קרית ספר על משנה תורה, הלכות ביאת מקדש· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
פרק ד · הלכה ז
וכן מרצה על טומאת הדברים הקרבים על גבי המזבח כדכתיב עון הקדשים ולא על הנאכלין דכתיב ונרצה לו לכפר עליו בדם דכתיב בה כי הדם הוא בנפש יכפר אין לי אלא דם טהור דם טמא מנין תלמוד לומר ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' והא בדם כתיב דכתיב לרצון והכא כתיב ונרצה מה הכא דם אף התם דם ואין לי אלא דם מנין לרבות שאר העולין תלמוד לומר לכל מתנות קדשיהם וגו' הרי שלא נתרבו לריצוי הציץ אלא דברים הקרבים ולא הנאכלין ואינו מרצה אפילו על דברים הקרבים אלא בטומאת התהום כדילפינן מפסח דהותרה ביחיד שהוא טמא טומאת התהום ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אלא אם כן היתה טומאה הדחויה בצבור שהיו רוב הקהל או הכהנים או כלי שרת טמאים למת שהציץ מרצה דילפינן נמי מפסח הבא בטומאה דכתיב ביה במועדו ובתמיד כתיב ביה במועדו ובשאר קרבנות הצבור כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם מנין לרבות עומר והקרב עמו שתי הלחם והקרב עמו תלמוד לומר בשלהי פרשת' דשור או כשב וגו' וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל הכתוב קבע מועד אחד לכלן דמועד משמע שלא יעבור זמנן אפי' בטומאה וצריכי כולהו קרא כדאיתא התם הילכך כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה את הטומאה ולא את השבת דאם לא יקרב היום יקרב למחר וכל שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד כפסח דוחה את השבת דכתיב בתמיד שקבוע לו זמן עולת שבת בשבתו על עולת לבד מעולת התמיד אלמא עולת תמיד נמי דחי שבת כעולת המוספין ופסח גמיר בגזירה שוה דמועדו מועדו ואת הטומאה כדילפינן מפסח והיינו בטומאת מת לחודה כפסח דלא נדחה בה אלא טומאת מת כדכתיב ביה לנפש אדם. ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו כדכתיב והיה על מצחו תמיד לרצון להם וגו'.