קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי
דף קד.
גמ' לימא בהא קמיפלגי דמר סבר מקשינן ריבים לנגעים כו' לא דכ"ע לא מקשינן כו'. משמע בשמעתין דלכ"ע חליצה דומה לדין אלא דפליגי אי כתחילת דין או כגמר דין דמי. וא"כ יש לדקדק מהא דהדיוטות כשירים לחליצה ובד"מ בעינן מומחים ד"ת. אלמא דלא דמי לדין. ובשלמא למאן דמקיש ריבים לנגעים א"ש דחליצה ג"כ בכלל ריב הוא ואיתקיש לנגעים לענין לילה. אבל מומחים לא בעינן. אבל למאי דמסיק דמסברא הוי חליצה כדין א"כ אמאי לא הוי לגמרי כדין גם לענין מומחין. ומה שכתב רש"י ז"ל דמש"ה הוי חליצה כדין משום דגובה כתובה לא הבנתי דא"כ גט נמי ליהוי כדין ובגט ליכא למ"ד דבעינן גבי' משפטי הדין אלא וודאי חליצה עצמה הויא כדין מדהצריכה התורה לעלות אל הזקנים. וע"כ לא מקשינן לה לדין אלא לענין לילה. אבל לענין מומחין לא מקשינן לה משום דד"מ שאני שהוא משפט והוראה לחייב את הזכאי ולזכות את החייב מש"ה בעינן מומחין:
והרשב"א ז"ל הקשה על הא דאמרינן בגמרא דאי מקשינן ריבים לנגעים אפי' גמ"ד בלילה לא. ומאי קושיא דילמא ר"א כר"מ ס"ל דאמר דאפי' גמ"ד אין גומרין בלילה וכולהו ס"ל דחליצה כגמ"ד דמי. וי"ל דהא מסקינן לקמן דמאן דמכשר בלילה יחידאה הוא ואי ר"א כר"מ ס"ל א"כ לאו יחידאה הוא. דהא סתמא דמתניתין דסנהדרין ג"כ ס"ל דגומרין בלילה אלא וודאי ר"א דפוסל בחליצה פוסל אפילו לרבנן דר"מ והיינו משום דס"ל דהוי כתחילת דין. ועי' מהרש"א ז"ל בגמרא שכתב דהא דמסקינן דמוק ולילה יחידאה הוא היינו בהא דמכשיר אפי' לכתחילה אבל בדיעבד קי"ל כת"ק דבלילה חליצתה כשרה וכן במוק. וא"כ שפיר הוי מצי לאוקמי הא דר"א דפוסל כר"מ בגמ"ד. אבל הרי"ף ז"ל כתב דלגמרי יחידאה היא אפי' הכשר דיעבד. ועוד נראה דהא דנקט ת"ק לשון דיעבד הוא לאו דווקא אלא איידי דנקט ר"א לישנא דפסולה תני ת"ק כשרה. וכן כתב הרשב"א ז"ל לענין מוק דמאן דמכשיר אפילו לכתחילה מכשיר. וליכא אלא תרי תנאי. ועיין בדברי הטור והאחרונים ז"ל שכתבו דמוק כשר בדיעבד. וע"כ מפרשי דהא דעביד כיחידאה היינו לענין לכתחילה. וא"כ לילה נמי כשר בדיעבד. וזה לא מצינו אלא כל הראשונים ז"ל כתבו דכולן בדיעבד נמי חליצה פסולה היא:
ויש לדקדק מכאן לשיטת הרמב"ן ז"ל לעיל דלר"מ ור' יוסי לא בעינן מנעל של עור דווקא א"כ אמאי קרי לחליצת מוק יחידאה הא ר"מ ור"י ג"כ הכי ס"ל וריב"נ לחוד הוא דפליג עלייהו. וצ"ל דמ"מ איכא רבנן דפליגי עלייהו וס"ל כריב"נ. ועיין ב"ש ז"ל מה שכתב בזה. ול"נ עוד דאפילו לל"ק דיחידי קשיא ליה מ"מ לדידן להלכה קי"ל דמוק פסול כיון דקי"ל כר"י לענין שבת דאין יוצאין בו. וכל הני רבנן נפקי ביוה"כ בשל שעם. והש"ס הכי קאמר דמאי דקפיד שמואל לא קפיד אלא ביחידי. ועיין באו"ת שכתב לתרץ דברי הרשב"ם ז"ל שכתב דבדיעבד דין שדנו בלילה הוי דין מהא דאמרי' דחליצה פסולה וזה משום דכתב גבי חליצה ככה לעיכובא ואינו נראה שלא יהא טפל חמור מן העיקר כדאיתא בזבחים. וכן לפי' רש"י ז"ל דהא דחליצה הוי דין משום כתובה וודאי לא חמור מדין:
מ"ט דרבנן ילפי רגל רגל ממצורע. עיין בחי' הרמב"ן ז"ל שהביא מחלוקת הראשונים ז"ל באטר ברגל אי חליץ בימין של כל אדם או בימינו או בשתיהם לא יחלוץ. והביא ראיה מהא דתניא בבכורות אטר פסול לעבודה. ופי' רש"י ז"ל משום דאין לו ימין ובעבודה ימין בעינן. וא"כ ה"נ בחליצה לא יחלוץ כיון דאין לו ימין. ול"נ כהיש מפרשים דמשום מום הוא דפסול דאי משום דאין לו ימין א"כ יהיה עבודתו מחוללת כמו העובד בשמאל ותנא תני לה בהדי מומי אדם שאינם מחללין עבודה אלא וודאי טעמא משום דגם הוא אינו שוה בזרעו של אהרן כיון דמשונה הוא מכל אדם. וכן באטר רגל פי' רש"י ז"ל הטעם משום דכתיב לעמוד לשרת בדרך עמידה. וא"כ תהיה עבודתו מחוללת כמו ישיבה דמחלי עבודה. אלא גם אטר ברגל הוא דפסול משום שאינו שוה בזרעו של אהרן הוא. וכן הרמב"ם ז"ל חשיב להו בהדי מומי אדם דלא מחללי עבודה. משמע דמשום מום הוא דפסול ליה וצ"ע:
אבל לא קראה כשרה. עיין בתוס' סוטה שכתבו דלר' יהודה דיליף מככה דבלה"ק קריאה נמי מעכבא. ולא משמע כן דא"כ אמאי לא מייתי פלוגתא דר' יהודה הכא במקומה. ונראה דגם לר"י לא דרשינן עיכובא אלא לדבר שהוא מעשה כיון דסמיך ככה ליעשה ומדסמיך ככה לוענתה ואמרה דריש נמי לל"הק אבל לא לעיכובא והיכא דאינה יכולה לדבר בל"הק נראה דלכ"ע מעכבא דהוי כמו אינו ראוי לבילה: