אור ברסלב

קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי

דף מו.

דף מה:

לפני אין לאחריה לא. ומשני לפניה היינו קודם שנתגיירה בין בסתם בין במפרש ואפילו טבלו סתם קודם רבן מסתמא לשם בן חורין טבלו. אבל לאחר שנתגייר הרב צריך שיאמרו דלשם בן חורין טבלו אבל בסתמא טבילתן לשם עבדות הוא זו היא גירסת רש"י ז"ל אבל גירסת הרי"ף ז"ל בפניה אין שלא בפניה לא. ומשני בפניה בין בסתם בין במפרש כו'. וצריך לדקדק למאי דס"ד דבפניו דוקח מ"ט דקנו עצמן ב"ח כיון דס"ל דגופיה קנוי. בשלמא לגירסת רש"י ז"ל א"ש דלפניו היינו עד שלא נתגייר וכשהוא עובד כוכבים מודה רב חסדא דאין גופיה קנוי. ומש"ה קנה עצמו בן חורין. אבל לגירסת הרי"ף ז"ל דהכל מיירי אחר שנתגייר א"כ בפניה נמי אמאי קנה עצמו ב"ח. וצ"ל כיון דטבל בפניה מדעת עצמו והיא שתקה ש"מ דניחא לה דליטבלו לשם בן חורין. והרי הוא כמו שנתנה להם רשות לטבול לשם בן חורין וא"כ נ"מ דאפילו בעובד כוכבים גופיה דקני ליה לגופיה אם טבל בפני רבו ולא אמר רבו דמטבילו לשם עבדות קנה עצמו ב"ח. כיון דס"ד השתא דישראל הקונה מן העובד כוכבים ג"כ קני ליה לגופיה ואפ"ה בפניו קנה עצמו בן חורין אלא דקשה היכי יצא לחירות בלא שיחרור כיון דגופו קנוי צריך גט שיחרור. וי"ל דכ"ז שלא טבל לשם עבדות סגי ליה בהפקירא לחוד. ועיין בחוסן ישועות מה שכ' בשם הרמב"ן ז"ל ולא מצאתי זאת בדברי הפוסקים לדעת הרי"ף ז"ל שיוכל לטבול לשם בן חורין בפני רבו בעובד כוכבים שמכר עצמו לישראל. ומדברי הרי"ף ז"ל לא משמע כן שכתב סתמא הא דלא שנו אלא בלוקח מן העובד כוכבים. משמע דבכל גוונא דוקא בלוקח מן העובד כוכבים בין בפניו בין שלא בפניו. ועיין בנימק"י שכתב ג"כ דצריך גט בעובד כוכבים שמכר עצמו ע"ש:

ודברי הרמב"ם ז"ל בהאי דינא צ"ע. כי הוא ז"ל לא כתב לחלק בין לקח מן העובד כוכבים או עובד כוכבים שמכר עצמו. וכבר נחלקו בדעתו ז"ל הכ"מ והלח"מ ז"ל. ודעת הלח"מ ז"ל שהרמב"ם ז"ל פסק כרב אחא דבכל גוונא אין לישראל קנין הגוף בעבד אלא לאחר טבילה. אבל לשונו ז"ל שם הלכה ה' הוא להיפך שכתב דעובד כוכבים שקנה את העובד כוכבים לעבד אינו קונה אר מק אותו אלא למעשה ידיו אעפ"כ אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל משמע דאפילו לקח מן העובדי כוכבים נקנה גופו לישראל ודחק הכ"מ ז"ל לפרש או דלאחר טבילה קאמר או אם מכר עצמו לישראל ושניהם דחוקים. ובאמת יש לדקדק במאי דמחלק הש"ס בין לוקח מן העובד כוכבים ללוקח העובד כוכבים עצמו הא קרא כתיב וגם מבני התושבים כו'. וממשפחתם אשר הולידו בארצכם ודרשינן בסיפרא היינו בניו ובנותיו. ובכולן נאמר מהם תקנו היינו קנין הגוף. אלמא דאפי' מכר העובד כוכבי' בימי' הקדמו' בנו או בתו גופו קנוי לישראל אע"ג דאין לאביו העובד כוכבים שום זכי'. ע"כ הי' נראה דהא דמהני אם קדם וטבל לשם בן חורין. היינו דוקא בלוקח מן העובדי כוכבים. ואם אין רצון העבד לזה וקדם וטבל לשם בן חורין בזה קנה עצמו בן חורין משום דאכתי אין עליו קנין הגוף כיון שלא נתרצ' העבד במכירתו אבל אם המכירה הוא ברצון העבד אין שום חילוק בין אם מכרו עובדי כוכבים או מכר את עצמו בכל גוונא קנוי גופו לישראל דהתורה נתנה קנין הגוף לישראל בעבדו. וזה שכתב אם חזר ומכרו לישראל הרי גופו קנוי לו היינו כשמכרו ברצון העבד וזה שכתב גבי דין קדם וטבל הלוקח עבד מן העובדי כוכבים דלדברי הלח"מ הוי ליה להרמב"ם ז"ל לכתוב סתם לקח עבד וקדם וטבל כו'. ועוד יתבאר **(כל אלו הענינים אשר ידברו מעניני גר או מעניני קנין עבד זה רק היה נהוג ביעי הבית או כאשר גרו אבותינו בימי קדם בארצות הבבליים והפרסיים או שאר עובדי כוכבים ועכשיו ע"פ חוקי המלוכה אסור לנו אלו הענינים כתורה וכמצוה עלינו ע"פ חז"ל למלאות צוויה, כי הם חיינו ורות אפילו הענינים האלה יבואו רק לפלפל בהלכה ולהבינה על נכונה)** בזה לקמן גבי הא דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות דכתיב וכל עבד איש כו'. וגבי הא דדרשינן וינפש בן אמתך זה עבד ערל. וכבר כתבתי לעיל דאפילו אי נימא דלישראל נמי אינו נקנה אלא למעשה ידיו. מ"מ אינו יכול להפקיע שעבודו דיש לו בו קנין הגוף למעשה ידיו. ויש לעיין בב"ק (דף צ) גבי עבד נכסי מלוג דאמרינן התם למ"ד קנין פירות כקנין הגוף אין האשה יכולה לשחררו ואם כן ה"נ עכ"פ קנין פירות יש לו בו:

דיהבי זוזי לאינשי לכרגא לפחא דפרסאי. כי נפקי צריכי גיטא דחורות' או לא ומסיק דמוהרקייהו דהני בטפסי כו'. ופחא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעב' דיהיב. ופירש"י ז"ל דמיבעי' ליה אי הוי קנין. ופשיט ליה דהוי קנין ובעי גיטא דחירותא אי בעי לאיגיורי לאשתרויי בבת ישראל משמע דאי לאו קנין הוא אין צריכין גיטא דחירותא. ולפי מאי דמשמע מלשון רש"י ז"ל בהשולח דאי הוי לעובדי כוכבים קנין הגוף בחבירו הי' אסור בבת ישראל אם ברח ונתגייר. א"כ בלא"ה צריכין גיטא דחירותא מהפחה ולזה יש לומר כיון שמשלמין להפחה הכרגא א"צ גיטא דחירות' וכי מיבעי להו אלא אם מכרן להשתעבד בעד הכרגא. ופשיט ליה רבא דהוי מכר ובעו גיטא דתירותא אע"ג שעדיין הם עובדי כוכבים וזה דלא כמו שכ' לעיל דבנכריותו ודאי לא בעי גט שחרור אלא בהפקר לחוד סגי. ועוד קשה הא הוי כלוקח מן העובד כוכבים דלא קני ליה אלא למעשה ידיו. וכ"ז שלא טבלו לשם עבדות אין צריכין גט שחרור ומש"ה פי' התוס' ז"ל דדינא דמלכותא דינא וקני ליה לגופיה. וכן כתב הנימק"י דאם לקחו מן העובדי כוכבים ששבאו במלחמה קני ליה לגופיה. וקשה לי הא מוכח התם בגיטין (דף לח) דע"י שבו' נמי לא קני ליה אלא למעשה ידיו. וכדאמרינן שבאי גופיה מי קני ליה אין קני ליה למעשה ידיו וכדר"ל ומסיק תינח בכספא בחזקה מנ"ל. ופי' התוס' ז"ל היינו בכיבוש מלחמה. ומסיק מהא דעמון ומואב טיהרו בסיחון ישראל מנ"ל ופירש"י ז"ל כגון עבד זה שחייב במצו' ומסיק מקרא דוישב ממנו שבי אלמא דאפילו בכיבוש מלחמה לא קני ליה אלא למעשה ידיו. וכן כתבו התוס' ז"ל התם להדיא. ודברי התוס' ז"ל יש לישב דהכא שאני דע"פ דינא דמלכותא דכרגא הוא דקני ליה לגופיה אבל ע"י כיבוש מלחמה לא קני ליה אלא למעשה ידיו. אבל דברי הנימק"י ז"ל צ"ע דמהא דהשולח כתב להוכיח דע"י מלחמה גופו קנוי ומשם משמע להיפך דלא קנה אלא למעשה ידיו. אמנם שם בסוגיא דהשולח יש לדקדק כיון דהשבאי לא קנה ליה אלא למעשה ידיו. א"כ זה שפדאו נמי אין לו בו קנין אלא למעשה ידיו דהא כבר מל וטבל תחת יד רבו ראשון. א"כ אמאי ישתעבד לשני. כיון דכבר הפקירו רבו ראשון יצא לחירות ויש לו דין ישראל ומה שמשועבד הוא לשבאי אין לו דין עבד בזה כיון דאינו משועבד לו אלא למעשה ידיו והוי כישראל הנמכר לעובד כוכבים. וכי פדאו מן העובד כוכבים הרי הוא כעבד עברי ואמאי ישתעבד בו. ויש לומר דרבא ס"ל דיצא לחירות. אבל צריך גט שיחרור וע"י הפקר לחוד אין לו דין ישראל. וכיון דקנאו השבאי ופדאו השני יכול להשתעבד בו דעדיין עבד הוא. והיינו דאמרינן התם באמתי' דשמואל דלא כתב לה גיטא דחירותא דלשמואל ודאי אין השני יכול להשתעבד בו דכבר ישראל הוא לכל דבריו:

והתוספות ז"ל שם בד"ה בין כך ובין כך כתבו להדיא דהשני ג"כ לא קני ליה אלא למעשה ידיו וצ"ל דמשמע לי' להנימק"י דלישנא דישתעבד משמע בתורת עבד גמור וע"כ אית ליה קנין הגוף להשבאי וכן לישראל שפדאו ממנו. ויותר מזה נראה מדבריו ז"ל דאפילו לישראל יש לעובד כוכבים קנין הגוף ע"י כיבוש מלחמה או דינא דמלכותא וכן כתב הרשב"א ז"ל לפרש הא דיהבי כרגא אאינשי היינו ישראלים ואפ"ה יש להם קנין הגוף מטעם דינא דמלכותא ומייתי מהאי קרא דוישב ממנו שבי אבל הדבר תמוה אצלי דלא מצינו התם דחזקה יהי' עדיף מכספא:

וראיתי בכ"מ פ"ט מהל' עבדים שכ' על דברי הרמב"ם ז"ל שכ' דכל הני דיניהם דין ועבד הנלקח ע"י מס מן הפחא או ע"י שבי במלחמה הרי הוא עבד לכל דבריו היינו משום דיש לישראל בהם קנין הגוף. ומסתפק הוא אם לקחו עובד כוכבים בכה"ג אם יש לו בהם קנין הגוף והביא מהך דגיטין דאמרינן בהדיא דהעובד כוכבים אין לו בו קנין הגוף אלא למעשה ידיו. וכן כתב להאי ספיקא בב"י ולא הבנתי דבריו ז"ל דא"כ דאין להשבאי קנין הגוף ה"ה דאין לישראל שקנאו ממנו קנין הגוף דמאי דקני ליה מקני ליה ובעיקר הך מילתא דע"י כיבוש מלחמה ושאר דינא דמלכותא לדעת הפוסקים דיש בהם קנין הגוף הוא להשבאי עצמו מקרא דוישב ממנו שבי וממילא הוא דה"נ ישראל הקונה ממנו יש לו קנין הגוף. וכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א ז"ל שהבאתי לעיל. ומ"מ יש מקום לספיקו של הב"י ז"ל אם מכר השבאי לעובד כוכבים אחר אם קנאו קנין הגוף. אבל השבאי עצמו אם הוא בדינא דמלכותא פשיטא דיש לו קנין הגוף ואם מכרו לעובד כוכבים אחר נראה לי פשוט דאין לו קנין הגוף דלא עדיף מאם מכר עצמו לעובד כוכבים דאין לו בו קנין הגוף מגזה"כ דמהם תקנו. אבל משבאי דהשולח אין כאן קושיא. והוא ז"ל כתב דשבאי דהשולח מיירי ששבאו שלא ע"פ דינא דמלכותא וג"ז קשה דאם שבאו שלא כדין במה קנאו אפילו למעשה ידיו:

והב"ח ז"ל כתב לישב דברי הטור ז"ל שכ' אם גנבו וכבשו לעבד ג"כ קנוי לו גופו לישראל דיצא לו מסוגיא דפרק השולח דמיירי בסתם שבי' אפילו שלא כדין. וגם זה לא אבין דא"כ מאי קמיבעי ליה לרב פפא בהני דבי רב פפא בר אבא דמשעבדי באינשי מחמת כרגא תיפוק ליה בלא"ה כיון שכבשום לעבדים להם יש להם קנין. והיותר תמוה מש"כ דאפילו לעובדי כוכבים השבאי יש לו בו קנין הגוף ע"י שבי' שלא כדין וכי זה עדיף מאם מכר עצמו לו לרצונו ובדברי הטור ז"ל אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהכי פירושא אם גנבו היינו שגנב העובד כוכבים אצלו וכבשו בשביל גניבתו לעבד לו דזה הוי דינא דמלכותא אע"ג דהלשון דחוק:

וראיתי בב"י ז"ל שעמד על דברי הנימק"י ז"ל דבפ' השולח משמ' להיפך. והב"ח ז"ל כתב ליישב דלשינויא דרב פפא לא צריך למימר דלמעשה ידיו לבד נקנה לו אלא גופו קנוי לו כמו עמון ומואב דטיהרו בסיחון. והיינו קנין גמור כמו הארץ שלהם. וכבר כתבתי לעיל דהתוס' ז"ל כתבו שם להדיא להיפך דלא קנאו אלא למעשה ידיו וכן משמע דומיא דעובדי כוכבים בישראל דילפינן מוישב ממנו שבי דדעת רוב הפוסקים דאין להם קנין הגוף כללא דמילתא לא מצאתי שום הכרח לזה דיש לעובדי כוכבים קנין הגוף בחבירו באיזה אופן שיהיה. זולת הך דשמעתין דיהבי זוזי אאינשי דמשמע דגופן קנוי ולפי מש"כ לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל דאע"ג דעובדי כוכבים אינו קונה אותו אלא למעשה ידיו מ"מ כשבא לרשות ישראל ועשה בו מלאכה נקנה לו הגוף גם קודם טבילה גם מכאן אין ראיה ועדיין צ"ע:

שוב ראיתי בב"י ז"ל שכתב דדעת הרשב"א ז"ל דאין לשבאי קנין הגוף בחבירו מהא דכתב בתשובה דעבד ישמעאלי אינו קנוי לרבו קנין הגוף אלא קנין פירות' לפי שאין העובדי כוכבים קונים זה מזה כו'. ומדבריו בחידושיו ז"ל מבואר להיפך כמו שכת' כאן בשמעתין דיש להני קנין הגוף מקרא דוישב ממנו שבי ודו"ק היטיב בכל הנ"ל:

ובעובדא דבלוריא הגיורת לגירסת רש"י ז"ל דלפניה טבלו. וכן הביא הרמב"ן ז"ל ממכילתא משמע נמי דבכל גוונא יכול לטבול לשם בן חורין כשהוא עבד לעובדי כוכבים ואם יש עבדים שנקנין לעובד כוכבים קנין הגוף היכי נקיט בפשיטות דיצא בן חורין:

ויש לדקדק עוד בשמעתין הא דנקט וקדם וטבל לשם בן חורין הא תרתי בעינן מילה וטבילה וע"י טבילה לחוד לא יצא בן חורין עדיין ואפשר דמיירי שכבר מלו אבל מסתימת לשון הש"ס והפוסקים לא משמע כן וצ"ל דע"י טבילה לחוד ג"כ זכה בעצמו לצאת מרשות רבו כיון דאין עליו אלא קנין דמים:

וממה שהשמיט הרי"ף ז"ל הא דרבא בהני דיהבי זוזי אאינשי אכרגא הי' נראה דסמיך אהא דב"מ פרק איזהו נשך. דאיתא נמי התם מימרא דרבא. ומשמע התם דלענין ריבית הוא דקאמר דמלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא משתעבד למאן דיהיב כרגא אבל לא שיהיה בהם קנין הגוף לענין גיטא דחירותא ועיין ב"ח ז"ל שכתב דהך דאיזהו נשך מיירי בישראל והך דהכא מיירי בעובד כוכבים עיין שם:

גמרא גר בימים הקדמונים שמל ולא טבל ר"א אומר הרי זה גר שכן מצינו באבותינו שמלו ולא טבלו כו". ומסיק. דבטבילה ר"א ור"י מודה דסגי דילפינן מאמהות ובמילה לחוד הוא דפליגי ר"א ס"ל דבאבותינו לא הואי טבילה וילפינן מאבות דמילה לחוד סגי ורבי יהושע ס"ל דבאבות טבילה נמי הוי וא"כ ליכא למילף למילה לחוד. וטבילה לחוד הוא דילפינן מאמהות משום דס"ל נמי דדנין אפשר משאי אפשר ורבנן ס"ל נמי כרבי יהושע דבאבות טבילה נמי הוי. ומאמהות לא ילפי משום דאין דנין אפשר משאי אפשר ע"כ ס"ל דבעינן שימול ויטבול. וצריך לדקדק בהא דילפי מאבות אי במה מצינו לחוד הוא דילפי או מאיזה לימוד מן המקרא. ואם נאמר דבמה מצינו ילפי קשה קצת הא באבותינו הרצאת דמים נמי הוי. וכיון דבגר לא מעכב כדילפינן בכריתות א"כ מנ"ל דמילה וטבילה מעכבין. ובשלמא לר"א ור"י דלא בעי אלא חדא. לר"א מילה או טבילה. ולר"י טבילה לחוד. א"כ הא דילפינן במה מצינו הוא לקולא דלא בעי אלא חדא כמו שמצינו באבות. דלאצרוכי חדא לא איצטריך למילף במה מצינו דמסברא פשיטא לן דבעי חדא דבמה יכנס תחת כנפי השכינה. אבל לרבנן דאמרי דאינו גר עד שימול ויטבול היכי ילפי במה מצינו דבעינן תרוייהו דילמא בחדא סגי כי היכי דהרצאת דמים לא מעכבי. ע"כ העיקר דרבנן ילפי בהקישא דככם כגר וכדאיתא בכריתות ובהרצאת דמים לחוד הוא דגלי רחמנא דלא מעכב לדורות. כיון דלא אפשר אבל מילה וטבילה מעכב לדורות. ולפ"ז לא איצטריך הקישא אלא לרבנן דילפי מהקישא לחומרא דבעינן מילה וטבילה וזה ליכא למילף במה מצינו וכנ"ל. אבל לר"א ורבי יהושע דילפי מאבות ואמהות דבחדא סגי אין צריך הקישא ובמה מצינו לחוד הוא דסגי כי היכי דבאבות סגי בחדא ה"נ לדורות. דלאצרוכי חדא לא איצטריך קרא דסברא הוא דבמה יכנס תחת כנפי השכינה:

אלא דא"כ יש לדקדק למה ליה להש"ס למימר דר"א מודה לרבי יהושע דבטבילה לחוד סגי דילמא ר"א לא ס"ל הקישא דככם כגר. ובמה מצינו הוא דיליף דבמילה לחוד הוא דסגי. אבל בטבילה לא סגי משום דלא מצינן למילף מאמהות במה מצינו דהוי אפשר משאי אפשר. ודוקא התם בהתודה הוא דדן אפשר משאי אפשר משום הקישא דועבדת. וי"ל דהתם משמע להדיא דלר"א אפילו בבנין אב דנין אפשר משאי אפשר ע"ש בתוספות באריכות:

והתוספות ז"ל בד"ה ורבי יהושע טבילה באמהות מנ"ל כתבו לחד תירוצא דהנשים לא היו בכלל הזאה. ולפ"ז קשה מאי פריך הש"ס בכריתות אלא מעתה לא נקבל גרים כו' משום דליכא קרבן ומאי קושיא הא להאי מילתא מצינן למילף מאמהות דקרבן לא מעכב דהוי אפשר מאפשר ובאמהות לא הוי קרבן. וי"ל דלא שייך למילף לענין קרבן מאמהות כיון דבקבלת אבותינו ג"כ לא הצריכו קרבן לאמהות ואבות נתחייבו בקרבן. לדורות ג"כ כן הוא דגר מחוייב להביא קרבן ולא גיורת. אבל לענין טבילה לחוד שפיר מצינן למילף מאמהות משום דמילת אבות כבר נתחייבו מימי אברהם ולענין כניסתן לברית סגי בטבילה לחוד כמו האמהות:

ומה שכתבו התוספות ז"ל עוד דלר"א איצטריך. ומשמע דבעו למימר דההזאה הי' גם על הנשים ולא הבנתי דא"כ מאי קאמר דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה דלמא ע"י הרצאת דמים:

אלא דראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות איסורי ביאה שכתב דגיורת בימים הקדמונים נמי צריכה טבילה וקרבן. וע"כ צ"ל לשיטתו דנשים נמי היו בכלל הזאה. ותמיהני שלא הרגישו בזה מפרשי דבריו ז"ל דמסוגין משמע דנשים לא היו בכלל הזאה. וא"כ ה"ה דלדורות אין צריכין הרצאת דמים. אלא דסוגיא דכריתות מסייע ליה מהא דפרכינן אלא מעתה לא נקבל גרים כו'. וכמו שכתבתי לעיל:

ובכריתות שם איתא דגר בימים הקדמונים מעוכב לאכול בקדשים עד שיזרוק עליו הדמים ורבנן. נמי מודו לראב"י בהא אלא דלא חשבי ליה בהדי מחוסרי כפרה משום דכי מייתי לאישתרויי בקהל הוא דמייתי וביאר הרמב"ם ז"ל דמש"ה אסור בקדשים משום דעדיין לא הוי כשר גמור ככשרי ישראל. ונראה מזה דמה שריבת' התורה מקרא דלדורותיכ' דקרבן אינו מעכב היינו דוקא בזהז"מ דא"א להקריב קרבנו אבל בזמן המקדש דיכול להביא קרבנו לא הגיע לכשרות גמור כל זמן שלא הביא קרבנו. ומש"ה אסור בקדשי' וה"ה דלא הוי כשר גמור ליוחסין כדאמרינן כי מייתי לאישתרויי בקהל. וא"כ קשה הא דיליף ר"ע לקמן מתושב ושכיר לגר שמל ולא טבל ולמה לי קרא להכי הא בלא"ה כיון דלא טבל ממילא לא נזרק עליו הדמים דאין הזאה בלא טבילה. וכיון דלא נזרק עליו הדמים ממילא אסור הוא בפסח דבכלל קדשים הוא. וי"ל דע"כ ר"ע ס"ל נמי דיש הזאה בלא טבילה וכמו שכ' התוס' ז"ל דאל"ה קרא דתושב ושכיר למה לי או יאמר דר"ע לית ליה הקישא דככם ולא בעי הרצאת דמים כלל אלא דבכריתות משמע דליכא מאן דפליג בהא דגר צריך הרצאת דמים. וכולהו תנאי אית להו הקישא דככם לענין קרבן. וע"כ צ"ל כמו שכ' התוס' ז"ל דס"ל לר"ע דיש הזאה בלא טבילה ובאבות לא הוי טבילה ויליף מתושב ושכיר דבעינן נמי טבילה:

אלא דגם לדבריהם ז"ל יש לדקדק דלא מסתבר דגר בימים הקדמונים לדורות יהי' עדיף מאבותינו שנכנסו לברית בלא טבילה ובגר בעי טבילה. ועוד דמאי קאמר התם ור"א לטעמיה דס"ל גר בימים הקדמונים שמל ולא טבל גר מעליא הוא ומאי לטעמיה הוא זה אכתי תיקשי לדרוש מתושב ושכיר דבעינן נמי טבילה אם לא שנאמר דר"א אית ליה הקישא דככם וילפינן מהקישא דסגי במילה לחוד. ור"ע לא ס"ל הקישא דככם ויליף מתושב ושכיר דבעי נמי טבילה ע"כ נראה עיקר דר"ע נמי מודה לרבנן דבעינן מילה וטבילה ואפ"ה איצטריך לרבויי גר בימים הקדמונים שמל ולא טבל משום דגבי פסח כתיב כל ערל ובן נכר לא יאכל בו והאי כיון דלאו ערל הוא וכבר התחיל להכנס בדת יהודית ה"א דמותר לאכול ולא דמי לערבי מהול קמ"ל דמ"מ אסור לאכול בפסח. וה"נ משמע מהא דאמרינן התם דר"ע מרבי נמי קטן שנולד כשהוא מהול דאסור בפסח משום דס"ל קטן שנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית דלא מסתבר למימר דמהאי קרא הוא דיליף דצריך להטיף ממנו דם ברית דהא משמע בשבת פ' ר"א דמילה דבסברא בעלמא פליגי חיישינן שמא ערלה כבושה היא. ולפי הנ"ל ניחא דאע"ג דס"ל מסברא דצריך להטיף ממנו דם ברית מ"מ אי לאו קרא דתושב ושכיר ה"א דמותר בפסח דמ"מ לאו ערל הוא להכי יליף מתושב ושכיר דמ"מ אסור בפסח. וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בפ' הערל עיין שם:

ולפ"ז משמע דהרצאת דמים לא מעכב בפסח דדוק' משום דלא טבל הוא דאסור אבל כל שטבל אע"ג דלא הביא קרבנו מותר בפסח. והדבר תמוה מ"ש פסח משאר כל הקדשים דאסור עד שיביא קרבנו. וראיתי בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בכריתות שם שכתב דלרבנן דראב"י כל שמל וטבל מותר בקדשים ואינו אסור אלא לבא בקהל קודם שהביא קרבנו. וכן כתב הרע"ב ז"ל שם בפי' המשנה והוא דלא כמו שכ' בחיבורו בפ"א מהל' מחוסרי כפרה. ודבריו בפי' המשנה צ"ע דאיזה איסור יש כאן לבא בקהל כיון דגר גמור הוא. ועוד כיון דאסור לבא בקהל פשיטא דאסור בקדשים כיון דעדיין לאו ישראל גמור הוא והדברים עתיקים ויתבארו עוד לקמן בשמעתין ובמכילתין בס"ד ועיין ברה"ז שם:

תוכן העניינים

קרן אורה על יבמות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה