קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי
דף פה:
מאי איכא בין רבי לרשב"א כו'. ומד' הרשב"א ז"ל נראה דהוי גרס מאי בינייהו ופי' אהני תרי לישנא אליבא דרבי ומש"ה קשיא לי' אמאי לא קאמר הש"ס דחלוצה איכא בינייהו. וכ' לתרץ דבעי לאשכוחי באיסור ד"ת היכא דלא מרגלא ליה וקמ"ל דלד"א אין חילוק בין ד"ת לד"ס עוד כתב דחליצה נמי כד"ת הויא ואינה צריכה חיזוק. וזה לא הבנתי דהא בהדיא אמרינן דרבי חלוצה קשיא ליה דד"ס היא. אבל לנוסחא דילן דבעי מאי איכא בין רבי לרשב"א א"ש דלא קאמר חלוצה א"ב משום דבהא כ"ע מודו היכא דהיא או הולד נפסל דיש לה כתובה ואפי' בד"ס משום דבכה"ג אין צריך חיזוק דבלא"ה יש קטטה ביניהם וכמו שפי' רש"י ז"ל. וגם לא מרגלא ליה וכי פליגי בד"ת וקא מרגלא ליה לרבי יש לה כתובה כיון דד"ת היא וא"צ חיזוק. ולרשב"א אין לה כתובה כיון דאין היא וולדה נפסל. ולפ"ז דעת הכ"מ ז"ל שכתב דחלוצה לית לה כתובה לדברי הרמב"ם צ"ע כיון דכולהו מודו בטעמא דלא מרגלא. ומדעת הרשב"א ז"ל הכא ובפ' האשה בד"ה לא זה ולא זה מטמאין לה משמע דלא הוי גריס הא דאמרינן לעיל חלוצה קשיא ליה ע"ש. ולישנא דתלמודא מ"ד מפני שהוא מרגילה משמע כפי' הרשב"א ז"ל דאתרי לישנא דרבי קאי דרשב"א לא אמר האי מילתא דהוא מרגילה אם לא ללישנא קמא. דרשב"א מה טעם קאמר. והרי"ף והרא"ש ז"ל כתבו דחלוצה יש לה כתובה. ומטעם דהוא מרגילה כדקאמר הש"ס. ואע"ג דלענין ממזרת ונתינה פסק כרבי דיש לה כתובה מטעם דד"ת היא ולא בעי חיזוק. היינו היכא דהיא מרגילתו דבעינן לקונסה. ובהא קאמר רבי כיון דד"ת היא לא בעי חיזוק ולא קנסינן לה. אבל בחלוצה דהוא מרגילה אין כאן קנס כלל ויש לה כתובה. והב"ש ז"ל בסי' קט"ז הקשה הא מדברי הש"ס משמע כל"ק דרבי לא קאמר טעמא דהוא מרגילה. לא מבעי לפי דעת הרשב"א ז"ל לא משמע מידי כיון דבתרתי לישני דרבי קאמר. א"כ קי"ל לחומרא. אלא אפילו לדברי הרא"ש ז"ל דמה בין רבי ורשב"א מיבעי ליה מ"מ בחלוצה דהוא מרגילה רבי נמי מודה דיש לה כתובה והיכא דהיא מרגלא ליה בד"ת בהא הוא דפליגי. אבל מה שהקשה מדברי הרא"ש ז"ל פרק אלמנה ניזונית שהקשה בשם הראב"ד ז"ל באלמנה שלא הכיר בה אמאי לא ניקנוס אותה לענין בלאות כשניה. כיון שהיא מרגילתו דהוא לא הכיר בה יפה הקשה כיון דהוא ז"ל מפרש דרבי לא קאמר אלא החילוק בין ד"ת לד"ס. ובד"ת אפילו היכא דהיא מרגילתו לא קנסינן לה כמו שכתב לענין ממזרת ונתינה א"כ מאי קושיא. וי"ל דהראב"ד ז"ל יפרש דתרתי לישני רבי קאמר לה. וכדעת הרשב"א ז"ל. ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין:
ממזרת ונתינה איכא בינייהו כו'. ולר"א דאמר הרי זה עבד ממזר הא לא מרגלא משמע מכאן דבן נתינה נמי מותר בשפחה. ומש"ה מרגלא ליה דיכול ליטהר ע"י שפחה. וא"כ ה"ה עמוני ומואבי דמותרין בשפחה. ובח"מ ובב"ש סי' ד' נסתפקו בזה. ואכתי למ"ד דנתינה אינה אסורה מה"ת. אלא דור ראשון שנתגייר לבד. א"כ בנה אסור בשפח' לדעת התוס' ז"ל דשפחה אסורה מ"הת. ועיין לעיל בשמעתין דפצוע דכא מותר בנתינה ודו"ק:
בעולה לכ"ג איכא בינייהו. ולראב"י דא' יש חלל כו'. לפי שיטת הרמב"ם ז"ל שכתב דבחייבי עשה אפילו לא הכיר בה יש לה כתובה. א"כ הוה מצי למימר דלא הכיר בה איכא בינייהו דלמ"ד ד"ת הא נמי דאורייתא. ולמ"ד מפני שהוא מרגילה אבל לא הכיר בה היא מרגלא ליה. וכמו שהקשה הראב"ד ז"ל בפ' אלמנה ניזונית. וכמו שהבאתי לעיל. וע"כ צ"ל כמו שכתב הרא"ש ז"ל שם דמ"מ לא מרגלא ליה. כיון שזרעו נפסל ע"ש:
תוס' ד"ה ולר"ע כו'. וי"ל דלאו משום כתובה ומזונות פריך אלא משום פירות ובלאות שאין לה להפסיד כו'. וקשה דבתוספתא בפ"ב דמכילתין איתא העריות שאמרו אינן כאשתו לכל דבר אין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות. אלמא דלענין פירות ובלאות נמי קנסינן לה. ע"כ נראה דלרווחא דמילתא הוא דקאמר הש"ס דלר"ע לא מרגלא ליה ולא מצינן לאשכוחי אליביה נ"מ דמח"ג. אבל לפי האמת בלא"ה לר"ע בכל ח"ל אין לה כלל כיון דקדושין לא תפסי וכעריות דמי. ולפ"ז לא מצי למימר ממזרת ונתינה איכא בינייהו:
ולראב"י דאמר יש חלל מח"ע כו'. לדקדק דהא לר"ע קיימין הכא ואליביה לא יחלל לאו דווקא חלל הוא אלא אפי' ממזר הוי. וא"כ מנ"ל דבעולה לכ"ג הוי חללה. דהא עיקר קרא דלא יחלל קאי אח"ל. וכיון דבעולה לכ"ג יצא מן הכלל וקדושין תפסי בה. א"כ אפילו חלל נמי לא ליהוי. וכן כתבתי לעיל במכילתין. וי"ל דלר"ע לא קאי לא יחלל אלא אבעולה. אבל לא אאלמנה וגרושה דהתם ממזרות נמי הוי וא"ש לפ"ז אלה לר"ע למה לי דהא לא איצטריך אליביה למעוטי נדה. כיון דבנדה תפסי בה קידושין מקרא דותהי נדתה עליו אלא אלה אתי לגלויי דבהני לא תפסי קידושין. ומש"ה כתב רחמנא את אלה לא יקח אבל בעולה שפיר יש לו בה ליקוחין וחלל הוא דהוי וצ"ע:
גמרא מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו. והקשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל אי מיירי שגירשה והחזירה. א"כ כבר נפסלה בבת ישראל מן הכהונה ומן התרומה. ומאי פריך מר' מתיא בן חרש ולא ניחא להו בתי' התוס' ז"ל. ע"כ פירש"י דמחזיר היינו שהחזירה לביתו וכתב לה כתובה או שרצתה לשתות והוא לא רצה להשקותה דיש לה כתובה. ולא הבנתי דבריהם ז"ל. א"כ למה תפסיד כתובה כיון דהוא כתב לה או שלא רצה להשקותה ואמאי קרי לה היא מרגלא ליה הא בא עליה בעלה אח"כ הוא מהנך דנוטלות כתובה וגם לא ידעתי אי שייך בזה הוא מרגילה או היא מרגילתו. מה שהוא מקיימה בלא קדושין מחדש. ויותר נראה שיטת התוס' ז"ל בזה דזנות גנאי הוא לה ומיירי בגירשה והחזירה. אבל בנישואין הראשונים אם כתב לה כתובה או לא רצה להשקותה לא אבדה כתובתה הראשונה. וכן סוטה וודאי נמי היינו נמי שהחזירה אחר גירושין. אבל בנישואין הראשונים אם קיימה אח"כ וכתב לה כתובה אפשר דצריך ליתן לה דרצה ליזוק בנכסיו בעלמא הוא וליכא עליה דין כתובה. וכן כתבו התוס' ז"ל לעיל סוף פרק החולץ דמיירי הכא במחזיר סוטתו. ומלשון רש"י ז"ל משמע קצת דבתרווייהו לא מיירי בגירשה אלא בנישואין הראשונים. וע"כ צ"ל כן למשמעות דבריו ז"ל בפ' החולץ דהא דמודה ר"ע בבא על הסוטה ןהךןש היינו קודם גירושין:
ומ"ש רש"י ז"ל ואי קשיא הא נמי ח"ל לרבנן דפליגי על רבי יוסי בן כיפר כו'. קצת קשה אפילו לריב"כ דחייבי עשה הוא הא קיימינן השתא דלר"ע אפילו מח"ע הוי ממזר חוץ מבעולה לכ"ג דאינו שוה בכל ועיין מ"ש לעיל שם בסוף פ' החולץ בתוס' שם:
ומשמע עוד משמעתין דספק סוטה נמי כופין אותו להוציא מדקאמר הא נמי דאורייתא ולא בעי חיזוק. ועיין בספר חוסן ישועות מ"ש בזה בפ"ק במחלוקת הרא"ש ורבינו ירוחם ז"ל. ואין דבריו נראין: