אור ברסלב

קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי

דף צה.

דף צד:

תוס' בד"ה זה הדין לשוגג למזיד מנין. ע"ש שהקשו למה ליה לר' יוסי האי דינא' לענין שוגג ומהיכא תיתי לן לאיסורא דמשום ק"ו מאשת איש לא שמעינן אלא מזיד. ועי' מהרש"א ז"ל. והיה נראה דלב"ש איצטרך האי ק"ו דס"ל בחמותו דפוסל את אשתו מקרא דאותו ואתהן וא"כ י"ל דאין חילוק בין שוגג למזיד. כיון דלא מצינו היתר לשוגג בפירוש. וא"כ ס"ד למילף אחות אשה מחמותו למיסר אפי' בשוגג להכי קאמר ר' יוסי ק"ו לשוגג. ובלא קרא דאותה שמעינן דבשוגג אינה פוסלת אחותה. אלא דהאי ק"ו שייך בחמותו ג"כ ע"כ נראה דאתרוייהו קאי אחמותו ואחות אשה ויליף בק"ו דשוגג אינה פוסלת. למזיד מנין היינו נמי לב"ש דס"ל דחמותו פוסלת. א"כ נילף אחות אשה מחמותו ת"ל אותה כו'. אבל ק"ו דר' יהודה לית ליה כלל משום דאיכא למיפרך דהתם הוא דנאסרת במותר לה משום שאסרה על כל העולם. אבל לב"ה לא איצטריך קרא דאותה כיון דבחמותו ג"כ סבירא ליה דאינה פוסלת. וקל וחומר לאיסורא לית ליה:

אלא דא"כ קשה ר' יהודה למה לי קרא לאיסורא אמאי לא קאמר דאיצטריך קרא באחות אשה כי היכי דלא נילף מחמותו דהא לדידי' כ"ע מודו דחמותו פוסלת. ונראה דת"ק דברייתא ס"ל דבתרווייהו נחלקו בין בחמותו בין באחות אשה וטעמי' דב"ש משום דילפינן בק"ו מא"א דהוי איסור קל וב"ה ילפי מאותה דאין שכיבת אחותה אוסרה וה"ה לחמותו. ולר' יהודה לא איצטריך ק"ו כלל כיון דבחמותו לכ"ע פוסלת איצטריך קרא באחות אשה דאינה פוסלת ור' יוסי קאמר ק"ו להתירא בשוגג בין בחמותו בין באשת איש ולב"ש איצטריך. ואפשר לומר עוד דגם לב"ה איצטריך ולאפוקי מדרשא דאותו ואתהן:

ויש לדקדק עוד בשמעתין לר' יהודה דאמר דהכל מודים בחמותו דפוסלת ודרשי אתהן לאיסורא א"כ ר"ע ור"י דדרשי אתהן לדרשא אחריתי אטו פליגי אב"ש וב"ה דדרשי לה לפסול את אשתו. וי"ל דתרתי ש"מ דפשטי' דקרא קאי אתהן אאשה ואמה. ומינה שמעינן לאיסורא. וכיון דגבי שריפה כתיבא דרשינן נמי לדר"ע ור"י. ומצאתי בירושלמי בשמעתין דאמרינן עלה עד כדון כר"ע כר' ישמעאל כו' דאמר אותו ואת שניהם ואין זה מובן. ק"ע שם מה שפי'. ועוד אמרינן התם דב"ש אמרו האי ק"ו לאיסור וב"ה אמרו התם ק"ו דר' יוסי לקולא ע"ש. ויש להסתפק עוד לב"ש דאמרי דאחות אשה פוסלת אחותה מק"ו מא"א אם היא עצמה נאסרת לעולם גם לאחר מיתת אשתו דבא"א נאסרה לבועל ה"נ האחות אסורה לו לעולם. אבל לענין חמותו ליכא נ"מ דבלא"ה לכ"ע איסורא איכא אפי' לאחר מיתה ואי לענין מלקות דמקרא דארור שוכב עם חותנתו ליכא מלקות ונילף מאשת איש למלקות. ז"א דאין מזהירין מה"ד. ועוד דבא"א גופא ליכא מלקות לבועל. וכבר כתבתי לעיל דנראה עיקר כדברי הרמב"ם ז"ל דלא אימעט לאחר מיתה אלא משריפה אבל לא מכרת. ובאמת צ"ע היכי שמעינן מקרא דארור שוכב כו' לאחר מיתה דילמא לא קאי בארור אלא בעיקר איסורא דחמותו כי היכי דכתב רחמנא ארור שוכב עם אשת אביו או אחותו מאביו:

גמרא מאי איסור קל אמר ר"ח מחזיר גרושתו בא עלי' האי אסרה עליה דהאי בא עליה אידך אסרה עליה דהאי צ"ל דאתיא כר"י בן כיפר דליכא איסור במח"ג אלא מן הנישואין והיינו דאיצטריך דווקא בא עליה. אבל לרבנן דמחייבי מח"ג אפילו מן האירוסין. א"כ מאי ארי' בא עלי' אפי' קידשה נמי. וכן איתא בירושלמי בפירקין אלא דאכתי יש לדקדק דהא לא פטר רי"בכ אלא מן האירוסין אבל מן הנישואין אפי' נכנסה לחופה ולא נבעלה נאסרה לראשון. א"כ לאו ביאה הוא דאסרה לה. וי"ל דלרי"בכ בעינן דווקא נבעלה כדכתיב אחרי אשר הוטמאה. ומ"מ קשה וכי בשביל שעשה הראשון איסור הוא דאסרה על השני הא עיקר האיסור הוא משום דנישאת לאחר. ולגירסת התוס' ז"ל היינו הא דפרכינן עלה שכן איסורא ברובו אפילו נישאת לאחר דרך היתר:

תוס' בד"ה עבד בה מאמר כו'. השתא נקט כו'. כמ"ד מאמר קונה מדאורייתא עכ"ל. ולפי מה שכתבתי לעיל בשם הירושלמי דב"ש קאמרי לה להאי ק"ו אתי שפיר דב"ש ס"ל מאמר קונה קנין גמור. אלא דא"כ היינו אשת איש ועוד מאי קאמר אפי' נתן גט או חלץ כיון דלב"ש קונה קנין גמור. וי"ל דמסקינן לעיל דלב"ש נמי אינו קונה אלא לדחות בצרה בלבד. ועי' לעיל פרק ד' אחין שהארכתי בזה. והא דפריך הש"ס הכא אפילו עבד בה מאמר קצת קשה דהא מהני אם נתן השני גט למאמרו ועיין לעיל בתוס' ריש פרק ר"ג ודו"ק:

תוכן העניינים

קרן אורה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה