קרית ספר על משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
פרק ד · הלכה ג
המכה את חברו באבן או באגרוף ואמדוהו לחיים נותן ה' דברים ונפטר אפילו מת אחר כך מחמת המכה דרבנן דרשי ליה לקרא לאמדוהו לחיים ומת והכי משמע ולא ימות אם אמדוהו תחלה שלא ימות אפילו מת לאחר מכאן שבתו יתן האומד שאמדוהו לכמה חליו עולה ושבת וריפוי כשאמדוהו תחלה לחיים כדאמרינן וכדתניא התם דף ע"ח אמדוהו לחיים אין אומדין אותו למיתה לומר טעינו באומד ראשון ולחייבו לזה שהרי יצא מב"ד זכאי ודרשינן ונקי וצדיק אל תהרוג ליוצא מב"ד זכאי וכו' ואמרינן מחמת חולי אחר שבא עליו הכבידה המכה ואם אמדוהו למיתה אוסרין את המכה בבית הסוהר וכדדרשי רבנן התם מדכתיב ונקה המכה מלמד שחובשין אותו שלא יברח כשאמדוהו למיתה עד שנראה אם ימות או לא ולהכי אתא ונקה המכה דמשמע לכשיקום ונקה מכלל דהשתא חבוש הוה ומשענתו היינו משעת בוריו שאינו צריך כח אחר להשען עליו וכדאיתא במכילתא זה אחד מג' דברים שהיה דורש רבי ישמעאל בתורה כמין משל על משענתו על בוריו ומתרגמינן נמי על שריפא לגמרי ונשען על כחו. אמדוהו למיתה והקל ואחר כך הכביד ומת חייב כרבנן דמתניתין דפליגי אר' נחמיא דלרבנן אין אומד אחר אומד ליחשב כיוצא מב"ד זכאי ולהפטר אם אחר כך הכביד ומת אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה דלא פטריה רחמנא מדכתיב ולא ימות וכו' כדדרשינן לעיל אלא היכא דאמדוהו לחייב ואחר כך מת אבל הקל באמצע אחר שאמדוהו למיתה ויצא מב"ד חייב וסוף דבר מת לאו כדאמרי'.