קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי
דף לו:
אי נמי עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא משום דרבנן כו' עיין בנימק"י שהקשה הא רבנן דר"מ נמי ס"ל דיוציא בגט עד אחר זמן איסור א"כ אמאי לא קנסו נמי הכא באין הולד בן קיימא דיוציא. ותי' דכיון דלא הוכר עוברה וסבר הוא לעשות מצוה לא קנסו אותו. וא"כ אמאי לא קאמר אביי דע"כ לא קאמר ר"מ אלא התם דליכא מצוה אבל הכא דאיכא מצוה מודה דהא לרבנן נמי צריך לחלק כן דלא נחלקו ר"מ ורבנן אלא אי קנסינן ליה לעולם אבל גט גם רבנן מודו דצריך ליתן גט אפי' באשת כהן שתאס' עליו עולמית. וא"כ הכא אמאי יקיים ע"כ משום דסבר לעשות מצוה. וא"כ לר"מ נמי היינו טעמא. ועוד דמאי קאמר דר"א ור"מ אמרו ד"א הא רבנן נמי מודו דיוציא אם לא משום דלא הוכר עוברה וסבר לעשות מצוה ור"א לא ס"ל טעמא דמצוה אבל מנ"ל דס"ל כר"מ דקניס לעולם. ולפי מש"כ לעיל דהא דאמר ר"א יוציא היינו לאחר שיחזור ויבעול א"ש דעל כרחך כר"מ ס"ל דקניס לעולם דהא אחר זמן איסור הוא. כיון שכבר הפילה ואפ"ה אמר יוציא דלרבנן בכה"ג אין צריך להוציא כמו במניקת לאחר כ"ד חודש. וכן משמע לישנא דמתניתין דאין הולד של קיימא. ומד' הב"ש סי' קס"ד משמע דלד' הנימק"י בהוכר עוברה אפילו לאחר שהפילה יוציא בגט ולא ידעתי מנ"ל הא קי"ל כרבנן דאין צריך להוציא אלא בזמן האיסור כדקאמרי ולכשגיע זמנו ליכנוס יכנוס. ומה שהקשה למה לא קנסו במתניתין היינו קודם שהפילה. וכבר כתבתי לעיל דלדעת רש"י ז"ל לרבנן לא סגי דלא יקיים דבחליצה ג"כ אינו יכול לפוטרה. ובלא"ה לא הבנתי קושית הנימק"י במתניתין למה לא יוציא בגט כיון דקי"ל כר"ל דביאת מעוברת לא שמה ביאה. אם כן כניסה שלו לאו כלום היא ובהפרשה בעלמא סגי וגט מאי בעי הכא כיון דלא קנאה כלל. והרשב"א ז"ל באמת לא גרס בד' ר"א יוציא בגט מטעם זה ואפילו לדברי הרמב"ם ז"ל דמצריכה גט אם הולד ספק בן קיימא מ"מ להצריכה דוקא גט. זו מנין לנו כיון דאין כניסתו כלום. ולר' יוחנן שפיר איכא לאקשויי יוציא בגט דהא לדידיה שמה ביאה וכנוסה היא וגם בזה י"ל כיון דאינה אלא ספק כנוסה לא קנסינן לה להצריכה גט אלא דלפ"ז הוי מצי לחלק לר"א בין נושא מעוברת חבירו דלהוציאה מתחת בעלה ובין הוצאה דהכא דעדיין לא באת לרשות יבמה אלא דז"א דהא בנושא מעוברת חבירו ג"כ כבר הוציאה בשעת זמן האיסור ואפ"ה שרי להחזיר לאחר זמן האיסור ואי קניס התם שלא להכניסה ה"נ בנושא מעוברת הי' צריך לקנוס שלא יחזירה ועיין בזה בדברי האחרונים ז"ל ודו"ק. ועי' בדברי הרשב"א ז"ל לקמן בשמעתין גבי קידש וברח שהאריך קצת בזה ודעתו ג"כ דאין צריך להוציא ע"ש שהאריך בדברי הראב"ד ז"ל. ועיין בלח"מ ובמשנל"מ ז"ל מש"כ שם בזה בפי"א מהל' גירושין:
תוספות בד"ה ולא קתני יפריש. כתבו לתרץ הא דסוט' משום דאסירא ליה מדאורייתא. ומטעם זה הורה הר"י מאורלייניש ז"ל באחד שקידש מינקת חבירו דסגי בהפרשה בעלמא כיון דבלא"ה אסירא ליה דכלה בלא ברכה אסורה כנדה אפילו לר"מ. והמהרש"א ז"ל הקשה דהא גבי סוטה לא מהני לר"מ מה שאסורה עליו משום סוטה. ולדידי לא תיקשי דודאי היכא דנולד איסור אח"כ לא מהני לר"מ כיון דכבר נשא מעוברת וקנסינן ליה שיוציא עולמית מאי אהני מה שנאסרה אח"כ עוד איסור אחר וכי בשביל זה יפטר מן הקנס אבל בקידש מינקת דהאיסור האחר הוא מיד בשעת קדושין ודאי יש לומר דגם ר"מ מודה דלא קנסינן ליה לעולם. וכדאמרינן הכא אבל הכא מדאורייתא מיפרש פרשו מינה. אלא דיש לדקדק הא רבא לא ס"ל הכא לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן דאמר ר"א ור"מ אמרו ד"א. ויש לומר דלר"מ הוא דלא ניחא ליה לחלק בין דאורייתא לדרבנן כיון דר"מ קנים על מה שעבר על איסור כבר. א"כ באיסור דאורייתא מסתבר יותר לקנוס אותו. אבל רבנן דאמרי יוציא בגט אינו אלא שלא יעבור עוד ובאיסור דאורייתא אין לחוש לזה משום דחמיר ואפשר לומר ג"כ איפכא דר"מ הוא דלא קנים באיסור דאורייתא משום דד"ת אין צריכין חיזוק לענשו בקנס אבל לרבנן דלאו משום קנסא אמרי דיוציא בגט אלא להפרישו מאיסורא באיסור דאורייתא ג"כ צריך להפרישו בגט אע"ג דיש לו היתר לאחר זמן. וכן משמע ממה שהקשה הנימק"י אמא אינו מוציא בגט במתניתין אם כנס מעוברת והכא איסורא דאורייתא הוא דאיכא. וגם עיקר סברתם שכתבו לפרש הא דיכול להפרישו הוא משום דעתה נולד איסור דאורייתא הוא קצת דחוק כיון דבלא הקינוי והסתירה לא היתה ראויה לו לעולם. ועיין תוס' סוטה שם שכתבו דתוך ג' אפי' לר"מ א"צ להוציא דדוקא גבי מעוברת משום סכנת הולד הוא דאינה שותה דקנסוהו התם להוציא בגט לעולם. אבל ניסת תוך ג' מאי דהוי הוי ותו לא קנסינן ליה להוציא. ונראה דתוך ג' מודו דצריך להוציא כדמשמע לקמן בקידש וברח אלא דלאחר ג' ר"מ נמי לא קניס להוציא לעולם ודוקא גבי מעוברת דאיכא סכנות נפשות הוא דקנים: