קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי
דף פב.
גמרא ולר"ל מ"ש רישא כו'. ומסיק דרישא בטומאה דרבנן וסיפא בטומאה דאורייתא. דאורייתא מ"מ לענין מין במינו לא גזרינן. והדבר צ"ע מ"ש דלענין מין במינו דבדאורייתא מה"ת לא בטיל לא גזרינן דרבנן אטו דאורייתא מ"מ ולענין דבר דכל שדרכו לימנות דאין זה אלא מדרבנן גזרינן דרבנן אטו דאורייתא. וע"כ צ"ל דלת"ק הא דמין במינו לא בטיל בדאורייתא ג"כ אינו אלא מדרבנן. וכן צ"ל לרבה דמחלק בין איסור לאו לאיסור כרת ואי מה"ת לא בטיל וודאי דאין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת. ועיין רשב"א ז"ל מש"כ על שיטת רש"י ז"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב במלחמות לקיים הנוסחא דגרסינן ולר' יוחנן מ"ש רישא ומ"ש סיפא דבשלמא לר"ל רישא בנימוחה וסיפא בשלא נימוחה. אבל לר' יוחנן דתרווייהו בשלימה מ"ש רישא ומ"ש סיפא. ומשני רב שישא דרישא בטומאה דרבנן וסיפא דאורייתא. והיינו משום דחתיכה הוי את שדרכו לימנות משום דראויה להתכבד. והא דפריך ר"י לר"ל מחתיכו' דתעלה. היינו למאי דקאמר ר"ל דדווקא היכא דליכא למיגזר משום טומאה דאורייתא הוא דעולה. והיינו משום דתרומה בזה"ז דרבנן ע"ז השיב לו ר"י אני שונה חב"ח עולה. והיינו בטומאה דרבנן. וכאוקימתא דרב שישא אלמא דאפי' את שדרכו לימנות עולה בדרבנן אפי' היכא דאיכא למיגזר אטו דאורייתא. וא"כ לא שמעינן מעיגול בעיגולים דתרומה בזה"ז דרבנן דאפילו הוי דאורייתא מ"מ שפיר עולה כמו חב"ח. ולפי שיטה זו ר' יוחנן מיקל יותר בדבר שבמנין מר"ל דכל בדרבנן אפילו דבר שבמנין בטל. והשתא צ"ל לר"י דר"מ דחבילי תלתן ס"ל דלא בטלה קדושת הארץ וכלאי' דאורייתא אפי' בזה"ז דאל"ה אמאי לא בטיל. ובליטרא קציעות טעמ' דר"מ משום דתרומת פירות דרבנן. וא"ש לפ"ז הא דאמרינן בביצה ובזבחים דר"מ ור' יהודה פליגי בדרבנן בדבר שבמנין אי בטיל אי לא. והיינו משום דתרווייהו ר"מ ור"י ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא ובחד דרבנן הוא דפליגי בתרומת פירות. אבל לר"ל דס"ל דלא בטיל אלא היכא דליכא למיגזר אטו דאורייתא. א"כ מנ"ל דר"מ ור"י פליגי בדרבנן דילמא ר' יהודה ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן מש"ה ס"ל דלא בטיל ור"מ ס"ל דתרומה בזמה"ז דרבנן וליכא למיגזר אטו תרומה דאורייתא מש"ה קאמר דבטיל. וכ"ת דר"מ ור"י בחדא שיטתא קיימי ותרווייהו ס"ל דתרומה דאורייתא כמו חלה. וכדאמרינן בכתובות דא"כ דשמעינן ליה לר"מ דאפי' היכא דאיכא למיגזר אטו דאורייתא בטיל מנ"ל דר' יוסי לא ס"ל הכי. והיכי מוכח מעיגול בעיגולים דר"י ס"ל תרומה בזמה"ז דרבנן. אלא ע"כ ס"ל דליכא מאן דמיקל היכא דאיכא למיגזר אטו דאורייתא. וא"כ מנ"ל דר' יהודה פליג עליה היכא דליכא למיגזר דילמא ס"ל דתרומה בזמה"ז דאורייתא. וביותר קשה לשיטת הרמב"ם ז"ל דתרומת פירות דאורייתא. א"כ ע"כ הא דהוי מדרבנן הוא משום דתרומה בזמה"ז דרבנן. ומנ"ל דס"ל לר' יהודה הכי ואין כאן מקומו להאריך בזה. אבל לר' יוחנן ניחא דלא פליגי אלא בחדא דרבנן בתרומת פירות ומוכרחים אנו לומר לר"י דר"מ ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא דאי לאו הכי חבילי תלתן אמאי לא בטלי דהא לר"י אפי' את שדרכו לימנות בטיל בדרבנן. ולפי שיטה זו היה נראה דהכי קי"ל דדבר שבמנין בטיל בדרבנן כיון דר' יוחנן אליבא דר' יוסי הכי ס"ל. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלא קי"ל כוותי' דר' יוחנן בהא משום דקי"ל כתנא דליטרא קציעות דבדרבנן נמי לא בטיל. ולא הבנתי טעמו של דבר כיון דלא קי"ל כתנא דליטרא קציעות לענין כל שדרכו לימנות. א"כ מהיכא תיתי למיפסק כוותי' דלא בטיל אפי' בדרבנן. ומה שכתב הרמב"ן ז"ל בחי' סוף יבמות סעד לפסק הזה מדברי הרמב"ם ז"ל דפסק נמי דאפי' בדרבנן לא בטיל אין ראי' דהרמב"ם ז"ל וודאי לא מפרש לשמעתין בשיטת הרמב"ן ז"ל מדפסק בחתיכת חטאת טמאה דבטילה. אלא וודאי מפרש לה כשיטת התוספות ז"ל. דלא הוי חתיכה הר"ל אלא כל שדרכו לימנות. ולשיטת רש"י ז"ל אליבא דר' יוחנן לא מצינו כלל מי שמיקל בדרבנן בדבר שבמנין דר"מ דליטרא קציעות אפי' בדאורייתא בטיל משום דהוי כל שדרכו אם לא לפי מה שפי' הרשב"א ז"ל דר"י ור"ל אליבא דרבנן פליגי וליטרא קציעות עדיף מכל שדרכו של ר"מ מוכרחים אנו לומר גם לר' יוחנן דהא דמיקל ר"מ בליטרא קציעות הוא משום דהוי דרבנן. ועי' במלחמות מה שפי' בשינויא דרבה ורב אשי ודו"ק היטיב. ואיך שיהיה מוכח מסוגיא דשמעתין דליכא מ"ד דדבר שבמנין ולא הוי איסור הנאה דליבטול. דאל"כ היכי מוכיח ר"ל מהא דעיגול בעיגולים דר"י ס"ל תרומה בזה"ז דרבנן דילמא ס"ל דבעינן דווקא תרתי דבר שבמנין ואיסור הנאה וכן הוא שיטת התוס' ז"ל בע"א שם:
גמרא בשלמא לר"ל קסבר בדרבנן בעי נמי ריבויא אלא לר"י קשיא. משני הא מני רבנן היא דס"ל תרומה בזמה"ז דרבנן ולא בעינן ריבויא. ופריך ממקוה דאמר ר"י דבעי ריבויא אע"ג דלא הוי אלא מדרבנן. ומשני דעד רובו היינו דלא נשקול רובו. והאריכו בזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחי' בהא דמשמע דבין לר"י בין לר"ל באיסור דרבנן סגי ברובא. ובחולין אמרינן לא תזלזל בשיעורין דרבנן ע"ש שהאריכו בזה. ול"ל דבלא ריבויא לר"ל או מחע"מ לר"י לא אמרינן שאני אומר אפילו בתרומה דרבנן דלא בכל ספיקא דרבנן אנו מקילין והכא הוי כמו איתחזק איסורא ור"י ור"ל בהא פליגי אי מחע"מ הוי בכלל ספק אי לא ר"ל ס"ל דבדרבנן נמי אע"ג דספיקו לקולא מ"מ בעינן ריבויא דווקא ואז מקלינן ע"י שאני אומר אבל בלא ריבויא לא מקלינן בשאני אומר משום דמע"מ לא הוי בכלל ספק כלל. ור' יוחנן ס"ל דמע"מ ג"כ בכלל ספק הוא. וגם בזה תלינן בשאני אומר. ופריך מהא דמקוה דאמר ר"י דבעינן. רוב ואי מע"מ ג"כ לספק הוא אמאי בעינן רובא דהא ספק מים שאובים כשר. ומע"מ כספק הוא. ומשני דעד רובו היינו דלא נישקול רובו. והתוס' ז"ל הקשו מהא דתנן במקוואות דמע"מ פסול. ואפ"ל דר' יוחנן ס"ל כר"ש דתוספתא דנגעים גבי צמר וצמר גמלים דמע"מ אינו מטמא בנגעים כיון דקי"ל ספק נגעים טהור. וה"ה לענין שאובים ועוד קאמר הש"ס ואיב"א שאני התם דאיכא למימר שאני אומר. מש"ה סגי ליה במע"מ. אבל בכל מקום בעינן רובא עכ"פ משמע משמעתין דר"י לא בעי רבי' אבל מע"מ בעי. וא"כ יש לדקדק מהא דאמרינן בפסחים שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק ונטל עכבר ככר ולא ידעינן להי על היינו שתי קופות ואמרינן שאני אומר כו'. וכתבו התוס' התם דלא אתי כר"ל דבעי רבוי' ג"כ. ולפי הנ"ל כר' יוחנן ג"כ לא אתיא דהא עכ"פ בעי שיהיה מע"מ. וי"ל דהתם נמי איכא עוד ספק שמא אכלו עכבר. אלא דהתוס' ז"ל כתבו התם דמיירי בככר גדול. ועיין משנ"למ ז"ל בהל' חמץ ומצה. ולענין קושית התוס' ז"ל מהא דמקיואות יש לומר עוד דלא מיקל ר' יוחנן הכא במע"מ לחוד דהא בהדיא אמרי' דמטעם שאני אומר הוא דמקלינן אלא דס"ד דהכא נמי גבי מקוה בנתן סאה ונטל סאה יש להקל עד מחצה משום טעמא דראשון ראשון בטל. אבל במע"מ לחוד מודה ר"י דפסול. ועיין בזה בדברי הרשב"א ז"ל באורך ובטור וש"ע י"ד סי' קי"א בדינים אלו. ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' תרומות הלכה י"א ובכ"מ שם ודו"ק ועיין בדברי הר"ש ז"ל בפ"ז מהל' תרומו' שהאריך ג"כ בענין זה: