קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
פרק טו · הלכה ב
כשיבא הכהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם אפילו כולה יסגיר שבעת ימים כדכתיב בקירות הבית שקערורות ירקרקות או אדמדמות וגו' ובשביעי רואה אם כהה או הלך קולף מקום הנגע בלבד והבית טהור כדתנן ריש פי"ג עשרה בתים הן הכהה בראשון וההולך לו קולפו והוא טהור ולא בעי צפרים הרי ב' בתים הכוהה בשני וההולך לו קולפו וטעון צפרים הרי כאן ארבע פשה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ואם חזר ינתץ הרי חמש לא חזר טעון צפרים הרי שש עמד בראשון ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ הרי שבע לא חזר טעון צפרים הרי שמנה עמד בזה ובזה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ הרי בית תשיעי לא חזר טעון צפרים הרי עשירי ותניא בת"כ מנין לכהה בשני וההולך לו שקולפו והוא טעון צפרים תלמוד לומר ולקח הכהן לחטא את הבית הרי כאן בית אחד דהוה ליה למכתב ולקח לחטאו בצפרים וכו' דהא בבית קמשתעי קרא מאי את הבית הביא בית אחר שכהה בשני או שהלך לו שטעון צפרים וקליפת כהה לא מצינו בקרא ושמא מדכתיב כי נרפא הנגע וסמיך ליה ולקח לחטא את הבית דמשמע דאין טהרת בית אלא בריפוי דהיינו שהוקצה ונוטח כדפי' הר"ש סוף פרק י"ב דנגעים וכיון דילפינן לכהה בשני או הלך לו דטעון צפרים משמע דאם כהה בראשון או הלך לו לא בעי צפרים אבל קליפה בעי הרי למדנו לארבע בתים ואם פשה בראשון חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים דכתיב ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית וצוה הכהן וחלצו את האבנים וגו' ואת הבית יקציע וגו' ולקחו אבנים אחרות וגו' ועפר אחר יקח וטח את הבית ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחר הקצות את הבית ואחרי הטוח ותניא בת"כ ואם ישוב הנגע וגו' יכול חזר בו ביום השביעי שחלץ והקצה וטח יהא טמא תלמוד לומר ושב הכהן ביום השביעי וכתיב הכא ואם ישוב הכהן מה שיבה האמורה להלן בסוף שבוע כדכתיב ושב הכהן ביום השביעי אף שיבה האמורה כאן ואם ישוב הוא בסוף שבוע שני שחזר הנגע כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וגו' משל חזר איש פלוני למקומו שיחזור הנגע לאותן האבנים אין לי חזר אלא במקומו דהיינו לאותן האבנים מנין לרבות את כל הבית תלמוד לומר בבית שאם חזר הנגע בסוף שבוע שני אחר חלץ וכו' שינתץ הבית כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וגו' ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ את הבית את אבניו וגו' ואמרינן בת"כ דהאי קרא דכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה וגו' הנח לו כלומר שאין זה מקומו אלא אחר ופרח והיה לו לכתוב מיד ונתץ את הבית דלא מצינן למימר שלא יהא החוזר טמא אלא א"כ פשה כדמשמע פשטיה דקרא דכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה דהא כתיב בהאי קרא צרעת ממארת היא ותניא נאמרה צרעת ממארת בבגדים ונאמר צרעת ממארת בבתים מה צרעת ממארת שנאמר בבגדים טימא את החוזר אע"פ שלא פשה כדכתיב ואם תראה עוד בבגד וגו' באש תשרפנו וגו' אף צרעת ממארת האמור' בבתים טימא את החוזר אף ע"פ שלא פשה אם כן האי ובא הכהן וראה והנה פשה אין זה מקומו וסדר המקרא ואם ישוב הנגע ופרח וגו' דהיינו חוזר כדאמר' ונתץ את הבית וגו' ואם לא חזר בסוף שבוע שני טעון צפרים כדאמר' לעיל דדוקא בחזר כתיב ונתץ וגו' הרי למדנו לב' בתים אחרות הרי הן שש ומנין לעמד בראשון ופשה בשני דחולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים מהאי קרא דובא הכהן וראה והנה פשה במה הוא מדבר אם בפשה בראשון הרי כבר אמור כדאמרינן לעיל הא אינו מדבר אלא בעומד בעיניו בסוף שבוע ראשון שמסגירו שבוע שני בלא חליצה וקציעה וטיחה בא בסוף שבוע שני שהוא יום י"ג ומצאו שפשה מה יעשה לו יכול ינתץ מיד כדכתיב סמוך לו ונתץ את הבית תלמוד לומר ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע וגו' ונאמר למעלה ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע ועבדינן מינייהו גזרה שוה כאלו בשניהם כתוב ובא או בשניהם כתוב ושב דזו היא שיבה זו היא ביאה דהך ביאה שיבה היא ששב לבית המנוגע וילפינן כהאי ג"ש הכי מה ופשה האמורה בשיבה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כדכתיב בקראי בתרה כדאמ' לעיל אף פשה האמור בביאה ובא הכהן וראה והנה פשה דאוקימנא דמיירי בשעמד בסוף שבוע ראשון ופשה בסוף שבוע שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי אם חזר ונתץ את הבית ואם לא חזר טעון צפרים והדר קתני בת"כ דהיכי אמרי' דפושה בשני לא ינתצנו כפושה בראשון דאם הקל בפושה בסוף שבוע ראשון שלא חייבו נתיצה אלא חליצה וכו' היינו משום דהקל בעומד בסוף שבוע ראשון דאינו טעון חליצה וכו' אלא מסגירו אבל בשני דהחמיר בעומד בו דבעי חליצה לא נקל בפושה בו שלא לחייבו נתיצה תלמוד לומר ושב ובא וכו' זו היא שיבה זו היא ביאה כדאמר' דילפינן בגזרה שוה דפושה בשני לא יתצנו אלא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע שלישי חזר יתצנו לא חזר טעון צפרים כדאמרינן הרי ב' בתים אחרות והן שמנה ומנין עומד בזה ובזה חוזר וקוצה וטח ונותן לו שבוע חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים תלמוד לומר ואם בוא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה הנגע בבית וגו' במה הוא מדבר אם בפושה בראשון הרי כבר אמור ופושה בשני כבר אמור הא אינו מדבר אלא בעומד בסוף שבוע ראשון ושני דכתיב ואם בוא יבוא ב' ביאות וראה והנה לא פשה מה יעשה לו יכול יפטרנו וילך כמו שכתוב בסיפיה דהאי קרא וטהר הכהן את הבית תלמוד לומר כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי ואין רפוי אלא בית שהוחלט והוקצה והוטח ולא חזר הנגע ואם כן מה יעשה לו הרי אני דן מה מצינו בפושה שני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף עומד בשני כן להכי כתב ואם בוא יבוא ב' ביאות לומר מה ביאה האמורה למעלה בפושה בשני חולץ וקוצה אף ביאה דעומד בראשון ובשני כן ופריך אם החמיר בפושה בשני שהרי החמיר בפושה בראשון שטעון חליצה וכו' נחמיר בעומד בשני שלא החמיר בעומד בראשון שיטעון חליצה ת"ל ואם בוא יבוא כדאמר' דמה ביאה האמורה למעלה בפושה בשני חולץ וקוצה וטח כדא' אף ביאה האמורה למטה בעומד בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ג' חזר ינתץ לא חזר טעון צפרים הרי למדנו לעשרה בתים ואין לי נותץ בקרא אלא בפושה בסוף ראשון וחוזר בסוף שני מנין לרבות את החוזר אחר שפשה בשני ואחר שעמד בראשון ובשני ת"ל אחר חלץ את האבנים אחרי הקצות ואחרי הטוח למה לי וכי יש חליצה שאין עמה קציעה וטיחה מה ת"ל אחרי הקצות ואחרי הטוח חד לרבות את החוזר אחר הפושה בשני וחד לרבות החוזר אחר העומד בשני דטעון נתיצה דהא סמכינן קרא דונתץ אקרא דאם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח וענין הכתוב מוכיח דקראי קמאי דושב הכהן ביום השביעי והנה פשה וגו' ואם ישוב הנגע ופרח בבית וגו' מיירי בפושה בראשון וחוזר בשני וקרא דובא הכהן וראה והנה פשה וגו' מיירי בעומד בראשון ופשה בשני וקרא דאם בוא יבוא וראה והנה לא פשה מיירי בעומד בזה ובזה דקראי קמאי בהדיא כתיב בסוף שבוע ראשון פשיון ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וגו' ובסוף שבוע שני חזר כדכתיב ואם ישוב הנגע ופרח כדאמ' חזר פלוני למקומו והא ילפינן דהאי ישוב ביום השביעי הוא דומיא דשב דלעיל דהוא ביום השביעי כדכתיב ושב הכהן ביום השביעי וקרא דובא הכהן וראה והנה פשה מיירי בעומד בראשון ופשה בשני דאי האי פשה בראשון הרי כבר אמור אלא ודאי והנה פשה בשבוע שני דמינה סליק דכתיב ואם ישוב הנגע וגו' דהוי בשבוע שני וכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה וכו' וא"כ בסוף שבוע ראשון עמד דאי פשה הא בעי חליצה וקציעה וטיחה ותו ליכא פשיון בשבוע שני אלא חזרה כמו שהיה קודם וכיון דכתיב פשיון דשבוע שני כדאמרינן אם כן בסוף שבוע ראשון עמד ולא הוה בעי חליצה עד דפשה בסוף שבוע שני וחלץ והקצה וטח ונתן לו שבוע ג' כדאמרינן לעיל וקרא דאם בוא יבוא הכהן וראה והנה לא פשה וגו' קאי אפשה דלעיל בסוף שבוע שני וקאמר דאם לא פשה בסוף שבוע שני דבעי חליצה וכו' כדאמר לעיל והיינו שלא פשה גם כן בסוף שבוע ראשון אלא שעמד בזה ובזה דאי פשה בראשון לא מצי למכתב לא פשה בשני דהא בעי חליצה בפשיון של סוף שבוע ראשון ואם כן לא שייך בסוף שבוע שני לא פשה אלא לא שב דהיינו לא חזר ומדכתיב לא פשה בסוף שבוע שני משמע דבסוף שבוע ראשון נמי לא פשה אלא עמד בזה ובזה כדאמרינן והני ששה בתים דהני קראי הוא דבעו חליצה והקצאה וטיחה בסוף שבוע ראשון לפושה בראשון ובסוף שני לעומד בראשון ופושה בשני או עומד בזה ובזה ונתיצה בסוף שבוע שני לפושה בראשון וחוזר בשני ובסוף שבוע שלישי לעומד בראשון ופושה בשני או עומד בזה ובזה דאין נתיצה אלא בנגע החוזר אחר חליצה וקציעה וטיחה והדר כתיב ולקח לחטא את הבית להביא בית אחרת שכהה בשני או הלך לה דבעי צפרים ומינה דאי כהה או הלך לו בראשון קולפו והוא טהור הרי ד' בתים אחרים דלית בהו צד נתיצה והוו כולהו עשרה כדילפינן להו מקראי אם נראה בה נגע אחר שנטהרה בצפרים יראה בתחלה ואם עד שלא טהרו בצפרים ינתץ כדתנן במתניתין דכיון דנטהר בצפרים אם חזר הויא כבא בבית אחרת וכל שלא נטהר וחזר הנגע ינתץ כדילפינן לעיל.