והגמלין כו' הרי אלו לא יעשו בכלה זמן שכירתם קודם לכן ואם היו מושכרין ביד אחרים היינו שלא כלה זמן שכירתם הרי אלו יעשו ע"ש מש"כ לחלק מ"ש באריס אפילו כלה זמן אריסותם קודם לכן מותר ובחמרין בעינן דווקא שלא כלה שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה פי' ז"ל במלאכת מחובר לקרקע ולפ"ז אין ענין לבבא זו למה שלפני' ולולי דמסתפינא הייתי מפרש בד"א ואין צורך לחלק דבאריס שכירתו נמשכת ואינו משתנית כמש"כ הרא"ש ז"ל והפי' האריסין והחכירים והקבלנים בשדה של אבל הרי אלו יעשו כיון דאדעתא דנפשייהו עבדי וגם המלאכה איננה בבית אלא בשדה החמרין והגמלין והספנין הרי אלו לא יעשו פי' לא יעשו לצורך האבל כיון שהם פועלים אצלו הרי אלו לא יעשו בשבילו ואם היו החמור והגמל מושכרים ביד אחרים לצורך מלאכת אחרים הרי אלו יעשו כיון דאחרים שכרו אותם קודם הרי האחרים מותרין לעשות בהם מלאכה בשבילן והכי משמע להדיא מלשון הירושלמי אריסיו וחכיריו וקבליו הרי אלו עושין אכריו וחמריו וגמליו אין עושין והכל מיירי במלאכתו ר"י בן לוי אמר היתה לו פרה מגמלת בעיר ה"ז עושה הדא דתימר בהו דחייב לי' והיינו הך דאם היו מושכרים וכגירסת הרי"ף ז"ל אם היו ממושכנים אלא דלא נודע לו פי' של מגמלת ופי' הק"ע אינו מובן. שכיר יום אפילו כו' נראה לי דבבא זו אין כאן מקומה אלא לקמן גבי בבא דהיתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשו בבית אחר יעשו היינו דווקא בקיבולת אבל שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה והכי תניא באבל רבתי הפועלים שקבלו מלאכה לעשות לאבל בתוך ביתו אסור בתוך בתיהם מותר רשב"ח אומר שכיר יום בין כך ובין כך אסור שכר הקיבולת בביתו אסור בבתיהם מותר במחובר לקרקע בין כך ובין כך אסור דפרהסיא הוא הרי מבואר דהחילוק בין שכיר יום לקיבולת הוא בתלוש אבל במחובר הכל אסור אלא דבהא לחוד פליג ברייתא דאבל רבתי במאי דגרסינן התם בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר ובש"ס דילן אמרי' דאפילו בעיר אחרת אסור ונמצא כללן של דברים למאי דפרישנא דאריסין וחכירים וקבלנין שבשדה של אבל עושין דאדעתא דנפשייהו עבדי והיינו היכא שהיו אריסין קודם ימי אבלו דבימי אבלו ודאי אסור לשכור אריס ואיכריו וחמריו וגמליו וספניו היינו שמושכרים לאבל לצורך מלאכתו הרי אלו לא יעשו כלל אפילו היו מושכרים לו מקודם כיון דמלאכה דידי' הוא אבל אם חמורו וגמלו מושכרים לאחרים למלאכתן הרי אלו יעשו כיון דמלאכתן הן עושין ולפ"ז אין לנו היתר זה שכתב הרא"ש ז"ל באריס שכלה אריסותו קודם ימי אבלו דלא כתב כן אלא לשיטתו משום דבחמרין חילק בין בתחילה או בתוך זמן ובאריסות לא חילק אבל למאי דכתיבנא לא הוזכר כלל בברייתא חילוק זה בין בתחילה לתוך זמן אלא הכל מיירי בתוך הזמן שכירות ובאריס מותר משום דאדעתא דנפשי' קעביד ובחמריו אסור משום דאין לחמר חלק במלאכה זו וכולה בשביל האבל הוא. שוב מצאתי בת"ה להרמב"ן ז"ל שפירש כמו שכתבתי והנה נסתפק שם הרמב"ן ז"ל בחמר וגמל אם הם מושכרים לחמר וגמל לשליש ולרביע אם מותר כמו בשדה ונראה לי דהאי ספיקא ליכא אלא אם לא כלה זמן השכירות קודם ימי אבלו. אבל אם כלה זמן אריסותו קודם בזה ודאי אינו דומה לאריס שבשדה לשיטת הרא"ש ז"ל דדוקא באריס שבשדה מנהג האריסות ידוע ומסתמא לא מסלק לי' אבל אריס של חמור וגמל ודאי דרך ב"א להחליפן ולכאורה מצינן למפשט האי ספיקא מעובדא דמריון ומר בר רב אחא דקאמר הש"ס עלה נהי דלפסידא דידי' לא חייש היינו דמן הדין מותר הכל גם חלקו כיון דמושכרים הם זל"ז אלמא דכל שמושכר אפילו למחצה מותר אלא די"ל דשאני התם דהשותפות שלהם הי' מתחילה ומעולם לא נקרא עלייהו שם מר ברי' דרב אחא לחוד ומש"ה מותרין אבל אריס שם בעליו עליו לעולם ולפ"ז למאן דאמר בשותפים וכשיטת הירושלמי א"כ כש"כ באריסות דאסור אלא דיש לחלק גם בזה ולאידך גיסא דשותפות אסירי כיון דמתחילה הם שותפין בזה לא נסתלק שם כ"א מהם אבל באריס נסתלק שם בעליו. עוד ראיתי בדברי הרמב"ן ז"ל שנסתפק בקיבולת של שדה לחריש אי הוי דומיא דקיבולת בנין דאסור וצריך לדקדק לדבריו ז"ל איך יפרש מה שאמרו בברייתא הקבלנין הרי אלו יעשו אי באריסות הרי אמור ואי בחכירות הרי אמור וצ"ל דקבלן דברייתא היינו שנותן לבעל השדה סך מעות בעד כל מה שתכניס וגם בזה אדעתי' דנפשי' קעביד אלא דלענ"ד אין בזה ספק כלל דוודאי קבלן לחרוש ולזרוע לבד ואין לו חלק בפירות הוי כקבלן של בנין והיינו איכריו דאיתמר בירושלמי לאיסורא ויפלא בעיני מדוע לא הביאו הירושלמי ולקמן יבואר עוד אי"ה ועיין ריטב"א ז"ל. וגם בזה כתב הש"ג בשם מיימוני דבר שלא נמצא בו ודברי הרמב"ן הם. ולענין אבל המושכר לאחרים כתב הרב ז"ל בסי' ש"פ דמותר לאחרים לעשות ועיין בש"ך שם שהשיג על הרב ז"ל ומדברי הרא"ש ז"ל אין ראיה ע"ש ולא זכיתי להבין דהא בהדיא כתב הרא"ש ז"ל בסוף דבריו דגם להראב"ד ז"ל מותר ע"י אחרים וכן מבואר להדיא בד"מ שם דממושכר לשדה יליף לענין ספינה ואם דעת הש"ך לחלק בין שדה לספינה הי' לו לבאר וגם אין לחלק בזה. ולענין שכיר יום כבר כתבתי דאתלוש קאי דבמחובר מאי אירי' שכיר יום אפילו קיבולת נמי אסור כמש"כ היכא דליכא למימר אדעתי' דנפשי' קעביד וכדתניא באבל רבתי אלא אתלוש קאי ובתלוש ג"כ בעינן דווקא קיבולת אבל מלשון הרא"ש ז"ל נראה דשכיר יום לא נאסר אלא במלאכת קרקע ויש לתמוה על הטור ז"ל שהוא ז"ל כתב בשכיר יום לשון הרמב"ם ז"ל ואח"כ כתב במטלטלין דבעינן דווקא קיבולת ועיין בפסקי הרא"ש ז"ל שכ' שכיר יום שכיר שבת של אבל בעבודת קרקע הרי זה לא יעשה ולא ידענא שכיר שבת מאן דכר שמי' ומזה למדתי כוונת הרא"ש ז"ל דשכיר יום ל"ד אלא לאפוקי אריס דאדעתי' דנפשי' קעביד אבל כל שהוא עושה מלאכת האבל אפילו בקיבולת אסור במלאכת קרקע אפילו בעיר אחרת ודו"ק: