קרית ספר על משנה תורה, הלכות מתנות עניים· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
פרק ה · הלכה א
העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעל השדה שהיה שם או שכחו הוא ולא פועלים אינו שכחה דכתיב קצירך ושכחת משמע שבעל הקציר ישכח דהיינו בעל השדה וכי תקצור ושכחת משמע דהקוצר ישכח דהיינו פועלים וכיון דבעל השדה קאי גביה זכי ליה שדהו שכחוהו אלו ואלו והיו אחרים רואים אותה בעת ששכחוה אינה שכחה עד שישכחוה כל אדם שבשדה דבשדה אפילו זכור ולבסוף שכוח לא הוי שכחה כדנילף בסמוך והשתא נמי הוי כזכור ולבסוף שכוח כיון שיש רואים אותה כן נראה לדעת הרב ז"ל דנראה דגריס במילתא דר"ש בן יהודה דהיו חמרין עוברים וכו' ושכחו בעל הבית אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם וסיפא נראה דלאו דר"ש היא. ואפילו עומר הטמון אם נשכח הרי זה שכחה דכתיב בשדך לרבות את הטמון דמשמע מה שבתוך שדך דהיינו טמון ואצטרי' קרא כי היכי דלא נימא מה קציר בגלוי אף שכחה בגלוי כתב רחמנא שדך לרבות טמון. אמר בעיר שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו הרי זו שכחה ואם בשדה אמר כן ושכחוהו פועלים אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר בשדה ודרשינן ליה הכי בשדה הוא דבעיא שכחה מעיקרא כדכתיב ושכחת והדר בשדה ששכחו הוא תחלה לפועל אבל בעיר משנכנס לעיר אפילו זכור ולבסוף שכחן ע"י פועלים דאם היה בשדה לא היה שכחה כדאמרינן.