קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
פרק ד · הלכה יא
בהרת ובה מחיה ופסיון או שער לבן ופסיון הלך אחד מהם טמא מפני השני כדתנן נמי התם סתמא דמתניתין דכל חד לחודיה הוי סימן טומאה. החליטו בשער לבן והלך לו ובא שער לבן אחר או נולד לו מחיה או פסיון וכן המחיה או הפסיון שהלכו להם ובאו אחרים או שבאו אחת מב' סימנים האחרים הרי זה בטומאתו כמות שהיה כדתנן פ"ה ותניא בת"כ וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע נרפא שהלך לו נגעו נגע שהלך לו שער לבן דאיקרי נגע כדכתיב ושער בנגע הפך לבן הצרעת שהלכה לה מחיה דאיקרי צרעת כדכתיב ומחית בשר חי בשאת צרעת נושנת היא וגו' אין לי אלא כולן מנין אף מקצתן שלא נשאר אלא שער א' ומקצת שיעור המחיה שהיא כעדשה ת"ל מן הנגע כלומר מדכתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע דהיינו מן הנגע ומדכתיב מן הצרוע יתירא דכיון דכתיב נרפא נגע הצרעת הוה משמע מן הצרוע וכתב מן הצרוע להביא את שפרחה בכולו נמי שיטעון צפרים כדאיתא התם. אחד שהוחלט בתחלה או בסוף שבוע אחד או שתים או אחר הפיטור טמא עד שלא ישאר אחד משלשה סימנים כדא' וכדתנן בהאי מתניתין דריש פרק חמישי דנגעים: