קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
אורח חיים · הלכות פסח
סימן סז
לשון הרי"ף ז"ל בפרק כל שעה אמר רב חנן בר יצחק וכו' כל כלי חרס שנשתמש בהן חמץ בצונן מותר להשתמש בהן מצה בצונן חוץ מבית שאור הואיל וחימוצו קשה וכו' נ"ל דס"ל דאסור להשתמש בהן בחמין הגם דלא נשתמש בהן בתחילה אלא צונן ולא בלעי מ"מ אי משתמש בהן השתא בחמין כל הרואים שמשתמש בחמין יאמרו כי כן דרכם שרגילי להשתמש בהן כהשתא שכבר ראו כי היה משתמש בהן בשאר ימות השנה, ובאמת אם נשתמש בהן בתחילה בחמין אסורין לכן אסור להשתמש בהן השתא בחמין והא דאסור בצונן בבית שאור וחרוסת משום גזירה אטו חמין כן נראה לי טעמא לגרסא זו ועי' לרבינו נסים בפירושו על הרי"ף שנתן טעם לשבח לגרסא זו ואנכי הדל באלפי מה שנראה לענ"ד כתבתי כי נראה לי נכון:
ונ"ל הא דלא רצו לדרוך בדרך זו משום דיש להקשות כי ראוי שלא לגזור גזירה זו שהרי גם אם יטעו ויאמרו שנשתמשו בהן בחמין מ"מ מותר דסתם כלים אינם בני יומן והו"ל נותן טעם לפגם ולמה גזרינן כי דוקא בבית שאור יש לגזור אטו בחמין שכיון שהוא דבר חריף לא מהני ביה אינו בן יומו אלא דגם בזה יש לומר דסובר הרי"ף דלענין חמץ לא אמרינן ביה סתם כלים אינם בני יומן וכמו שכתב רבינו ב"י האי סברא בא"ח סימן תמ"ז ד"ה ומה שאוסרין שמן מהותך עיין שם:
סימן סח
עוד לשון הרי"ף בפרק הנז' בענין מחלוקת מר עוקבא ושמואל אם נתבקעו ממש או קרובים להתבקע דעבדינן לחומרא כמר עוקבא דהוי ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא, וכתב עוד והני מלי למיכלינהו להנהו שערי בעינייהו אבל אי משתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן היא לא אסרינן ליה לההוא דמשתכחי ביה תרי ותלת שערי אלא אם כן נתבקעו כשמואל משום דהויא ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא עיין שם:
הנה מדברי הרי"ף אלו עליונים למעלה מוכח דסובר ז"ל דגם באיסור מצד עצמו ספק דאורייתא הוא ומצד אחר בא שהוא דרבנן אפילו הכי אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא, ונראה לי שמכאן ראיה למה שכתב רבינו ב"י ביו"ד סימן נ"ז בשם מצאתי כתוב וז"ל הצ"ל ומצאתי כתוב קשה וכי פליג ר"י הזקן על התלמוד וכו' ועוד קשה למה אין כל העדר מותר מכח ספיקא לקולא וכו' ונ"ל דלא מיירי ר"י אלא דוקא שנודע שדרס הזאב קידם שנתערב באחרים ואם כן כיון שנודע מיד דהוי ספק דרוסה והוא ספיקא דאורייתא ובאותו פעם לא היה עדין רק ספק אחד שהרי לא נתערב עדין ונעשה הספק כודאי וכשנתערב בעדר הוי כמו ודאי דאורייתא וכו' אבל אם לא נודע לנו שדרס הזאב עד אחר שנתערב בעדר מודה שמותר מטעם ס"ס הואיל ששני הספיקות באים כאחד מיד כשנולד הספק וכו' ע"ש, דבזה כוונתו ג"כ לתרץ גם קושיא השנית שהקשה דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא, דעל זה תירץ שכיון שנודע לנו הספק דרוסה קודם התערובת הרי כבר אמרנו ספיקא דאורייתא לחומרא והו"ל כודאי וכשחזר ונתערב הו"ל כודאי איסור שנתערב דלא בטל מדרבנן מפני חשיבותו אבל אם לא נודע ספיקיה עד שנתערב בשיעור ביטול אלא דמדרבנן לא בטל בזה הוי ספיקא דרבנן דדיינינן ליה לקולא הגם דהאיסור מצד עצמו ספק דאורייתא אלא דמצד אחר שהוא התערובת בא לו שהוא דרבנן אפילו הכי אמרינן ביה שהוא ספק דרבנן ולקולא כהכא בשעורין הקרובין להתבקע דהאיסור מצד עצמו ספק דאוריי' אלא דבא לו שהוא מדרבנן מצד אחר שהוא התערובת ואפילו הכי כתב הרי"ף דהו"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכן העתיק הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק כל שעה סימן כ"ה ע"ש, וכל זה היפך ממה שכתב הרב דרכי משה שם בסימן נ"ז סקט"ו וז"ל אבל כאן מצד האיסור בעצמו הוא ספק דאורייתא אלא שמצד אחר דרבנן הואיל ונתערב ומדאורייתא חד בתרי בטל אלא דרבנן גזרו בדבר חשוב שלא להתבטל זו לא מיקרי ספיקא דרבנן לילך בה להקל ע"כ ע"ש, אלא לפי דרך זה דברי הרי"ף והרא"ש הנז' הם היפך גם מדברי הש"ע בסימן ק"י סעיף ט' וז"ל ספק טרפה שנתערב באחרות כולן אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים שכיון שספק הראשון היה בגופו אין להתירו מספק ספיקא ע"כ משמע מדנקט אם הוא מדברים המתבטלים הא אם הוא מדברים שאינם מתבטלים כגון חתיכה הראויה להתכבד או אם הוא מדברים החשובים הגם שמדאורי' בטלי ורבנן הוא דאמרו דלא בטלי אסורות, ולפי דברי הרי"ף הנז' אם כן בתערובת זו דאיכא ביטול מדאורייתא ואינה אסורה אלא מדרבנן כיון שהוא ספק טרפה הוה לן לומר ספיקא דרבנן לקולא כדאמר הכא הרי"ף והרא"ש, ועל כן צריכין לומר דלפי שיטת מצאתי כתוב הא דמרן דסימן ק"י סעיף ט' והא דמור"ם בדרכי משה שלו דסי' נ"ז מיירי בנודע הספק הראשון קודם התערובת לכן אסרו משום דאיכא תרתי חדא דהספק הראשון בגוף האיסור עצמו מלבד שנודע הספק קודם התערובת אבל אם אינו בגופו הגם שנודע הספק קודם מותר אלא דעדין צ"ע מהא דכתב הט"ז בסימן ק"י סעיף ד' והביא דבריו באר היטב שם ס"ק י"ג ע"ש בסיום דבריו ז"ל, ובאמת דבר זה צריך תלמוד בשובה ונחת ואין הפנאי מסכים עתה עזרי מעם ה' לעמוד על זה בעה"י, ועי' להרב שפתי כהן בסי' ק"י בדיני ס"ס שלו באורך אות י"ט באו"ד ואין להקשות אמ"ש הרב דהיכא דמצד וכו' ע"ש, ועי' במה שאכתוב לקמן בחיו"ד במעשה דשחט ונטל הסכין וחזר ושחט ועיין בדרכי משה בא"ח סימן תס"ז ס"ק י"ד:
סימן סט
לשון הרי"ף בתחילת ערבי פסחים וז"ל ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם וכו' פירוש סמוך למנחה מתשע שעות ולמעלה, ומנחה גופה מתשע שעות ומחצה ולמעלה וסמוך לה תשע שעות ע"כ, נמצא דלא יאכל ברביע היום כולו דהיינו משך שלש שעות, וכן פירש רשב"ם וז"ל סמוך למנחה מנחה קטנה קודם למנחה מעט חצי שעה בתחילת שעה עשירית ע"ש, וכן כתב הרמב"ם בפרק ששי מהלכות חמץ ומצה הלכה י"ב וז"ל וכן אסור לאכול ערב פסח מקודם המנחה כמעט ע"ש, וכן כתב הרב אור זרוע הגדול בהלכות פסחים בפירושו לשיר אלקי הרוחות וז"ל סמוך למנחה קטנה תנן בתחילת שעה עשירית וכו' ע"ש וא"כ הא דקתני מתני' סמוך למנחה ר"ל סמוך לפניה לא סמוך לאחריה, והכי מוכח מהש"ס צ"ט ע"ב דפריך מאי איריא ערבי פסחים אפילו ערבי שבתות וי"ט נמי לא יאכל מן המנחה ולמעלה וכו' ומשני רב פפא התם בערבי שבתות וי"ט מן המנחה ולמעלה הוא דאסור סמוך למנחה שרי, אבל בערב פסח אפילו סמוך למנחה נמי אסור ע"ש, הרי לך בהדיא דסמוך מלפניה קאמר וכן פירש הר"ן ז"ל דסמוך למנחה היינו סוף שעה תשיעית ע"ש, וז"ל הטור א"ח סימן תע"א כל אדם אסור לאכול פת משעה עשירית ולמעלה וכו' אבל מצה שאין יוצאין בה בלילה מותר לאוכלה עד תחילת שעה עשירית וכו' ע"ש, ועי' ב"ח שגרס בלשון הטור כל אדם אסור לאכול פת מתחילת שעה עשירית ע"ש, והיינו ודאי מסוף שעה תשיעית שהוא משך שלש שעות משהתחיל שעה עשירית ע"ס היום וכל זה פשוט אלא שהוצרכתי לכל זה לפי שראיתי להרב שלטי הגבורים שסביב הרי"ף שכתב וז"ל הטור כתב דאסור לאכול פת מתחילת שעה עשירית ולמעלה ולדברי רבינו הרי"ף אסור מט' שעות ולמעלה וכו' ונראה דבהא פליגי דרבינו וסיעתו מפרשי סמוך למנחה דמתני' אלפני שעת המנחה והטור מפרש סמוך למנחה אלאחר שעת המנחה עכ"ל, והם דברים תמוהים בעיני חדא שמפרש דברי הטור שכתב מתחילת שעה עשירית היינו תחילת דפיקת העשירית שהוא גמר העשירית שאין זה במשמעות הלשון והענין דא"כ הוה ליה לומר מסוף עשירית לא תחילת עשירית, ועוד דילפינן תחילות מההיא דפרק ראשון דקתני מתני' רבי מאיר אומר אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש וכו' ועל כן נראה שטעות סופר הוא זה ודוק, אחר כך ראיתי להרב פר"ח בא"ח סימן תע"א שדבר בזה ע"ש, ועוד שכבר הוכחנו מן הש"ס דסמוך היינו קודם מנחה קטנה ואיך הוא ז"ל מפרש דברי הטור היפך הש"ס לכן נראה שדברי הרי"ף והטור כהדדי נינהו אלא שהרי"ף מפרש מסוף ט' שעות והטור מפרש מתחילת י' והיינו הך דכולם מכוונים לדבר אחד דהיינו כל משך שלש שעות ודוק:
סימן ע
טור וש"ע א"ח סימן טל"ת צבור אחד של חמץ וב' בתים בדוקים ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן להי מינייהו עייל וכו' אם באו לשאול זה אחר זה אין שום אחד מהן צריך בדיקה אם בטלו ע"ש, והוא מש"ס דפסחים י' כאשר הערה מקורו הרב"י ז"ל דאמר ר' יוחנן על הא דתניא צבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים וכו' היינו שני שבילין וכו' וקאמר רבי יוחנן בבת אחת דברי הכל טמאים בזה אחר זה דברי הכל טהורים וכתב ב"י דמשמע שדין חמץ שוה לדין טומאה וא"כ בזה אחר זה אליבא דכ"ע אין צריכין בדיקה מיהא לדעת הטור אם כבר בטלו ואין כאן איסור אלא מדרבנן, ומסוגיא זו קשה לי על שיטת הרשב"א ז"ל בתורת הבית והעתיק דבריו ז"ל הטור ביו"ד סימן קי"א וז"ל היו כאן שני קדירות של היתר ולפניהם שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך זו שתיהם אסורות אפילו באיסור דרבנן וכו' ואין חילוק בין אם שתי הקדירות של אדם אחד או שני בני אדם ע"ש, ועי' ברבינו ב"י שם שהעתיק מה שכתב הרמב"ן על זה ומש"כ עליו הרשב"א ז"ל דס"ל להרשב"א כי גם בשני בני אדם שבאו לשאול זה אחר זה אסור ע"ש, עוד מוכח מדברי הטור שם שהעתיק דבריו מדברי הרשב"א בתורת הבית כי גם בשתי קדירות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה נפל ואין בכל אחת כדי לבטל האיסור מצטרפין וכו' משמע הא אין ביניהם כדי לבטל, אסורים בשניהם גם בשני בני אדם ששאלו זה אחר זה ע"ש, ובאמת קשה על הרשב"א ז"ל דמה יענה להא דפסחים י' דקאמר רבי יוחנן על הא דצבור אחד של חמץ ושני בתים בדוקים וכו' היינו שני שבילין דקאמר רבי יוחנן דבזה אחר זה כ"ע טהורים וא"כ אין צריך בדיקה לבתים כמש"ל, ואפשר לומר שסוברים הרשב"א והטור ז"ל שלא כל איסורי דרבנן שוים ושאני איסור דרבנן של בדיקת חמץ שאינו איסור מחמת עצמו אלא שחכמים החמירו בו הגם שכבר ביטל הצריכוהו בדיקה משום ספק הרגיל דשמא איכא חמץ ושמא יבא לאוכלו, ועוד דשאני איסור דרבנן של אכילה כי התם של קדירות שחמיר שגנאי הוא להכניס לתוך בטנו דבר של איסור וכהא דאיתא בגיטין ז' ע"א השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ב"ה מביא תקלה על ידיהן צדיקים עצמם לא כל שכן, וכתבו התוספות שם ד"ה השתא בהמתן של צדיקים אומר ר"ת דלא פריך אלא גבי מידי דאכילה דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור ולהכי לא פריך גבי ר' ישמעאל שקרא והטה וכו' השתא בהמתן וכו' ע"ש, ומשום הכי התם בדין הקדירות החמירו אבל בדין הבדיקה לא התרנו באכילה דבר ועי' להרב חיי ז"ל דכתב על מה שפסק הש"ע שאם פירש הככר ממקום קביעותו ונטלו עכבר שאין צריך לבדוק דכל דפריש מרובא פריש ע"ש בסעיף א' על זה כתב הרב חק יעקב וז"ל ומ"מ אין לאוכלו בפסח ע"כ, והביאו הרב באר היטב סק"ג ע"ש:
סימן עא
נשאלתי מידי"ן החה"ש והכולל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כבוד שמו כמה"ר יצחק למוזני ז"ל מעי"ת מליליא, על מעשה שהיה כך היה שהוא שלח לבעל פאברי"ק שישלח לו מין אחד שדרכו לעשות ממנו משקה כמו שוקולד הנקרא קאקאוויישט שדרכם לערב בו קמח של תבואה בקנין גמור אחר מתן מעות והגיע לרשות הרב הנז' בפסח בעיר אוראן יע"א אבל הוא י"ץ שדירתו בעי"ת מליליא לא היה בדעתו שכבר בא לרשותו לעי"ת אורן ולא נשאר בדעתו משליחות זו כלל והוא כבר בדק וביטל ככל תיקון חז"ל דאיתיה ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה וכו' ואחר עבור הפסח אזי נודע שכבר בא לרשותו בפסח מה דינו:
תשובה הנה לא ידענו אם יש בתערובתו כזית חמץ בכדי אכילת פרס או לאו אבל כבר הסכים הרב כסף משנה בפרק ד' הלכות חמץ ומצה הלכה ח' לדעת הרמ"ך דהגם שאין בתערובתו כזית בכדי אכילת פרס כל שיש בתערובת כזית חמץ הגם שאין באכילתו לאו דלא תאכל חמץ מ"מ עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא אם הניחו בביתו ולא ביערו או מכרו לנכרי אם לא היה שם ס' במין בשאינו מינו, וכתב הרב חק יעקב בא"ח סי' תמ"ב שכן הסכמת להקת כל הפוסקים האחרונים עי' דבריו ז"ל בספרו שם סק"א ועי' להרב מגן אברהם שם סק"א ועי' להרב באר היטב שם ע"ש, אבל מ"מ הגם שעובר עליו אם לא ביערו ונשאר עד לאחר הפסח הגם שכתב רבינו ב"י בספרו הגדול בסימן תמ"ז שנראה מדברי הרמב"ם שכתב בפרק ראשון חמץ שעבר עליו הפסח אם נתערב וכו' הרי זה מותר לאוכלו דמשמע דלא בעי ששים ע"ש, מ"מ בספרו הקצר פסק כדעת הטור דבעינן ששים לבטלו ע"ש סעיף י"א אלא שמור"ם ז"ל כתב דסגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח ע"ש, ואע"פ שמצינו להרב ב"ח שם סימן תמ"ז שהחמיר בזה וכתב דבהגהות מיימוניות שכתבו דסגי בהשלכת הנאה לים המלח לא מיירי אלא כשאין בכל התערובת כזית חמץ אבל כל שיש בתערובת כזית חמץ וההיתר פחות מששים אין להתיר בהשלכת ההנאה לים המלח ע"ש, מ"מ הרי מצינו להפר"ח שם דסובר שגם שיש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס מותר לאחר הפסח כדעת הרמב"ם ז"ל בפ"א ע"ש, והרב שלחן גבוה בסימן הנז' כתב וז"ל בס"ק ל"ח ולענין הלכה אע"פ שדברי הפר"ח הם דברים שראויים לאומרם מ"מ כבר קבלנו הוראת מרן ז"ל שפסק כהטור שהצריך ששים הילכך אין להתיר תערובת בפחות מששים של היתר אך בשעת הדחק או הפסד מרובה כדאי הוא הפר"ח לסמוך עליו בפחות מששים עש"ב:
האמנם נראה לי שאין צריך לכל זה ויש להתיר מטעמא אחרינא והוא מהאי דינא דפסק מרן ז"ל בסימן חת"ם סעיף ג' וז"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה והוא משנה פסחים כ"ח ע"א ובש"ס כ"ט קאמר רבא מתני' ר' שמעון היא ור"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא וכן פסק הרמב"ם הלכות חמץ הלכה ד' וז"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ודבר זה משום קנס דברי סופרים הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו אפילו הניחו שוגג או באונס כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה ממנו אחר הפסח עכ"ל, וכתב הרב המגיד שם וז"ל וכתב רבינו ואפילו הניחו בשגגה או באונס וכו' לומר דעבר עליה לאו דוקא אלא ראוי לעבור עליו וכו' ע"ש, והרב כ"מ שם כתב דברי הר"ן וכתב ואפשר דהר"ן נמי ראוי לעבור קאמר וכדברי הרב המגיד ע"ש, ונראה דהאי דקאמר ראוי לעבור ר"ל כיון שהוא מונח בביתו ברשותו ראוי לעבור עליו הוא דחיישי חכמים לשמא אתי למיכל והיינו מה שמסיים כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח ור"ל ואתי למיכל מיניה דכל תקנת חכמים ז"ל ביעור אחר שביטלו שדי בזה מן התירה היינו דלא ליתי למיכל מיניה, ואם כן בנדון דידן שכבר בדק וביטל וביער כתקנת ח"זל כל מה שיש לו ברשותו בביתו וזה החמץ שנודע לו אחר הפסח לא היה ברשותו בביתו ולא היה יודע בו כלום ליכא טעמא למקנסיה כיון שעשה ככל דתקון רבנן וראיה נמי מהא דכתב הטור לעיל סימן תל"ד בדיני בדיקה וז"ל דהשתא שביטל אפילו אם נשאר בבית חמץ שלא מצא אינו עובר עליו דהוי כהפקר דלאו דיליה הוא ע"כ ע"ש, והיינו טעמא כיון שעשה כתיקון חז"ל לכן ליכא טעמא למקנסיה:
ועדין צריכין אנו למודעי דלכאורה יש להשיב על זה מהא דאיתא בירושלמי בפרק כל שעה ורמזו הטור שם בסימן חת"ם שאוסר גם בשביטלו שאינו עובר עליו וז"ל הירושלמי הפקיר חמצו בי"ג רבי יוחנן אמר אסור ורשב"ל אמר מותר ושקיל וטרי בדעתייהו ומסיק דבהא פליגי, רבי יוחנן חייש להערמה ורשב"ל לא חייש ופירש הרב קרבן העדה דחייש להערמה דשמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו ע"ש, וקימ"ל כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש, וכן פסק מרן סימן חת"ם סעיף ה' וז"ל חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אע"פ שביטל ומדפסיק ותני הכי משמע בין באכילה בין בהנאה אסור:
וראוי לשום שכל ולהתבונן על זה דבמאי עסקינן אם בהפקירו והניחו לדעת ולא רצה לקיים בו מצות חכמים שהצריכו אחר ביטול שיוציאנו מביתו שימכרנו לנכרי או לבערו כדי שלא יבא ליכשל בו א"כ כיון שעובר על דברי חכמים ראוי למקנסיה דאם לא כן כל אחד יעשה כן ולא יתקיימו דברי חכמים ז"ל ואם כן למה לא אסרוהו מהאי טעמא וריש לקיש התירו וגם רבי יוחנן לא אסר מהאי טעמא אלא מטעמא אחרינא דחייש לשמא יערים ויאמר שביטל והוא לא ביטל ולמה לא אסר מהאי טעמא משום שעבר על דברי חכמים הגם שודאי ביטלו, אלא ע"כ צ"ל דמיירי דבדק וביטל כתיקון חז"ל אלא שלא היה בדעתו שיש לו חמץ ברשותו ואחר הפסח נמצא ברשותו ובזה שלא היה יכול לקיים בו מצות חכמים בביעור או במכירה כתי' חז"ל הוא דפליגי ר"י וריש לקיש דרבי יוחנן חייש להערמה ורשב"ל לא חייש כיון שבדק וביטל ועשה כתי' חז"ל אלא דעדין לא אפרק מחולשא דא"כ הוה לן לומר ולפרש דהערמה היא לשמא יאמר לא היה בדעתו שיש ברשותו חמץ והוא היה בדעתו וברצונו הניחו, לכן נראה לומר דלעולם מיירי בשהניחו לדעת וכפשט הירושלמי אלא שהפקירו ואפילו הכי כ"ע סברי דלא למקנסיה הגם שעבר על דברי חכמים שדוקא אם עבר אדאורייתא כגון שלא ביטל שעובר על בל יראה הוא דקניס ליה ר"ש כדאי' בפסחים כ"ט אבל אם ביטל דלית כאן איסורא דאורייתא לא קנסינן ליה וגדולה מזו מצינו בענין איסורי הנאה שאמרו שאם מכרן מותר ליהנות מדמיהן ואיסורא דעבד עבד וכמו שפסק מרן ז"ל בסימן תמ"ג סעיף ג' וז"ל אם קנו שום דבר בחמץ מותר מפני שחמץ אינו תופס דמיו וכן קיימא לן שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת כדאיתא בפרק האיש מקדש דף נ"ו ע"ב ופסקה הרמב"ם ז"ל בפרק שמיני מהלכות ערלה הלכה ט"ז וז"ל כל מאכל שהוא אסיר בהנאה וכו' והדמים מותרים ע"כ, ועיין שם בהרב המגיד שכתב שדעת הרמב"ן כדעת רבינו שאפילו הוא עצמו מותר ליהנות מן הדמים ואיסורא דעבד עבד ע"כ, וכן הוא דעת הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש ובפרק קמא דחולין ועיין בתשובת שאלה בספרי זה קרית חנה דוד ח"א ביו"ד ה' בב"ח סי' ג' דפ"ח ע"א שעמדתי בזה כיד ה' הטובה עלי ע"ש שהארכתי בפרט זה והכרחתי שמותר לכתחילה ליהנות בדמיהן אם עבר ומכרן ע"ש וינוח לך איך שיהיה הרי למדין לפני חכמים דלא קנסינן ליה בכהאי גוונא ולכך הוצרך ר"י לאסור משום הערמה לומר שהפקיר הגם דלא הפקיר ורשב"ל לא חייש להכי:
ולפי האמור בנדון דידן שביטל ובדק כתי' חז"ל ולא היה לו שום ידיעה מדבר זה השלוח אליו כדי שיתן דעת למוכרו לנכרי או תיקון אחר ולא עבר עליו על בל יראה ועוד שלא היה לו בביתו דניחוש לשמא אתי למיכל מיניה להכי נראה להתיר ולית דין צריך בושש וההיא דסימן חת"ם סעיף ג' שאסרו בהניחו שוגג או אנוס שאני התם שהיתה לו ידיעה ממנו בביתו ובחומותיו וכן ההיא דסעיף ה' דחמץ שנמצא שאני שלא בדק כהוגן שהרי נמצא חמץ בביתו, וכן ראיתי להרב חק יעקב בסימן חת"ם ס"ק כ' דכתב הכי וז"ל דחיישינן להערמה שיאמר שביטל ובאמת לא ביטל כיון שעשה שלא כתקנת חז"ל שלא ביער החמץ או מכר לנכרי וכו' ואפילו איכא עדים שהפקירו וביטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי פסח ודאי כהאי גוונא לא מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי פסח וכו' או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי פסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהוא אנוס כ"כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים שביטל לא חיישינן להערמה ויש להתיר על כל פנים בהנאה אחר הפסח וכו' עש"ב, מה שסיים בכי טיב, הרי לך שהתיר הרב ז"ל אם לא היתה לו ידיעה מהחמץ כל ימי הפסח כנדון דידן שמעולם לא בא לידו ולרשותו ולא קבלו דאמרינן ודאי דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ולא זכה בו כלל כל ימי הפסח ולהכי יש להתיר אפילו באכילה כן נראה לי:
שוב מצאתי מקרא מפורש כעין זה בדברי הרב בעל דברי יוסף למהר"י אירגאם ז"ל בסימן י"א שנשאל על ראובן שהלביש מעותיו של שמעון בסחורת החמץ ושלח לו החמץ בכמו שמינה חדשים קודם הפסח והספינה נתעכבה בים עד אחר עבור הפסח אז הגיעה לשמעון מה דינו? ע"ש ששקיל וטרי בזה וזו הלכה העלה ז"ל ולענין הלכה נלע"ד דהכל מודים בנדון דידן דאין ראוי לקנוס אותו ולאוסרו דלדעת הר"ן ז"ל הנה בפירוש כתב דכל מידי דבעי ביעור או מדאורייתא או מדרבנן הוא דראוי לקונסו אם עבר ולא ביער הא אם אפילו מדרבנן לא בעי ביעור כנדון דידן שאינו מצוי בידו ולא ידוע לו לבערו הרי זה מותר אחר הפסח ולדעת הרמב"ם ז"ל דאסר אחר הפסח אפילו הניחו שוגג או אנוס היינו בחמץ שהיה ידוע לו ושגג או באונס הניחו ולא ביערו ואפילו שלא היה ידוע לו מ"מ אסור כיון שנמצא אתו ברשותו גזירה שמא יניח אדם חמץ ברשותו במזיד אבל היכא דלא הניחו לא שוגג ולא אנוס אלא שבא לו מעיר אחרת בלי ידיעתו כלל ודאי דאין ראוי לקונסו דהא ליכא שום הערמה כלל ולא שייך למיגזר כדי שלא יניח וכו' ולדעת הטור והרא"ש דכתבו דחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אע"פ שביטלו אסור דחיישינן ליה שמא יאמר שביטל אע"פ שלא ביטל נלע"ד דהיינו טעמא דחשדינן ליה משום דהא חזינן שפשע ולא בדק כראוי משום הכי חשדינן ליה נמי שמא פשע ולא ביטלו אבל בנדון דידן שלא היה ידוע לו זה החמץ ולא נמצא ברשותו ודאי לא חיישינן להערמה כיון דאין כאן פשיעה וכו' ע"ש מה שסיים באמרות טהורות, הרי כל אדם חזר בו שהתיר הרב מפני שלא היתה לו ידיעה ממנו וכשיטת הרב חק יעקב הנזכרת לעיל, וכאן נמי בנדון דידן הרי ידוע לנו מי האיש הלזה שאין בו חשד כלל ח"ו ועוד דאיסורא לא ניחא ליה דליקני כדכתבינן לעיל:
עוד לאלוה מילין מצוה להביא מן החדש מתשובת התשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט שנשאל על מי שיש לו אוצר תבואה תחת הקרקע וערב הפסח ביקר את תבואתו ומצאה שרויה במים ולא היה לו שהות למוכרה לעכו"ם קודם פסח והניחה עד אחר הפסח והשיב וז"ל בקיצור חמץ שעבר עליו הפסח איני אסור אלא מדרבנן כר"ש, ולפי"ז אם לא נתבקעה מותרת לאוכלה אחר הפסח, ואם נתבקעה אסיר לאוכלה ומותר למוכרה לגוי דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנסא משום שעבר על בל יראה ובל ימצא וזה אין לנו לקונסו דמה היה לו לעשות אנוס הוא וכבר ביטל וביטול מהני אפילו לחמץ ידוע עכ"ל, ונ"ל שהגם שהרמב"ם ז"ל סובר הגם שהניחו באונס אסור בהנאה מ"מ סובר התשב"ץ דהתם בלא ביטל והכא כבר ביטל והיינו דסיים וכבר ביטל הרי שלך לפניך שהרב סובר כל שלא היה יכול למוכרו לעשות כתי' חז"ל אם ביטל אין לקונסו וכ"ש בנדון דידן שלא היה לו ידיעה ממנו ולא נמצא בביתו עמו ולא בעירו כדי לעשות בו כתי' חז"ל ושכבר ביטל ובדק כתי' חז"ל שיש להתיר בשופי ועל כל פנים אם ירצה למוכרו לנכרי וליהנות בדמיו תבא עליו ברכה וכ"ש שאין כאן אלא תערובת חמץ שכבר כתבנו שלדעת הפר"ח שיש להתיר בתערובת חמץ אחר הפסח אף דאיכא ביה כזית בכדי אכילת פרס, ולדעת מור"ם מיהא סגי בהשלכת הנאה לים המלח ולכן בנדון דידן שכבר בדק וביטל ככל תיקון חז"ל ועוד שאין כאן אלא תערובת ולא חמץ גמור ודאי יש להתיר בשופי ואם רוצה להחמיר על עצמו ולמוכרו לגוי תבא עליו ברכת טוב, כן נראה לענ"ד:
אחר כך בא לידי ספר הרב שער אפרים וראיתי לו להרב מה שכתב בסימן ד' שהוא ענין לתשובתנו ולמה שכתב עליו רב יהודה בריה בהגה לבן המחבר שדעתו דעת עליון לכחא דהתירא ע"ש מה שהאריך והרחיב הדיבור בענין ביטלו ולא ביטלו ויצא לחלק בדבר חדש בין ביטול שהיה בזמנם שהוא ביטול בלב בין ביטול שבזמננו בפה מלא כל חמירא ביום ובלילה ע"ש שדבריו מסכימי'ם ומעריבי"ם למה שכתבנו וראה והתבונן שיפה כח הבן מכח האב אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה ל"ו ישו"ר את אפרים לחזק את בדק שעריו ולתמוך את אשוריו אשרי העם שככה לו בעולמו השם בסומכי נפשי נפש דוד כ"ב לחרש אב הרחמן שנת קומה עזרת"ה לפ"ק אורן יע"א:
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן עב
נסתפקתי במי ששרה צמוקים או תאנים במים לכמה ימים לעשות מהם מים שרופים ולזה צריך זמן דהיינו להשהותם זמן מה בשרייתם עד שיוחלש כחם ואינם יכולים לעמוד על פני המים מי שרייתם וישתקעו ויצללו במימיהן שאין יכולים לעשות כיפה למעלה כעין פיקא כאשר היו בתחילת שרייתם ותשבר הכיפה ואז יוכשרו לעשות מהם המים שרופים ועוד סימן אחר יש שהגיעו לבישולם. ולהכשרם כשיופסק כח האדים וההבל שעולה מהם בשרייתם ויכול אור הנר לעמוד מפניהם כשיושם על הצמוקים אור הנר והאדים נחלשי ואין בכחם עוד לדחות את האור ולכבות את נרה אז נדע נאמנה שכבר הוכשרו הצמוקים למלאכתם והצמוקים והתאנים שכיחי בהם גרעיני חטים ושעורים מתחילת שרייתם במים, ובתוך ימי הפסח נגמר בישולם והוכשרו לעשות מהם מים שרופים ועשו מהם כרצונם שהוציאו מהם מים שרופים ומצאו בהם גרעיני חטים ושעורים מבוקעים מה דינם של מים שרופים אלו בפסח שהרי נתבשל הכל והרתיחו הכל על האש בתוך הפסח וגם החטים והשעורים הללו נתנו טעמם במים השרופים בפסח וחמץ בפסח במשהו:
תשובה הנה לכאורה נראה דיש לאסור המים השרופים האלו שהוציאו בפסח מהא דפסק מרן ז"ל בש"ע א"ח סימן תס"ז סעיף ט' וז"ל תבשיל שנתבשל ונמצא בו שעורים אם נתבקעו ממש הרי כל התבשיל אסור וכו' ע"ש, ואין לומר דשאני התם שנתנו כל הטעם בתוך הפסח אבל בנ"ד כיון שהיו שרויים בתוך מי הצמוקים קודם הפסח כבר בטל הטעם ונתבטל קודם הפסח וקימ"ל שאינו חוזר וניעור כדעת מרן ז"ל זה אינו דהגם שהטעם שנתנו קודם פסח כבר נתבטל מ"מ כיון שהם עדין עם הצמוקים והכל בתוך הפסח שפתו אותו על האש והרתיחו אותו להוציא ממנו מים שרופים חוזרים באותה שעה ליתן טעם חדש בצמוקים בתוך הפסח שאיסורו במשהו וכדפס' בש"ע שם סימן תמ"ז סעיף ג' וז"ל חטה שנמצאת בע"פ בתרנגולת מבושלת מותר דבטלה בס' אבל אם חממו התרנגולת בפסח בעוד שהחטה בתוכה חוזרת ליתן טעם בתוכה בפסח והוי במשהו ע"ש, ועי' שם סעיף ד', הרי לך בהדיא שאם שמו הכל על האש בתוך הפסח אסור משום שחוזר ונותן טעם מחדש כדאמרן:
עוד יש להביא ראיה לאסור מהא דכתב הטור שם בסימן תמ"ב בשם רב נטרונאי ז"ל וז"ל על העושים יין מצמוקין ושורין אותם במים ופעמים מוצאים בהם שנים או שלשה חטים אם מותר לשתותו בפסח אם נעשה קודם הפסח, והשיב ודאי אסור לשתותו בפסח אבל לבערו וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא דחטים אינם פוגמים בצמוקים ואוסרים אותם והגם שהגאון שאסר אותם אפילו בנעשו קודם פסח סובר דחוזר וניעור ואנן לא קימ"ל הכי וכמו שפסק מר"ן בסימן תמ"ז סעיף ד' מ"מ נלמוד משם לנ"ד שנותן טעם בתוך הפסח בשעה ששפתו אותו על האש להוציא מהם מים שרופים שאוסר ואינו נותן טעם לפגם בצמוקים ועי"ש לרבינו ב"י מה שכתב בדברי רב נטרונאי ז"ל ועי' להרב ב"ח שם שהסכים לדברי רבינו ב"י וז"ל אלא נראה עיקר כמ"ש הב"י דרב נטרונאי סובר כאותם הגאונים שפסקו דחמץ בפסח חוזר וניעור, אבל לדידן דקימ"ל דאינו חוזר וניעור מותר לשתותו אם סננו במסננת של בגד קודם פסח עכ"ל ע"ש, ועיין מה שכתבתי אנכי הדל באלפי בח"א ה' פסח סי' ס"ג דנ"א ע"ד וסי' ס"ה דנ"ב ע"א בדעת רב נטרונאי ז"ל ע"ש, ועי' להרב מעין גנים בא"ח סימן תמ"ז מה שכתב בדעת רב נטרונאי ז"ל:
אמנם כד דייקת שפיר נראה דבנ"ד יש להתיר לשתותו בפסח הגם שהרתיחוהו על גבי האש בפסח בעוד שגרעינים אלו בתוכו וטעמא משום דאלו הצמוקים והתאנים שעושים מהם מים שרופים ידעתי בינ"י ידעתי כי לא יוכשרו לעשות מהם מים שרופים עד שיבטל טעמם וטעם מתיקותם ודובשם שהיתה בהם מתחילתם ונעשו פירשא בעלמא שלא ישאר בהם טעם כל עיקר והוי כדין דם שנעכר ונעשה חלב וכחלב הקיבה שהתירוהו מהאי טעמא שנעשה פירשא בעלמא והכא נמי גרעיני חטה שיש בהם כי לא בררו אותם מתחילה הדבר שכיח הוא להמצא בהם גרעיני חטים או שעורים מתחילת שרייתם כבר נפסדו ונבאשו עד שאינם ראויים לאכילת הכלב או בהמה שהכל מואסים בהם משום שדרכם להשהותם בזמן ימי ניסן בשרייתם שהוא זמן בינוני ממוצע בין קור וחום כמו שלשים או ארבעים יום אז יוכשרו למלאכתם שיעשה מהם מים שרופים וא"כ כבר נבאשו ונפסדו מטעמם והרי כל אדם חזו בו אנוש יביט מרחוק שאין נשאר בהם שום טעם באושים וסרוחים ותפלים ולהכי אני אומר כי טעם שנתנו לשבח קודם הפסדם נתבטל קודם הפסח ואם באנו לאוסרם משום טעם החדש שנותנים בתוך הפסח בשעת בישולם על האור אז כבר נפסדו ונבאשו ואין בהם כ"א טעם לפגם וכמו שפסק מרן ז"ל בסימן תמ"ב סעיף ט' וז"ל חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב וכו' מותר לקיימו בפסח עכ"ל, ונראה לי דבנ"ד מותר גם בשתיה שדוקא בפת שנתעפש נחלקו הפוסקים אם מותר גם באכילה או דוקא לקיימו כמו שמפורש בטור שם ע"ש שטעם האוסר שם באכילה הגם שנפסל מאכילת הכלב הוא כמ"ש הרא"ש שם משום דאיהו קאכיל ליה ומשוי ליה אוכל ע"ש, וא"כ דוקא התם דקאכיל ליה בעיניה ומשוי ליה אוכל אבל הכא שהוא על ידי תערובת ואינו אסור אלא משום טעם שניתן בתערובת וכיון שנתעפש ונפסל לית ביה טעם ולהכי מותר גם בשתיה כיון שכבר נפסד והבאיש וכדפסק מרן שם סעיף א' וז"ל ואם נתן הקמח בעריבת העבדנין ולא נתן העורות קודם שלשה ימים לזמן הביעור מותר לקיימו שהרי נפסד והבאיש וכו' ע"ש וכבר כתבנו דבנ"ד גם בשתיה יש להתירו:
עוד יש להביא ראיה להתיר לנ"ד שאנו רואים שהכל נפסד ונבאש ואינם ראויים לאכילת אדם ולא לאכילת כלב מפני שנמאסין ואין בהם לא טעם ולא ריח מהא דכתב התשב"ץ בחלק ג' סימן כ"ג בענין חטים הנמצאים מבוקעין ומעופשין בבור וכו' שהתירן מכח ס"ס והרב יכין ובועז בחלק ראשון סימן קמ"ב מסיק וז"ל מכל אלו הטעמים יש להתיר החטים שבאה שאלתך ואין לאסור אותם אלא אם כן ראו אותם שהם מבוקעים קודם הפסח ונתבקעו מחמת המים לא מזיעת הכותלים ולא נפסלו מלאכול לכלב או לאדם ע"ש, ומשמע מדבריו שגם החטים עצמן מותרים ע"ש, כ"ש בנ"ד שאין כאן כי אם בנותן טעם והוא משהו דרבנן ולא יהיה כ"א ס' וספיקא דרבנן לקולא ולכן נראה להתיר, ואין זה ענין להא דרב נטרונאי שכתבנו לעיל שגרעיני חטים אוסרין ליין משום שנותנים בהיין טעם דשאני התם דלא נשתהו כל כך עד שיפסלו ויפסדו שהרי מי שעושה יין מהצמוקים כאשר ישתהו בשרייתם שיעור שיתנו הצמוקים טעמם במים מיד מבדילים אותם ומפרישין אותם הזגים והחרצנים מהיין כדי שיעמוד טעמו בו ולהכי אוסרים היין משום טעם החטים מה שאין כן בנ"ד שעושים אותם להוציא מהם מים שרופים שמשהים הכל עד שיפסל ויפסד כמו שכתבנו לעיל:
אחר כך ראיתי למהריט"ץ ז"ל בתשובותיו סימן ס"ד שהביא שאלה כנ"ד ואסר לשתותם בתוך הפסח והתיר לקיימם וז"ל מעשה בא לפני באחד ששרה צמוקים קודם הפסח זמן רב ובתוך החג הוציא מים שרופים ויהי הוא מוציא המים השרופים ומצא כמו עשרה או עשרים גרעינים חטה ושעורה והיו בקועים מה משפט המים שרופים? והשיב הרב לאסור מהא דפסק מרן ז"ל בסימן תמ"ז בחטה שנמצאת בע"פ וכו' שאם חממו התרנגולת בפסח בעוד החטה בתוכה אסיר וגם בנדון דידיה שהוציאו מים שרופים בתוך הפסח אסור משום דנותנים טעם בפסח שדינו במשהו ע"ש, וכבר כתבנו דהכא בצמוקים שנעשו למים שרופים ונשתהו עד שהוכשרו לעשות מהם מים שרופים אם כן כבר בטל טעמם ונעשו פירשא בעלמא וגם הגרעיני חטה שהיו בהם נפסדו ונבאשו מאכילת הכלב ולא נשאר בהם טעם ולא ריח ולהכי אינם אוסרים בתוך הפסח שהרי כל אדם חזו בו במעשה מים השרופים שלא יוכשרו לזה עד שיפסלו מאכילה כאשר החוש יעיד על זה וא"כ לא נשאר בגרעינים האלו המצויים בצמוקים שום טעם כדי ליתן טעם לכשיתבשלו כאשר נתבאר, ואפשר שהרב מיירי בחטים הנופלים בהם אחר זמן שרייתם באופן שהחטים עדיין עומד טעמם בם ולהכי אסרם הרב:
גם ראיתי להרב פר"ח סימן תמ"ז שהעתיק דברי מהריע"ץ שאסר בשתיה והתיר להשהותו והוא ז"ל חלק עליו וכתב דחייב לבערם או למוכרם לגוי וכמ"ש הטור בשם רב נפרונאי ז"ל בסימן תמ"ב לענין יין צמוקים ור"ל באם ידוע שנסחט מן החמץ לתוך הצמוקים שכתב הגאון שצריך לבערם ע"ש, והוא לכאורה מילתא דתמיהא דמאי מייתי מהא דרב נטרו' לענין הגרעינים שנמצאו בצמוקים הנעשים למים שרופים דרב נטרונאי מדבר לענין שריית הצמוקים שעושין מהם יין ששורין אותם זמן מועט ואחר כך מיד מבדילים מהם הזגין והחרצנים כדי שלא יפסדו היין שכך הוא דרכם ואם כן הגרגירים של חטים עדין טעמם עומד בם לכך אוסרים היין משא"כ צמוקים הנעשים למים שרופים כדכתבנו אבל לפי מה שכתבנו דמהריע"ץ מיירי שעדין החטים עומדים בטעם אתי שפיר ראייתו מדברי רב נטרונאי:
ודע שאין לסתור דברינו מהא דפסק מרן ז"ל בסי' תמ"ב סעיף ה' שכר שעושים מחטים ושעורין חייבים לבערו וכו' ע"ש, ותימא הרי ראינו הגם ששורים החטים והשעורים לזמן מרובה לא אמרינן בהו שנפסדו ונפסלו שאם נפגם טעמם וכדם שנעכר ונעשה חלב למה חייב לבערם ולמה לא נימא שפנים חדשות באו לכאן זה אין סתירה חדא דאפשר שאינם משהים אותם עד שיפסלו ויפסדו מה שאין כן הכא במים שרופים דקא חזינן שכך הוא מעשיהם שלא יוכשרו למלאכתם עד שיפסלו ויפסדו שאין טבע כל דבר שוה, ועוד דשאני שעורים בפני עצמם הגם שאם ישהו אותם בשרייתם אין נפסדים אבל כשגרעיני חטים ושעורים עם הצמוקים ושוהים בשרייתם נפסדים מחמת הצמוקים, ובאמת עדין צ"ע בדבר זה שדברי מהריט"ץ והרב פרי חדש ז"ל ריהטא דדבריהם אינם מוכיחים כדברינו, ודע שאין לומר בזה שאפשר דהוי תחילתן לשבח ובסופו פוגם עי' בש"ע י"ד סימן ק"ג סעיף ב' שאין שייכות ענין זה בכאן דשאני הכא שהכל הוא פגום האסור והמותר דהיינו החטים והצמוקים הכל כאשר לכל מתעפשין ומסריחין ואחר כך יהיו ראויים להוציא מהם יין שרף והוי ממש כדם שנעכר ונעשה חלב דמותר ודוק:
סימן עג
נשאלתי ראובן שלח קמח של פסח לשמעון ע"י נכרי ישמעאל בכיס אחד וקשרו הדק בהדוק יפה יפה קשר על גבי קשר אבל לא הודיע במכתבו לשמעון כיצד היא אופן הקשירה וגם לא הודיע לנכרי שום דבר מהקשירה אלא פקד עליו שיוליכנו ויגיענו לחבירו במקום פלוני והגיע ליד שמעון הכיס הנז' קשור יפה אם יש חשש בזה או לא?
תשובה נ"ל דמותר ואין לחוש לו, וראיה מהא דאיתא בע"ז פרק אין מעמידין ט"ל ע"א אמר רב חבי"ת אסור בחותם אחד, חמפ"ג מותר בחותם אחד ופסקו הטור והש"ע ביו"ד סימן קי"ח סעיף א' ופירוש חבי"ת ח'תיכת דג או ב'שר או י"ין או ת'כלת, חמפ"ג פירוש ח"לב מ'ורייס פ"ת ג'בינה שרו בחותם אחד וכתב הטור פירש"י טעמא דחבי"ת צריך שני חותמות משום שדמיו יקרים טרח ומזייף וכן ביין משום חיבת ניסוך ולפי זה הנך דוקא אבל הרשב"א תולה הטעם לפי שאסורין מהת"ו ע"ש, והרב ב"י הביא לנו מה שכתב הר"ן משם הירושלמי דטעמיה דרב כל דבר שאיסורו מגופו אסיר בחותם אחד, משום תערובת מותר בחותם אחד, חבי"ת איסורו מגופי, חמפ"ג איסורו משום תערובת חוץ מפת שהקלו בו ודי בחותם אחד עיין שם, ילפי זה הקמח של פסח לטעם רש"י די בחותם אחד ולטעם הרשב"א כאן נמי איסורו מן התורה וכן לדעת הירושלמי איסורו מגופו הוא דיש לחוש לשמא החליף בקמח של חמץ ולהכי צריך שני חותמות אלא דבנדון דידן שעשה לו שני קשרים זה על גב זה דהיינו שלאחר שכרך החוט וקשר שני קצותיו שני קשרים חזר עוד וכרך בשני קצוות של החוט פעם אחרת וחזר עוד וקשר שני קשרים זעג"ז נ"ל דהוו כשני חותמות כמו שפסק מרן ז"ל ביו"ד סימן ק"ל סעיף ה' וז"ל שני קשרים משונים הוו כשני חותמות ע"ש, וזה שלאחר שכרך וקשר פעם ראשונה חזר וכרך וקשר עוד פעם שניה נ"ל דהוי שינוי, ועוד גם אם תימצי לומר דלא הוי שינוי מ"מ לפחות דיינינן כחותם אחד וקמח דנ"ד אין בו חשש אלא לאיסור דברי סופרים שהרי הנכרים האלו אין דרכם ללתות החטים ועי' בש"ע א"ח סי' תנ"ג ס"ד דפסק דבשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק ע"ש, וכתב הרב ט"ז דאפילו במקום שלותתין החטים אימור שלא לתת יפה בדרך שנתחמץ עיין שם, גם במגן אברהם שם כתב דבמקום שרגילין לרחוץ החטים ושורין אותם במים אסור ליקח מן השוק עיין שם, הרי שלך לפניך דלא אסר הרב אלא במקום שידוע שרגילין לרחוץ ולהשהות החטים במים שהוא גרע טפי מלתיתה ולא בסתם לתיתה וגם שתשובת הרב צמח שהחמיר בזה לא החמיר אלא בידוע בודאי שמקצתם מכבסים תמיד החטים שהוא גרוע מלתיתה אסר אם הוא קבוע דהיינו אם ישראל אזיל ליה לביתו או לחנותו לקנות ממנו אבל אם הנכרי מביאו לבית ישראל מותר משום דכל דפריש מרובא פריש. (והכא בנ"ד הנכרי הביאו ליד ישראל) ובחק יעקב חילק שאם לוקח מן אותם הטוחנים שבעיר או מן המוכרים קמח בקביעות אין ליקח מהם אבל מותר לקנות מן בני הכפרים המביאים קמח בכל יום מן הכפרים משום דלא לתתי בני הכפרים וכל זה למצת מצוה וכדכתב הש"ע ז"ל החטים שעושין בהם מצת מצוה טוב וכו' וסיים בכי טוב על זה ובשעת הדחק מותר ליקח קמח מן השוק ע"כ ע"ש. הרי לך בהדיא דכנדון דידן שהנכרי מבני הכפרים והוא המביא ליד ישראל אפילו קמח דידיה שרי למצת מצוה בשעת הדחק וא"כ בנ"ד נראה שאפילו אם שלחו בלי קשר כלל ראוי להתיר לעשות בו מצת מצוה דספק אם החליף בקמחו שהיא מותר בשעת הדחק ואמרינן העמיד דבר על חזק' ומה שנטל מיד ישראל הביא ליד ישראל וכ"ש הכא בנ"ד שהבי' קשור וכרוך וקשור שגם אם נחשבהו מסי' חמפ"ג די לו בחותם אחד שהוא קשר על קשר וכבר פסק מרן ביו"ד סימן קי"ח סעיף ב' וז"נ כיון שהחתימו כראוי וכו' ואחד בדברים שדי לו בחותם אחד אין צריך לחזור אחריו לראותו וכו' ע"ש, ואם כן הכא בנדון דידן הגם שהשליח אינו רואה מה ששלח מותר להשליח לו ולמקבלו לעשות מן הקמח מצת מצוה כנ"ל, ניסן התרפ"ה אורן יע"א:
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן עד
כתב מרן בש"ע א"ח סי' תכ"ח סעי' ד' וז"ל לעולם קורין צו את אהרן קודם פסח בפשוטה ומצורע במעוברת חוץ מבה"ח מעוברת וה"ש מעוברת שקורין אחרי מות קודם הפסח ולעולם קורין במדבר סיני קודם עצרת וכו' ע"ש ופירוש מבה"ח ר"ל חוץ מבהשנה ה"ח דהיינו דראש השנה חל יום ה' שהוא חמישי בשב"ק והשנה ח' דהיינו חסירה עי' להרב מחצית השקל עש"ב. ודע שבטור ראיתי נוסחא אחרת והכי כתוב חוץ מבז"ח מעוברת שקורין אחרי מות קודם פסח ולעולם פרשת וידבר וכו' שהיא תחלת הספר קודם עצרת ובה"ח מעוברת ובה"ש מעוברת נשא קודם עצרת וכו' ע"ש וראיתי בהרב הלבוש והנה נוסחתו כנוסחת הש"ע ונראה לומ' שהנוסחא שבטור משובשת הגם שראיתי בשני דפוסין שבטור כתב כהנז' בדפוס ווארשא של ר"ש חיים ארגעלבראנד שנת תרכ"א לפ"ק והטור השני דפוס וויין בשנת תק"ע מ"מ נראה שהם דפוסין משובשים בזה דשנתנו זאת שהיא שנת תרפ"ז תוכיח דראש השנה חל ביום חמישי והיא חסירה וסדרה פרשת אחרי מות קודם פסח דהיינו אחרי מות היא בשבת הגדול שהוא ערב פסח א"כ סדרה מבה"ח מעוברת כמ"ש הש"ע לכן נראה שהנוסחא שבטור טעות סופר היא. ותימה היא בעיני שלא ראיתי עדין בספרי דבי רב שנרגש שום אחד מזה גם הרב האחרון בעל ארץ חיים להרב הגדול ר' חיים סתיהון זלה"ה אשר בספרו הנז' הפליא לעשות ומביא נוסחאות הישנות והחדשות בזה לא דבר מאומה בספרו הקדוש שנדפס בירושלים תובב"א בשנת תרס"ח שהיא שנת יגדי"ל תור"ה:
ודע דמעוברת מבה"ח שקורין אחרי מות קודם פסח לא נתנו סימן כמו שנתנו סגרו ופסחו, ואנכי הד"ך נראה לי ליתן סימן טוב בזה שהוא כפרו ופסחו דהיינו אחרי מות שקורין בה ענין יוה"כ ועוד יש יחוס ענין פסח עם יום הכפורים כמו יום הכפורים אין בו שליטה לשטן כמו שרמזו לן רז"ל השטן גימ' שס"ד שאין לו שליטה אלא בשס"ד ימות החמה ולא ביום אחד שהוא יום הכפורים וגם בפסח ביערנו ובטלנו החמץ שהוא שאור שבעיסה הוא היצר הרע וק"ל:
עוד צריך לדעת שבש"ע נחסר בבא אחת והיא ובה"ח מעוברת ובה"ש מעוברת נשא קודם עצרת ט' באב וכו' וכן היא הנוסחא בטור עש"ב ובסדר שנה הזאת שבאה עלינו שהיא שנת תרפ"ז שאחרי מות קודם פסח ונשא קודם עצרת שיש הפסק בין קללות שבת"כ לעצרת בשני סדרים במדבר נשא וכמ"ש הטור, ולפ"ז צריכין אנו לומר שמש"כ הרב כנה"ג בהגהת הטור סימן תכ"ח וז"ל הצ"ל גם אמרינן בפרק בני העיר דף ל"א ע"ב עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות שבת"כ קודם עצרת וכתבו התוספות שם בסוף ד"ה משה בעצמו אמרן שנהגו העולם להפסיק בפרשה אחת בין קללות לעצרת כדי שלא לסמוך הקללות שבחקותי לעצרת עכ"ל, והוסיף הכנה"ג וז"ל וכשם שאמרו שלא לאחר כך אמרו שלא להקדים שיהיו קורין אותה שתי שבתות שלפני עצרת דלא מנכרא מילתא ולכך קבעו מנו ועצרו ולא שתי שבתות קודם עצרת וכו' ע"ש, נ"ל לומר דעל הרוב הוא מדבר ז"ל ושנתנו זו שהיא עלינו מבורכת ה' תוכיח שיש שני סדרים שהם שני שבתות בין שבת בחקותי לעצרת שהם במדבר נשא ודוק:
אחר זה ראיתי להרב אורחות חיים הלכות קריאת ס"ת אות א' דף כ"ג ע"א שכתב וז"ל ויש שעושים פטר ופסח, פירוש אחרי מות קודם הפסח וכו' ע"ש, ולא ידעתי מה הלשון אומרת פטר, ואפשר מלשון נפטר פלוני לבית עולמו והיינו אחרי מות, ופסח, ששה ימים לחדש זיו שנת תרפ"ז לפ"ק פה אורן יע"א:
כה דברי הצעיר קטינא עריך
דוד הכהן סקלי י"ז