אור ברסלב

קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי

דף פח:

דף פז:

תוס' בד"ה הבא עליה באשם תלוי קאי. והקשו הא מסקינן בפ' ד"א דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא. ומוקמינן לה אחזקה. א"כ בחטאת קאי. ועוד מאי קמשני בניסת לאחד מעידיה היכי שבקינן ליה הא מחייב מיתה. ותי' דמה שדייקא ומינסבא מרע לה לחזקה. והמהרש"א ז"ל כתב דלא הוצרכו לזה. דהא דמוקמינן לה אחזקה. היינו למי שמסופק בדבר. אבל לא לאלו שאומרים ברי לי. וכן כתב הפני יהושע ז"ל בכתובות פ"ב בשם הרשב"א ז"ל באורך. דהא דמלקין על החזקות היינו למי שמסופק בדבר אבל לא למי שטוען ברי נגד חזקה או רוב. והנה לענין א"ת וחטאת וודאי נראין הדברים כן. משום דאדם נאמן על עצמו אפי' נגד ב' עדים. וכמבואר בדברי התוס' ז"ל בב"מ ובכריתות דלמ"ד אדם נאמן על עצמו הוא נאמן נגד עדים בין לקולא היינו דשומן הוא ולהפטר מחטאת או לחומרא להתחייב חטאת. כגון אם ב' עדים אומרי' דשומן הוא. והוא עצמו אומר דחלב הוא. דחייב חטאת ואפילו למאי דקי"ל כהאי לישנא דמתרץ דיבורי' ולא משום דנאמן על עצמו. וא"כ אינו נאמן בין לקולא בין לחומרא נגד עדים. מ"מ נגד חזקה נראה דנאמן ואין לחייבו קרבן. ואע"ג דמ"שכ התוס' דפיו אינו מחייבו קרבן. בהכחשת עדים צ"ע. כיון דהוא יודע בבירור שאכל חלב אמאי לא יביא חטאת. והא דעדים מחייבין אותו חטאת היכא דאינו יכול לתרץ דיבורו. אע"ג דהוא אומר ברי שלא אכל או שומן אכל. היינו משום דלא מהימנינן ליה וממשכנין אותו לאתויי חטאת. אבל איפכא אמאי לא יביא חטאת אפי' אם עדים מכחישין אותו. וצריך לומר דבזה נמי לא מקבלין ממנו חטאת שיביא על אכילה זו דעדים מהימני דלאו חלב הוא. ועיין בש"ע י"ד סי' א' שכתב שם בטבח שהכחיש העדים ואמר לא שחטתיה דאסור לדידיה משום דשויה אנפשיה ח"דא. ועיין בפ"ט מהל' אישות במשנל"מ ז"ל מ"שכ בזה. ולענ"ד דבר זה תליא בהני תרי לישני אליבא דרבנן דאי טעמא משום דמתרץ דיבורו. אבל אינו נאמן נגד עדים. והיכא דעדים מכחישין אותו מחזקינן ליה כמשקר. הוא עצמו ג"כ מותר בה. ובגוונא דלא שייכא חד"א מטעם נדר. אבל לטעמא דאדם נאמן על עצמו כי היכי דמהימן לקולא ה"נ מהימן לחומרא. עכ"פ היכא דליכא אלא חזקה לכ"ע נראה דנאמן על עצמו אם אומר ברי לי ואינו מחוייב להביא חטאת או אשם תלוי. ולענין מיתה נמי נראה דאין לחייבו. כיון דלא התיר עצמו למיתה. אלא אומר ברי לי דהיתר הוא. אבל לענין לא תצא צ"ע דלענין זה לא מהני אמירתן דאינן נאמנים ע"ז. כיון דלדידן ספיקא הוא. ועוד דאיכא לאוקמ' אחזקה היכי שבקינן לה תותיה ולא מפקינן לה מיניה. והרשב"א ז"ל כתב כיון דהם אומרים ברי אין לנו כח להוציאה מתחת ידו. אע"ג דלדידן מספקא לן אבל בניה היה נראה דספק ממזרים הם. והדבר תימה להניח אותו לפסול זרעו. ולסברת הר"י בר ברוך ז"ל בכתובות דע"י עדים הראשונים הרי היא בחזקת היתר א"ש קצת משום דמוקמינן לה בחזקת היתר. אלא דאליביה נמי ע"כ ספק הוא. מדפריך הבא עליה באשם תלוי קאי. ועיין בירושלמי בפירקין דיש קצת סמך לסברת הר"י בר ברוך ז"ל. אבל לסברת הרשב"א ז"ל ודאי תיקשי היא יושבת תחת בעלה ובני' ממזרין וודאין לעלמא דמוקמינן לה בחזקת אשת איש. וע"כ צ"ל דברי דידהו מהני גם לעלמא להכשיר הבנים. והיינו משום חזקה דדוקא ומינסבא. וכמו שכתבו התוס' ז"ל. וכן כתב הרמב"ם ז"ל דהיכא דשניהם יודעים שהיא מותרת גם הבנים כשרים משום דחזקה היא שאין מקלקלין עצמן. אבל אם אחד מהן אינו יודע הולד ספק ממזר. ובעיקר סברת הרשב"א ז"ל יש לדקדק מהא דאיתא בכריתות ריש המביא כו' אשם תלוי שהוזמו עדיו מודו רבנן לר"מ דיצא וירעה בעדר משום דאין לבו נוקפו דהוא יודע שלא אכל אלא אעדים סמך וסבר מייתינא סהדי ומזמי ליה כן פי' רש"י ז"ל שם. והשתא למה לי הוזמו עדיו אפי' הוכחשו ג"כ יצא וירעה בעדר כיון דהוא אומר ברי לי. אלא דמ"ש רש"י ז"ל דהוא יודע בבירור שלא אכל צ"ע דא"כ לכ"ע מהני ברי שלו. וכדאמרינן הכא בנישאת לאחד מעידיה דהא ליכא חזקה התם. ועוד היכי מצי מיירי התם דהוא מכחישן א"כ לרבנן בלא"ה פטור מא"ת. וכן העיר בדברי רש"י ז"ל הנ"ת בכריתות שם. אלא ע"כ מיירי דהוא אינו יודע. וכן צ"ל בהא דמותיב רבא התם מהא דתנן שור הנסקל אינו כן אם עד שלא נסקל יצא וירעה בעדר והיכי דמי אי דאמרי תרי הרג ותרי לא הרג, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. ופירשו התוס' ז"ל דמסיפא דתנן משנסקל מותר בהנאה פריך אמאי מותר סמוך אהני דאמרי הרג ואי מיירי דהוא יודע שלא הרג אמאי לא יותר לו בהנאה אם לא שנאמר דלכתחילה אסור להנות מדבר איסור כה"ג אפילו מי שברי לו שמותר הוא. והכא דווקא אם ניסת לא תצא. אבל לכתחילה לא תנשא ועיין בתוס' שם בד"ה מאי חזית שכתבו דמש"ה מוכח הש"ס הכי ולא מייתי בקיצור מדשור הנסקל מיירי בעדים ה"נ הא דא"ת מיירי בעדים משום דהוי מוקים לה בהכחשה ע"ש. ולא הבנתי דבריהם ז"ל דאי בהכחשה א"כ אמאי לר"מ יצא וירעה בעדר הא באשם תלוי קאי דמאי חזית כו'. כיון דע"כ מיירי שהוא אינו יודע. וכמשמעות לשון המשנה ונודע לו שלא חטא היינו שאח"כ נודע לו ע"י הזמת העדים. אבל בהכחשה עדיין לא נודע לו שלא חטא. דאינו יורשה משום דלא חשיבה נשואה. ה"נ לב"ש אע"ג דס"ל דנשואה אינה ממאנת מ"מ לענין ליורשה וליטמא לה לא עבדו רבנן תקנתא עד שתעמוד בקומתה תדע דאי ב"ש לדבריה' דב"ה קאמרי. א"כ מאי פריך מהא דאמר ר"א אין מעשה קטנה כלום. נימא נמי דר"א לדבריהם דב"ה קאמר דאמרי משתכנס לחופה. וקאמר ר"א דע"י כניסה לחופה עדיין לא תקינו רבנן ליורשה אלא עד שתיבעל כי היכי דקי"ל בשאר ירושת אשתו דיורשה ע"י מסירה לשלוחי הבעל ובקטנה אמרי ב"ה דדווקא משתכנס לחופה וה"נ קאמר ר"א לדברי ב"ה דאינו יורשה עד אחר שתיבעל. אלא וודאי כל חד לדעתי' דנפשי' קאמר. ולא מצאתי כעת מבואר בדברי הראשונים ז"ל דלא מהני מסירה לשלוחי הבעל בקטנה. ולפי דברי הירושלמי דלב"ש ג"כ בנשואה אם עברה ומיאנה הוי מיאון בלא"ה א"ש ודו"ק:

תוכן העניינים

קרן אורה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה