קרן אורה על יבמות· רבי יצחק מינקובסקי
דף כה.
גמרא ילמדנו רבינו לנס מהו שוציא. עיין בדברי התוס' ז"ל ובדברי הרשב"א ז"ל פי' דשמעתא. ולדידי קשיא לפי מה שכתב הש"ע ע"פ דברי הירושלמי דהיכא דאמרו לו ב"ד שלא יחזיר אם כנס יוציא. א"כ הכא במוציא שם רע דב"ד אמרו לו הוי יודע שאין אתה יכול להחזירה הרי שהתרו בו ב"ד ולמה לא יוציא. והטור ז"ל השמיט להאי דינא. ואפשר לישב דבריו ז"ל ע"פ הנ"ל. כי סוגיא זו ס"ל כמ"ד דטעמא משום פריצותא ואין צריך לומר לו הו' יודע שאין אתה מחזירה. אבל למאי דקיי"ל דצריך לומר לו אם עבר וכנס יוציא ודו"ק. שוב מצאתי באב"מ שכתב כן:
תוס' בד"ה הכא איכא כתבא כו'. עי' מהרש"א ז"ל שהאריך בזה. ודבריהם מכוונים עם דברי הרשב"א ז"ל שהקשה ג"כ זאת אפי' במדינת הים אמאי לא ישא את אשתו. כיון שהכתב מוכיח. וכן הקשה הנימוקי יוסף ז"ל ע"ש:
בד"ה הוא ואחר מצטרפין כו'. והקשו מהא דאמרינן במכות הרוג ונרבע יציל אלמא דפסול הוא. ותי' דהתם מיירי בנרבע לרצונו דפסול הוא משום רשע והרוג פסול הוא משנעשה טריפה. ומדבריו ז"ל במכות משמע דבהרוג סגי להו בטעמא דשונא ע"ש. והר"י מאורלייניש תירץ דהרוג ונרבע קרובים יצילו. ולפ"ז הא דמשני הש"ס התם יקום דבר במקיימי דבר ולא בעושי דבר גזה"כ הוא בעושי דבר אין מצטרפין לבטל העדות. אע"ג דאם לא היה קרובו היה ראוי לקיים דבר. או אפשר גם למסקנא נשאר תירוצא דאביי כשרבעו מאחוריו. אלא דזה דחוק דא"כ כל עריות שבתורה אם היה אחד לאונסו היו ראויין להיות ממקיימי דבר. וא"כ יצילו זה את זה או משום קורבה או משום פסול דרשעות. וראיתי באו"ת סי' ל"ו שדיבר מזה והביא שם דברי הרא"ש ז"ל בשם הראב"ד ז"ל שפי' במקיימי דבר לאפוקי בעד עצמו. ועי' בריש מכות בדברי הרא"ש ז"ל שהביא שם דברי הראב"ד ז"ל בארוכה לבאר ג"כ הא דאמרינן פלגינן דיבורי' ולא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הוא ג"כ מהאי טעמא דעדותו על עצמו לא חשיבא עדות כלל. כי היכי דאינו מצטרף לבטל העדות מטעם נמצא האחד קרוב או פסול. ואני אכתוב לקמן בשמעתין מה שנראה לי בזה:
עיין בפירוש המשניו' להרמב"ם שכ' הא דהרגתיו לא ישא את אשתו הוא משום גזירה שמא יהרוג אדם וישא את אשתו. ולא הבנתי למה הוצרך לזה לחדש גזירה חדשה. ולא סגי ליה בטעם הפשוט שמא הוא מעיד שקר בכל הני דמתניתין: