קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי
דף לד:
רבנן סברי שכבת זרע פרט להעראה. ופי' רש"י ז"ל אי למ"ד כו'. משמע דביאת המירוק אע"פ שלא הזריע טמאים ומלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אבות הטומאה משמע דאינן טמאים עד שיזריע שכתב שם הל"ט וז"ל לפיכך הבועל גדולה שלא כדרכה טהורה שלא טימא אותה הכתוב טומאת בית הסתרים אלא כדרכה והבועל את האשה ולא הוציא שכבת זרע טהור אע"פ שהערה וכן האשה טהורה עד שיוציא. משמע דאין טמאין עד שיוציא ולפ"ז אינו מובן מאי אע"פ שהערה הא אפילו ביאת המירוק בלא הוצאת ש"ז טהורים. ולקמן בפרק הבא על יבמתו ממעטינן נמי מש"ז דשפחה חרופה פרט להעראה ואמרינן התם דאינו חייב אלא על ביאת המירוק. וכתבו התוס' ז"ל התם דגבי שפחה חרופה נמי לא בעינן הוצאת ש"ז אלא ביאה הראויה להזריע קאמר ואי נימא דהכא בעינן דווקא עד שיוציא. א"כ קשה מאי קאמר ר' יהודה דהעראה ושלא כדרכה משכבת זרע נפקא הא כתבו התוס' התם דביאה הראויה להזריע לא ממעטינן משכבת זרע. וי"ל דהכא שאני דעיקר הטומאה הוא מחמת הוצאת ש"ז. ואע"ג דהוי טומאת בית הסתרים מ"מ התורה טמאתו. והא דאמרינן פרט להעראה היינו נמי אפי' אם הוציא כיון דאין זו ביאה הראויה להזריע לא טמאתו התורה. והשתא א"ש הא דאמר ר"י דתרווייהו מחד קרא נפקא אבל בלא הוצאת ש"ז מסבר' פשיטא לן הכא דטהורים. ואכתי לשון הרמב"ם ז"ל אינו מיושב מש"כ ואע"פ שהערה והוי ליה לפרש דבהעראה אפילו הוציא טהורה דאכתי הוי טומאת בית הסתרי' ואין כאן לא טומאת מגע ולא טומאת ביאה וצ"ע: