קרית ספר על משנה תורה, הלכות אישות· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
פרק ט · הלכה ח
האב שהיתה לו בת קטנה או נערה או בוגרת ובת בוגרת ונתנה לו רשות לקדשה וקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל עד שיפרש דלא שביק איניש מצוה דרמיה עליה בתו קטנה להשיאה דמצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תתנו לאנשים ועביד מצוה דלא רמיא עליה אלא שליח בעלמא הוא והיא יש לה דעת להשיא את עצמה. מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכולן ברשותו שלא בגרו וקדש אחת מהן ואמר קדשתי' ליך בתי הגדולה הגדולה שבגדולות לבדה היא מקודשת וכולן מותרות וכן אם קדש בתו הקטנה הקטנה שבקטנות לבדה היא מקודשת וכולן מותרות דמשמעות גדולה וקטנה שאין גדולה וקטנה הימנה. נאמן האב לומר על בתו קודם שתבגור שהיא מקודשת לאוסרה על הכל כיון דבידו לקדשה עתה דכתיב את בתי נתתי לאיש וגו' הימניה רחמנא. קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה הרי זו אסורה על כל אדם עד שידע ואפילו נודע לו אחר שבגרה אמר א' אני הוא שקדשתיה נאמן אף לכנוס ואינו צריך קידושין אחרים דאין מי שמכחישו. באו שנים שניהם כותבים גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ואם כנסה ואחר כן בא אחר אינו נאמן לאוסרה על בעלה וכן אמרה נתקדשתי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן מן התורה.