קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי
דף לב.
תוספות בד"ה מדרבנן כו' ע"ש מש"כ בשם הר"י ז"ל דתנא דמתניתין ס"ל דאשת ב' מתים בכל מקום לאו דאורייתא והא דאסרינן בעלת מאמר הוא משום גזירה דילמא חליץ והדר מייבם. ותנא דהאשה רבה סובר דלא גזר משום צרה אלא מחמת אשת ב' מתים ובצרה לא גזרינן ולא הבנתי לפ"ז למה ליה להש"ס הכא למימר דתנא דידן לא ס"ל כלל איסורא דאשת ב' מתים דילמא תנא דידן נמי מודה באיסור אשת ב' מתים. ומחמיר יותר לאסור גם הצרה משום שמא יאמרו. ועוד דלדברי ר"י ז"ל הא דמייתי מתניתין קרא דיבמה יבא עליה שעליה זיקת יבם אחד הוא ללא צורך כלל כיון דטעמא לאו משום הכי הוא. ולעיל (דף יב) נמי משמע דאיסור צרה הוא מחמת זו דנעשית אשת ב' מתים דתניא זו היא צרת אשת אח כו' ועיי' רש"י ז"ל שם. ומדברי רש"י ז"ל הכא נראה דהא דקאמר הש"ס דמדרבנן הוא. היינו משום דמאמר אינו קונה אלא מדרבנן משמע דהיכא דאיכא קנין דאורייתא שפיר דרשינן דרשא דאשת ב' מתים. אלא דא"כ לא הוה צריך למימר הטעם משום גזירה שמא יאמרו כו'. אלא עכ"פ מדרבנן הוי אשת ב' מתים. וצ"ל דכוונת רש"י ז"ל כיון דמאמר מדרבנן הוא. א"כ ליכא לקיומי כלל דרשא דאשת ב' מתים דלא משכחת לה כלל לרבנן דר"א. ומש"ה קאמר טעמא משום גזירה. ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דטעמא דהיא חולצת הוא משום אשת שני מתים. והא דנאסרה צרתה ג"כ הוא משום שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד אחת חולצת ואחת מתיבמת. ובירושלמי בשמעתין נמי משמע הכי דמוקי למתניתין דצרתה אסירא כר"מ דאמר כל שאין את מייבמני אין את מייבם צרתי ובהא פליגי תנא דידן ותנא דהאשה. תנא דידן הוא ר"מ ס"ל דצרתה נמי אסיר' מחמת צרת אשת ב' מתים. ותנא דהאשה ס"ל כרבנן דלא נאסרה אלא צרת ערוה. אבל זו לאו צרת ערוה היא כיון דהיא נמי חולצת. ולשיטה זו הוי לן למיפסק הילכתא כמתניתין דלקמן דצרתה מותרת. אלא דש"ס דילן ע"כ לא ס"ל הכי וקאמר טעמא משום גזירה שמא יאמרו. והיינו דאמרינן לעיל דזו היא למעוטי צרת איילונית. ולר"מ אמרינן בהדיא בירושלמי דצרת איילונית ג"כ אסירא וכמו שהבאתי לעיל ועיי' בפירוש המשניות שכתב כדברי הר"י ז"ל דאיסור אשת ב' מתים ליכא כלל ע"ש:
גמרא נתן גט למאמרו הותרה צרתה כו'. ופירש"י ז"ל דקאי אמתניתין דבאות משני בתים. והקשה הרשב"א ז"ל דא"כ אפילו נתן גט למאמרו ולזיקתו הותרה צרתה. והתוס' לקמן פ' ר"ג כתבו דבאמת כן הוא דלענין היתר צרתה לאו דווקא למאמרו אלא אפי' למאמרו ולזיקתו הותרה הצרה. וצ"ל דהא דנקט למאמרו לאשמעינן דהיא אסורה. ולאיכא דאמרי קמ"ל דהיא נמי מותרת כיון דלא נתן גט אלא למאמרו. ובהא דאמר לאיכא דאמרי דהיא נמי הותרה איכא נמי מחלוקת בין הראשונים. דעת הרשב"א ז"ל. דהיא לא הותרה אלא לאחיו אבל לא לדידי' וכתב כן בשם הרמב"ם ז"ל ורש"י ז"ל לקמן. ובדברי הרמב"ם ז"ל לא מצאתי כן ואדרבה מדבריו נראה דלדידי' ג"כ הותרה. ואולי צ"ל הרמב"ן ז"ל ומדברי רש"י לקמן נמי אינו מבואר כן להדיא אלא מש"כ התם דלמאמרו לחוד שריא לאחין ולא לדידי' וע"כ היינו כאיכא דאמרי. אבל התוס' ז"ל כתבו לקמן דלדידי' נמי שריא ע"ש: