אור ברסלב

קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי

דף סח.

דף סז:

גמרא סד"א הואיל ומדאורייתא קניא ליה. כבר כתבתי שיטת הרמב"ן ז"ל דהוא קני לה מדאורייתא אלא דאינו יכול להוציאה בגט. וא"כ לפי שיטת התוס' לעיל דבלא"ה אכלה מה"ת מחמת היבם א"כ אמאי לא תאכל באמת אחר בעילה הא ליכא שום חששא. וצ"ל דגם זו מיחלפא בארוסה בת ישראל כיון דלא נגמר קנינו ולא דמי ליבם חרש דאוכלת. אבל לשיטת התוס' דיבם קטן לא קני לה כלל יש להסתפק אם אוכלת מה"ת בשביל היבם. כיון דקטן הוא ולאו בר קנין הוא אפשר דלא אכלה. או דילמא כיון דמ"מ זקוקה היא לו מיקרי קנינו. ולהריטב"א ז"ל פשיטא ליה דאוכלת מה"ת ע"ש בדבריו ז"ל:

תוס' בד"ה רישא פסולי כהונה כו'. ע"ש שהקשו בספק בן ט' לוקמא אחזקה דפחות מבן ט' הוא. ונהי דלכהונה לא אזלינן בתר חזקה אבל לתרומה אזלינן בתר חזקה כדמשמע בהא דמוחזק לן באבוה דכהן הוא ע"ש. ולענ"ד צ"ע כי זו לא מצינו שתיפסל לכהונה ולתרומה תהא כשירה דהא תרתי דסתרי הוא. גם מה שתי' כיון דהשתא דאתי קמן הוי בן תשע תו לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא דאיתרע ליה צ"ע דאכתי נוקי איתתא בחזקת כשרות. ועוד דלא שייך ריעותא בזה בדבר התלוי בזמן השתא הוא בן ט'. אבל לפני זה היה פחות מבן ט' וגם עיקר קושיתם לא הבנתי דהיכן מצינו חזקה כזו דלא שייך בזה חזקה קמייתא כלל כיון דהדבר תלוי בזמן. וע"כ עיקר קושיתם הוא מחזקת כשרות דהאשה ולזה לא תירצו כלום וצ"ל דחזקת כשרות שלה נמי איתרע כיון דוודאי בא עליה אלא דלא ידעינן אם הוא בן ט' לא מוקמינן לה אחזקה. ומה שדקדק מהרש"א ז"ל אמאי לא הקשו מסיפא ספק הביא ב' שערות. לדידי לא קשיא כיון דמדרבנן מחזקינן לה בא"א שפיר נפסלה נמי מן התרומה. ועוד דלפי מה שביאר הרמב"ם ז"ל דמיירי אחר י"ג שנה א"כ אדרבה חזקה הביא סימנים ולהאכיל הוא דמחמרינן שלא יאכיל:

וראיתי בירושלמי בשמעתין הלכה א' שצריך אני להתלמד כאשר אבאר דפריך על מתניתין דתני חרש פוסל ולא כן תני ר' חייא אשת חרש טובלת מחיק בעלה ואוכלת. ופליגי אמוראי חד מוקי לה בחרש פוסל וחד מוקי לה בחרש ויבם. והנה עיקר הדבר מאי דתני ר' חייא דטובלת ואוכלת צ"ע דהא משמע בכוליה פ' חרש דתקינו ליה רבנן נישואין לחרש. וכדאמרינן בש"ס דילן. וזה יתבאר שם בפ' חרש כשיהיה ה' בעזרי. והני שינויי ג"כ לא זכיתי להבין דמאן דמוקי לה בחרש פוסל תיקשי מאי קמ"ל וכי בשביל שהוא חרש לא יפסול ומאן דמוקי לה בחרש יבם ג"כ תיקשי ולא מאכילין האיכא חרש דמאכיל כגון אם אכלה בחיי הבעל כדאי' לעיל בפ' הבא על יבמתו וצ"ע:

ועיין בפי' המשניות שכתב נמי לספיקא ביבם ספק בן ט' ולא ידענא למאי הילכתא כתב כן כמו שהקשו בגמרא ובחיבורו כתב בתוך הלכה זו דבן ט' פסול פוסל וכתב ג"כ דאם נישאת לבן ט' כהן אינו מאכיל. מדבריו נראה דאתי לישב ולא מאכילין דתנן ולא ניחא ליה כפי' רש"י ז"ל דלא קאי אולא מאכילין. ע"כ פי' דפוסל קאי אבן ט' מן פסולי כהונה ולא מאכילין קאי אבן ט' שנשא אשה דאינו מאכיל אע"ג דביאתו ביאה ובספק הביא ב' שערות פי' בפי' המשנה דקאי לענין חליצה ובחיבורו פי' לענין תרומה ע"ש. ועיין בר"ע ברטנורה ובתוסי"ט במשנה זו ודו"ק:

גמרא מה"מ אמר רב יהודה אמר קרא ובת כהן כו'. כבר הערתי בזה כמה פעמים במכילתין למה לי האי קרא תיפוק ליה מדהויא זונה מפסול לה אלמא דמיפסלה לכהונה מח"ל. וגם התוס' ז"ל בפ' החולץ האריכו בזה ובשמעתין ראיתי להרשב"א והריטב"א ז"ל דשמעתין אזלא לר"א דאמר זונה כשמה ואין זונה אלא מאשת איש. ולפ"ז יקשה לשאר תנאי למה לי קרא דכי תהיה. וכ"ת דלא דרשי' ליה אלא לתרומת הקדשים דא"כ מאי קאמר הש"ס לקמן לר"ע דאמר כי תהיה כי תיבעל אלמנה וגרושה למה לי דילמא לא דריש כלל להאי קרא להכי דאע"ג דס"ל זונה זו מופקרת מ"מ מודה דמפסולין נמי הויא זונה אפי' שלא בהפקירא. ומקרא דזונה יליף לכל הפסולין וכ"ת דא"כ לא צריך קרא דאלמנה וגרושה דעובד כוכבים ועבד נמי שמעינן מקרא דזונה דא"כ בכל דוכתי דאמרי' דעובד כוכבים ועבד מקרא דאלמנה וגרושה ילפינן הכל לר"א הוא. אלא העיקר נראה דקרא דכי תהיה איצטריך לתרומה דמקרא דזונה לא שמעינן אלא פסול כהונה אבל לתרומה לא שמעינן דא"כ מאי קאמ' אשכחן לתרומ' לכהונה מנ"ל הא לכהונה לא איצטריך האי קרא. וצ"ל דמח"ל הויא זונה מהאי קרא דכי תהיה שמעינן. כיון דפסולה מהאי קרא ממילא היא בכלל זונה ג"כ. ולפ"ז לר"ע דדריש כי תבעל אליבי' לא איצטריך כלל ק"ו לכהונה דלכהונה שמעינן מקרא דזונה כיון דלא תפסי בהו קדושין אין חילוק בינייהו לח"כ. ומיושב ושב בזה קושית התוס' על רש"י ז"ל בסוטה פ' כשם שפי' לר"ע איצטריך תרי קראי לכהונה ולתרומה. דא"כ הכא לכהונה מנ"ל. ולפי הנ"ל א"ש דבכלל זונה הוי כל איסורי ביאה בין ח"כ בין ח"ל. ועי' מש"כ בזה:

תוכן העניינים

קרן אורה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה