קרית ספר על משנה תורה, הלכות קריאת שמע· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
פרק ג · הלכה ו
צואת האדם וצואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות קרית שמע כנגדן משום דבעינן מחניך קדוש. וכן כנגד עמוד מי רגלים של אדם דכתיב גבי צואה והיה בשבתך חוץ ושבת וכסית וגו' משום דלא לשתעו בדברי תורה כנגדה קאמר קרא וכסית ואלו גבי מי רגלים כתיב ויצאת שמה חוץ ולא קאמר כסוי נראה דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד דאח"כ אפילו כנגדן לא הוה אסור מדאוריתא. קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת ג' בצים לגדול אין מרחיקין מצואתו ולא ממימי רגליו שצואת מינין הללו מסרחת ובעינן מחניך קדוש מצואת מינין אלו אבל קטן שאינו יכול לאכול כזית כדי אכילת פרס אין מרחיקין ממנו. היתה צואה יבשה כחרס שאם זורקה אינה נפרכת אסור לקרות כנגדה ואם היתה יבשה יותר עד שאם זורקה תתפרך הרי היא כחרס ומותר לקרות כנגדה דהא מחנה קדוש הוי דאלו לא תתפרך לא הוי מחנה קדוש דאינה כעפר כלישנא בתרא ולחומרא בדאוריתא. כמה ירחיק אדם מצואה ומעמוד מי רגלים ד' אמות דהוי מחנה קדש לעצמו ואם היה כנגד פניו מרחיק עצמו עד שלא יראה אותן דכל כמה דהוו נגד עיניו לאו מחנה קדוש קרינן ביה ואם היה מקום גבוה או נמוך אפילו תוך ד' אמות קורא דהרי חלק רשות לעצמו ומחנה קדוש קרינן ביה וכן אם כפה כלי על הצואה אע"פ שהיה עמו בבית מחנה קדוש קרינן ביה ואפילו אם היא אחר מחיצת זכוכית תוך ד' אמות והיא נראת מותר לקרות דהרי בכיסוי תלא רחמנא וכסית והוא מחנה קדוש כיון שיש מחיצה. היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא דהרי היא מכוסה וקרינן ביה מחנה קדוש. היתה טיפת צואה כנגדו רוקק עליה רוק עבה כדי שתתכסה והרי היא מכוסה וקרא וכסית קאמר. גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות כנגדן ואף על פי שאין בהם כלום דכיון שהם בלועים הרי הם כצואה ממש ובעינן מחנה קדוש וליכא ורבינו יונה ז"ל כתב דאפילו בעביט של מימי רגלים דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד אסור מן התורה משום דמאיסי טפי ובעינן מחנה קדוש. צואה עוברת כגון שהיתה שטה על פני המים אסור לקרות כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור עד שיעברו מד' אמות דבעינן מחנה קדוש כיון דהוא הוי קבוע במקום אחד ואם היה הוא מהלך וקורא והגיע למקום הטנופת לא יניח ידו על פיו ויקרא אלא יפסיק עד שיעבור ואם לא פסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' ונראה דהוא אסמכתא בעלמא דמדאוריתא אם הניח ידו על פיו לא היה צריך לפסוק והיינו טעמא משום דכיון דהוא אין לו מקום קבוע שהוא מהלך לא אמרינן שיהא מחנהו קדוש דאין לו מחנה מה שאין כן בצואה עוברת דבעינן מחנה קדוש וליכא. ספק צואה באשפה אסור לקרות עד שיבדוק דהוי ספקה דאוריתא.