קרית ספר על משנה תורה, הלכות דעות· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
פרק ו · הלכה ז
מצוה יא להוכיח חוטא או מי שרוצה לחטוא והולך בדרך לא טובה ואין ראוי שיאמר אחר שאין אני חוטא מה לי שיחטא אחר אלא אנו מצווים שלא נחטא ושלא נעזוב זולתינו שיחטא אלא שנוכיח ונשיב אותו והוא אמרו ית' הוכח תוכיח את עמיתך ונכלל בזה מה שנכתב באזהרה ה' שאם חטא לו אדם א' שיוכיחנו ולא יטור לו שנאה בלב והמוכיח את חברו בין במה שחוטא בינו לבין עצמו בין במה שחוטא בינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו ולדבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיענו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא ולשון ספרי מנין שאם הוכיח פעם או פעמים שחוזר ומוכיח אותו אפילו מאה פעמים עד שיחזור בו ת"ל הוכח תוכיח אפי' אלף פעמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן אמרו שאסור לאדם להכלים אדם מישראל וכל שכן ברבים ואע"פ שאינו לוקה עון גדול הוא ואין לו חלק לעולם הבא לפיכך צריך ליזהר בכל מה שחברו נכלם ממנו בד"א שאינו מוכיחו ברבים בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלים אותו ברבים ומפרסם חטאו ומחרף אותו בפניו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים לישראל וחייב להוכיחו עד שיכנו החוטא ויאמר לו איני שומע כרב ולא כר' יוחנן. ונראה שהוא מדאורייתא ממה שאמרו במדרש תנחומא שהשיבה מדת הדין אעפ"כ היה להם להתבזות על קידוש שמך ולקבל על עצמן הכאות כמו שעשו הנביאים ואם לא היה מדאורייתא לא היה נותן הקב"ה רשות למלאכי חבלה ויהיה נכלל בהוכח תוכיח לעולם אפילו עד שיכנו. וכל מי שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון כיון שאפשר לו למחות ובארו שחיוב מצוה זו על כל אדם ואפילו הנקלה יוכיח הנכבד והקטן לגדול: