קרית ספר על משנה תורה, הלכות טומאת צרעת· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
פרק ד · הלכה א
הפסיון מטמא בכל שהו דלא הזכיר הכתוב שיעור בפסיון וקרא נמי כתיב עמד בעיניו לא פשה אפילו כל שהו ואם היה הפסיון מראה בוהק אינו פסיון עד שיהיה מראה מד' מראות הנגע כדתנן ריש פרק ד' דשער לבן מטמא בכל מראה לובן מה שאין כן בפסיון דבעיא מד' מראות וכדדרשינן בת"כ והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת הוא הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות שהאום שהוא תחלת הנגע מטמא דלהכי כתיב צרעת בתר דכתב וטמאו הכהן ללמד דבמראה הצרעת הוא דמטמא ולא למטה מד' מראות וכיון שהפסיון לבן כא' מד' מראות אף על גב דבהרת עזה כשלג והפסיון כסיד אפילו הכי הוי טמא דכתיב פשתה המספחת בעור ולא כתיב פשתה הבהרת ש"מ דאם נשתנו מראה הפסיון משלג לסיד דהוי ספחת אפ"ה הוי טמא מדשנה מבהרת דמשתעי בה לספחת כדאמרינן כן מצאתי בנימוקי ת"כ לר' הלל ז"ל. ואין הפסיון מטמא אלא חוץ לנגע כדאמרי' לעיל כדכתיב לא פשה הנגע בעור דמשמע חוץ לנגע. ואין הפסיון סימן טומאה אלא אחר הסגר לא בתחלה שאם ראהו פושה והולך לא יחליטנו אלא מסגירו דלא כתיב פסיון אלא בתר הסגר ראשון לשני ותניא בת"כ יכול יהא הפסיון מטמא בתחלה ת"ל אחרי הראותו אל הכהן יכול אם ראהו הכהן שהוא פושה והולך יזקק לו ת"ל לטהרתו אינו נזקק לו אלא בשעה שהוא רואה אותו אם לטומאה כגון בסוף הסגר הראשון שנקרא עליו שום טומאה אם לטהרה כגון בסוף הסגר שני שאין שבוע ראשון כשבוע שני דמה שמסגיר בסוף שבוע ראשון פוטר בסוף שבוע שני.